אלכסון קלאסיק השואה, הגירסה האמריקאית

אין ספק שארצות הברית קיבלה על עצמה אחריות משפטית על זוועות העבדות. אבל היא עדיין לא התמודדה עם האחריות המוסרית על פשעי עברה, כפי שעשתה גרמניה
X זמן קריאה משוער: 23 דקות

בדצמבר האחרון פרסם הבמאי ספייק לי הערה קטנה בטוויטר שלו: "העבדות האמריקאית היא לא מערבון ספגטי בנוסח סרג'יו לאונה. היא היתה שואה." הוא חולל סערה בתקשורת האמריקאית ואמר שהוא לא יראה את הסרט החדש של קוונטין טרנטינו, "ג'אנגו ללא מעצורים", כי הוא עלבון לאבותיו. פחות מחודש לאחר מכן, בבכורה של הסרט בברלין, הכריז טרנטינו עצמו שהעבדות האמריקאית הייתה שואה. התקשורת הגרמנית נזפה בו על הדברים ה"פרובוקטיביים" ו"מוגזמים" שלו, אבל אמרה גם שאלה מסוג הדברים שהאנשים בגרמניה – שם הוא פופולארי ביותר – כבר מצפים שהוא יאמר.

לו היה מישהו חוזה לפני שנה שאני אמצא את עצמי כותבת על סרט של טרנטינו, הייתי מהמרת סכום יפה נגדו. אפילו לא רציתי לראות את הסרטים שלו. מכיוון שהוא עמד במרכזם של ויכוחים עזים בסוגיות שחשובות לי, גררתי את עצמי לראות את סרטו הקודם, "ממזרים חסרי כבוד" (2009), וחשבתי שהוא נסבל, אבל ששאר העבודות שלו לא מעניינות אותי. נראה שלדידו של טרנטינו, אפשר להתענג על כל סוג של אלימות וניצול, כל עוד הם מוצגים במספיק כישרון ועם שפע אירוניה; אפשר לקחת סחר בנשק – יש מי שייטען שמדובר בעיסוק האנושי השפל ביותר – ולגרום לו להיראות מגניב וסקסי.

שדה כותנה במיסיסיפי, ליטוגרפיה, 1884. ארכיון ספריית הקונגרס

שדה כותנה במיסיסיפי, ליטוגרפיה, 1884. ארכיון ספריית הקונגרס

ייתכן שהתנגדות מוסרית לדברים מהסוג הזה היא סתם כבדה, אבל התפיסה שלי את טרנטינו השתנתה לחלוטין כשראיתי את ג'אנגו ללא מעצורים בבית הקולנוע המקומי שלי בברלין. זאת מכיוון שהסרט מלא ברפרנסים מורכבים שמבהירים עד כמה הושפע טרנטינו מהניסיונות הגרמניים להשלים עם הבושה שבעברה הפושע. מכיוון שהניסיונות האלה אינם מוכרים לציבור האמריקאי או הבריטי, חשוב לתאר אותם – לא רק כדי להבין את עבודתו האחרונה של טרנטינו, שכמעט ואי אפשר להבינה ללא רקע, אלא כדי לענות על שאלות רחבות יותר ולראות מה יכולות אומות אחרות ללמוד ממאמציה של גרמניה להתמודד עם אשמתה ההיסטורית.

שנות השישים בגרמניה היו סוערות יותר מאשר שנות השישים בפריז או בפראג – שלא לדבר על ברקלי – כי הן לא התמקדו בפשעים שביצע מישהו הרחק בווייטנאם, אלא בפשעים שבוצעו בבית

הגרמנים נאבקים בשאלת ההיסטוריה והאשמה כבר למעלה משישים שנה. הדוגמה שלהם מבהירה לנו שהתעמקות בנושא האשמה אמורה להציף את אמריקה בשאלות מוסריות רבות. ביניהן: מה מכונן אשמה, מה מכונן אחריות וכיצד קשורות השתיים זו לזו. סיסמה נפוצה בקרב גרמנים בני הדור השני היא: "אשמה קולקטיבית, לא! אחריות קולקטיבית, כן!" אבל שאלת האחריות טעונה פוליטית. האם נטילת אחריות על היסטוריה אלימה דורשת מחויבות נצחית לפציפיזם? או לתמיכה בממשלת ישראל בכל מעשיה, כפי שטוענים אחדים? או שמא לתמיכה בעם הפלסטיני בכל מעשיו, כפי שטוענים אחרים?

אבני הנגף שיצר האמן גונטר דמניג שקועות במדרכות בערים שונות בגרמניה במטרה להזכיר לעוברים ושבים את קורבנות הנאציזם

אבני הנגף שיצר האמן גונטר דמניג שקועות במדרכות בערים שונות בגרמניה במטרה להזכיר לעוברים ושבים את קורבנות הנאציזם

הגרמנים בימינו תופסים אחריות קולקטיבית כמחויבות להימנע בעתיד מחטאי העבר של אבותיהם וסביהם – אבל כאן נחשפות תסבוכות מוסריות טריות. היטלר, הימלר, גבלס וכמה אחרים הם דוגמאות ברורות לאשמה וגם אחריות: הם תכננו פשעים והוציאו אותם לפועל בזדון ובכוונה תחילה. ומה לגבי אלה שלא תכננו אותם, אלא רק הוציאו אותם לפועל בלי שום מחשבה מכל סוג שהוא? האם אלה שישבו ליד שולחן וחתמו על צווים אשמים יותר (כי היו בדרג גבוה יותר) מאשר השומרים שהובילו יהודים עירומים למותם? או שמא אדם המסוגל לעשות זאת לאדם אחר נתעב יותר מאשר ביורוקרט כמו אייכמן, שטען כי הצפייה בהוצאה להורג ההמונית גרמה לו בחילה? ומה לגבי המצביעים שהעלו את הנאצים לשלטון בתקווה שכך ייפסקו האינפלציה, האלימות ברחובות והתוהו ובוהו הכללי שאיים להטביע את רפובליקת ויימאר?

כמובן שיש גם אנשים שאומרים שהם עבדו עם הנאצים כדי למנוע דברים נוראים יותר שהיו עלולים לקרות לוּ אנשים מצפוניים פחות היו עושים את העבודה במקומם. היו רבים כאלה, מהנציגים היהודיים שעזרו בהכנת רשימות הגירוש ועד למנכ"ל משרד החוץ, ארנסט פון ויצזקר, שמילא תפקיד מהותי בפשעים רבים, אבל טען בהצלחה במשפטו שאדם אחר במקומו היה עושה דברים חמורים יותר.

עבדים

ארל ריצ'רדסון, "השימוש בכושים בחקלאות האמריקאית", שמן על בד, 1934. אוסף מוזיאון הסמית'סוניאן.

אלה רק חלק מהשאלות המוסריות שאי אפשר להתחמק מהן כשמתחילים לבחון מקרים היסטוריים אמתיים של רוע. חנה ארנדט ניסתה להתמודד איתן, והתוצאה היא שספרה "אייכמן בירושלים" (1963) הוא ללא ספק העבודה המוכפשת ביותר של הפילוסופיה של המוסר במאה העשרים. הניסיון המוקפד שלה להבין צורות של אחריות ולהפריד בין אחריות לכוונה הובן שלא כהלכה על-ידי כמעט כולם, ועורר זעם גדול גם בקרב אלה שהיו חבריה הקרובים. אולי לא מפתיע שמאז מעדיפים פילוסופים רבים כל כך מתחום המוסר להמשיך לעסוק בבעיית הקרונית.

השלמה עם זוועות העבר

בשפה הגרמנית יש מילה המתייחסת להשלמה עם זוועות העבר. Vergangenheitsbewältigung הופיעה בשנות השישים ומשמעותה "עלינו לעשות משהו בנוגע לעברנו הנאצי." גרמניה בילתה את חמישים השנים האחרונות בתהליך מייסר של התמודדות עם פשעיה הלאומיים של המדינה. איך משלימים עם העובדה שאביך, גם אם לא היה נאצי נלהב, לא עשה דבר כדי לעצור אותם, צפה בשקט כשהם גרשו את הרופא או השכן היהודי שלו, ושפך דם בשם הצבא שלהם? היו יוצאי דופן ספורים, אבל זה היה גורלם של רוב הגרמנים שנולדו בשנים 1960-1930, וזה לא גורל שיש לקנא בו.

ההתמודדות עם פשעי העבר של גרמניה אינה תרגיל מופשט; הוא דורש מהאדם להתעמת עם הוריו ומוריו ולומר שהסמכות שלהם רקובה. שנות השישים בגרמניה היו סוערות יותר מאשר שנות השישים בפריז או בפראג – שלא לדבר על ברקלי – כי הן לא התמקדו בפשעים שביצע מישהו הרחק בווייטנאם, אלא בפשעים שבוצעו קרוב לבית, על-ידי האנשים שמהם למדו הצעירים של אותה תקופה את השיעורים הראשונים בחייהם.

תהליך ה- Vergangenheitsverarbeitung עבד בצורה שונה במזרח ובמערב. התעמולה הנאצית ניסתה לעורר פחד מפני ה"איום היהודי הבולשביקי" יותר מאשר כל אויב אחר, ולכן כשהצבא האדום צעד לעבר ניצחון בברלין בשנת 1945, מיליוני גרמנים ברחו מהם מערבה. אלה שהיו נאצים מסורים, או פשוט ידעו דבר או שניים על עשרים מיליון האזרחים הסובייטים שהכוחות הגרמניים הרגו, פחדו כמובן להיעשות מטרות לנקמה. ולאור זאת, כשהאש פסקה ב-8 במאי 1945, גרו יותר אוהדי נאצים במערב מאשר במזרח.

המדינה חולקה לאזורי כיבוש, וכל אחד מהם נשלט על-ידי אחד מצבאות בעלות הברית, בזמן שאלה שקלו מה לעשות עם 74 מיליוני האנשים שביצעו את הפשעים החמורים ביותר בתולדות האנושות, אפשרו את ביצועם או התעלמו מהם. בעלות הברית הסובייטיות והמערביות ניסו לשתף פעולה מספיק זמן כדי שיהיה אפשר לנהל את משפטי נירנברג שבהם הורשעו כמה מפושעי המלחמה הבולטים ביותר.

שני הצדדים יצרו גם תוכניות לחינוך מחדש, שנודעו כ"דה-נאציפיקציה". באופן כללי, הסובייטים ניסו לשאוב השראה מהתרבות הגרמנית העילית וקידמו הפקות תיאטרון של המחזה הפילושמי מהמאה השמונה עשרה Nathan der Weise ("נתן החכם") מאת המחזאי בן תקופת ההשכלה גוטהולד אפרים לסינג. האמריקאים, מצדם, העדיפו הרצאות בנושא חירות ודמוקרטיה.

אמנם אף אחד מהמאמצים לא היה יעיל במיוחד, אבל תהליך הדה-נאציפיקציה קודם במזרח מכיוון שמאות קומוניסטים גרמנים היו מוכנים לחזור מגלות ולהקים את הנהגת המדינה. הרפובליקה הדמוקרטית הגרמנית החדשה של מזרח גרמניה, קמה בשנת 1949 באזור הנשלט על-ידי הסובייטים, החשיבה את עצמה לאנטי-נאצית. היא הביעה זאת על-ידי שינוי סמלי של שמות הרחובות, עיצוב מחדש של האדריכלות בעיר וגם של תוכניות הלימודים, וכתיבת המנון חדש,  Auferstanden aus Ruinen ("קמנו לתחיה מההריסות").

ללא הנהגה המחויבת להתעמתות עם פשעי האומה, האוכלוסייה של הרפובליקה הפדרלית של מערב גרמניה היתה נכונה אף פחות לקבל על עצמה את האחריות למשימה. כל עריה היו עדיין הרוסות ואזרחיה – עדיין המומים מאובדן הבנים והבעלים בחזית – נטו לראות בעצמם הקורבנות הגדולים ביותר של המלחמה. לא מספיק שההרס של המלחמה ניכר בכל פינת רחוב; הצבאות הכובשים התעקשו שזו אשמת הגרמנים עצמם! כמה אינטלקטואלים ואמנים צעירים הסכימו עם נקודת ההשקפה של בעלות הברית והפיקו יצירות חשובות כגון הסרט The Murderers Are Among Us (1946) וספרים מאת חברים בקבוצה הספרותית Gruppe 47, שחבריה כללו את מי שיזכו מאוחר יותר בפרס הנובל, היינריך בל וגינטר גראס.

אבל רוב האזרחים הגרמנים ומפקחיהם האמריקאים לא היו מעוניינים בשום עיסוק מהותי בתקופה הנאצית, ולא רצו גם להתמודד עם העובדה שבתי הספר, אולמות בתי המשפט ותחנות המשטרה של האזור המערבי תופעלו ברובם על-ידי נאצים לשעבר. הרי המלחמה הקרה התחילה לפני שמלחמת העולם השנייה הסתיימה, וממשלו של הנשיא האמריקאי הארי ס' טרומן היה מעוניין הרבה יותר בחתירה תחת ברית המועצות מאשר בעקירת נאצים לשעבר.

בלי הדה-נאציפיקציה, שלא הרפובליקה הפדרלית ולא הכובשת שלה היו מוכנות ליישם במהלך המלחמה הקרה, לא היה בתחילה מי שיאייש את המוסדות המובילים מלבד נאצים זקנים

שנות החמישים ושנות השישים המוקדמות לא הביאו עמן שינוי רב. כל האנרגיות היו מרוכזות בשיקום הכלכלה, ורוב המבנים האוטוריטריים המסורתיים עמדו על כנם. הדור שלחם במלחמה סרב לדבר על העבר. אנשים שונים טוענים דברים שונים לגבי התקופה שבה החלה השתיקה להישבר. האם זה קרה בעקבות סדרה של תוכניות רדיו על אנטישמיות שהופקה על-ידי הפילוסופית מרגריטה פון ברנטנו? ואולי בגלל המחזה משנת 1963 של רולף הוכהוט, Der Stellvertreter ("ממלא המקום"), שעסק באשמה המוטלת על האפיפיור בכל הנוגע לשואה? או שמא משפט אייכמן בשנת 1961 ומשפט אושוויץ של שנת 1963, שמשכו תשומת לב ציבורית ורבות נכתב עליהם?

מה שבטוח הוא שעד שנת 1968, צעירים גרמנים, כולל שר החוץ לעתיד יושקה פישר, זרקו אבנים על שוטרים שנתפסו בעיניהם לא רק כסוכנים של הרוע הנוכחי, אלא כמי שממשיכים בצורה ישירה את כוחות הרוע של העבר.

עד שנת 1968, רק מעטים מאותם אחראים ישירים לפשעי הנאצים עדיין ניהלו את העסק. אבל כל מי שהיה אחראי לאיוש משרות בצבא, במשטרה, בשירותי המודיעין ובמשרד החוץ הוכשר לכל הפחות על-ידי גורמים נאציים. יש מי שעדיין חושב כיום שהנאצים פנו להמונים הבורים, תפיסה שהועלתה בספרו האיום של ברנהרד שלינק נער קריאה (1995) ובסרט שנעשה על פיו בשנת 2008. בפועל, רוב חברי המפלגה הנאצית היו אנשי המעמדות המשכילים. בלי הדה-נאציפיקציה, שלא הרפובליקה הפדרלית ולא הכובשת שלה היו מוכנות ליישם במהלך המלחמה הקרה, לא היה בתחילה מי שיאייש את המוסדות המובילים מלבד נאצים זקנים.

בדיחה ישנה מדגימה את הבעיה. מהגר לשעבר מגיע לשדה התעופה בפרנקפורט ושואל את האדם הראשון שהוא נתקל בו אם הוא היה נאצי. "לא אני," אומר האיש. המהגר שואל את האיש הבא. "חס וחלילה!" הוא עונה. "בתוך תוכי תמיד התנגדתי להם." לבסוף פוגש המהגר אדם שמודה כי היה נאצי. "תודה לאל!" אומר המהגר. "אדם כן. אתה מוכן לשים עין על המזוודות שלי בזמן שאני הולך לשירותים?" לדור הבא היה ברור שהמוסדות הגרמניים זקוקים לשינוי יסודי.

מישל אובמה יחד עם סשה ומליה באנדרטת השואה בברלין. צילום: הבית הלבן

מישל אובמה יחד עם סשה ומליה באנדרטת השואה בברלין. צילום: הבית הלבן

המיני-סדרה האמריקאית (Holocaust (1978, אף על פי שהייתה זולה ולא זכתה לתשומת לב רבה בארצות הברית, הכתה גלים בגרמניה כי חקרה את חייהם הפשוטים של בני האדם שמאחורי המספר שישה מיליון. יום השנה החמישים להשתלטות היטלר צוין בשנת 1983 בברלין בשנה שלמה של תערוכות בנושאים שונים כגון "נשים ברייך השלישי", "הומואים ופשיזם" ו"הארכיטקטורה של בתי הכנסה ההרוסים".

שכונות התחרו זו בזו בבחינת ההיסטוריה המקומית שלהן. בברלין, מחזה בשם It Wasn't Me, Hitler Did It התחיל להציג בשנת 1977 ורץ במשך שלושים וחמש שנה.

בשנת 1986, כאשר ההיסטוריון בעל הנטיות הימניות, ארנסט נולטה, טען שהיטלר למד את רוב מה שידע מסטאלין, הוא הואשם על-ידי הפילוסוף יורגן הברמאס בניסיון לתרץ את פשעיה של גרמניה. "ריב ההיסטוריונים" שפרץ כתוצאה מזה נמשך בלהט לאורך שלוש שנים – לא בכתבי עת אקדמיים אלא בעיתון, בטלוויזיה וברדיו.

בהינתן העובדה שמרכז ברלין נבנתה מחדש בסגנון בומבסטי, אנדרטת שואה בומבסטית שמתבלטת בשונותה על רקע הארכיטקטורה הניצחונית של שער ברנדנבורג והשגרירויות והמוסדות שסביבו, נראית בדיוק במקום

באמצע שנות התשעים היכה בגרמניה הלם חדש כשמכון המחקר של המבורג החליט להנציח את יום השנה החמישים לסיום המלחמה בתערוכה שמוכיחה שלא רק האס-אס ביצע פשעי מלחמה אלא גם חיילי הוורמאכט. לשאר העולם זו לא הייתה תגלית גדולה, אבל התערוכה עוררה מחאה בלתי צפויה, ואפילו הופצצה על-ידי אלה שטענו שהיא פוגעת בזכר חבריהם או אבותיהם שנהרגו במלחמה; בסופו של דבר כונס הפרלמנט לדיון מיוחד בעניינה.

הצורך לחפור בתקופה הנאצית לא דעך לאורך השנים. רק באביב האחרון זכו הצופים הגרמנים למיני-סדרה המצוינת Unsere Mütter, unsere Väter ("האימהות שלנו, האבות שלנו"), המתארת את הדרכים שבהן ארבעה צעירים בעלי כוונות טובות נעשים מעורבים אט אט בפשעי הנאצים.

בשנת 1999 החליט הפרלמנט הגרמני, לאחר שנים של דיון ציבורי, על בניית אנדרטת שואה רשמית בשטח הריק הבולט ביותר בברלין. אני מעדיפה אנדרטה מטרידה יותר לעבר – אלפי ה-Stolperstein  או "אבני הנגף" שהאמן הגרמני גינטר דמינג הניח על המדרכות מול בניינים שבהם גרו יהודים לפני המלחמה, ועליהן שמותיהם ותאריכי הלידה והגירוש שלהם. כפי שחזו כמה מתנגדים, השימושים בפועל של אנדרטת השואה אינם הולמים. אבל בהינתן העובדה שמרכז ברלין נבנתה מחדש בסגנון בומבסטי, אנדרטת שואה בומבסטית שמתבלטת בשונותה על רקע הארכיטקטורה הניצחונית של שער ברנדנבורג והשגרירויות והמוסדות שסביבו, נראית בדיוק במקום.

צורות של רוע אמריקאי

בהשוואה: האם אפשר לדמיין אנדרטה לרצח בני השבטים האינדיאניים הילידים או "מעבר הביניים" בלב הנשיונל מול? נניח שהייתם הולכים ברחוב ודורכים על תזכורת לכך שהבניין נבנה על-ידי עבדים, או שבאתר גרו ילידים לפני שהוא עבר טיהור אתני? מה שיש לנו, לחילופין, הוא מוזיאונים לאומיים לתרבות בני השבטים ותרבות אפרו-אמריקאית, האחרון אמור להיפתח בשנת 2015. המוזיאון הלאומי של הסמיתסוניאן לבני השבטים האינדיאניים עורך תצוגות המראות בובות "פואבלו" עשויות לעילא, את השפעתו של הסוס בתרבותם ואתלטים ילידים שהשתתפו באולימפיאדה.

מוזיאון לזכר העבדים בארה"ב בוויסקונסין

מוזיאון לזכר העבדים בארה"ב בוויסקונסין

אתר האינטרנט של המוזיאון הצפוי של הסמיתסוניאן לנושא ההיסטוריה האפרו-אמריקאית אכן מראה שלשלאות שהיו לכאורה בשימוש על ספינת עבדים, אבל הוא עסוק הרבה יותר באיסוף כובעים שנחבשו על-ידי סבלים בקרונות או ספסלים מהכנסייה המתודיסטית-אפיסקופלית האפריקאית. אוסף של פריטי אופנה הולך ומתהווה גם הוא, וכך גם אוסף של חפצים השייכים להארייט טאבמן, ממתנגדות העבדות; שלושים ותשעה פריטים, כולל שָׁל התחרה וספר התפילות שלה, כבר בנמצא.

אל תבינו אותי לא נכון: חשוב ביותר ללמוד על תרבויות שנרדפו ודוכאו, ולהכיר בהן. בלי למידה כזו, מתעוררת הסכנה שנתפוס את חבריהן של תרבויות כאלה כקורבנות נצחיים – אובייקטים ולא סובייקטים בהיסטוריה. המוזיאון היהודי של ברלין נחוש שלא לצמצם את ההיסטוריה של יהודי גרמניה לשואה. אגף אחד של המוזיאון מוקדש לה, אבל שאר האוסף הקבוע כולל מוצגים כגון דיוקן של הפילוסוף משה מנדלסון, ראיונות מצולמים עם חנה ארנדט, עץ חג מולד יהודי וראש שום ענק נייד (אל תשאלו). התערוכה גרועה, אבל יעילה בשביל המבקרים שהאסוציאציה היחידה שלהם למילה "יהודי" היא גוש של אסירים כחושים במדים מפוספּסים.

בדומה לזה, אין ספק שיש אמריקאים שעדיין צריכים להכיר יותר מאשר האינדיאנים הפראיים של הוליווד או השחורים הקריקטוריים של סטפּין פצ'יט (Stepin Fetchit) כדי לקבל תמונה ברורה של התרבויות שרבים מאבותינו ניסו להשמיד. יתרה מזו, המוזיאון שלנו לתולדות בני השבטים האינדיאניים והאפרו-אמריקאים מגלמים איכות אמריקאית מהותית: תמיד נטינו להביט לעתיד במקום לעבר, והמוזיאונים שלנו הולכים בעקבותינו. בלתי אפשרי להשוות את מה שנמצא בארון התצוגה הלאומי שלנו למה שאפשר למצוא בגרמניה בלי להרגיש שההיסטוריה הלאומית של ארצות הברית ממשיכה להשתמש במלבין – ושעתיד שפוי ואיתן דורש עימות ישיר יותר עם העבר שלנו.

בכל זאת יש לנו מקום אחד, בנשיונל מוֹל, שמתמקד בשליליות בלתי נלאית: מוזיאון ארצות הברית לזכר השואה. אני לא הראשונה ששואלת למה אירוע שהתרחש באירופה דורש מקום בולט כל כך בסמליות הלאומית שלנו – במיוחד כשהממשלה שלנו עשתה מעט כל כך להצלת היהודים לפני ובמהלך השואה, אך הבטיחה שמדענים נאצים יוברחו לארצות הברית אחריה.

התפיסה שלפיה איסוף אנשים ושליחתם לתאי הגזים היא מעשה מרושע, היא הקונצנזוס המוסרי הגדול ביותר שקיים. וקיומו של סמל של רוע אולטימטיבי מספק לנו באופן בלתי מודע רף שאליו נשווה את רוב סוגי הרוע האחרים. הנאצים משמשים בצורה נוחה למדי כמייצגי הפרדיגמה של רוע. אנו משתמשים בהם לפגוע במעמדם של יריבים שונים ומגוונים כגון סדאם חוסיין, קארל רוב וברק אובמה (מפחיד באמת לגלות כמה תמונות של אובמה עם שפם קטן נמצאות ברשת).

מקומה המרכזי של השואה בתרבות האמריקאית ממלא תפקיד מהותי: אנחנו יודעים מהו רוע, ואנחנו יודעים שהגרמנים הוציאו אותו לפועל. כמובן שעוד ועוד מחקרים, הנערכים על-ידי היסטוריונים, מבקרי תרבות ואחרים, בוחנים באופן ספציפי צורות של רוע אמריקאי. אך רק מעטים מהם זוכים לתשומת הלב הציבורית או לנתוני המכירות שלהם זוכים הספר, הסרט או הביוגרפיה האחרונים על עוד היבט של השואה. אלה מאפשרים לנו לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה. אנחנו יכולים לבלות את זמננו בתהייה על נושאים רציניים, להביע בצורה הולמת את האימה שלנו ולהתרווח מתוך ידיעה שכל זה קרה שם, במדינה אחרת.

רק מעט אמריקאים לבנים נאלצו להתמודד עם האימה האמתית של העבדות (ורק מעטים מאיתנו יודעים כמה זמן היא באמת נמשכה, בצורה כזו או אחרת)

אנחנו כבר לא מאמינים בעוינות מושרשת ובנטייה טבעית לרוע. אבל לרעיון שאבותינו אכלו בוסר ושינינו קהו יש היסטוריה ארוכה ובלתי מבוטלת. לפי הנצרות המסורתית, שום דבר לא יכול לפצות על חטאי אבותינו: כולנו נידונו למות בגלל מעידתם של אדם וחווה, והישועה תבוא רק לאחר המוות. לפי התנ"ך, עלינו לכפר זמן מה על חטאי אבותינו, עד הדור השלישי והרביעי. המסורות האלה מושרשות גם אצל אלה שאולי דחו אותם, מפני שיש להם בסיס סביר. כולנו נהנים מירושות שלא בחרנו ואיננו מסוגלים לשנות. כשאני מתבגרים עלינו להחליט איזה חלק מהירושה עלינו לקבל כשלנו, ואיזה מחיר עלינו לשלם על השאר. זה נכון לאומות כמו גם לאינדיבידואלים.

על ה-Vergangenheitsaufarbeitung לחייב עימות רגשי עם הפשעים שאליהם הוא מתייחס, לא רק הערכה רציונלית שלהם. העימות הזה נעדר בצורה בולטת בעשורים הראשונים של הרפובליקה הפדרלית של מערב גרמניה, שהעבירה שילומים לישראל כתחליף להתמודדות עם המשמעויות של רצח המיליונים שהמדינה ביצעה. כך היא קיבלה על עצמה צורות של אחריות משפטית בלי לקבל על עצמה אחריות מוסרית, עד התהפוכות האטיות שהתרחשו לסירוגין בשנות השישים.

היסטוריה אמריקאית, פנטזיה גרמנית

עבדים שנתפסו באפריקה במאה ה-19

עבדים שנתפסו באפריקה במאה ה-19

בעיקרו של דבר התרחש בארצות הברית משהו דומה. העדפה מתקנת היא צורה של נטילת אחריות קולקטיבית על העבדות ועל הופעות בנוסח "ג'ים קרו" שנעשו בפנים צבועות בשחור, אבל רק מעט אמריקאים לבנים נאלצו להתמודד עם האימה האמתית של העבדות (ורק מעטים מאיתנו יודעים כמה זמן היא באמת נמשכה, בצורה כזו או אחרת. אני גיליתי במקרה, כשקראתי ביוגרפיה של אלברט איינשטיין, שהוא תמך בקבוצת כמרים שביקרו בבית הלבן בתקופת טרומן בשנת 1946 כדי לשכנע אותו להפוך את הלינץ' לעבירה פדרלית. טרומן סירב).

וזו הסיבה שהסצנות האלימות בג'אנגו ללא מעצורים נחוצות בהחלט. כפי שאמרו טרנטינו והכוכבים השחורים בסרט, העבדות האמתית הייתה נוראה הרבה יותר מזו שהוצגה בסרט. טרנטינו חתך בעריכה קטעים מתוך שתיים מהסצנות האכזריות ביותר, שבהן אנשים נקרעים לגזרים על-ידי עבדים אחרים או כלבים, כי הקהלים הראשונים שצפו בסרט חשבו שהן טראומטיות מדי. ובכל זאת, מה שנשאר הוא אכזרי מספיק; כפי שהוא אמר בראיון להיסטוריון האפרו-אמריקאי הנרי לואיס גייטס ג'וניור במגזין The Root: "באופן כללי, אנשים שמרו על מרחק מסוים מהעבדות והסתפקו במידע – זה רק אינטלקטואלי. הם רוצים שזה יהיה אינטלקטואלי. אלה העובדות, וזהו זה. ואני אפילו לא מסתכל על העובדות כל כך הרבה."

בג'אנגו ללא מעצורים, טרנטינו הלך צעד אחד רחוק יותר משהלך ספילברג באמיסטאד, מכיוון שהלבן ההגון היחיד בסרט הוא גרמני

אם לשאול הבחנה מהפילוסוף סטנלי קאוול: כדי להכיר בהיקף הפשעים של המדינה שלנו, ולא רק לדעת עליהם, יש צורך במידה מסוימת של טראומטיזציה. העובדות אינן מספיקות, ולעתים הנתונים רק מחריפים את המצב. כפי שמציין גייטס, רבים מהתלמידים שלו התרגלו לשמוע על זוועות העבדות. סצנות כגון אלה שבסרטו של טרנטינו, ששורדות בדמיוננו זמן רב יותר מכל טיעון או תיאור היסטורי, מספקות קורטוב של דחיפות שנשאר איתנו לפני שאנחנו עוברים הלאה.

כדי להעריך את כוונותיו של טרנטינו, עלינו להתייחס לממזרים חסרי כבוד ברצינות, דבר שלא עשיתי בתחילה. בצפייה ראשונה, קל להסכים עם התיאור שהעניק הניו יורקר לסרט, שם נכתב שהוא כמו מחבט בייסבול "שחובט בראשו של כל מי שאי פעם התייחס לנאצים, למלחמה או למחתרת ברצינות... הוא שטותי מכדי שניהנה ממנו, גם בתור בדיחה." עם זאת, דבר אחד שטרנטינו כן מכיר היטב הוא תולדות הקולנוע. באחד הראיונות שלו הוא מספר שהושפע מאוד מהסרטים ההוליוודיים של שנות הארבעים, שנעשו "כשהנאצים לא היו שד תיאורטי ומרושע מהעבר, אלא איום אמיתי."

במאי התקופה – שלעתים קרובות היו פליטים אירופאיים, כמו פריץ לאנג או בילי ויילדר, מציין טרנטינו – לא הסתייגו מעשיית סרטי מלחמה שהיו גם מלהיבים, מבדרים ואפילו מצחיקים. וכך עשה גם טרנטינו. וגם אם הפנטזיה שלו, לפיה סרט מסוגל לשכתב את ההיסטוריה, נראית מעט ראוותנית ("נרקיסיסטית" היא מילה בוטה יותר לזה), היא עדיין פנטזיה שהלהיבה גרמנים רבים. חבר שכתב סדרה של ספרים עמוקים, מורכבים ורבי דקויות בנושא העבר הפושע של האומה שלו, סיפר לי שהוא הריע כמו ילד קטן כשהנאצים של טרנטינו עלו בלהבות.

הוא אמנם אדם מלומד, אך הסרט נגע ברגשות קבורים שהניעו ודרבנו אותו במשך עשרות שנים. בראיון שהעניק לאחרונה לדי צייט, אמר טרנטינו שתמיד שואלים אותו מה הגרמנים חושבים על ממזרים חסרי כבוד. "אם יש מישהו בעולם שחולם להרוג את היטלר," הוא ענה, "מלבד היהודים, אלה שלושת הדורות האחרונים של הגרמנים." היסטוריה אמריקאית, פנטזיה גרמנית: טרנטינו דייק בשתיהן.

טרנטינו אינו הבמאי האמריקאי הראשון שמביים סרט על עבדות אמריקאית לאחר שביים סרט גדול בנושא הנאצים. סטיבן ספילברג ביים את אמסיטאד (1997) אחרי רשימת שינדלר (1993). שניהם מעבירים את המסר שאין להשתמש בנאציזם ככלי לסיכום דיונים על רוע, אלא ככלי לפתוח אותם, ושיש לבחון את הפשעים האמריקאים בצורה מעמיקה לא פחות מכל פשע אחר.

מתוך סרטו של טרנטינו "ג'אנגו ללא מעצורים"

מתוך סרטו של טרנטינו "ג'אנגו ללא מעצורים"

בג'אנגו ללא מעצורים, טרנטינו הלך צעד אחד רחוק יותר משהלך ספילברג באמיסטאד, מכיוון שהלבן ההגון היחיד בסרט הוא גרמני. הדמות הטובה של הסרט הייתה יכולה להיות כל אירופאי, אבל טרנטינו מדגיש את הזהות הגרמנית של הדמות בעזרת התייחסויות בלתי פוסקות אליה. והוא זורה מלח על הדעות הקדומות שלנו בכך שהוא מלהק את כריסטוף ואלץ, שגילם את קצין האס-אס הבלתי נשכח ביותר בתולדות הקולנוע, לתפקיד הלבן היחיד בג'אנגו שמתחלחל עד עמקי נשמתו מהעבדות האמריקאית.

הנוכחות הגרמנית בג'אנגו חושפת את השפעת ה-Vergangenheitsaufarbeitung על סרטיו של טרנטינו. כשצילם את ממזרים חסרי כבוד הוא גר בברלין למשך חצי שנה, מספיק זמן כדי להבין כיצד הגרמנים משמרים היטב את עברם הנורא בתודעה הנוכחית שלהם. הריאיון שלו עם גייטס ב-The Root מראה בדיוק עד כמה ההשפעה הזו הייתה מודעת: "אני חושב שאמריקה היא אחת המדינות היחידות בעולם שלא נכפה עליה, לעתים על-ידי שאר העולם, להתבונן בכנות בחטאי העבר שלה.

ההתבוננות הישירה הזו היא הדבר היחיד שיאפשר לנו לעכל אותם ולהתקדם." הוא גם לא נמנע מההשוואות הישירות ביותר. לו היה נערך משפט בנוסח נירנברג, הוא אומר באותו ריאיון, אז ד' ו' גריפית, הבמאי של The Birth of a Nation – הסרט האילם שנתן השראה לתחיית הקו קלוקס קלן – היה נמצא אשם בפשעי מלחמה. ומבחינתו של טרנטינו, The Clansman – הספר מאת תומס דיקסון שעליו התבסס הסרט – "משתווה רק למיין קמפף בכל הנוגע לדימויים המכוערים שלו... הוא מרושע. וזו לא מילה שאני זורק סתם ככה."

יש מבקרים שתהו כמה הולם שבמאי לבן יעשה סרט על עבדות, אבל זה בדיוק העניין ב- Vergangenheitsaufarbeitung. טרנטינו טוען שסבא רבא שלו היה גנרל בצבא הקונפדרציה. אם כך, הסרט הזה הוא הליכה בעקבותיהם של שני דורות של גרמנים המתמודדים עם הרוע של אבותיהם.

הביקורות הגרמניות על ג'אנגו, שכותרותיהן שאלו: "האם נעז להשוות את העבדות באמריקה לשואה?" ענו לרוב בתשובה "לא." בשילוב הגרמני הייחודי של פדנטיות וציניות הם הסבירו את ההבדלים בין החזקת עבדים, דבר שנעשה למטרה כלכלית, לשואה, שלא התרחשה מסיבות כלכליות. ואז הם הסיקו שטרנטינו משתמש במילה "שואה" בצורה פרובוקטיבית כדי לקדם את הסרט שלו.

כפי שציינו כמה פרשנים, השימוש השנוי במחלוקת והמכוון במילה הזו הוא מוזיקה לאוזניהם של קבוצות ימין קיצוני, ולכן יש להימנע ממנו בכל מחיר. ייתכן שהביקורות האלה מוכיחות את התבונה שבהערתו של צווטאן טודורוב, שאמר כי הגרמנים צריכים לדבר על הייחודיות של השואה, והיהודים על האוניברסליות שלה (ובכך יישם את הרעיון הקאנטיאני לפיו אם כל אחד ידאג למוסריותו שלו ולאושרו של השכן, ולא להיפך, נתקרב לעולם מוסרי).

אפשר לשבח את הנטייה האמריקאית להדגיש את החיובי. במקום להסתכל על ההיסטוריה של ג'ים קרו, אנחנו הופכים את יום הולדתו של מרטין לותר קינג לחג לאומי ומציבים את פסלו בנשיונל מול

אבל אני מעט מופתעת מכך שהדיון האמריקאי בסרט התמקד בספירת מספר הפעמים שהמילה nigger נאמרת בו, ולא בשאלות שג'אנגו ללא מעצורים נועד להעלות. האם היו האמריקאים אשמים בפשעים מרושעים לא פחות מאלה של הנאצים – ואם כן, מה עלינו לעשות בנדון כיום?

בהתקפה ארוכה על ג'אנגו ללא מעצורים, טוען ההיסטוריון אדולף ריד שהסרט מייצג "סיפור גנרי על ניצחונו של אינדיבידואל על מצוקותיו... הגרסה הניאו-ליברלית לאידיאל הצדק החברתי." אני מריעה לניסיונו של ריד להפנות את תשומת ליבנו לאידיאולוגיה הניאו-ליברלית המחלחלת לכל מקום, אבל מזדעזעת מהתפיסה שלפיה בחינת סיפורים אישיים היא גישה היסטורית בלתי תקפה. ההתעקשות על כך שלכל אדם יש סיפור אישי משלו היא הצהרה לגבי חירותם של בני האדם. ההצהרה הזו הולכת לאיבוד כשאנחנו מניחים שהיסטוריה "אמיתית" היא עניין של כלכלה פוליטית ויחסים חברתיים.

לאחר שנתעמת עם התהומות שאליהם שקעה ההיסטוריה שלנו, נוכל – ואף נהיה חייבים – לעשות אידיאליזציה לאלה שהניעו אותה קדימה. הגיבורים של טרנטינו נפלאים אך בלתי אמינים; מעניין שכוחו העיקרי הוא בתיאור נבלים. בממזרים חסרי כבוד מוצגים שני נאצים מרתקים, כל אחד בדרכו השונה מאוד. וכך צריך להיות, אם אנו רוצים להבין כיצד כל מיני אנשים פשוטים, ואפילו מרתקים, מבצעים רצח, בין שהוא מתבצע במיידנק ובין שבמיסיסיפי. אבל חשוב לא פחות שנדייק גם בגיבורים שלנו. גיבורים מתווכים בין הרצוי למצוי. הם מוכיחים לנו שאפשר להשתמש בחירות שלנו כדי להילחם באי-צדק, אך גם מראים לנו שיש אנשים שכבר עשו זאת בפועל.

אבל ללא איזושהי חוויה תרבותית הנוגעת לאלימות שהיתה חלק מבניית המדינה הזו, אנחנו מסתכנים במעין נרטיב ניצחוני ליברלי שנגנה אם יופיע בכל מקום אחר.

אפשר לשבח את הנטייה האמריקאית להדגיש את החיובי. במקום להסתכל על ההיסטוריה של ג'ים קרו, אנחנו הופכים את יום הולדתו של מרטין לותר קינג לחג לאומי ומציבים את פסלו בנשיונל מול. אבל לעומת זאת, אנחנו נרגיש לא בנוח אם מערך שיעור גרמני יזכיר את השואה כדבר נורא ואז יעבור מהר מדי לתיאור הגיבורים – וילי ברנדט, סופי שול, קלאוס פון שטאופנברג – שהתנגדו לה.

ברוב המקרים, ההיסטוריה האמריקאית של לחימה למען חירות – מסנקה פולס ועד לסלמה ולסטונוול – עושה בדיוק את זה. זה מתאים לנאומי חניכה, כל עוד מדגישים, כפי שעשה הנשיא אובמה, שהאומה שלנו נמצאת במסע שבו הדרך עדיין ארוכה. בינתיים, הגישה של טרנטינו היא תרופת נגד לניצחוניות, והיא יעילה במיוחד כי הסרט פשוט מצוין.

סוזן ניימן היא פילוסופית של המוסר ומסאית. ספרה האחרון הוא Moral Clarity: A Guide for Grown-Up Idealists. היא גרה בברלין ומנהלת את "פורום איינשטיין" בפוטסדאם.

© 2013 Aeon Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more from Aeon, follow them on Twitter

המאמר מובא לכם כחלק מיוזמה שלנו, "אלכסון קלאסיק", שמביאה מדי פעם מאמרים שפרסמנו בעבר, אהובים, טובים וחשובים במיוחד, עבור עשרות אלפי קוראינו החדשים שאולי לא הכירו את האוצרות שצברנו ושלא נס ליחם.

המאמר התפרסם לראשונה ב"אלכסון" ב-31 באוקטובר 2013

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי סוזן ניימן, Aeon.

תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

4 תגובות על השואה, הגירסה האמריקאית

01
רובי תל ארי

לצערי, האמריקאים כאומה , ממשיכים בכל דור לשכתב את ההיסטוריה של עצמם, רבדים רבדים של חצאי אמיתות מכוסים במוסר הנלקח מעברם הבריטי. האמת המרכזית הינה שארצות הברית של אמריקה, מעולם לא לקחה אחריות למעשיה, מעולם לא קיימה הסכמים שחתמה עליהם הנוגעים לטריטוריה שלה (עם האינדיאנים או המקסיקאים ), אך היכולת של כותבים אמריקאים להתהדר בנוצות מוסר שניה רק לבריטים.
האמריקאים והבריטים כיסו עצמם בשמיכת המוסר לכל אורך ההיסטוריה המודרנית שלהם, לכן הצידוק והצדקנות שלהם מעולם לא עורערה באמת ההיסטורית. שתי האומות הללו אחראיות באופן ישיר ועקיף להרג המונים , בכל צורה שהמח האנושי הצליח לייצר.
הגרמנים אכן התעלו לרמה אחרת בנסיון ההשמדה התעשייתי של יהדות אירופה , אך הבריטים והאמריקאים מעולם לא עצרו לבדיקת תוצאות החלטותיהם, וכך יצרו שני אלה את סכסוכי הדמים העמוקים ביותר בהיסטוריה האנושית :
קשמיר , בין הודו לפקיסטן. לאחר ההפרדה הנוראה של בנגלדש .
קמבודיה והרג המיליונים לאחר המהומה שהותירה ארצות הברית בווייטנאם .
אפריקה כמו המזרח התיכון שחולקו עם סרגל למדינות בלי קשר לאוכלוסיה או לגאוגרפיה.
זו רק טעימה , התקשורת האמריקאית מעולם לא התמודדה עם השאלה של אבדן חיים של האחר, מספר החיילים האמריקאים ההרוגים בעיראק הינו כחמשת אלפים, ובשקט בשקט אפשר להוסיף מיליון וחצי עיראקים הרוגים מאז פלשה ארה״ב . זהו נתון בסדר גודל שאינו מדגדג את האינטלקטואל האמריקאי, יש לו צידוק מוסרי.
כך גם במקרה של הרג מועמר קדאפי , המוסר מוביל להחלטה אשר הובילה את לוב 500 שנה במורד האבולוציה.
כשאני קורא התייחסות אמריקאית למוסר , אני חוזר לאימרה שאמר אמריקאי דגול "America is not a country- America is a buissness " לכן כל דיון בנושא אחריות אמריקאית למשהו-כלשהו, הינה תאורטית בלבד, אין ולא היתה להם כוונה לתקן או לבדוק אשמה .

03
עמית

יש דברים שלא מפסיקים להיות רלוונטיים. קלעתם בדיוק וגם בול בזמן. והאמת, לא בפעם הראשונה. כל הכבוד. אני לא בטוח שאני מאמץ את כל המקבילות שניימן עושה עם השואה, אבל המציאות של 2020 מדברת בקול רם, עם גזען ראשי בבית הלבן.

04
צחי

מה ההבדל בין השואה שבוצעה ביהודים לאין ספור רצחי העם אשר בוצו בהעדר תצלום ותיעוד במהלך ההיסטוריה? האם באמת האצבע המאשימה צריכה להיות כלפי העבדות שהייתי בארצות הברית או הנאצים ולא על בני אדם ככלל?
חשוב להפסיק לנסות לחפש אשמים ולשנות את התפיסה שלנו כחברה קולקטיבית, להבין שהאדם נתון להשפעה קיצונית ככל שתהיה ולכן להתרכז בעתיד היותר רלוונטי. ככול שנבין יותר מהר שלמעצמות לרבות סין ורוסיה יש את האפשרות לבצע את את הפשעים הללו ולו אדם אחד אינו יכול לעצור אותם, אולי נוכל למנוע אסון עתידני. כל מה שצריך בשביל שדבר זה יקרה, זה אדם לא נכון עם דעות רידיקליות העולה לשלטון במקומות האלו, וההיסטוריה מלמדת שדבר כזה אפשרי ואף חוזר ונשנה.