השונים לטובה

עומס אדיר על החושים? החיים ברשת מאיימים? יש בקרבנו רבים שיכולים ללמד אותנו להסתגל לעידן החדש, אם רק נשים לב אליהם
X זמן קריאה משוער: 12 דקות

"הרשת מספקת זרם קבוע של נתונים אל אזורי הקלט של הקול, החישה והמידע הוויזואלי במוח... בעוד שההתקדמות האיטית של מילים על גבי דף מודפס דיכאה את התשוקה שלנו לקבל גירויים מנטליים בלתי פוסקים, הרשת מעודדת אותה. היא מחזירה לנו את מצבנו הטבעי, שבו אנחנו מופרעים ללא הרף, ומציגה בפניניו הסחות דעת רבות בהרבה מאלה שעמן היו אבותינו מסוגלים להתמודד".

מידע נשפך עלינו, מיד וללא הרף... כל אמצעי התקשורת, מן האלפבית הפונטי ועד למחשב, הם המשכו של האדם המשנים אותו ואת סביבתו באופן עמוק וארוך טווח

כך מסכם ניקולאס קאר (Carr) את השפעתה החושית והקוגניטיבית של האינטרנט, במאמרו The Juggler’s Brain. קאר אינו היחיד החושש מתביעות היתר שהאינטרנט תובעת ממוחנו וגופנו בגלל בעיות המאפיינות את תקופתנו כמו עומס מידע וגירויי יתר. במאמר Embracing the Lifeworld: Understanding the Technopessimism of Educators קרן א. פרנדינג (Ferneding) כותבת כי מורים נתקלים ב"תלמידים הסובלים מקהות חושים בגלל גירוי יתר, והנוטים בשל כך לשטחיות". ובמאמר The Medium is the Moblogגרי מיילו (Mielo) מצטט את מרשל מקלוהן, שאומר את הדברים הבאים בנוגע לעומס יתר שמייצרת התקשורת:

"מעגלים חשמליים מקשרים בני אדם אלה לאלה ברמה עמוקה. מידע נשפך עלינו, מיד וללא הרף... כל אמצעי התקשורת, מן האלפבית הפונטי ועד למחשב, הם המשכו של האדם המשנים אותו ואת סביבתו באופן עמוק וארוך טווח".

אין פלא שאנו עומדים בפני עוד ועוד שאלות טעונות בחשש, כמו אלה שמציב רוברט ג'. קמפבל (Campbell) במאמר: HyperMinds for HyperTimes: "מה עושים כל הטכנולוגיה, הגדג'טים והגימיקים הללו למוח ולאינטלקט של אותם יחידים שמשתמשים בהם?"

קוד, מסך

לפעמים נדמה שכך נראה העידן שלנו. תצלום: מרקוס שפיסקה

כשניתוק אינו התשובה

כבר יותר מעשרים שנה שאני עוקבת אחרי החששות הנפוצים בנוגע להשפעתה החברתית של האינטרנט, וכבר תריסר שנים שאני כותבת על השפעתה על בריאותנו הנפשית. בזמן הזה ראיתי את ההתלהבות הראשונית שלנו מן הרשתות החברתיות והתקשורת הניידת מפנה את מקומה לחששות כבדים מכך שהסחות דעת דיגיטליות מצמצמות את יכולת הריכוז שלנו, ולתשובה האחת: ניתוק.

התנתקו לשבועיים, צאו לחופשה בלי הטלפון שלכם. התנתקו לסופשבוע אחד, הכריזו על חג ההודיה כעל "צום דיגיטלי". התנתקו ליום אחד, ל"שבת דיגיטלית". התנתקו לשעה או לדקה באמצעות אפליקציית קשיבוּת או חוסם פייסבוק או כל כלי דיגיטלי אחר שמציע להפריד אותנו מן האינטרנט המציפה, מאלחשת-המוח, ולו לזמן קצר.

התרופה הזו אמנם נראתה לי תמיד פשטנית ולא מעשית – כי מה בהיסטוריה האנושית מרמז על האפשרות שבני אדם יפגינו שליטה עצמית נוכח טכנולוגיה נפוצה ומפתה? אולם התקשיתי למצוא מסגרת חלופית שתמתן את השפעת הטכנולוגיה על לבנו ומוחנו. ברור, הקפדתי לאסוף עצותוהנחיות למעשהשיפחיתו את מידת הסחות הדעת המקוונות, אבל הטריד אותי האופן שבו הגישות הללו משלימות בעצם עם ההנחה הבסיסית לפיה האינטרנט באמת מציפה את מוחנו, וכי עומס היתר הזה הוא בהכרח בעייתי.

ואז התחולל בחיי משפחתי שינוי דרמטי, שפקח את עיניי וגרם לי להביט בהשפעה הקוגניטיבית של האינטרנט בצורה אחרת. לפני שנתיים, בני אובחן כאוטיסט, ואני למדתי להכיר את עולם המחקר בתחום האוטיזם ואת תנועת הגיוון העצבי (Neurodiversity). כפי שכותבת קריסטין בומילר (Bumiller) במאמר Quirky Citizens Autism, Gender, and Reimagining Disability:

"המצדדים בגיוון עצבי מקדמים הבנה חיובית של אוטיזם בניגוד למי שמחפשים לו תרופה, מתנגדים לניצול של קולותיהם על ידי מי שאינם אוטיסטים ומזדהים איתם, ומתאמצים ליצור תחושה של זהות משותפת... על פי המצדדים בגיוון העצבי, אוטיזם הוא סוג של שונות גנטית המצוי באוכלוסייה הכללית ולא תסמינים של פתולוגיה... תנועת הגיוון העצבי משכנעת מאוד בתביעתה להכיר בכך שתכונות ייחודיות של אנשים אוטיסטים עשויות להיות נכס לאנושות".

אולי האינטרנט משנה את מוחנו, אבל האם השינוי הזה הוא בהכרח לרעה? למה אנחנו מתייחסים לשינויים הללו כאל בעיות שיש לתקן? האם נוכל ללמוד לנצל את ההתאמות הללו לטובתנו, במקום לרעתנו?

האמירות הללו של תנועת הגיוון העצבי אמנם מקושרות יותר מכל להצגה שונה של אוטיזם, אבל גם אנשים בעלי שונות נוירולוגית וקוגניטיבית אחרת מצאו אותן מתאימות. כפי שכותב ארון רוטשטיין (Rothstein) במאמרו Mental Disorder or Neurodiversity:

"המונח כולל את מי שחיים עם הפרעות קשב וריכוז (ADHD), אוטיזם, סכיזופרניה, דיכאון, דיסלקסיה והפרעות אחרות המשפיעות על הנפש והמוח. אנשים החיים עם מצבים כאלה כתבו ספרים, הקימו אתרי אינטרנט ופתחו קבוצות שנועדו להסביר ולהלל את העולמות האישיים של מי שה'חיווט' העצבי שלהם שונה. המצדדים בהגדרה גיוון עצבי טוענים כי ישנם היבטים חיוביים לקיומם של מוחות המתפקדים אחרת. רבים מעדיפים משום כך לראות בכך פשוט הבדלים, ולא הפרעות. למה, כך הם שואלים, מה שמגדיר אותם עצמם, צריך להיות מסווג כנכות?"

אנו עשויים לשאול שאלות דומות בנוגע להשפעה הקוגניטיבית של העולם הדיגיטלי. אולי האינטרנט משנה את מוחנו, אבל האם השינוי הזה הוא בהכרח לרעה? למה אנחנו מתייחסים לשינויים הללו כאל בעיות שיש לתקן? האם נוכל ללמוד לנצל את ההתאמות הללו לטובתנו, במקום לרעתנו?

קבלה של מגוון עצבי

כן – אם נקבל את מה שאכנה כאן בשם "גיוון עצבי דיגיטלי". גיוון עצבי דיגיטלי מכיר בכך שישנן אינספור גרסאות של קוגניציה אנושית ושל חוויות אנושיות, וחלקן נגרמות ומעוצבות או מושפעות על ידי הטכנולוגיה הדיגיטלית. תנועת הרווחה הדיגיטלית עודדה אותנו לשים לב לאופן שבו הטכנולוגיה משפיעה על מוחנו ועל מערכות היחסים שלנו, ואילו תנועת הגיוון העצבי מאפשרת לנו להכיר בכך שהשפעות אלה מציעות לנו לא רק אתגרים אלא גם יתרונות.

ניק קאר מציע לבחון אפשרויות כאלה, כשהוא מכיר בכך שלצד ההשפעות המדאיגות של השימוש בטכנולוגיה "ישנם פיצויים. המחקרים מראים כי יכולות קוגניטיביות מסוימות מתחזקות, לעתים באופן מהותי, כשאנו משתמשים במחשבים וברשת...המנצחות הן היכולות שעוזרות לנו לאתר, למיין ולהעריך במהירות חלקיקי מידע נפרדים במגוון צורות, המאפשרות לנו להמשיך להבין את המתרחש גם כשאנו מופגזים בגירויים. שלא במקרה, התפקודים הללו דומים מאוד לאלה שמבצעים המחשבים, המתוכנתים לפעולה מהירה של אחסון ושליפה של מידע מהזיכרון".

מנוע

אף אחד מאיתנו אינו מכונה והמוח שלנו אינו מנוע. תצלום: צ'אד קירצ'וף

כשקאר מאשים את הטכנולוגיה בכך שהיא הופכת אותנו לרובוטים מנטליים, הוא משתמש שלא במודע בדימוי נוסף שזוכה לביקורת מצד תנועת הגיוון העצבי: תפישת מי ששונה נוירולוגית כלא אנושי. היילקר (Heilker) ויֶרגאוּ (Yergau) מצטטים במאמר Autism and Rhetoric את טיילר קוון (Cowen) ומציינים "אפילו כשמכירים ביכולות הקוגניטיביות של האוטיסטים – בעיקר מי שמוגדרים כ"סוואנט" – לעתים קרובות מדי ההכרה מלווה בקלישאות ובדימוי לא מדויק של אישיות קרה, רובוטית שאינה אנושית".

הדבר מוביל אותנו אל אחד המכשולים העיקריים בדרך לקבלה חיובית של המוחות המחווטים מחדש, כצורה החדשה של עצבוב אנושי: אי הנוחות שכולנו חשים נוכח השונה, ובעיקר נוכח נכות. במאמרהּ Cripping the Classroom קלייר מק'קיני (McKinney) מציינת:

"האינטראקציות היומיומיות או ההימנעות ממפגשים עם אנשים בעלי מוגבלויות הם יצירים חברתיים של הבניית הנכות כקשורה לניוון ולמוות, ולכן כמאיימת על תחושת העצמי והשלמות שלנו. אין צורך 'להידבק' במוגבלות כדי לחוות את ההסתייגות משונות אנושית שהוכתרה כטראגית, מנוונת או קטלנית".

החשדות שלנו וגישתנו השלילית כלפי האופן שבו הרשת משנה את מוחנו נובעים בדיוק מסוג כזה של הסתייגות. כשאנחנו מעודדים ניתוק, או כיתות ללא מכשירים דיגיטליים, או הסדרה של טכנולוגיות "מסיחות דעת", אנחנו חושפים את הפחד העמוק שלנו, שמא נהפוך להיות משהו השונה ממה שמוגדר כיום כ"נוירוטיפיקל". המונחים "נוירו-אטיפיקל" או "שונה עצבית" (neuroatypical) הם שמות תואר המשמשים בקהילת הגיוון העצבי, משום שהם מתריסים כנגד ההנחה התרבותית שלנו, שישנה דרך יחידה שבה המוח שלנו אמור לתפקד. כפי שמרגרט פרייס  (Price) כותבת במאמרהּ Mental Disability and Other Terms of Art: "המונח 'שונה עצבית' הוא מונח מתריס, המרמז על עמדה אקטיביסטית ועל התמרדות כנגד השילוב הביורפואי-תעשייתי".

אימוץ של שפה וניתוח של תנועת המוגבלות פותחת מגוון אפשרויות להבנה ועיסוק באופנים שבהם האינטרנט משנה את מוחנו, את התנהגותנו ואת מערכות היחסים שלנו. רוזמרי גארלנד-תומפסון (Garland-Thompson)מציעה את המונח Misfits [מי שאינם מתאימים ל'תקן'], כדי לתחום את עצם מושג הנכות במסגרת חדשה:

"התאמה ואי התאמה מציינות מפגש שבו נוצרות הרמוניה או צרימה בין שני דברים. כשהצורה והתוכן של שני דברים אלה מציעים איחוד, הם מתאימים. חוסר התאמה, לעומת זאת, מתאר מערכת יחסים נעדרת התאמה בין שני דברים: כפיס מרובע בחור עגול. בעיית אי ההתאמה אינה נובעת, אם כך, מאחד משני הדברים אלא מהצבתם זה מול זה, והניסיון המביך להתאים אותם זה לזה".

המודעות שלנו משתנה בדרכים שגורמות לנו לחוש זרים לעצמנו – או שהיא אינה משתנה ואנחנו מרגישים יותר ויותר מפגרים אחרי סביבתנו הטכנולוגית

בשלב זה, אני רוצה לטעון כי רבים מן המפגשים שלנו עם הטכנולוגיה גורמים לנו להרגיש חוסר התאמה כזה בדיוק. בעיקר עבור מי מאתנו שגדלו, הלכו לבית הספר או למדו להשתמש במוחם לראשונה בעולם שקדם לאינטרנט, ההשפעה הקוגניטיבית של השימוש היומיומי בטכנולוגיה יכולה לעורר תחושת אי נוחות ממש, ולהיות קשה מנשוא. המודעות שלנו משתנה בדרכים שגורמות לנו לחוש זרים לעצמנו – או שהיא אינה משתנה ואנחנו מרגישים יותר ויותר מפגרים אחרי סביבתנו הטכנולוגית.

כפי שכותב מיקי מקגי (McGee) במאמר Neurodiversity:

"סביבת לוחות זמני העבודה המואצים הופכת את רמות היצרנות שהיו מקובלות ללקויות, ואת מי שאינם מסוגלים לעמוד בקצב הייצור החדש למוגבלים. ההאצה בייצור בשני העשורים האחרונים יצרה מגזר שלם חדש של לוקים, אם לא מוגבלים ממש: אלה שסובלים מבעיות קשב, גמישות ומגעים חברתיים".

אם טבע השינויים הטכנולוגיים וקצבם דוחף עוד ועוד מאתנו אל מחוץ למחנה הנוירוטיפיקלים ואל התחום שנחשב בעבר חריג מבחינה עצבית, עלינו לזכור כי זהו עדיין עולם חדש עבורנו, מבחינה אישית וכללית כאחד. התרבות שלנו רק מתחילה לפתח, לא רק את הטכנולוגיות אלא גם את מנהגי השימוש שיהפכו את העולם הדיגיטלי לראוי למגורים, ובית הספר ומקומות העבודה שלנו רק החלו להתאים את עצמם לטבע המשתנה של המחשבה והאינטראקציה האנושית.

נכה, נכות, סמל נכה

מפחידה, מרתיעה, בכל זאת: נכות אינה מדבקת. תצלום: מט ארץ

הפחד מפני המוגבלות

לעת עתה, עצם זרותו של המצב מובילה אותנו להערכה מוגזמת של השפעתו וחסרונותיו מסיבות ששוב קשורות לפחד שלנו מפני המוגבלות. כפי שמק'קיני כותבת, על "סימולציית מוגבלויות":

"סימולציות כאלה, שבהם אנשים נעדרי לקויות חיים לזמן קצר עם מגבלה כלשהי, עלולות לעורר רחמים, הנובעים מהגזמה בתחושת הקושי של החיים עם המגבלה. שימוש ראשון כיסא גלגלים מצייר את התנועה כמשונה וקשה, בעוד שמשתמשים קבועים בכיסאות גלגלים לומדים להשתמש בהם ולנוע באמצעותם במרחב בצורה רגילה".

זהו כנראה האתגר שלנו: ללמוד מעולמות הגיוון העצבי וההתייחסות החיובית לנכות, כדי שנוכל להתגבר על האימה שמא המוחות שלנו הם "שונים"

במובן מה, אנחנו דומים לתלמיד המתבקש לשחק בשימוש בכיסא גלגלים – אנו נמלאים מבוכה ואי נוחות ועדיין לא מקבלים את אופן התנועה החדש בעולם, ובוודאי לא את הזהות החדשה. ניתן להקל על אי הנוחות הזו אם נבין כי המהפכה הדיגיטלית המתפתחת היא רגע של מעבר, שתובע מאיתנו למצוא דרכים חדשות של קיום ומחשבה. כך נוכל להעניק לשיח על הרווחה הדיגיטלית מסגרת חדשה, כאתגר אפיסטמולוגי ואונטולוגי: במקום לדבר על 'עומס יתר דיגיטלי' כאות לכך שהאינטרנט רעילה לבני אדם, אנחנו יכולים להתייחס לחוויית הגירויים העצומים בפתיחות ובסקרנות, ולבדוק מה היא מציעה לנו, במקום למהר לשפוט אותה. במקום לחשוב על "הסחות הדעת הדיגיטליות" כעל סכנה שיש להימנע ממנה או לצמצם אותה, אולי נוכל לחקור אופני תפישה, מחשבה ויצירתיות שמתאפשרים לנו כשאנחנו נעים במהירות מקישור לקישור או מנושא לנושא.

זהו כנראה האתגר שלנו: ללמוד מעולמות הגיוון העצבי וההתייחסות החיובית לנכות, כדי שנוכל להתגבר על האימה שמא המוחות שלנו הם "שונים". להפסיק לחשוב על המוח של טרום-אינטרנט בצורה רומנטית כאילו הוא הנורמה – הנורמה שהייתה בעצמה בדיה, המבוססת על הכחשה, מחיקה או דחייה של אנשים שונים עצבית. לקבל את המגוון העצבי כחלק מהותי וחשוב באנושיות המשותפת שלנו, במקום לראות בו דבר מה שיש לרפאו או לדכאו או לסגוד לו. ולקבל בברכה טכנולוגיה, על כל ההסחות והסתירות שבה, כהזדמנות לחקור דרכים חדשות שבהן נוכל להשתמש ולהבין את מוחותינו המרתקים.

 

מקורות:

The Juggler's BrainThe Phi Delta Kappan, Vol. 92, No. 4 (DECEMBER 2010/JANUARY 2011), pp. 8-14Phi Delta Kappa InternationalCHAPTER SIX: Embracing the Lifeworld: Understanding the Technopessimism of EducatorsCounterpoints, Vol. 159, Questioning Technology: Electronic Technologies and Educational Reform (2003), pp. 201-256Peter Lang AGTHE MEDIUM IS THE MOBLOGETC: A Review of General Semantics, Vol. 62, No. 1 (January 2005), pp. 28-35Institute of General SemanticsHyperMinds for HyperTimes: The Demise of Rational, Logical Thought?Educational Technology, Vol. 38, No. 1 (January-February 1998), pp. 24-31Educational Technology Publications, Inc.Quirky Citizens: Autism, Gender, and Reimagining DisabilitySigns, Vol. 33, No. 4 (Summer 2008), pp. 967-991The University of Chicago PressReview: Mental Disorder or Neurodiversity?The New Atlantis, No. 36 (Summer 2012), pp. 99-115Center for the Study of Technology and SocietyAutism and RhetoricCollege English, Vol. 73, No. 5 (May 2011), pp. 485-497National Council of Teachers of EnglishCripping the Classroom: Disability as a Teaching Method in the HumanitiesTransformations: The Journal of Inclusive Scholarship and Pedagogy, Vol. 25, No. 2, Teaching Disability (Fall 2014/Winter 2016), pp. 114-127Penn State University PressMental Disability and Other Terms of ArtProfession, (2010), pp. 117-123Modern Language AssociationMisfits: A Feminist Materialist Disability ConceptHypatia, Vol. 26, No. 3, Ethics of Embodiment (SUMMER 2011), pp. 591-609Wiley on behalf of Hypatia, Inc.neurodiversityContexts, Vol. 11, No. 3, looking for rosa parks (SUMMER 2012), pp. 12-13Sage Publications, Inc. on behalf of the American Sociological Association

הקטע המקורי הופיע באתר JSTOR Dailyכאן.

אלכסנדרה סמואל (Samuel) חוקרת, כותבת ומרצה על טכנולוגיה. היא מחברת הספר Work Smarter with Social Media (שראה אור ב-2015) ומאמריה מתפרסמים בקביעות בוול סטריט ג'ורנל ובהארוורד ביזנס ריביו. את הדוקטורט שלה במדעי המדינה היא כתבה באוניברסיטת הארוורד. מאמרים נוספים שלה אפשר לקרוא באתר שלה.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לויתמונה ראשית: משקפיים חדים. תצלום: מת'יו פסטנכט, unsplash.comPhoto by Matthew Fassnacht on Unsplash

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי אלכסנדרה סמואל, JSTOR Daily.

תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

7 תגובות על השונים לטובה

01
אחד

מאתגר מחשבה, תפיסה חריגה ומרעננת אך שגויה בתכלית.
"עומס יתר דיגיטלי" אכן קיים, ויש למהר לשפוט אותו ואף להסיק מסקנות בכל מישורי החיים.
הדוגמה האומללה שהכותבת ציינה נוגעת לכיסא הגלגלים.
הישנם רבים מיושבי כיסאות הגלגלים החפצים להמשיך איתם לנצח?
האם אינם משתוקקים לעמוד על רגליהם?
בשונה מבעלי המוגבלות, בעלי הסמארפון מעוניינים עד מכורים אליהם, אין להם רצון לגמילה מפיסבוק\אינסטגרם\גוגל\וזמינות אין קץ.
להפך, המצב הולך ומחמיר ולא הם ולא ילדיהם הצעירים מבקשים כי יפסק.
נדרשות החלטות ערכיות, בכל תחומי חיינו, המכניסות את הטוב שבטכנולוגיה ומצמצמות את נזקי זמינות האין קץ הזו.

02
איתמר

יש כאן להבנתי יישום של דסיפלינה שגויה. הכותבת מנסה לשכנע אותנו לאמץ מודלים של תנועות לשינוי חברתי בגשתנו לבעיית הסחות הדעת הדיגיטליות. אלו שלא השתכנעו, מן הסתם הבחינו שסביר הרבה יותר לגשת לבעיה מזווית כלכלית: יש כאן בעיה מובהקת של הקצאת משאבים, כאשר בהכרח x יבוא על חשבון y. בגישה כזאת יש לנו יותר סיכוי לתפוס חלק מהבעיה ומורכבותה. מה שהכותבת מציעה זה לא יותר מנפנופי ידיים של אידאולוגיה שאין סיכוי שתקרב אותנו להבנה טובה יותר של הנושא.

למיטב הבנתי - neuroatypical צריך להתרגם בעברית ל: "נוירו-א-טיפיקל". ולא כך:
"ממה שמוגדר כיום כ"נוירוטיפיקל". המונחים "נוירוטיפיקל" או "שונה עצבית" (neuroatypical) הם שמות תואר המשמשים בקהילת הגיוון העצבית, משום שהם מתריסים כנגד ההנחה התרבותית שלנו, שישנה דרך יחידה שבה המוח שלנו אמור לתפקד."

04
דרורה

זוית מעניינת שמראה שדווקא חסרונות הם יתרונות. אולי הלקויות שנעשות נפוצות הן מהלך אבולוציוני של התאמהלשינויים בטכנולוגיה.

05
יובל

זה נכון שאנשים מפחדים מהשונה אבל זו לא הסיבה היחידה שצריך לאמץ מינימליזם דיגיטלי. שיעורי החרדה, הדיכאון וההתמכרויות העולים מדברים בעד עצמם. ילד שהבילוי הטיפוסי שלו הוא יושב ליד חבר, שניהם שותקים ותקועים במסכים, הוא ילד פחות מאושר מילד שהבילוי הטיפוסי שלו הוא כדורגל בשכונה (ראיתם לאחרונה?) או אפילו שיטוט עם חברים בקניון.

06
סופי

מאמר מרתק. עם זאת, במשפט הבא יש להבנתי שתי טעויות:

"המונחים "נוירוטיפיקל" או "שונה עצבית" (neuroatypical) הם שמות תואר המשמשים בקהילת הגיוון העצבית, משום שהם מתריסים כנגד ההנחה התרבותית שלנו, שישנה דרך יחידה שבה המוח שלנו אמור לתפקד."

נוירוטיפיקל הוא המונח המתאר אדם "רגיל" (כלומר, לא על הספקטרום האוטיסטי, *לא* שונה עצבית, בדומה ל"הטרוסקסואל"). לפי המונח האנגלי שבסוגריים התרגול צריך להיות "נוירו א-טיפיקל".
"קהילת הגיוון העצבית" - צ"ל "קהילת הגיוון העצבי".