השינה המסתורית מכולן

מדהים כמה מלחיצה הפעם הראשונה. זה חודשים אני חוקר את תולדות ההיפנוזה עבור ספר בנושא כוחה של הסוגסטיה (גם: הַשָּׁאָה). אבל שום מחקר שאערוך בנושא היפנוזה לא יהיה שלם בלי שאני עצמי אנסה להפנט אדם אחר. ההבנה הזאת הובילה אותי לדלת ביתה של ידידתי, הצלמת מייגן דאליוול (Dhaliwal), עם פרפרים בבטן. בארוחת ערב, ימים ספורים קודם לכן, אמרתי שאני מתכנן ללמוד לבצע היפנוזה. מייגן התפרצה מיד: "אה! אני רוצה שיהפנטו אותי! אולי תהפנט אותי?"

חוקר היפנוזה הפנה אותי לטקסט של "אינדוקציה היפנוטית" [התהליך המקדים הנדרש ליצירת התנאים להיפנוזה] שאותו היה עלי לקרוא כדי שאצליח להפנט את מייגן, אבל מעולם לא ראיתי אדם אחר מתהפנט, ומובן שמעולם לא היפנטתי איש.

היפנוזה אינה מאפשרת לנו לשלוט באדם אחר אך היא כלי יעיל לריפוי סוגים אחדים של מחלות, להקלת דיכאון ולשיכוך כאביםעד אז, המפגש היחיד שלי עם היפנוזה התרחש בקולנוע. ידעתי שיש מי שמסוגלים להכניס אחרים לטראנס במבטם או במילותיהם, ושלעתים מעורב בכך שעון כיס. בסרט "האשליה" (2013) יש קוסם שמהפנט אדם בקהל ומשכנע אותו לשדוד את הבנק שלו עצמו. ב"המועמד ממנצ'וריה" (1962), מתכנתים אדם להרוג את הנשיא. לפעמים יש למהפנטים צורות ספירליות מסתחררות בעיניים, והנחשים בסרטים המצוירים הם ממש אשפים במלאכה. אבל אם תפשלו – כפי שקורה בסרט Office Space (משנת 1999) – אתם עלולים לחולל במהופנטים שינוי מהותי, או לגרום להם נזק בלתי הפיך.

היפנוזה באמצעות שעון כיס. תצלום: דניאל לי

לא הבנתי אז, לפני שניסיתי להפנט את מייגן, שאיני תופש את טיבה של ההיפנוזה, פרקטיקה שאנו נוהגים לקשר לטירוף, לנסים ולתופעות מיסטיות למיניהן: במובנים אחדים ייחסתי לה כוח רב מדי, ובמובנים אחרים לא ייחסתי לה די כוח. אמנם, מתברר שהיפנוזה אינה מאפשרת לנו לשלוט באדם אחר או ליצור קשר עם המתים, אך היא כלי יעיל לריפוי סוגים אחדים של מחלות, להקלת דיכאון ולשיכוך כאבים – לא קסם, אלא אחת התופעות המוחיות החשובות ביותר שמהן מתעלמים בימינו.

היפנוזה אינה קסם, אלא אחת התופעות המוחיות החשובות ביותר שמהן מתעלמים בימינו

יש הטוענים כי המהפנטים הראשונים פעלו לפני יותר מארבעת אלפים שנה במקדש השינה של הכהן המצרי אִמחוֹתֶפּ. אחרים טוענים שהמהפנטים הראשונים פעלו ביוון העתיקה. סביר להניח שהמקור של טכניקות האינדוקציה המוכרות לנו כיום הם בני הרומה, הצוענים, שהביאו ככל הנראה את ההיפנוזה מהודו לאירופה לפני אלף שנה.

הגלגול המודרני של ההיפנוזה מקורו ביוהן יוזף גסנר (Gassner), כהן ומגרש שדים גרמני בן המאה השמונה עשרה, שהאמין כי יש לו הכוח למסור את דברי אלוהים בקולו. כשדיבר בקול שקט וסמכותי למטופליו, הוא ריפא אותם לכאורה מכל מיני שדים, שכיום היינו מכנים "אפילפסיה" או "עוויתות שרירים". אומרים שפעם הוא פקד על מטופל להאט את הדופק שלו בזרוע אחת, ולהאיץ אותו באחרת.

מי שהביע עניין בעבודתו של גסנר הוא פרנץ מֶסְמֶר (Mesmer), מדען גרמני ששיער כי כוחות מגנטיים שולטים בגאות ובשפל (הם לא), בתנועת הכוכבים (הם לא) ואפילו בבריאותנו (באמת שלא). הוא לבש מעיל משי מרשים עם בטנת משי, כדי למנוע מכוחו המגנטי להשפיע על הסביבה. לעתים קרובות נשא עמו מוט ברזל, שאותו נופף מעל מטופליו, ופעמים אחרות טיפל בהם באמצעות מגנטים קטנים.

כשמסמר ראה את גסנר, הכתה בו הבנה: הכהן אינו מתעל את כוחו של אלוהים, אלא את הנוזל המגנטי המצוי ביסוד היקום (והוא ייחס זאת לצלב המתכת של גסנר, לא לקולו).

במהרה החל מֶסמר לבצע היפנוזה בעצמו. בפריז היה לו סלון שבו הפנט אנשים במשך שעות מדי יום עד שהם נרפאו או נתקפו עוויתות נוראות והעלו קצף מפיהם [באנגלית אף יש פועל הנגזר משמו: mesmerize – להפנט, וגם לרתק]. רבים ממטופליו היו נשים, ובהמשך טענו מדענים כי מסמר הצליח להשפיע עליהן כיוון שנשים הן נוחות להשפעה – אם כי סביר להניח שהצלחתו קשורה דווקא לכך שנשים במאה השמונה עשרה באירופה היו משועממות למדי.

המטופלת הידועה ביותר של מסמר היא מארי אנטואנט. בעלה, לואי השישה עשר, קיבל את מסמר בברכה בפריז, אך תוך זמן קצר החל לחשוד בו והקים פאנל של מדענים בולטים – כולל אנטואן לבואזיה (Lavoisier), אבי הכימיה המודרנית, ובנג'מין פרנקלין, מהאבות המייסדים של ארצות הברית – כדי שיבחן את הטכניקות של מסמר. התוצאה הייתה מסה מדעית מבדרת בתכלית, שהפריכה את תורת המגנטים של מסמר ובישרה עידן של ניסויים בביקורת פלצבו. אבל הפאנל שלח גם מזכר סודי למלך וציין כי יהיה קל מאוד לתקוף מינית אדם המצוי תחת השפעת היפנוזה.

זמן קצר לאחר מכן נרמס המוניטין של מסמר. אך אף על פי שהוא עצמו שקע בתהום הנשייה, הטכניקות שלו שרדו. אבֶּה פאריה (Faria), נזיר קתולי מגואה שבהודו – שחייו כללו שני ניסיונות להפיל ממשלות ושהות בכלא במצודת איף – למד אותן מאחד מתלמידיו של מסמר בתחילת המאה התשע עשרה. אלא שפאריה אמר שהמגנטים אינם קשורים ל"מסמריזם" [תיאוריית הנוזל המגנטי של מסמר], אלא למוחו של האדם המתהפנט.

בשנות הארבעים של המאה התשע עשרה גילה, במקרה, המנתח הסקוטי ג'יימס אסדייל (Esdaile) את ההיפנוזה. הוא טען כי השתמש בה להרדמה בשלוש מאות ניתוחים (ההרדמה הכימית של ימינו עדיין לא הומצאה אז). המומחיות שלו הייתה ניתוחים כואבים הכוללים הצטברות של נוזלים סביב שק האשכים, אבל ההיפנוזה שימשה גם לקטיעת איברים.

ייתכן שהמהפנט הגדול ביותר של המאה התשע עשרה היה ז'אן-מרטן שַרְקוֹ (Charcot), שמכונה לעתים אבי הנוירולוגיה. בשיטתו הוא ייחס חשיבות רבה לשני יסודות. הראשון הוא היסטריה. כיום המילה היסטריה גורמת לנו לחשוב על מצב של אימה מוטרפת ואובדן שליטה. אבל בתקופתו של שרקו היה זה מונח גורף לשורה של מחלות שהחוקרים התקשו לסווג, כמו מחלות נפשיות המשפיעות ישירות על הגוף. שרקו ציין, שבאמצעות היפנוזה ניתן לגרום לחלק מהמשותקים לזוז, ולהיפך – לגרום אנשים בעלי כושר תנועה לחוש משותקים. בעקבות מקרים מסוג זה הוא שיער שפוטנציאל ההתהפנטות, קרי היותו של אדם נוח להפנוט, הוא חלק מהמחלה עצמה.

הזווית הנוספת שעניינה את שרקו היא הקשר בין היפנוזה לפשיעה. הוויקטוריאנים חששו מאוד שמא יישדדו, ייאנסו או יירצחו על-ידי אדם מהופנט. החשש הזה היה נפוץ כל כך, שבתוך עולם הפסיכולוגיה, שנולד זה לא כבר, נוצרו שני מחנות: אלה שחשבו שהדבר אפשרי, ואלה שלא. שרקו האמין בכל תוקף שאי אפשר להפנט אדם נגד רצונו, או לאלצו לעשות דברים שאינו רוצה לעשות. ההיפנוזה עושה אותנו נוחים להשפעה, אמר, לא הופכת אותנו לפסיכופתים.

אבל הציבור והעיתונים חלקו עליו. באחד המקרים הידועים ביותר, גבר רצח את אהובתו ואז ניסה להתאבד, ותלה את האשמה בהיפנוזה. סביר להניח שהוא פשוט היה מופרע בנפשו. אדם אחר זכה לתשומת לב תקשורתית רבה כיוון ששדד בנק לאחר ששכנעו אותו כביכול לעשות זאת באמצעות היפנוזה. אבל העיתונים השמיטו את העובדה שהאיש הזה גם שדד לא מעט בנקים בלי היפנוזה.

לאורך רוב המאה התשע עשרה פרח תחום ההיפנוזה לצד תחום משיק בשם "מחקר פסיכי", שעסק בתופעות על-טבעיות. סיאנסים, רוחות רפאים ותפישה על-חושית – כל אלה הוכתרו כתחומים חיוניים לכל פסיכולוג, והכלי העיקרי לתפעולם היה היפנוזה. בה בעת, תופעת ההיפנוזה הבימתית התפשטה ברחבי אירופה וארצות הברית. קוסמים ונוכלים החלו לשלב תכסיסי שטיפת מוח במופעיהם. הבולט שבהם, הקוסם הסקוטי הכריזמטי וולפֶרְד בּוֹדי (Bodie), טען טענות משונות וביצע מעשים משונים אף יותר, כמו לגרום לקורבנות תמימים (שלעתים עבדו עבורו) לצעוד כתרנגולת. בודי היה קונדס חסר בושה ומקור השראה לצ'רלי צ'פלין ולהארי הודיני, אבל מהפנט גדול הוא לא היה.

שארקו מדגים היפנוזה על הפציינטית "בלאנש", שהוגדרה כ"היסטרית", תצלום במסדרון של אוניברסיטת פריס 5. תצלום: ויקיפדיה

בסופו של דבר גווע מחקר ההיפנוזה בגלל הנופך הפסבדו-מדעי שדבק בו ובגלל חששות מפני שטיפת מוח. הסאה הוגדשה בספטמבר 1894, בהופעת היפנוזה בהונגריה: רופא (שהיה, כך אומרים, בעל זקן בסגנון רספוטין ומבט חודר) שכנע את אֵלה סָלָמון לנדוד במוחה לעיר רחוקה. אבל האצילה הצעירה נתקפה עוויתות ומתה באופן פתאומי. לא ברור מה קרה, אבל היה זה הקש ששבר את גב הגמל – מאותו רגע נחשבה ההיפנוזה מסוכנת מדי, והפכה לטאבו.

סיפור דרקולה הוא דוגמה קלאסית להידרדרות המוניטין של ההיפנוזה. בספר, שראה אור ב-1897, הגיבורים משתמשים בהיפנוזה כדי לאתר את הערפד. אבל ב-1931, כשבֶּלָה לוּגוֹסי עטה את הגלימה כדי לגלם את דרקולה בסרט של 1931, הערפד הוא שהשתמש בהיפנוזה. המסורת הזאת ממשיכה גם בימינו, בסדרות טלוויזיה כמו "דם אמיתי" (2008-2014) ו"יומני הערפד" (2009-). לאורך רוב המאה העשרים היה זה לא חוקי בבריטניה להציג היפנוזה בטלוויזיה, בגלל הפחד שהצופים ייכנסו לטראנס נגד רצונם.

מייגן קיבלה את פניי לצד בן זוגה, הצלם דומיניק בראקו (Bracco). אני מכיר את דומיניק שנים ועבדתי איתו בצמידות בכל העולם. שמתי לב שהוא מתנהג באופן קצת מוזר, ולא יכולתי להאשים אותו, הרי זאת דינמיקה מוזרה: היי, טוב לראות אותך, ובטח – קח את החברה שלי לחדר השינה ותכניס אותה לטראנס. לרגע קצר הבנתי איך לואי השישה עשר הרגיש לגבי הקשר בין אשתו למֶסמר.

מסמך האינדוקציה שהבאתי איתי הוא טקסט פשוט, המיועד למטופלים במרפאות שיניים המפחדים לשבת בכיסא הטיפול. בתיאוריה, לאחר היפנוזה, אדם נורמלי המפחד ממקדחות יתיישב בשמחה לטיפול שורש. קראתי את הטקסט מבעוד מועד ומחקתי את כל הקטעים המתייחסים באופן מיוחד לטיפולי שיניים.

מייגן התיישבה על המיטה ועצמה עיניים, ואני התחלתי להקריא. תיארתי גרם של עשרים מדרגות שבו היא יורדת לאטה: מדרגה אחת... שנייה... שלישית, את נושמת, נרגעת יותר ויותר עם כל צעד... מדרגה רביעית.... חמישית.... את נעשית רפויה... מדרגה שישית... שביעית... נעים.... אולי את שמה לב לתחושה הכבדה, הנינוחה, המרגיעה, שמתפשטת במורד הכתפיים, אל זרועותייך... בערך במדרגה החמש עשרה החלה מייגן להיראות כמי ששקעה בטראנס. לרגע אחד, במדרגה השמונה עשרה, נדמה היה שהיא עומדת לגלוש לרמה עמוקה יותר של רגיעה, כאילו היא מתנודדת על סף תהום.

הבאתי אותה אל תחתית גרם המדרגות ועברתי לסוגסטיה עצמה. בשעה שהקראתי, התחלתי לחשוב פתאום על סגנון הכתיבה. זה לא היה הנוסח התוקפני המוכר מהסרטים – "את נעשית ישנונית" או "כשאקיש באצבעותיי תהפכי לברווז" – אלא היפנוזה פסיבית-אגרסיבית: "אני תוהה אם תשמחי לגלות ש..." ו"אולי את מוכנה להפוך כבדה ועייפה".

הנוסח הזה אינו מקרי. היפנוזה אמיתית אינה שטיפת מוח כפי שחזה מסמר, או כפי שמתואר בסרטים הוליוודיים. מדובר בשיתוף פעולה בין המהפנט למתהפנט. אם המתהפנט או המתהפנטת רוצים להתנגד, כל העסק קורס. אי אפשר להפנט אדם נגד רצונו, ואי אפשר להכריח אותו לפעול בניגוד לעקרונות המוסר שלו. לכן מהפנטים מנוסים יודעים שאינדוקציות אינן פקודות, אלא סוגסטיות, כלומר כפי שמקור המונח מרמז: "הצעות". מכאן הנימה הפסיבית.

והדברים ששתלתי במוחה של מייגן לא היו זדוניים. אמרתי לה רק שהיא תחוש רוגע בכל פעם שאני או דומיניק ניגע בכתפה הימנית, כפי שרופא שיניים עשוי להרגיע מטופל מבוהל. אחרי שסיימתי, הובלתי את מייגן שוב במעלה המדרגות וביקשתי ממנה לפקוח עיניים. היא חייכה.

"זה היה מגניב. תודה".

האם הצלחתי להפנט אותה? "לא, לא ממש", אמרה. "הקשבתי וניסיתי להירגע". ואז, בניסיון שקוף לשפר את ההרגשה שלי: "היה לי כאב ראש לפני שהתחלנו, ועכשיו הוא עבר".

בכך מסתכם חלק גדול מניסיונות ההיפנוזה: מדיטציה נעימה ומרגיעה בדומה לקטע הזה בשיעורי יוגה, שבו כולם שוכבים ומתרכזים בנשימה שלהם. כמו לבהות בברז המטפטף באטיות לתוך כיור מלא מים, עד שכל מה שמסביב נעלם.

"צבעים של היפנוזה", תצלום: מורדי שטיינפלד

אך ההיפנוזה עשויה גם להיות חוויה משמעותית הרבה יותר. יש מהופנטים שאינם חשים דבר כשחותכים בבשרם בעת ניתוח. במובנים רבים, הדיכוטומיה הזאת, בין טיפול פלאים ותרגיל ברגיעה, היא שמבלבלת את החוקרים כבר מאות שנים: עם מטופל אחד יש לנו כוחות-על, ועם המטופל הבא – כלום.

זה הדבר שהטריד את פרויד, שהתחיל כתומך נלהב בהיפנוזה, אך בה בעת השתוקק למצוא תיאוריה מקיפה של ריפוי נפשי. הילד המכוער הראשון של הפסיכולוגיה, שנפל לידיהם של מטורפים ונוכלים, נדחק הצדה על-ידי הטיפול החדש של פרויד, שהתבסס על דיבורים ונחשב לכלי יעיל יותר בזיהוי תחלואי הנפש.

אבל תמיד היו איקונוקלסטים שהמשיכו להתנסות בהיפנוזה. ב-1951 השתמש הרופא האנגלי אלברט א' מייסון (Mason) בהיפנוזה, כדי לטפל בנער בן שש עשרה הסובל ממחלת עור קשה בשם Congenital Ichthyosiform Erythroderma, שתוארה ב-British Medical Journal כ"שכבה עבה, שחורה ונוקשה" המכסה כמעט את כל הגוף. המחלה הנוראה הזאת שיוותה לנער מראה מזעזע, גרמה לו להדיף ריח חריף, והסבה לו כאב בלתי פוסק. בכל פעם שהמנתחים העבירו פיסת עור מחלק בריא של הגוף לחלק נגוע, העור הבריא התכסה גם הוא בנגעים שחורים וקשים. אז מייסון פנה להיפנוזה. הוא התחיל עם זרוע שמאל של הנער ושתל במוחו את המחשבה שהזרוע תנקה את עצמה מכל הנגעים הכואבים. תוך פחות משבוע התקלפו הקשקשים המכסים את זרועו, ותחתם התגלה עור בריא. לאחר מכן עבר מייסון לזרוע הימנית, ואז לרגליים, ולאחר מכן לשאר הגוף. רגליו השילו חמישים עד שבעים אחוז מהקשקשים, וגבו השיל כתשעים אחוז. מזרועותיו וידיו ירדו כמעט כל הקשקשים.

והיו גם הפסיכולוגים ארנסט הילגרד (Hilgard) ואמילי אורְן (Orne), שיצרו את מדדי סטנפורד והרווארד, בהתאמה, לקביעת פוטנציאל ההתהפנטות של אדם. המדד הזה נותר כמעט ללא שינוי לאורך זמן. למרבה הצער, המחקרים שנערכו מאז לא הובילו למציאת מתאם מהימן בין תכונותינו השונות לבין פוטנציאל ההתהפנטות שלנו. אין קשר ברור בין הפוטנציאל הזה לבין תמימות, אינטליגנציה, מין, גזע, גיל או כל תכונה אחרת. אפילו אין מתאם בין מדד סטנפורד למדד הרווארד. למעשה, חוקרים אינם מצליחים להסכים ביניהם אם היפנוזה היא מצב תודעתי שונה או פשוט סוג של ריכוז עז.

אבל אלה דיבורים תיאורטיים. כדי להבין היפנוזה מהי, עליכם לחוות אותה. לשם כך נפגשתי עם דייוויד פטרסון (Patterson), חוקר רפואי מסיאטל ומאמין גדול בכוחה של ההיפנוזה להפחית כאב. "הסיבה העיקרית שאני יודע [שהיפנוזה תתאים למטופל או מטופלת כלשהם] היא שהם אינם עושים את זה", הוא אמר, והרים את זרועותיו בצורת צלב, כמו כדי להרחיק ערפדים. הוא אינו צוחק: הוא נתקל כל הזמן במטופלים, שחושבים שהיפנוזה היא מעשה שטני.

לא כיף שאנשים מפחדים מהמחקר שלך או בזים לו, ופטרסון אומר שלעתים קרובות הוא שוקל לזנוח את התחום כליל. אבל אז קורה משהו שמטריף לו את השכל ושואב אותו בחזרה פנימה. לדוגמה, הרצאה בנושא היפנוזה והפחתת כאב, שהוא נתן ביחידה לטיפול בכוויות באוניברסיטת ונדרבילט בטנסי בשנות התשעים. הרופאים הגיבו בספקנות. כשפטרסון הציע לערוך הדגמה, הם המליצו שידגים על צעיר שכוויות מכסות יותר מחצית גופו, ושאת גישתו הכללית תיאר פטרסון במילים "כועס על העולם".

בלתי אפשרי לתאר את הייסורים שמסבות כוויות המכסות חלקים גדולים מהגוף. רופאים אומרים שזה הכאב הנורא ביותר שאדם עלול לחוות. במקרה המדובר, בכל פעם שאחת האחיות ניסתה להסיר את התחבושות כדי לרחוץ את פצעיו של המטופל, הוא צרח והתפתל מכאב, למרות התרופות החזקות שקיבל. הוא לעג לפטרסון ואמר שאי אפשר להפנט אותו. בסופו של דבר הוא הסכים לנסות, אבל נראה כאילו הוא נחוש לעשות בדיוק את ההיפך ממה שאומרים לו. לכן במהלך ההיפנוזה אמר לו פטרסון שעליו להיעשות מתוח יותר ויותר. הבחור, כאילו בתיאום מראש, עשה את ההיפך המוחלט ונרגע. תוך דקות אחדות הוא שקע בטראנס עמוק ושליו בשעה שהאחיות הסירו את תחבושותיו ורחצו את פצעיו הרגישים.

פעם אחרת, ב-1996, פגש פטרסון מטופל שהגיע לטיפול נמרץ כשגרזן חלוד נעוץ בצווארו. הרופאים הצילו את חייו, אבל בינתיים לקה האיש בדלקת קרום המוח ונאלץ לעבור ניקורים מותניים שוב ושוב. באותם ימים כבר עבד פטרסון כמהפנט בבית החולים של אוניברסיטת וושינגטון. עומס המטופלים היה אדיר, והוא פעל במהירות.

"הוא צרח בלי הפסקה", אמר לי פטרסון. "היו לי חמש דקות, לא יותר. אז אמרתי: 'כשהאחיות ייגעו בכתף שלך ויגלגלו אותך על הצד, אתה תיכנס לטראנס'. רוב האנשים לא יושפעו מסוגסטיה המתבצעת לאחר אינדוקציית-בזק, אבל לפטרסון שיחק המזל. התברר שהאיש נוח מאוד להפנוט. לאחר מכן, כשהאחיות נגעו בו, האיש הזה, שעד אז צרח בכאב, השתתק וגופו נעשה פתאום רפוי. "בכל פעם שגלגלו אותו על הצד הוא נעשה רפוי ולא הרגיש דבר", אמר פטרסון.

זהו האתגר שמציבה ההיפנוזה בפני החוקרים. מצד אחד, יש מהפנטים שאינם מוכשרים במיוחד, ומנגד יש מושאים שאינם מוכשרים במיוחד. זה בדיוק האופן שבו חוקרים כמו פטרסון תופשים את פוטנציאל ההתהפנטות – ככישרון. אם היפנוזה היא שותפות, הרי שהצלחתה תלויה בכישוריהם של שני המשתתפים.

בשיחה רגילה פטרסון ממלמל ומועד בלשונו, וכמו מדענים רבים דעתו מוסחת בקלות. אבל בזמן האינדוקציה הוא הופך לאדם אחר: קולו נעשה שליו, בטוח ומלטף. תחילה בדק פטרסון את מידת ההיענות שלי – הוא גרם לי להרים את זרועי כאילו היא קשורה לבלון, ואחר כך כאילו משקולת קשורה אליה. לאחר מכן הוא פצח במונולוג מעגלי של חצי שעה. הוא נגע בנושאים שונים, החל מהכאב בזרועי, עבור בתיאורים שלי מרחף בחלל, וכלה בתחושה של חירות ושלווה ובצורך להפריד את הצד החקרני של הנפש מהצד הרגוע שלה. נדמה היה שהנרטיב אינו מתקדם לשום מקום, אך בכל זאת הוא המשיך לנוע, הסתחרר סביב עצמו, חזר על רעיונות שוב ושוב, בעודו נע ללא כיוון מוגדר. התקשיתי לעקוב אחריו ובמהרה התחלתי להירגע. אבל לא הצלחתי להיכנס לטראנס היפנוטי. דמיינתי את עצמי צף בחלל נטול כוכבים, מעוטר בערפיליות צהובות ואדומות החולפות על פניי. זה היה נעים, אבל מדי שניות אחדות תהיתי אם אני מהופנט, והתהייה עצמה הפיגה את הקסם, ואז נאלצתי להתחיל מהתחלה.

נראה שפוטנציאל ההתהפנטות שלי אינו גבוה במיוחד. פטרסון אמר אחר כך שסביר להניח שאני בדרגה 3 (מתוך 12) בסולם ההיפנוזה של סטנפורד. הייתי מעט מאוכזב. חודשים ספורים לפני כן הייתי מתגאה – כאילו ההתנגדות שלי להיפנוזה היא מין כוח-על. אבל עכשיו, כשאני כבר מבין את הכוח הרב שההיפנוזה טומנת בחובה, זה נראה לי כמו כישלון.

היפנוזה, ביסודה, היא סוג של סיפור – קדמוני כמו סיפוריהם של שני אנשי מערות היושבים סביב המדורה – ובכל זאת, כשניסיתי להפנט את מייגן הסתמכתי יותר מדי על הטקסט שנכתב מבעוד מועד. לכן, חודשים אחדים לאחר מכן שבתי לביתה של מייגן, נחוש להפנט אותה בהצלחה. הפעם התכוונתי להשתמש באותה אינדוקציה, אך לערוך בה שינויים בהתאם לצרכיה הייחודיים של מייגן.

מספר שבועות קודם לכן הייתה למייגן תגובה לא טובה לזריקת טטנוס, והיא החלה לחוש כאב בגב, בצוואר ובכתפיים. הרופא שלה אמר שאין הרבה מה לעשות. צריך לחכות עד שהכאבים יחלפו. זאת הייתה הזדמנות מושלמת בשבילי, כמהפנט חובב, לבוא להצלתה. בדיוק כמו בניסיון הקודם ביקשתי ממנה לדמיין את המדרגות ולרדת בהן לאט. בעזרת הטקסט הכתוב הובלתי אותה מהמדרגה העשרים למטה עד למדרגה הראשונה. אבל אז התחלתי לחרוג מהנוסח. אמרתי לה לדמיין את שרירי הגב שלה, חורקניים ומכוסים בקורי עכביש. אמרתי לה לראות אותם בדמיונה ולבחון אותם היטב למשך מספר רגעים.

בעודי מדבר הבנתי כמה קשה לשמור על קצב כאשר מנסים לצייר למטופלים תמונה מפורטת ללא הכנה מראש. דיברתי בקול ההפנוטי הטוב ביותר שהצלחתי להפיק – מלטף, יציב, רך אבל לא רך מדי. ניסיתי להשתמש במילים תיאוריות, שיינטעו במוחה ויעזרו לה לדמיין את התפוגגות הכאב. כדי לנטרל את הכאב הצורב בצווארה, ניסיתי להשתמש בדימויים של קוֹר. אמרתי לה לדמיין את הקוּרים נמסים כמו קרח ביום חמים, לראות כיצד שרירים מושלמים מתגלים תחתם, שרירים המסוגלים לנוע בחופשיות ללא כאב. תיארתי לה כיצד שריריה עובדים היטב, כמו מכונה משומנת. ואז הובלתי אותה שוב במעלה המדרגות.

כמו בפעם הקודמת, היה רגע של מבוכה כשהיא התעוררה. שאלתי את עצמי איך פטרסון מצליח להחליף מיד את קול המהפנט שלו, אחרי רגע אינטימי כזה, לקול דיבור רגיל. מייגן חייכה. שאלתי אם הצלחתי להפנט אותה.

"כן, לגמרי. סוג של". ואז: "לא, לא ממש". האם עדיין כואב לה? היא משכה בכתפיה. "זה קצת יותר טוב". נאנחתי והחלטתי לראות בזה ניצחון קטן.

משחק היוצר אפקט היפנוטי. תצלום: לינוס בוהמן

כבר יותר ממאתיים שנה שמדענים מנסים להבין את מנגנוני ההיפנוזה, ומחקרים שנערכו לאחרונה החלו סוף סוף לשפוך מעט אור על כך. מארק ג'נסן (Jensen), השותף הקבוע של פטרסון, בחן את דפוסי החשמל (או הגלים) שמסביב למוח. אם תדמיינו את המוח כאצטדיון כדורגל, שבו כל תא הוא אוהד אחד, אז גל מוח הוא כמו "גל" של אוהדים המרימים את ידיהם זה אחר זה בתיאום (אבל זכרו שלפי האנלוגיה הזאת, המוח שווה ערך לכ-1.2 מיליון אצטדיוני כדורגל הצופים באלפי משחקים שונים בו-זמנית).

ג'נסן מזהה זיקה לשני סוגי גלים – גלי אלפא וגלי תטא – שבמהלך ההיפנוזה מכסים כפי הנראה חלקים נרחבים מהמוח. שני סוגי הגלים האלה אטיים מאוד – בין ארבעה לשנים עשר גלים לשנייה (גלי מוח אחרים, כמו אלה שצצים כשאנו מפוחדים או מתרגשים, נעים פי עשרה מהר יותר) – וחוקרים זיהו קשר בינם לבין שינה, מדיטציה ומנוחה עמוקה. אבל המוח הוא מקום גדול ויש לו משימות רבות. בכל רגע ורגע יכול להיות שאזור אחד במוחנו רגוע ואטי, ואילו אזור אחר עובד במרץ.

כדי לזהות אילו אזורי מוח מעורבים בהיפנוזה נדרשים זמן רב וכסף רב, אבל דייוויד שׂפּיגל (Spiegel), פסיכיאטר ומהפנט מסטנפורד, לא נתן למכשול הזה לעמוד בדרכו. שפיגל, שגדל אצל רופא שלמד להפנט כדי לטפל בכאב ובחרדה בשדה הקרב במלחמת העולם השנייה, עוסק בהיפנוזה כל חייו.

"זאת מעין מחלה גנטית משפחתית", אמר ביובש. "השיחות סביב שולחן ארוחת הערב אצלנו היו די מעניינות".

הוא החל לעסוק בכך ברצינות כרופא צעיר, כשפגש מטופלת בגיל ההתבגרות, שבמשך שנים אושפזה בגלל התקפי אסתמה מדי כמה חודשים. טיפול אחד בהיפנוזה הקל את קשיי הנשימה שחוותה באותו רגע, ותוך זמן קצר פסקו גם ביקוריה בבית החולים. אבל בינתיים הספיקה אחת האחיות להגיש תלונה על כך שהוא מהפנט מטופלים במקום לרשום להם סטרואידים חזקים כנדרש. החוויה הזאת לימדה אותו הן על הפוטנציאל והן על הסכנה שההיפנוזה טומנת בחובה: הפוטנציאל להקל סבל והסכנה למוניטין של המהפנטים.

"יש תפישה רווחת שאומרת כי ההיפנוזה היא חסרת השפעה, או לחלופין מסוכנת נורא – אחד מהשניים", הוא אומר. "אנשים חושבים שהיפנוזה מובילה לאיבוד שליטה, אבל בפועל היא מקנה לנו שליטה. מהפנטים מלמדים אנשים איך לנהל טוב יותר את מוחם ואת גופם".

התחוור לשפיגל שייתכן כי הפחד מהיפנוזה נובע מבורות. לכן הוא חוקר כיום את מנגנוני ההיפנוזה כפי שחוקרים כל תהליך מוחי אחר. השנה הוא פרסם מחקר שבמסגרתו בחן סריקות מוח של חמישים ושבעה נבדקים בעלי פוטנציאל התהפנטות גבוה ביותר ומצא שלושה שינויים עיקריים בתגובה המוחית שלהם להיפנוזה. ראשית, רמות הפעילות בפיתול החגורה הקדמי הדורסלי שלהם – אזור במוח הממוקם סנטימטרים בודדים מאחורי הגבות ומעורב בתהליך שקובע ממה נחשוש – צנחו משמעותית. כך קרה גם ברשת המעורבת בבחינה עצמית ובמודעות עצמית. לבסוף, בקליפת המוח (הקורטקס), התחזק הקשר בין האזור הפרה-פרונטלי, שבו אנו מתכננים כיצד נבצע מטלות, לבין האזור הסומטי, המשמש כממשק לגוף.

במילים אחרות, מוחותיהם נעשו מודעים פחות לעצמם ועסוקים פחות בהשלכות, ואף פתחו להם נתיב לתפקודים גופניים רבים שלרוב איננו חושבים עליהם, או שכלל איננו מסוגלים לחשוב עליהם. "זה מצב של קשב מרוכז מאוד – כמו להביט מבעד לעדשת טֶלֶפוֹטוֹ. כל מה שאתה רואה, אתה רואה בפירוט רב, אבל מאבד את ההקשר", אמר. "אתה מוציא מחוץ לתודעה דברים שנמצאים בדרך כלל בתוך גבולות התודעה". ובתמורה אנו זוכים בגישה לדברים שנמצאים בדרך כלל מחוץ לשליטתנו.

תוצאות המחקר הזה דומות מאוד לתוצאותיו של מחקר משנת 2009, שבו ניתן טלפון סלולרי לנבדקים בעלי רגישות לחשמל. זוהי תופעה שקשה לטפל בה, מכיוון שהשפעותיה מופיעות ונמוגות במהירות, ולא ברור אם מקורה במוח או בגוף. אך תסמיני הרגישות לחשמל עלולים להיות קשים ביותר, ורופאים רבים פשוט מרימים ידיים ואומרים: "הכול אצלם בראש".

"סיאנס היפנוטי", ציור של ריצ'רד ברג (1897), המוזיאון הלאומי השבדי. תצלום: ויקיפדיה

אבל מה אם מחלות פסיכוסומטיות הן בעצם סוג של היפנוזה שאנו עושים לעצמנו? מה אם אנחנו משתלטים איכשהו על המרכז הסומטי שלנו? פיטר הליגן (Halligan), פסיכולוג מאניברסיטת קרדיף, עובד כבר שנים על הקו המחקרי הזה. במחקר שלו - ששואב השראה, בין היתר, ממחקרו בן מאה וחמישים השנה של שארקו - הוא בוחן נושאים כמו שיתוק הנגרם בהשפעת היפנוזה. הוא מצא שמוחו של אדם ששותק באמצעות היפנוזה אינו דומה למוחו של אדם המעמיד פני משותק, אבל דומה מאוד למוחם של אנשים הסובלים לכאורה משיתוק ללא סיבה נראית לעין.

בניגוד לשפיגל, הליגן אינו מבצע היפנוזה בעצמו, והגיע לעסוק במחקר הזה כמעט בניגוד לרצונו.

"עברתי לתחום הנוירו-פסיכולוגיה מכיוון שלא רציתי לעסוק בדברים כמו היפנוזה, שלא נראו לי אמינים במיוחד", אמר.

אבל במהרה הוא גילה שההיפנוזה היא אוצר בלום למטפלים ולחוקרים גם יחד. הוא מתעניין בייחוד בחיקוי מחלות אמיתיות באמצעות היפנוזה, כדי שיהיה קל יותר לחקור אותן. הוא הצליח לייצר חיקוי של "הזנחת צד" – בעיה שלוקים בה לעתים אנשים שעברו שבץ, ובגללה חצי מהעולם כאילו נעלם –ופרוסופגנוזיה – שהחולים בה אינם מסוגלים לזהות פרצופים. מעניין שהליגן אינו צריך לתאר את הבעיות האלה לנבדקיו כדי לייצר בהם את כל טווח התסמינים. כאילו יש בהם חלק שכבר יודע איכשהו.

צוות חוקרים מאוניברסיטת מקווארי שבסידני התמחה גם כן במחקרים מהסוג הזה. הם הצליחו לדמות את תסמונת קוטאר (שהלוקים בה חושבים שהם מתים) או את תסמונת קַפְּגְרָא (שלוקחים בה מאמינים שבן זוגם הוא מתחזה). ובמקרים ספורים האדם המהופנט מתנהג בדיוק כמו מטופל אמיתי, הן מבחינת פעולותיו והן מבחינת הפעילות המוחית שלו, מה שנותן למומחים הזדמנויות שונות להבין את המחלה.

"ברגע שהצלחת לחולל את המחלות האלה בנבדקים תמימים, אפשר לחקור אותם אחר כך ולומר: 'איך הרגשתם?'", הסביר הליגן. "אי אפשר לעשות את זה עם מטופלים אמיתיים".

כלומר ההיפנוזה עשויה להיות כלי רב-ערך להבנת מחלות נפש ונזק מוחי, בדומה לאופן שבו מדמים סרטן אנושי בעכברושים או עורכים ניסוי מעבדה כדי לדמות תגובה כימית בחלל החיצון. מחקריו של הליגן הובילו אותו למסקנה שהמוח הלא-מודע שלנו משפיע על תודעתנו הרבה יותר מששיערנו עד כה.

"כל דבר שאנו חווים במודע הוא תוצר של הלא-מודע", אמר.

ג'נסן ושפיגל אינם ממהרים להצהיר הצהרות כאלה, אבל הם אמרו לי שמחקרי מוח מוכיחים אט אט כי להיפנוזה אמור להיות כיום תפקיד חשוב ברפואה. הקלת כאבים היפנוטית עשויה לבדה לחסוך בארצות הברית מיליארדי דולרים, וגם למנוע את השלכותיה המחרידות של התמכרות. למרות מה שאמר פרויד, היפנוזה אינה ממכרת, בניגוד לתרופות רבות אחרות המשמשות כיום להקלת כאב.

"יש לנו המון ראיות לכך שהיפנוזה היא כלי יעיל ביותר לשיכוך כאבים. ובכל זאת אנחנו גורמים למיליוני אנשים להתמכר לאופיאואידים", אמר.

ככל שלמדתי עוד על היפנוזה, כך התקשיתי להבין מדוע מעטים כל כך חקרו אותה לאורך השנים. שפיגל אמר שהוא מזהה בלי ספק עניין גובר בהיפנוזה בקרב עמיתיו, אבל האמת הפשוטה היא שהתחום הזה אינו זוכה לכבוד.

גם לי עצמי קשה לומר שאני מבין את ההיפנוזה לעומק – או שבאמת הייתי עד לה, למרות כל העבודה שהשקעתי. לכן, שוב מצאתי את עצמי בביתה של מייגן. הפעם, במקום לקפוץ ישר לאינדוקציה, ישבנו ופטפטנו מספר דקות. הדאיגה אותה תחושת החרדה שתקפה אותה לעתים ללא התראה, והיא ניסתה לתאר לי אותה במונחים מוחשיים.

כעת במקום לראות בהיפנוזה יעד, ניגשתי אליה כתהליך. פחות כמו תעלול קוסמות ויותר כמו תרגיל שיעזור לי להיכנס לכושר.

כשהתחלנו, במקום לקרוא טקסט מוכן מראש, זרמתי בחופשיות. ביקשתי ממנה לדמיין את עצמה מטפסת במעלה גרם מדרגות ומתחילה לעוף בשמי הלילה, כפי שפטרסון ביקש ממני לעשות. היא עפה מעל ערים ומעל חווה שהיא אהבה בדנמרק, ולבסוף הגיעה גם אל החלל החיצון השחור. בעודה מעופפת בחלל השקט והשליו, ביקשתי ממנה לדמיין כיצד מכאוביה זולגים מגופה ויוצרים בועות ססגוניות הניתקות ממנה בקלות. ואז החזרתי אותה אט אט במורד גרם המדרגות.

היא פקחה עיניים. האם הפנטתי אותה?

טוב, סוג של. "הרגשתי כאילו אני מתחת למים ובכל זאת מסוגלת לנשום", אמרה והוסיפה שהדימוי של הבועות קצת הרתיע אותה.

היא תיארה תחושה דומה לזו שהרגישה במדרגה השמונה עשרה, בפעם הראשונה שבה ניסיתי להפנט אותה, אלא שהפעם היא לא פחדה והרגישה יותר בשליטה. והדבר המעודד ביותר הוא שמייגן הרגישה הכי רגועה לקראת סוף ההיפנוזה, כשהחזרתי אותה שוב אל עולם הערוּת. "להתנסות עם דימויים תת-מימיים, אבל להימנע מבועות", אמרתי לעצמי.

איני בטוח אם עזרתי למייגן. אבל בשעה שנפרדנו הסכמנו לנסות שוב בשבוע הבא. אחרי ככלות הכול, שנינו צריכים לשכלל את הכישורים שלנו.

אריק ואנס (Vance) הוא כתב מדע שפרסם כתבות בניו יורק טיימס, Nature ומגזינים נוספים. ספרו הראשון הוא Suggestible You (משנת 2016).

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי תומר בן אהרון

תמונה ראשית: "עיניים מהופנטות", תצלום: : Klaus-Dieter Thill / EyeEm, אימג'בנק/גטי ישראל