אלכסון קלאסיק השלטון דופק אותם

אילוּ כוח היה תרופת מרשם, הייתה מצורפת אליו רשימה ארוכה של תופעות לוואי ידועות: כוח עלול לשכר. הוא עלול להשחית. הוא אפילו עלול לשכנע את הנרי קיסינג'ר שנשים נמשכות אליו באופן בלתי נשלט. אבל האם הוא עלול לגרום נזק מוחי?

כשחברי בית המחוקקים האמריקני ביקרו בחריפות את ג'ון סטאמפּף (Stumpf) בשימוע בקונגרס בשנת 2016, נראה היה שכל אחד מהם מצליח למצוא דרך חדשה לגנות את מי שהפך בינתיים למנכ"ל-לשעבר של ולס פארגו, על שלא הצליח למנוע מ-5,000 מעובדיו לפתוח חשבונות בנק מזויפים בשם לקוחותיהם. אבל ההופעה של סטאמפף היא שגנבה את ההצגה. מדובר באדם שטיפס לצמרת הבנק המצליח ביותר בעולם, ובכל זאת ניכר שהוא אינו מצליח בכלל לחוש את האווירה באולם. אמנם הוא התנצל, אך בו בזמן הוא לא נראה נבוך או אכול חרטה. הוא גם לא נראה זועם, או זחוח. הוא אפילו לא נראה כמו מישהו שמנסה לזייף התנצלות. לא. הוא נראה מבולבל, כמו אסטרונאוט עם ג'טלג שהגיע זה עתה מכוכב הלכת סטאמפף, שם כולם נוהגים בו בכבוד על-פי חוק ו-5,000 הוא מספר נמוך ביותר ואף ראוי לשבח. אפילו העקיצות הישירות ביותר – "אתה צוחק עליי" (שון דאפי מוויסקונסין); "אני המום מחלק מהדברים שאני שומע כאן" (גרגורי מיקס מניו יורק) – לא הצליחו לנער אותו מתרדמתו.

בעלי שררה פועלים כאילו הם סובלים מפגיעת מוח טראומטית: הם נעשים אימפולסיביים יותר, מודעים פחות לסיכונים

מה עבר לסטאמפף בראש? על-פי מחקר חדש, השאלה היא אחרת: מה לא עבר לו בראש?

ההיסטוריון הנרי אדמס (Adams) דיבר במונחים מטאפוריים, לא רפואיים, כשתיאר את השררה כ"מעין גידול שסופו לחסל את יכולתו של הקורבן לחוש אהדה". המסקנה הזאת אינה רחוקה מזו שגיבש דאכר קלטנר (Keltner), פסיכולוג מאוניברסיטת ברקלי, לאחר שנים של ניסויים במעבדה ובשטח. במחקרים שערך במהלך עשרים שנה הוא מצא שנבדקים בעלי שררה פועלים כאילו הם סובלים מפגיעת מוח טראומטית: הם נעשים אימפולסיביים יותר, מודעים פחות לסיכונים ומעל לכול – הם טובים פחות בהבנת נקודות מבטם של אחרים.

"המדינה זה אני": לואי ה-14 מלך צרפת בדמות האל יופיטר המנצח. ציור של Charles Poerson משנת 1655. תצלום: ויקיפדיה

סוּחווינדר אוֹבּי (Obhi), חוקר מוח מאוניברסיטת מקמאסטר באונטריו, תיאר לאחרונה תופעה דומה. בניגוד לקלטנר, שחוקר התנהגויות, אובי חוקר מוחות. וכשהוא חיבר את ראשם של נבדקים בעלי-כוח ונבדקים חסרי-כוח למכשיר גירוי מגנטי טרנס-גולגולתי (TMS), הוא מצא שכוח ושררה פוגעים בתהליך נוירולוגי בשם "מירורינג" (mirroring), שעשוי להיות אחת מאבני היסוד של האמפתיה. ממצא זה מספק את הבסיס הנוירולוגי לתופעה שהוא מכנה בשם "פרדוקס הכוח": מרגע שיש לנו כוח, אנחנו מאבדים חלק מהיכולות שנדרשו לנו כדי להשיגו מלכתחילה.

אובדן היכולות הזה הוכח בכל מיני דרכים יצירתיות. במחקר מ-2006 התבקשו הנבדקים לצייר את האות E על מצחם כדי שאחרים יוכלו לקרוא אותה – משימה הדורשת לדמיין את עצמנו מנקודת מבטו של אדם אחר. שיעור המשתתפים שציירו על עצמם את האות E כאילו היא פונה אליהם – כך שהיא תיראה הפוכה לכל אדם אחר – היה גבוה פי שלושה בקרב נבדקים שחשו עצמם בעלי כוח (אולי תיזכרו כאן בג'ורג' ו. בוש, שהחזיק את הדגל האמריקני הפוך באולימפיאדת 2008). ניסויים אחרים מלמדים שאנשים בעלי כוח פחות טובים בזיהוי תחושותיו של אדם בתמונה, או בחיזוי האופן שבו עמית או עמיתה ייפרשו הערה שתיזרק לעברם.

הנטייה שלנו לחקות את הבעות הפנים ושפת הגוף של הממונים עלינו, עלולה להחריף את הבעיה, כיוון שמשתמע מכך שעובדים אינם שולחים לבוסים שלהם אותות ברורים. יתרה מזאת, אומר קלטנר, הבעיה מחריפה אף יותר מכיוון שהחזקים מפסיקים לחקות אחרים. לצחוק כשאחרים צוחקים, או להיעשות מתוחים כשאחרים נעשים מתוחים – אין זו רק חנופה. התופעה הזאת עוזרת לנו להזדהות עם הרגשות שהם מרגישים ופותחת בפנינו צוהר לעולמם הפנימי. בעלי כוח "מפסיקים לדמות לעצמם את חוויותיהם של אחרים", אומר קלטנר, וכך נוצר "חסך אמפתי".

"מירורינג" הוא סוג מורכב יותר של חיקוי שמתרחש כולו בתוך הראש שלנו באופן לא מודע. כשאנחנו צופים באדם אחר מבצע פעולה, נדלק במוחנו האזור שאמור להידלק כשאנו עצמנו מבצעים את אותה פעולה. זוהי תגובה אוהדת. אפשר לומר שאנו חווים את הפעולה הזאת באופן עקיף דרך אותו אדם. זאת התופעה שאובּי וצוותו ניסו לייצר כשהם ביקשו מנבדקיהם לצפות בסרטון של כף יד מוחצת כדור גומי.

אצל נבדקים חסרי כוח או עמדה של שררה, ה"מירורינג" עבד כהלכה: הנתיבים הנוירולוגיים שאמורים לפעול אצלם כשהם עצמם מוחצים כדור גומי, "נדלקו" בעוצמה בתגובה לסרטון. אבל אצל נבדקים בעלי כוח? פחות.

בעלי כוח פשוט מפסיקים לנסות להבין את נקודת מבטו של הזולת

האם תופעת ה"מירורינג" קרסה אצלם? יהיה מדויק יותר לומר שהיא "הורדמה", כיוון שאף אחד מהמשתתפים האלה לא היה בעל כוח קבוע. אלה היו סטודנטים שעברו הטרמה שעוררה בהם תחושת כוח – הם התבקשו לספר על מקרה שבו הם היו אחראים לפרויקט כלשהו. "ההרדמה" הייתה אמורה לפוג כאשר תחושת הכוח פגה, מפני שהמוחות שלהם לא ניזוקו ברמה המבנית בעקבות אחר צהריים אחד במעבדה. אך לוּ היה מדובר בתופעה מתמשכת – למשל אם אנליסטים מוול סטריט היו לוחשים מחמאות באזניהם רבעון אחר רבעון, אם חברי דירקטוריון היו מציעים להם תוספות שכר בזו אחר זו, ואם מגזין "פורבס" היה משבח אותם על ש"הניבו רווח בה בשעה שהניבו תועלת" – ייתכן שהיו מתחוללים במוחם שינויים "פונקציונליים", כפי שנהוג לומר בתחום הרפואה.

שאלתי את עצמי אם ייתכן שבעלי כוח פשוט מפסיקים לנסות להבין את נקודת מבטו של הזולת, בלי לאבד בפועל את היכולת לעשות זאת. ובכן, מתברר שאובי ערך ניסוי נוסף שעשוי לעזור לנו לענות על השאלה הזאת. הפעם הוא הסביר לנבדקים מה זה "מירורינג" וביקש מהם להגביר או להפחית את עוצמת תגובתם באופן מודע. "התוצאות", כתב יחד עם שותפתו קתרין נאש (Naish), "לא הראו הבדל". כלומר המאמץ המודע להבין את נקודת מבטו של הזולת, לא עזר.

זהו ממצא מדכדך. ידע אמור להיות כוח. אבל מה הטעם בידיעה שכוח גוזל מאיתנו ידע?

נראה שהזווית החיובית ביותר בסיפור הזה היא שהשינויים האלה אינם תמיד מזיקים. מחקרים מלמדים שכוח מדרבן את מוחנו לסנן מידע המתלווה בשוליו של העניין העיקרי שבו אנחנו עוסקים. ברוב המצבים, הסינון הזה מגביר את יעילותנו, אך בסיטואציות חברתיות, למרבה הצער, הוא עושה אותנו אטומים יותר. ואפילו התופעה הזאת אינה בהכרח גרועה מבחינת בעלי הכוח, או מבחינת הקבוצות שבראשן הם עומדים. כפי שטוענת באופן משכנע סוזן פיסק (Fiske), פסיכולוגית מפרינסטון, כוח מפחית את הצורך לקרוא אנשים לעומק, מכיוון שהוא מציב ברשותנו משאבים שבעבר היינו צריכים לשדל אנשים אחרים לתת לנו. אבל מובן שבארגונים מודרניים, שימור השליטה דורש מידה מסוימת של תמיכה ארגונית. והדוגמאות הרבות שאנו מוצאים בכותרות העיתונים להיבריס של מנהלים, מלמדות אותנו שמנהלים רבים עוברים את הגבול שבין התמקדות בעיקר ואווילות הפוגעת ביעילות.

מכיוון שיכולתם של בעלי הכוח לזהות תכונות אישיות פוחתת, הם נוטים להסתמך על סטריאוטיפים. ומחקרים אחרים מלמדים שככל ששדה הראייה שלהם מצטמצם, כך הם מרבים להסתמך על נקודת מבטם האישית בלבד. ג'ון סטאמפף רצה להפוך את וולס פארגו לחברה שבה לכל לקוח יש שמונה חשבונות בנק שונים (כפי שהוא אמר לעובדיו לעתים קרובות, eight, "שמונה" באנגלית, מתחרז עם great, "מעולה"). לקונגרס הוא אמר ש-cross-selling (מכירה "צולבת" של מוצרים נוספים ללקוחות קיימים) "הוא שם נרדף להעמקת מערכות יחסים".

לנין. תצלום: דיק סיטסמה.

האם אין מה לעשות?

אין ויש. קשה לנו למנוע מכוח ושררה להשפיע על מוחנו. אבל קל לנו יותר – מדי פעם, בכל אופן – להפסיק להרגיש כבעלי כוח.

קלטנר הזכיר לי שכוח, בכל הקשור להשפעתו על אורח החשיבה שלנו – אינו עמדה אלא מצב מנטלי. מחקריו מלמדים שאם ניזכר במקרה שבו הרגשנו חסרי כוח, מוחנו יוכל לשוב ולהתחבר למציאות.

תסמונת ההיבריס היא הפרעה הנובעת מהחזקה בעמדה של כוח, ובייחוד כוח הנובע מהצלחה אדירה ומשתמר במשך שנים ללא מגבלות משמעותיות על המנהיג

כפי הנראה, היזכרות בחוויה של חוסר אונים מגיל צעיר עוזרת לחלקנו – ויכול להיות שחוויות צורבות במיוחד אף מספקות לנו הגנה קבועה. מחקר מדהים שהתפרסם בכתב העת The Journal of Finance בפברואר מצא שמנכ"לים שחוו בילדותם אסון טבע מרובה נפגעים, נמשכים לסיכונים הרבה פחות מאשר מנכ"לים אחרים (הבעיה היחידה, אומר רגאוונְדְרה ראו [Raghavendra Rau] מקיימברידג', ממנהלי המחקר, הוא שמנכ"לים שחוו אסונות ללא מספר נפגעים רב, דווקא נמשכים יותר לסיכונים).

אבל סופות טורנדו, התפרצויות געשיות וגלי צונאמי אינם הכוחות היחידים שמסוגלים לרסן את ההיבריס שלנו. אינדרה נוּאי (Nooyi), מנכ"לית ויו"ר פפסיקו, נוהגת לספר על היום שבו נודע לה שהתמנתה למועצת המנהלים של החברה, ב-2001. היא באה הביתה, חדורה חשיבות עצמית ומרץ, אבל אמהּ שאלה אותה אם היא מוכנה, לפני שתספר את "החדשות הנהדרות" שלה, לצאת לקנות חלב. נואי רתחה מזעם אך עשתה כבקשתה. "עדיף שתשאירי את כתר המלכות במוסך", יעצה לה אמה כשחזרה.

אבל הדבר החשוב ביותר בסיפור הזה הוא עצם העובדה שנואי מספרת אותו. הוא משמש כתזכורת מועילה למחויבויות הפשוטות שלנו ולצורך להישאר עם שתי הרגליים על הקרקע. בסיפור הזה, אמה של נואי היא בתפקיד היועץ הפוליטי לואי האו (Howe) ונואי עצמה בתפקיד הנשיא פרנקלין רוזוולט: האו מעולם לא הפסיק לקרוא לנשיא, שכיהן ארבע כהונות, בשמו הפרטי, פרנקלין.

עבור וינסטון צ'רצ'יל, האדם שמילא את התפקיד הזה היה אשתו, קלמנטיין, שהעזה לכתוב לו: "וינסטון יקירי. עליי להתוודות שהבחנתי בהידרדרות בהתנהגותך. אינך אדיב כשהיית". את המכתב הזה היא כתבה ביום שבו היטלר נכנס לפריז, ואז קרעה אותו ובסופו של דבר שלחה אותו בכל זאת. זה אינו מכתב תלונה, אלא מכתב אזהרה: מישהו סיפר לה, כתבה, שצ'רצ'יל מתנהג "בבוז גדול כל כך" כלפי כפיפיו בפגישות, עד שהם "לא יעלו עוד שום רעיון, לא טוב ולא רע" – ועל כן יש סכנה ש"לא תשיג את התוצאות הטובות ביותר".

וינסטון צ'רצ'יל מכוון רובה קרבין במהלך ביקור ביחידה אמריקנית באנגליה, 1944. תצלום: הצבא הבריטי, ויקיפדיה

לורד דייוויד אואן (Owen) – נוירולוג בריטי שהפך לחבר פרלמנט והספיק גם לשרת כשר החוץ לפני שהפך לברון – מספר גם את הסיפור של האו וגם את הסיפור של קלמנטיין צ'רצ'יל בספרו משנת 2008, In Sickness and In Power, הבוחן את המחלות השונות שהשפיעו על ביצועיהם של ראשי ממשלה בריטים ונשיאים אמריקניים מאז ראשית המאה העשרים. אמנם אחדים סבלו משבץ (וודרו וילסון), התמכרות (אנתוני אידֶן) ואולי אף הפרעה דו-קוטבית (לינדון ג'ונסון, תיאודור רוזוולט), אבל לפחות ארבעה אחרים סבלו מהפרעה שהספרות הרפואית אינה מכירה בה, ואואן חושב שיש להכיר בה.

"תסמונת ההיבריס", כפי שכינו זאת אואן ושותפו לכתיבה ג'ונתן דייווידסון (Davidson) במאמר משנת 2009 בכתב העת Brain, "היא הפרעה הנובעת מהחזקה בעמדה של כוח, ובייחוד כוח הנובע מהצלחה אדירה ומשתמר במשך שנים ללא מגבלות משמעותיות על המנהיג". בין ארבעה-עשר המאפיינים הקליניים של ההפרעה: בוז גלוי לאחרים, איבוד קשר עם המציאות, פעולות הנובעות מפזיזות ומחוסר מנוחה וכשלים מובהקים בתפקוד. בחודש מאי אירחה החברה המלכותית לרפואה כנס של עמותת Daedalus Trust – ארגון שאואן הקים לחקר ההיבריס ולמניעתו.

שאלתי את אואן, שמודה כי לו עצמו, מטבעו, יש מידה נאה של היבריס, אם יש דבר מה שעוזר לו לראות את המציאות נכוחה, משהו שמנהיגים בעלי כוח רב יוכלו לחקות. הוא חלק איתי מספר אסטרטגיות: להרהר במקרים מהעבר המשככים את ההיבריס; לצפות בסרטים תיעודיים על אודות אנשים פשוטים: להרגיל את עצמך לקרוא מכתבים מהציבור.

אבל אני משער שהבלם החזק ביותר להיבריס של אואן הוא עבודת המחקר שלו. אואן התלונן בפניי שעסקים כמעט אינם מפגינים רצון לחקור את נושא ההיבריס. ובבתי ספר למנהל עסקים המצב אינו הרבה יותר טוב. התסכול שזיהיתי בקולו העיד על מידה של חוסר ישע. גם אם חוסר הישע של אואן עוזר לו להחלים מההיבריס האישי שלו, הרי בה בעת הוא מלמד אותנו שיהיה קשה מאוד למצוא תרופה למחלה הזאת, הנפוצה כל כך במועצות המנהלים ובמשרדי המנכ"לים.

ג'רי יוּסים (Useem) כתב בנושא עסקים וכלכלה בעיתונים כמו ניו יורק טיימס, Fortune ועוד.

כל הזכויות שמורות לאלכסון.

Copyright 2017 by The Atlantic Media Co., as first published in The Atlantic Magazine. Distributed by Tribune Content Agency

Original article appeared hereתורגם במיוחד לאלכסון על ידי תומר בן אהרון

המאמר מובא לכם כחלק מיוזמה שלנו, "אלכסון קלאסיק", שמביאה מדי פעם דברים שפרסמנו בעבר, חשובים במיוחד, עבור עשרות אלפי קוראינו החדשים שאולי לא הכירו את האוצרות שצברנו ושלא נס ליחם.

המאמר התפרסם לראשונה ב"אלכסון" ב-12 ביולי 2017