השמאנית הקטנה הייתה אצלנו בבית

כשאני משוחח עם המטופלים שלי על ויסות רגשות, הדברים הראשונים שעולים לרוב בדעתם הם מדיטציה ונשימה רגועה. מי מהם שהיו בטיפול עשויים לתאר גישות קוגניטיביות-התנהגותיות, במסגרתן הם מאתגרים הנחות מקובעות שמעוררות בהם תגובות רגשיות. עם כל המצוקה, החרדה והדיכאון שנוספו לחיינו בהקשר למגפת הקורונה, רבים מהמטופלים שלי, וגם חברים ובני משפחה, מדברים גם על שימוש באפליקציות של רגיעה וקשיבוּת הזמינות כיום.

כפסיכיאטר, אני יודע כי לטכניקות אלה יש פוטנציאל להועיל. רבות זכו לתמיכה במחקרים מדעיים מתוכננים היטב. אבל ישנו היבט נוסף בזהות שלי, הגורם לי לפקפק ולתהות אם ויסות רגשי הוא אכן דבר מה שאנו אמורים לעשות בעצמנו. הפן הזה שלי הוא היותי אנתרופולוג בהכשרתי. כבר למעלה מעשור שאני עוסק בפסיכיאטריה, אבל במשך שנים רבות הרבה יותר נדדתי בעולם בניסיון להבין כיצד אנשים מתמודדים עם סבל ומגיבים אליו.

איש הדת היה יושב איתם בלי למהר. לעתים הוא היה מלמד אותם מנטרה או מלטף להם את הגב והכתפיים במברשת נוצות. לאחר מכן הם היו עוזבים את המקום בפנים מוארות יותר

לפני 25 שנה, ביליתי חודשים מספר במקדש בטון קטן בדרום מזרח נפאל. משפחות נהגו להביא לשם את יקיריהם כשלא יכלו יותר לטפל בהם בבית. הכוהנים במקדש היו מאזינים בעת שהמשפחות שטחו את בעיותיהן. האדם במצוקה היה נשאר שם שבועות, חודשים או אפילו יותר. בכל בוקר, התושבים היו מתפללים ביחד, מדקלמים ומתנודדים בעודם יושבים ברגליים שלובות או כורעים על הרצפה. בתחילה אמנם נשביתי במה שהיה, בעיניי, צורה יוצאת דופן מאוד של ריפוי, אבל אז התחלתי לשים לב שמדי יום אנשים באים לשוחח עם אחד הכוהנים. הם תיארו את הדאגות והחששות שלהם, ואיש הדת היה יושב איתם בלי למהר. לעתים הוא היה מלמד אותם מנטרה או מלטף להם את הגב והכתפיים במברשת נוצות. לאחר מכן הם היו עוזבים את המקום בפנים מוארות יותר. חלקם חזרו לעתים קרובות, את האחרים ראיתי פעם אחת בלבד.

מיטב המטפלים בנפאל: נזירים, אנשים קדושים. תצלום: פארס נמרי.

את סוג האינטראקציה הזו ראיתי שוב ושוב. בצפון אוגנדה, איש רפואה בכפר נהג לשבת תחת עץ ולדבר עם אישה ששכניה החרימו אותה משום שילדה ילד שסבל מהפרעה נוירולוגית נדירה. בליבריה, קצין משטרה, שבתו חייתה עם לקות נפשית, ישב והאזין לעמיתיו שהסבירו כמה קשה להם לכפות את הבידוד במהלך התפרצות של נגיף האבולה. בהאיטי, כהן הונגאן [וודו] דיבר עם מורה שסיפר לו כיצד נחלץ מתחת לערימת הריסות כשבניין קרס מעליו ברעידת האדמה של שנת 2010. כשמקשיבים בתשומת לב, מגלים שהשיחות הללו אינן מוגבלות לאנשים ממקצועות הסיוע. נהג מונית ונוסעת מדברים על המתח בגידול בני עשרה. או אישה חולקת עם בן זוגה את כעסה על עמיתיה אחרי יום במשרד.

ויסות רגשי להפחתת מתח הוא כנראה התנהגות אנושית בסיסית, שאינה פשוט מתרחשת בתוכנו, אלא היא קורית בינינו

ויסות רגשי להפחתת מתח הוא כנראה התנהגות אנושית בסיסית, שאינה פשוט מתרחשת בתוכנו, אלא היא קורית בינינו. אנחנו כל הזמן מתייעצים עם אחרים ואחרים נועצים בנו, החל במקרים של אכזבות הנשכחים במהרה ועד לטראומות משנות חיים. לרוע המזל, הפסיכיאטריה והפסיכולוגיה המקובלות, וכן תנועות העזרה העצמית, מצפות מאיתנו לפתח כישורים של ויסות עצמי, ומשוכנעות שאלה נדרשים כדי להגיע לרווחה נפשית.

במהלך הכשרתי הקלינית, חשבתי בתחילה כי ניהול מצוקות היא יכולת טכנית של מקצוענים. כדי להיות אפקטיבי, לעזור לאחרים לווסת את רגשותיהם, צריך להיות פסיכולוגים, מנהיגי דת או מומחים מסוג אחר. אולם אחרי צפייה ברכיבים של ויסות רגשי בין אנשים בתרבויות שונות, אני סבור כי מדובר בתופעה אנושית כלל עולמית שיש לה מגוון עצום של ביטויים. וכהתנהגות אנושית נפוצה, אפשר להבין אותה גם מנקודת מבט אבולוציונית.

ביחד עם האנתרופולוגים קת׳רין פנתר בריק (Panter-Brick) מאוניברסיטת ייל ומלווין קונר (Konner) מאוניברסיטת אמורי, וכן עם ויקראם פאטל (Patel), מומחה בעל שם עולמי לבריאות הנפש מאוניברסיטת הארוורד, ועמיתתי קת׳רין אוטן (Ottman) מאונברסיטת ג׳ורג׳ וושינגטון – לקחתי חלק בניסיון לזהות מה התיאוריה האבולוציונית יכולה לספר לנו על אודות ריפוי בינאישי וויסות רגשות בין בני אדם. תחומים כמו רפואה אבולוציונית ופסיכיאטריה אבולוציונית כבר ניסו לגלות את מקורותיהן של מחלות גופניות ונפשיות, וגילו אי התאמות לחצים ומתחים שעיצבו את מי שאנחנו ואת הסביבה הנוכחית שלנו ובין גורמים כמו תזונה, חברה ועוד, המשפיעים על חיי היומיום שלנו. אולם שאלת הריפוי הפסיכולוגי לא נחקרה באופן דומה. למה בני אדם מבלים מדי יום דקות, המצטברות לשעות ושבועות מחייהם, בניחום אחרים הנמצאים במצוקה, גם אם זה אינו המקצוע שלהם? למה אנו בני האדם תומכים זה בזה, ולמה התמיכה הזו דומה בתרבויות שונות ולאורך תולדותיו של המין שלנו?

למה אנחנו בכלל עושים דברים נחמדים? בתרבות הפופולרית, הישרדותם של המתאימים ביותר מוצגת בגרסה פשטנית כאתוס של אינדיבידואליזם מוחלט

השאלות הללו נדמות שטחיות, כמו אלה הנשאלות על אודות אלטרואיזם, כלומר, מנקודת מבט אבולוציונית, למה אנחנו בכלל עושים דברים נחמדים? בתרבות הפופולרית, הישרדותם של המתאימים ביותר מוצגת בגרסה פשטנית כאתוס של אינדיבידואליזם מוחלט. אולם כבר בשנות ה-60 וה-70, ביולוגים אבולוציוניים פיתחו מודלים של אלטרואיזם שחרגו מן העזרה לאחרים רק משום שהם חולקים את הדנ״א שלנו. דינמיקה של מגעים חברתיים המבוססים על תן וקח נותרה מרכזית בהסברים, אבל התיאוריה האבולוציונית העכשווית מכירה גם באופן שבו התנהגויות חברתיות משותפות הן חשובות להישרדות בגלל התחרות בין קבוצות חברתיות. ראשית, שיתוף פעולה מסייע להשגת משאבים והגנה עליהם. חבר קבוצה שמשתלט על המשאבים ומונע גישה של אחרים אליהם, עשוי ליהנות מיתרון לטווח קצר, אבל יהיה פגיע יותר לסכנות כי הקבוצה כולה תיחלש. בשלב כלשהו באבולוציה שלנו, בני אדם אחרים הפכו לאיום גדול הרבה יותר מחיות טרף אחרות. התחרות הבין-קבוצתית הזו קיימת גם אצל יונקים אחרים, בעיקר אצל פרימאטים שאינם אנושיים. בכתביה של ג׳ין גודאל על שימפנזים ישנו שפע של תיאורים של יצירה ופירוק של קבוצות, סילוק כפוי ופיוס בין קבוצות.

פגישה טיפולית מקובלת. תצלום: סאטיה דיפ

רגשות, חיוביים או מעוררי מצוקה, קשורים הדוקות לדינמיקות החברתיות הללו. רגשות כמו כעס, קנאה, בושה, אשמה, בדידות ואבל מתעוררים תכופות בשל שינויים בעמדתו של אדם בקבוצה או בשל מערכות יחסים בינאישיות חשובות. לכן, אם תהליכים רגשיים קשורים למשברים חברתיים, נובע מכך שיש להם תפקיד חשוב בתיקון חברתי. חייב להיות מנגנון שאומר לנו שאחרים הם חלק מהמעגל החברתי שלנו, וכך עוזר לנו לשמר את הרקמה החברתית. רגשות פועלים מעט כמו מערכת חיסון חברתית: מערכות יחסים חברתיות מעוררות תגובה רגשית דלקתית כשמשהו מאיים עליהם. אבל ישנן גם דרכים למתן את התגובה הזו ולהימנע מנמק חברתי, ולהחזיר אנשים לתפקוד רגיל כשמערכות יחסים התפרקו.

דוגמה מדהימה לכך מצאתי בעבודתי עם מי שהיו בעברם ילדים חיילים. במקרים רבים, חוויות החזרה הביתה אחרי החיים כילד לוחם מלאות מצוקה גדולה עוד יותר מן המלחמה עצמה. אשמה, בושה וכעס בלתי פוסק הם נפוצים מאוד. משפחות, מורים וחברי קהילה עשויים לפחד מהחוזרים, או להרגיש אשמה ובושה על כך שמנעו מהילדים לקחת חלק בעימות. באוגנדה, מוזמביק וסיירה לאון, נעשה שימוש בפולחני ריפוי מסורתיים כדי להפריד את הילדים מן המעשים שעשו, תוך שימוש במחוות שייצגו אשמה, בושה, כעס ומצוקה העוזבים את הגוף. בנפאל, מרפאים מסורתיים עוטפים, באורח סמלי, את לבם ומוחים של הילדים החיילים כדי להשקיט את מצוקתם. אולם כאן ראינו שוויסות רגשי על ידי הורים, מורים ואחרים חשוב לעתים אפילו יותר. לימדנו חברי קהילה לעזור למורים, אשר פחדו לקבל ילדים חיילים לכיתות שלהם, לדבר על פחדיהם. באורח דומה, הם ישבו עם בני משפחה שחשו המומים מתערובת של אושר ואימה כשילדיהם חזרו. באמצעות בילוי זמן עם אותם אנשים, עובדי הבריאות בקהילה סייעו להם לחוש בודדים פחות. הם יכלו להבין טוב יותר את רגשותיהם שלהם, ולהתחיל ליצור מחדש קשרים עם ילדיהם.

ממש כפי שישנו דמיון באופן שבו השפה מתפקדת בתרבויות שונות, יש כנראה גם דקדוק של תמיכה של בני אדם אלה באלה בעת מצוקה נפשית

ממש כפי שישנו דמיון באופן שבו השפה מתפקדת בתרבויות שונות, יש כנראה גם דקדוק של תמיכה של בני אדם אלה באלה בעת מצוקה נפשית. מנקודת מבט אבולוציונית, הגיוני שמערכת החיסון החברתית האנושית התפתחה באורח דומה לשפה. שפה היא התנהגות חברתית שתומכת בתפקוד של הקבוצה, והיא תובעת תפקוד של מאזינים ושל דוברים. ויסות רגשי הוא תהליך הנשען על דינמיקה בינאישית דומה.

אנתרופולוגים רבים כתבו על מרכיבים משותפים בריפוי השמאני, והשוו אותם לפסיכיאטריה ולצורות טיפול נפשי אחרות. בשנות ה-60, הפסיכיאטר ג׳רום פרנק (Frank) והאנתרופולוג קלוד לוי-שטראוס (Lévi-Strauss) תיארו, כל אחד מהם בנפרד, מרכיבים אוניברסליים של ריפוי. מאוחר יותר, האנתרופולוג ג׳יימס דאו (Dow), שבילה עשרות שנים במחקר פרקטיקות של ריפוי בקריביים ובמקסיקו, הסתמך על מבנה בתיאוריה של השפה כדי לזהות שלבים משותפים: ישנו צבר של סימנים שהמרפא ומטופליו חולקים; המרפא משכנע את המטופל שניתן להסביר את הבעיה ממנה הוא סובל; המרפא קושר בין הסבל לסמל שניתן להעברה בינאישית באמצעות רגש; המרפא מתמרן את הסמלים עד שהוא יוצר שינוי רגשי ומקל על הסבל.

נוטל על עצמו את הקשיים, את הפחדים, ומרפא: שמאן סיבירי. תצלום: דימיטרי חרוסטלב-גריגורייב

מה שמדהים הוא האופן שבו התיאור הזה של ריפוי סמלי תואם את מה שאנחנו מבינים על אודות אמפתיה אצל פרימאטים שאינם אנושיים ואצל יונקים אחרים. על פי חוקר הפרימאטים פראנס דה ואל (de Waal) והפסיכולוגית סטפני פרסטון (Preston), רגשות מועברים מבעל חיים במצוקה לחבר אחר בקבוצה שלו. הדבר נעשה באמצעות הדבקה, שמתבטאת בקולות מצוקה, הבעות פנים של מצוקה או שפת גוף אחרת, ונקלטת בנוירוני מראה ובתהליכים נוירולוגיים אחרים. כתוצאה מכך, בעל החיים במצוקה ובעל החיים המנחם אותו חולקים את אותן תחושות. בעל החיים התומך מסוגל לווסת את המצוקה ולתעל את תחושת האיזון הזו לאופן שבו הוא מנחם, כדי לעזור לייצור שבמצוקה באמצעות נוכחותו הפיזית, פליית כינים או אינטראקציות מנחמות אחרות. דה ואל ופרסטון הוסיפו צעד חשוב נוסף: כשבעל החיים שבמצוקה נרגע, העברה רגשית מאפשרת לבעל החיים שניחם אותו לחוש הקלה – סוג של תגמול המעודד המשך של התנהגויות מסייעות.

הפגנות כאלה של תמיכה רגשית התפתחו כנראה בגלל מורכבות מוגברת של האופן שבו בעלי החיים משדרים מצוקה. אם קוף ורווט רואה נחש ומגיב בפחד, כדאי לקופים אחרים בקבוצה להגיב במהירות על ידי הפנמת הפחד, במקום לחכות עד שיראו את הנחש בעצמם. אולם ככל שמערכות היחסים הרגשיות הפכו מורכבות יותר, ישנם מקרים שבהם תגובה התנהגותית קיצונית אינה נדרשת – אפילו אם נדמה לנו. חברי הקבוצה צריכים לווסת את התגובות הללו בתוך מערכת חיסון חברתית. במונחים של חקר המוח, אנחנו חושבים לעתים קרובות על האונה המצחית שהתפתחה מאוחר יותר כחלק במוח שאחראי לוויסות רגשי: היא מרגיעה או משנה את הפעילות באזורים ״פרימיטיביים״ יותר של המוח, כמו האמיגדלה, הקשורים בפחד ומצוקה. אבל גם למערכות היחסים החברתיות שלנו יש תפקיד בצמצום מצבי מצוקה. חברים, בני משפחה והקבוצה החברתית שלנו הם סוגים של ״אונה מצחית מורחבת״, כפי שהפסיכולוג ג׳יימס גריפית׳ (Griffith) אוהב לומר.

אנחנו יכולים להבין את סבלם של אחרים בהקשר מסוים, אפילו כשאנחנו מרגישים אותו בעצמנו. אנחנו מארגנים אותו, מעניקים לו מובן ומקלים על מי שסובלים

אנחנו יכולים למפות את התהליכים הללו בחיי היומיום שלנו. כשאנחנו רואים אנשים אחרים במצב של ייאוש, אנו עלולים לדמוע. כשאנחנו רואים מישהו מפחד, אנחנו נדרכים לאפשרות של סכנה קרבה. ההדבקה הרגשית הזו עלולה לגרום לכולנו לאבד שליטה אם אבל, אימה או כעס היו עוברים בפשטות מחבר קבוצה אחד לאחר. כשזה קורה, אנו עדים לאלימות של המון משתולל. אבל זו אינה התגובה האופיינית, כי אנחנו יכולים להבין את סבלם של אחרים בהקשר מסוים, אפילו כשאנחנו מרגישים אותו בעצמנו. אנחנו מארגנים אותו, מעניקים לו מובן ומקלים על מי שסובלים.

לאחר מכן אנחנו מסוגלים להגיב לאדם אחר במצוקה. אנחנו מתקשרים, במובלע או במופגן, כיצד ניתן להרגיע את המצוקה. הדבר יכול להיעשות באמצעות נוכחות פיזית, כמו ישיבה קרובה או חיבוק. מגע פיזי מסוגל לעורר תגובות כימיות משמעותיות מאוד המפחיתות לחץ. אנחנו נשענים גם על תהליכים קוגניטיביים, כשאנשים משוחחים על המצב ומזהים את הסיבות להתעודד, לקוות או לפתור את הבעיות בשיתוף פעולה. בלב כל האינטראקציות הללו נמצא היחד. טכניקות מסוימות בפסיכותרפיה או טקסים דתיים או שמאניים מסוגלים אפילו להקל על מצוקה באורח סמלי. אחד מהאנשים שעמם עבדתי באוגנדה הוא ביימה מוטמבה (Byamah Mutamba): הוריו קראו לו ״מוטמבה״, קיצור של משפט בשפת רוניאקיטרה, שפירשו ״האיש שמרפא בדידות״ – שם יאה מאין כמותו לפסיכיאטר מחונן. כשמנסים לסכם את הטיפול הפסיכולוגי, מגלים שהמסר העיקרי שלו הוא: ״אתם לא לבד״.

ביחד, עם שפה משותפת. תצלום: נתניאל טטה.

לרוע המזל, אנחנו לא חיים בעולם שבו קל להקל על סבל באמצעות אינטראקציות עם אחרים. העלייה המתועדת במצוקה במהלך המגפה נובעת כנראה משיבושים בתהליכים רבים כאלה. אחרי הכול, הנוכחות הפיזית והבילוי ביחד התפתחו בצורה הבסיסית ביותר של ויסות רגשות בינאישי

לרוע המזל, אנחנו לא חיים בעולם שבו קל להקל על סבל באמצעות אינטראקציות עם אחרים. העלייה המתועדת במצוקה במהלך המגפה נובעת כנראה משיבושים בתהליכים רבים כאלה. אחרי הכול, הנוכחות הפיזית והבילוי ביחד התפתחו בצורה הבסיסית ביותר של ויסות רגשות בינאישי – שימפנזה אחת פולה כינים מפרוותה של שימפנזה אחרת הנמצאת במצוקה. המגע וההשפעה הנוירופיזיולוגית שלו על המוח והגוף שלנו אבדו או הוגבלו מאוד עבור רבים מאיתנו. אפילו קשרים אנושיים פשוטים יכולים להיות מרגיעים רגשית: חשבו על יום ממוצע עבור תלמידי גן ילדים או עבור תלמידי קולג׳ שיש בו אינספור מפגשים חפוזים. ההתקבצות הזו מציעה אינספור הזדמנויות לחלוק את החלקים המעיקים הקטנים או הגדולים במהלך היום, להישען על אחרים כדי להבין ולעבד אותם – ללא צורך ליזום במכוון שיחה בזום. בכל הנוגע לשירותי בריאות נפש מקצועיים, טיפול מרחוק סייע רבות במובנים רבים, ויש להמשיך בו. אבל ישנם גם מצבים שבהם נוכחות באותו חדר היא חשובה כדי לראות מה קורה בגוף ולאפשר לרגשות לבוא לידי ביטוי בחופשיות.

ולא שלפני הקורונה פתרנו את כל זה. גם אז היינו מוקפים בלא מעט מצוקות בלתי פתורות. הצורך להבין מדוע ויסות רגשי בינאישי אינו מצליח הוא סיבה נוספת לשימוש בתפישה האבולוציונית. הדבקה רגשית היא אמנם חשובה בתוך קבוצות, אבל היא עשויה להפריע בכל הנוגע לתחרות בין קבוצות. העצב שאתם מרגישים כשאתם רואים הבעת סבל על פניו של יריב עלול לא לסייע לקרובים שלכם או לקולקטיב אליו אתם משתייכים לשגשג. לרוע המזל, הביולוגיה שלנו כנראה מתנהגת כך. בעוד שהמוליך העצבי אוקסיטוצין ממלא תפקיד חשוב בקשירת קשרים ואמפתיה בתוך הקבוצה, הוא תורם לתחושת עונג למראה סבלם של חברי קבוצות אחרות. כך, מבחינה ביולוגית, מתרחשת שמחה לאיד. ממחקרים בתחום הנוירו-פסיכולוגיה והדימות העצבי עולה כי אנחנו לא נוטים להידבק באותה מידה מרגשותיהם של מי שאינם חברי הקבוצה שלנו. כדי להתנגד עוד יותר לאמפתיה, כשאדם מרגיש חרדה, איום או מצוקה, הוא נוטה לצמצם את המעגל של מי שנחשבים בעיניו חברי קבוצתו. בתקופות שבהן אנחנו מרגישים שמחים, אנו נוטים הרבה יותר לרוחב לב. אבל כשאנחנו חשים מאוימים, אנחנו נסוגים לקשרים רגשיים עם מעגל זעיר של קרובים אינטימיים, ואפילו את בהם אנחנו לא רואים לעתים שותפים לגורלנו.

אמפתיה ליריב? לא עכשיו. תצלום: ג'ונתן בורבה

השאלה של בני הקבוצה אל מול מי שאינם בני הקבוצה מורכבת במיוחד עבור בני אדם, בגלל ההתפתחות החברתית. במינים רבים אחרים, פנוטיפים ביולוגיים – התכונות הגופניות, הריחות, קריאות האיום, דפוסי התנהגות קבועים – נוטים לקבוע את המעמד בקבוצה. אבל הודות להתפתחות החברתית, בני אדם משתמשים במגוון רחב מאוד של מאפיינים כדי לקבוע את מעמד הקבוצה הפנימית והחיצונית. לשפה יש תפקיד גדול בכל, אבל גם ללבוש, התנהגות וסמלים שמסמלים שייכות וחוויות חיים משותפות. ישנו גוף מחקרים אדיר שמראה כי אנשי מקצוע בתחום הבריאות, ובכלל זה בריאות הנפש, לעתים אינם מפגינים אמפתיה כלפי המטופלים שלהם. היעדר האמפתיה בולט בעיקר – כך עולה ממרבית המחקרים – בקרב רופאים לבנים העובדים עם מטופלים שחורים.

מומחים לרפואת נפש מרוכזים במדינות שם ההכנסה גבוה, שם יש לאחד מכל חמישה בני אדם בלבד גישה לטיפול מתאים נגד דיכאון

אם כך, איך ניתן להגיב מתוך מודעות לאבולוציה? חלק אחד של הסיפור הוא הגדלת מגוון המטפלים בתחום בריאות הנפש. אם אמפתיה נובעת מזהות קבוצתית משותפת, אז המרפאים שלנו צריכים להיות דומים יותר לקהילות שאותן הם משרתים. בארצות הברית בשנת 2016 רק 16 אחוזים מהפסיכולוגים הפעילים היו מקבוצות מיעוט באוכלוסייה, על אף שאלה היוו 40 אחוזים מהאוכלוסייה. בקרב הפסיכיאטרים הפעילים המצב היה גרוע עוד יותר: רק עשרה אחוזים שייכים לקבוצות מיעוט. בהתחשב בכך שדווקא קהילות מיעוטים סובלות מלחצים גדולים יותר, ובכלל זה גזענות, חסמים כלכליים, אלימות המשטרה וגורמים נוספים, הפער הזה מדאיג במיוחד. פערים דומים ניכרים ברמה הכלל עולמית. מומחים לרפואת נפש מרוכזים במדינות שם ההכנסה גבוה, שם יש לאחד מכל חמישה בני אדם בלבד גישה לטיפול מתאים נגד דיכאון. אבל במדינות שבהן ההכנסה נמוכה ובינונית, באפריקה, מזרח אסיה ודרום אמריקה, רק לאדם אחד מכל 27 יש גישה לטיפול דומה.

אסטרטגיה כלל עולמית אחת היא להכשיר אנשים שאינם מומחים ברפואת נפש למלא חלק מהתפקידים שפסיכיאטרים או פסיכולוגים ממלאים. תוכניות כאלה נשענות על הרעיון שלפיו לכולנו יש פוטנציאל לתמוך אלה באלה. בעוד שהכשרה קלינית של פסיכיאטרים או פסיכולוגים מתמקדת לרוב בשליטה בטכניקות טיפול מסוימות, מתן השכלה לאנשים פשוטים פירושו חשיפה של רבים מכישורי הסיוע הבסיסיים הללו. ההכשרה מסייעת לאימוץ מחודש של אותן יכולות המצויות בכולנו ואינן ייחודיות למי שעברו שנים של הכשרה מקצועית.

אם יש נכונות, אפשר להכשיר וללמד איך לעזור לאחרים. תצלום: קווינטון קוטזי

אנחנו מגלים כי התוכניות הללו, שנולדו מתוך כורח, מצליחות לעודד טיפול אמפתיה, מאחר שהתומכים והנתמכים מגיעים מאותן קהילות ויש להם חוויות חיים משותפות

פנתר-בריק עבדה בתוכנית בירדן אשר במסגרתה פליטים מסוריה לומדים לצמצם מתחים ולטפח יכולת עמידה בקרב פליטים כמותם. פאטל הוביל את התנועה העולמית למען יוזמות כאלה עם מטפלים בקהילה ועם מי שאינם אנשי מקצוע במדינות שבהן ההכנסה נמוכה או בינונית, ועתה הוא מרחיב את פעילותו בתוך תחומי ארה״ב. אנחנו מגלים כי התוכניות הללו, שנולדו מתוך כורח, מצליחות לעודד טיפול אמפתיה, מאחר שהתומכים והנתמכים מגיעים מאותן קהילות ויש להם חוויות חיים משותפות.

עם זאת, עמיתיי ואני גם מודעים לכך שהתאמת זהויות אינה הפתרון היחיד, וגם לא המועדף. יתכן שיש לכם יותר במשותף עם מישהו שנמצא בקצה האחר של העולם ולא עם השכן שלכם, לפחות במונחים של כל מה שקשור למצוקה האישית שלכם. מערכת החלמה שלמה המבוססת על הרעיון כי התומכים והנתמכים צריכים להיות דומים תהיה בעייתית – ולו בגלל שקובעי המדיניות, מי שמתכננים את המערכות הללו, לא תמיד יודעים מי יחוש קשר רגשי אל מי. לכן, אסטרטגיה נוספת היא לשקול כיצד לעודד אמפתיה וחיבור בעיקר בקרב אנשי רפואה, מטפלים לא מקצועיים העובדים בקהילות ובקרב הציבור הרחב.

זה המקום שבו יכולות להתלכד הפסיכולוגיה החברתית והתיאוריה האבולוציונית. התיאוריה האבולוציונית מסבירה מדוע מופיעות התנהגויות מסוימות, ואילו הפסיכולוגיה החברתית מציעה דרך להשתמש במידע הזה כדי לשנות דינמיקות חברתיות. הפסיכולוג גורדון אולפורט (Allport) הניח את היסודות לכך בשנות ה-50, בעבודתו שהתקיימה במקביל לתנועה לזכויות האזרח ולביטול ההפרדה הגזעית בבתי הספר. אולפורט ועמיתיו סברו כי מגעים בתוך הקבוצה עשויים לפרק דעות קדומות ומחסומים כאשר לקבוצה יש מטרה משותפת (ממש כאן ישנו הדהוד של התיאוריה האבולוציונית), והם תכננו עבור תלמידים לבנים ושחורים פעולות משותפות כדי לבנות שיתופי פעולה ולחזק היבטים בזהות המשותפת שלהם (אולם הם התאמצו פחות לשלב מורים, ולכן זכו לביקורת רבה).

המגוון מועיל ומאפשר, פותח דרכים חדשות. תצלום: ארון בלנקו טחדור

אם מטפלים מרגישים את האנושיות המשותפת הזו – את העובדה שהם חולקים את התכונות של בני הקבוצה – הם מסוגלים להרגיע טוב יותר את מצוקות המטופלים שלהם

מאז אולפורט, חוקרים הקדישו יותר תשומת לב לבניית אמפתיה בקבוצות. אני ביליתי את העשור האחרון בניסיון להבין איך לעורר את האמפתיה שרופאים, אחיות ומטפלים בקהילה מרגישים כלפי מטופלים הסובלים ממחלות נפש במקומות שונים, מנפלא ועד אתיופיה או ניגריה. אנחנו מלמדים את מי שחיים עם מחלות נפש לספר את סיפוריהם, בשילוב צילומים שהם מצלמים על אודות חייהם. הנראטיבים הללו מתקדמים בקשת המצרפת את העובדים בתחום הבריאות למסע רגשי, מעודדת זרימה של אמפתיה ואנו מקווים כי היא תשנה את האופן שבו הם מתקשרים עם מטופלים. הם מצביעים על מה שיש לרופאים ומטפלים במשותף עם מטופליהם, ועל כך שלעתים קרובות אכפת להם מאותם דברים: טיפול בילדיהם ובני משפחה, ביטחון כלכלי, השתתפות בפעילויות קולקטיביות, ומציאת היופי בחיי היומיום. אם מטפלים מרגישים את האנושיות המשותפת הזו – את העובדה שהם חולקים את התכונות של בני הקבוצה – הם מסוגלים להרגיע טוב יותר את מצוקות המטופלים שלהם. האמפתיה וההדבקה הרגשית מתרחשות בצורה מהירה יותר, ואחריהן מגיעים הניחומים והפתרון, והמטפלים מקבלים גמול נפשי על כך שעזרו לאחרים.

עוזרות זו לזו, עוזרות לקבוצה ולעצמן: חכמת הסוריקטות. תצלום: Tambako the Jaguar

המחשבה במונחים אבולוציוניים על אודות ויסות רגשי קולקטיבי עשויה להועיל לכל אחד מאיתנו. חשוב לזכור כי כשנעזרים באחר, זה אינו סימן לחלושה: זהו חלק בסיסי ממה שאנחנו עושים וממי שאנחנו. עלינו להיות מוכנים לחפש עזרה בעת הצורך, ולהתחבר לאחרים שנמצאים במצוקה. בבתי חולים ובמקומות עבודה אחרים בכול העולם, אנו מצפים מאנשי הצוות להתמודד עם כל מה שעובר עליהם מאז פרוץ המגפה, בעבודה ובבית. ואם אתם מתקשרים, זו אחריות שלכם לעשות מין ״טיפול עצמי״. המרפאה שבה אני עובד מממנת עבור עובדיה מנוי לאפליקציית קשיבות פופולרית. אבל חשוב באותה מידה לפנות זמן להתקשרות עם אחרים. עמיתה לעבודה עשויה להיות האדם המתאים ביותר להעניק לכם אמפתיה בלתי פוסקת, בזכות ההקשר והתרבות המשותפים. כולנו צריכים להאמין יותר בכך שאנו מסוגלים לעזור פשוט על ידי כך שנהיה שם, נקשיב ונחלוק את רגשותיו של האחר. זה הופך אותנו לחזקים יותר כקבוצה.

אמפתיה קולקטיבית היא גם משהו שאנחנו צריכים לעודד אצל ילדינו, בבתי הספר ובאמצעות ההורות שלנו, כדי לבנות את האינסטינקטים הטבעיים הללו ולשמר אותם

אמפתיה קולקטיבית היא גם משהו שאנחנו צריכים לעודד אצל ילדינו, בבתי הספר ובאמצעות ההורות שלנו, כדי לבנות את האינסטינקטים הטבעיים הללו ולשמר אותם. יום אחד, כשאשתי ואני התווכחנו – מה שקורה במשפחה שכלואה יחד במשך שנה – בתנו בת הארבע ניגשה אלינו ובידה שבשבת צבעונית. בשיעורי הזום שלה בגן, היא למדה להשתמש בשבשבת כשהיא חשה כועסת או רגוזה. ברגע שהיא חוותה באמצעות הדבקה את המצוקה של אשתי ושלי, היא הביאה לנו את השבשבת, מיוזמתה שלה, כשמשהו סמלי ופיזיולוגי שנוכל לעשות ביחד. היא הייתה השמאנית הקטנה שלנו, שעשתה מה שאנשים עושים כדי לתמוך אלה באלה כבר מאות ואלפי שנים. היא ידעה שאנחנו נחלים ביחד.

ברנדון קורט (Khort) הוא חוקר בתחום הפסיכיאטריה ומדעי ההתנהגות באוניברסיטת ג׳ורג׳ וושינגטון. מחקריו עוסקים בשיפור שירותי הבריאות עבור אוכלוסיות המושפעות מסכסוכים אלימים, אסונות ומצבי חירום הומניטריים אחרים. הוא מתמקד באסטרטגיות לסילוק סטיגמות בעולם נגד הלוקים בנפשם. הוא שימש יועץ בתוכנית בריאות הנפש של מרכז קרטר בליבריה וב- Transcultural Psychosocial Organization בנפאל. הוא מעורכי הספר Global Mental Health: Anthropological Perspectives (שראה אור ב-2016).

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

תמונה ראשית: שתי ילדות עיראקיות, אזור מוסול. תצלום: אחמד אל-רובעי, אימג'בנק / גטי ישראל