אלכסון קלאסיק השנים הרעות באמצע החיים

הדרך מגיל 20 לגיל 50 מלווה באובדן של אושר, תשוקה ולעיתים גם של תקווה. אם הסיפוק מהחיים קשור לגילנו, כיצד ניתן לנווט במדרון החלקלק (והזמני) של גיל המעבר?
X זמן קריאה משוער: חצי שעה

הקיץ התקשר אליי חבר, אומלל ומבולבל. בגיל 47, לאחר שנים שבהן נאבק להבטיח את משרתו באקדמיה, הוא קיבל קביעות. אבל במקום שיתמלא בסיפוק, הוא חש לכוד. הוא פנטז על בריחה. התגובה הזו הפתיעה אותו. היא לא נראתה הגיונית. מה לא בסדר איתו? נתתי לו את התשובה הטובה ביותר שיש לי. סיפרתי לו על עקומת ה-U. לא כולם חווים את עקומת ה-U. אבל אנשים רבים כן, ובהם אני. בשנות ה-40 לחיי נחלתי הצלחה רבה, אובייקטיבית. הייתי במערכת יחסים יציבה ומאושרת; הייתי בריא; היה לי ביטחון כלכלי, עם קריירה טובה ועמיתים נפלאים. כתבתי ספר, פרסמתי בכתבי העת הטובים ביותר, זכיתי בפרס עיתונאי חשוב. לו הייתם מתארים את הקריירה שלי כאילו היא של אדם אחר, ויתרה מזו, לו הייתם מציעים לי אותה כשעוד הייתי סטודנט, הייתי אומר, "וואו, זה מה שאני רוצה!". אבל בוקר אחרי בוקר (הבקרים היו הגרועים ביותר) התעוררתי בתחושת אכזבה, ראשי מלא במחשבות אובססיביות על כישלונותיי; לא השגתי מספיק הישגים מקצועיים, נתתי לחיי לחלוף על פניי, הייתי זקוק לאיזשהו שינוי או לבריחה שלא יכולתי להגדיר.

חוסר הסיפוק הזה היה בכייני ואירציונלי, ואני ידעתי זאת היטב ולכן שמרתי אותו לעצמי. כשחשבתי עליו – וחשבתי עליו לא מעט – דחיתי את התווית "משבר אמצע החיים" כי הייתי במסלול התקדמות יציב ולמעשה מעולם לא חוויתי משבר: זה דמה יותר לטפטוף בלתי פוסק של אכזבה. מה שהרגיז אותי יותר מכול, הרבה יותר מהאכזבה עצמה, הוא שהרגשתי כפוי טובה, הדבר האחרון בעולם שהיה לי זכות להיות. קיוויתי שהרציונליות תנצח, ולכן מניתי את הדברים הטובים שנפלו בחלקי, מילולית – הכנתי רשימות מנטליות (שלפעמים אף כתבתי על דף) של כל הדברים שעליהם אני צריך להודות. אך כל הנימוקים האלה היו עוזרים רק לזמן קצר, שאחריו הייתה חוזרת מורת הרוח. השבועות הפכו לחודשים, והחודשים לשנים, ודמותי כפי שאני תופס אותה החלה להשתנות. תמיד ראיתי בעצמי אדם מאושר בבסיסו, אך לפתע נראיתי לי כמו אדם המתבוסס באכזבותיו, האמיתיות או המדומיינות. הנחתי שאצטרך ללמוד לחיות עם המרמור.

כשנכנסתי לעשור השישי לחיי נתקלתי בכמה מכשולים משמעותיים. שני הוריי מתו, אחד מהם לאחר מחלה איומה שנגזר עליי לצפות בה מהצד בחוסר אונים. משרתי נעלמה כשהמגזין שעבדתי בו עבר שינויים ארגוניים. ניסיון יזמי – ליצור שוק מקוון חדש שבו יוכלו עיתונאים להגיש רעיונות לכתבות לעורכים המחפשים חומר – נתקל בבעיות. הכתפיים, המרפקים והברכיים שלי התחילו לכאוב. אבל ערפל האכזבה והצנזורה העצמית החל להתפזר, תחילה כמעט בלי שאשים לב, ואז במידה ניכרת. וכעת, בגיל 54, אני מרגיש כאילו חציתי מַעֲבָר כלשהו. אבל מה בדיוק עברתי?

מה שהייתי שמח לדעת כבר בשנות ה-40 לחיי (ואפילו בסוף שנות ה-30) הוא שאושר יכול להיות מושפע מגיל, ושבעיני רבים החלק הקשה של גיל העמידה, הוא מעבר למשהו טוב הרבה יותר – משהו, אפשר לקוות, כמו חוכמה

לפני זמן רב, כשהייתי בן 30 והוא בן 66, אמר לי דונלד ריצ'י המנוח, הסופר הגדול ביותר שהכרתי מעודי: "משבר אמצע החיים מתחיל מתישהו אחרי גיל 40, כשאתה מביט בחייך וחושב, זה כל מה שיש? והוא נגמר עשר שנים לאחר מכן כשאתה מביט בחייך וחושב, האמת, זה בכלל לא רע". בשנות ה-50 לחיי נזכרתי בדברים האלה, שנראו לי לפתע מדויקים להפליא. אף אחד לא הופתע כמוני כשהתחילה להתעורר בי שוב תחושת ההרפתקה שזכרתי מגיל 20 ו-30. אני מתעורר במחשבה על היום שלפניי, ולא על חמשת העשורים שחלפו. הכרת הטובה חזרה.

הייתי בן 50 בערך כשגיליתי את עקומת ה-U והתחלתי לבחון את אוסף המחקרים ההולך וגדל שעוסק בה. מה שהייתי שמח לדעת כבר בשנות ה-40 לחיי (ואפילו בסוף שנות ה-30) הוא שאושר יכול להיות מושפע מגיל, ושבעיני רבים החלק הקשה של גיל העמידה, בין שקוראים לו "משבר אמצע החיים" ובין שקוראים לו בשם אחר, הוא מעבר למשהו טוב הרבה יותר – משהו, אפשר לקוות, כמו חוכמה. הלוואי שמישהו היה אומר לי את מה שאמרתי אני לחברי המוטרד: הכול בסדר איתך, אתה לא לבד.

בשנות ה-70, כלכלן בשם ריצ'רד איסטרלין (Easterlin), שעבד אז באוניברסיטת פנסילבניה, שמע על סקרים שאומדים את אושרם של אנשים במדינות ברחבי העולם. הוא הסתקרן והחליט לאסוף ולנתח את הנתונים, ובדרך גילה את "פרדוקס איסטרלין": מעבר לנקודה מסוימת, מדינות לא נעשות מאושרות יותר ככל שהן נעשות עשירות יותר. כיום הוא נמצא באוניברסיטת סאות'רן קליפורניה ונחשב למי שייסד ענף חדש בכלכלה, זה המתמקד ברווחה האנושית. אך בזמנו, העיסוק בדבר סובייקטיבי כמו אושר נראה אקסצנטרי לרוב הכלכלנים. ממצאיו, אומר איסטרלין, נחשבו במשך שנים רבות לאנקדוטה, נושא הראוי לשיחת סלון ולא למחקר רציני.

אבל בדור שלאחר מכן, בשנות ה-90, כלכלת האושר צברה פופולריות. והפעם, אוסף של כלכלני תעסוקה, וביניהם דיוויד בלנשפלאואר (Blanchflower) מדארטמות' ואנדרו אוזוולד (Oswald) מאוניברסיטת וורוויק, החלו להתעניין בקשר בין עבודה לאושר. בעקבות כך פנו לניתוח סקרים בינלאומיים לגבי שביעות רצון מהחיים וגילו, באופן בלתי צפוי, דפוס שחוזר במדינות שונות ברחבי העולם. "בכל מערכי הנתונים שבחנו", אמר לי בלנשפלאואר בריאיון שנערך לאחרונה, "קיבלנו אותן תוצאות": שביעות הרצון דועכת עם הגיל בשני העשורים הראשונים של החיים הבוגרים, מגיעה לשפל בעשור החמישי לחיים או בתחילת השישי, ואז עולה שוב עם הגיל, ממש עד שנות החיים האחרונות, ולעתים קרובות (אך לא תמיד) מגיעה לרמה גבוהה אף יותר מאשר בנעורים. הדפוס נודע בשם "עקומת ה-U" של האושר.

שביעות הרצון דועכת עם הגיל בשני העשורים הראשונים של החיים הבוגרים, מגיעה לשפל בעשור החמישי לחיים או בתחילת השישי, ואז עולה שוב עם הגיל, ממש עד שנות החיים האחרונות

בה בעת, קרול גרהאם (Graham), כלכלנית פיתוח (שעובדת כיום במכון ברוקינגס שבו אני עמית מחקר בכיר), בחנה פרואנים שנחלצו במהירות מהעוני. "איך האנשים האלה תופסים את הישגיהם?" היא רצתה לדעת. היא אמרה לי שהיא הופתעה לגלות שנסיבות החיים האובייקטיביות לא קובעות את שביעות הרצון הסובייקטיבית מהחיים; בפרו, כמו במדינות אחרות, אנשים רבים שנחלצו מהעוני הרגישו שמצבם גרוע יותר מאשר אלה שנשארו עניים. "לא ידעתי איך להסביר את זה", היא אמרה. היא החלה לחפש, מצאה את מעט הספרות שנכתבה בנושא כלכלת האושר, בחנה נתוני סקרים ומצאה גם היא את עקומת ה-U, תחילה באמריקה הלטינית ואז בשאר העולם. "יש פה סדירות סטטיסטית", היא הסבירה. "אמירה לגבי המצב האנושי".

משפחה

קיים קשר בין גיל לאושר ב-80 מדינות, שבכולן, מלבד תשע, שביעות הרצון מגיעה לשפל בין הגילאים 57-39. צילום: מר. מארק

עקומת ה-U מתגלה בתשובות לסקרים המודדים שביעות רצון כללית מהחיים, ולא מצב רוח רגעי. צורתה המדויקת של העקומה והגיל שמהווה את נקודת השפל שלה משתנים בהתאם למדינה, לשאלת הסקר, לאוכלוסיית הסקר ולשיטת הניתוח הסטטיסטי. עקומת ה-U לא קיימת בכל מקום; לו היה מופיע דפוס אחד ויחיד בניתוח מגוון עצום של סקרים, מדינות ודורות, היה אפשר להתחיל לחשוד. ובכל זאת, הדפוס מופיע לעתים קרובות מכדי שנוכל להתעלם ממנו. לדוגמה, במחקר מ-2008 מצאו בלנשפלאואר ואוזוולד את עקומת ה-U – עם גיל שפל ממוצע של 46 – ב-55 מתוך 80 מדינות שבהן נשאלו אנשים, "עד כמה אתם שבעי רצון מחייכם באופן כללי בימים אלה?" גרהאם ומילנה ניקולובה (Nikolova) ניתחו לאחרונה סקר בינלאומי שבו התבקשו אנשים מ-149 מדינות לדרג את חייהם בסולם של 10-0 כאשר הציון 10 "מתייחס לחיים הטובים ביותר בשבילכם" ואפס לרעים ביותר. הם מצאו קשר בין גיל לאושר ב-80 מדינות, שבכולן, מלבד תשע, שביעות הרצון מגיעה לשפל בין הגילאים 39-57 (נקודת השפל הממוצעת נמצאת בערך בגיל 50).

העקומה מתגלה באופן ברור יותר במדינות עשירות, שבהן אנשים חיים זמן רב יותר ונהנים מבריאות טובה יותר בזקנתם. לפעמים היא מופיעה ישירות בנתוני הסקרים הגולמיים – כלומר אנשים פשוט מביעים שביעות רצון נמוכה יותר בגיל העמידה. אבל הנה הבעיה: במקרים רבים (כולל שני הניתוחים שהזכרתי לעיל), עקומת ה-U המבוססת על גיל מתגלה רק לאחר שהחוקרים עורכים התאמות למשתנים כגון הכנסה, מצב אישי, תעסוקה וכולי, וכך בוחנים את השפעת הגיל לבדו. יש חוקרים – ובהם איסטרלין, זקן השבט – שמבקרים את ההתאמות האלה. קרול ריף (Ryff), פסיכולוגית שמנהלת את המכון לחקר ההזדקנות של אוניברסיטת ויסקונסין, אמרה לי, "בעיניי, ככה מערפלים את הסיפור; ככה מנקים אותו". אבל כשמסננים נסיבות חיים חשובות עולה השערה מטרידה: ייתכן שיש דפוס יסודי בשביעות רצון מהחיים שאינו תלוי במצב הספציפי שלנו. כלומר, אם כל השאר אותו דבר, ייתכן שקשה לנו יותר לחוש שביעות רצון מחיינו בגיל העמידה מאשר בתקופות אחרות. בלנשפלאואר ואוזוולד גילו שמבחינה סטטיסטית, הדרך מגיל 20 לגיל 45 מלווה באובדן אושר השקול לשליש מהשפעתה של אבטלה שאינה מבחירה.

"אני רואה בזה תגלית ראשונה במעלה לגבי בני אדם, והיא תשרוד אחרינו עוד מאות שנים", אמר לי אוזוולד. לא כולם מוכנים ללכת רחוק כל כך. לפסיכולוגים רבים יש ספקות לגבי העניין, בין היתר כי עקומת ה-U היא סדירות סטטיסטית המתגלה במערכי נתונים גדולים, ופסיכולוגים מעדיפים לחקור אנשים אמיתיים, בין אם כפרטים או במסגרת קבוצות ניסוי, ובאופן אידיאלי לאורך כל חייהם. "אני חושבת שזו טעות להכליל הכללות לגבי דפוסי חיים", אמרה לי ריף. "בניתוח הסופי אתה לא מדבר על אנשים אמיתיים כשאתה מספר את הסיפורים הגדולים והגנריים האלה". עד היום, כשפסיכולוגים חיפשו ראיות למשבר אמצע החיים – קרי לתופעה הייחודית לגיל העמידה ולא רק ללחץ או לקושי שעלולים להתעורר בכל שלב בחיים – הם לא מצאו אותן, והם לא מתלהבים לקבל את האפשרות שההוכחה החותכת נמצאה דווקא על-ידי כלכלנים.

אנשים צעירים, באופן עקבי ומובהק, מייחסים לעצמם שביעות רצון עתידית גבוהה יותר שיהיה בפועל, בעוד שמבוגרים מייחסים לעצמם שביעות רצון עתידית נמוכה יותר משיהיה בפועל

אבל במחקרים אחרונים התחילו חוקרי עקומת ה-U למצוא ראיות שקשה יותר לפטור בביטול כמתאם סטטיסטי ותו לא. אוזוולד, טרנס צ'נג (Cheng) ונאטאווד פאודטאבי (Powdthavee) מצאו את עקומת ה-U בארבעה מערכי נתונים אורכיים משלוש מדינות: ואלה ראיות חשובות כי הן מתייחסות לחוויות החיים של אנשים בודדים לאורך זמן, ולא נובעות רק מהשוואה סטטיסטית בין אנשים ממגוון גילאים ברגע נתון. כמו כן, כשבלנשפלאואר ואוזוולד בחנו דגימות מ-27 מדינות אירופיות, הם מצאו "דפוס חזק דמוי גבעה" בשימוש בנוגדי דיכאון, המגיע לשיא בסוף העשור החמישי לחיים. גיל העמידה "כמעט ומכפיל" את הסבירות שאדם ישתמש בנוגדי דיכאון. והם גילו שאותו דפוס מופיע גם בשתי המדינות בארה"ב שאוספות את הנתונים הרלוונטיים (ניו המפשייר וניו מקסיקו).

והרבה גבות הורמו כשאוזוולד וארבעה חוקרים אחרים, כולל שני פרימטולוגים, מצאו עקומת U בהלך רוחם של שימפנזים ואורנגאוטנים לאורך זמן. עובדי גן חיות, חוקרים ומטפלי חיות אחרים מילאו שאלון שמדרג את רווחת הפרימטים שבאחריותם (יותר מ-500 שימפנזים ואורנגאוטנים החיים בשבי באוסטרליה, קנדה, יפן, סינגפור וארצות הברית). רווחת הקופים הגיעה לשפל בגילאים המקבילים לגילאי 50-45 בבני אדם. "התוצאות שלנו", סיכמו החוקרים במאמר מ-2012, "מעידות כי העקומה המתארת את הרווחה האנושית אינה ייחודית לבני אדם, וכי אף על פי שאפשר להסבירה חלקית על-ידי היבטים של החיים ושל החברה האנושיים, שורשיה טמונים באופן חלקי בביולוגיה שאנו חולקים עם קופי אדם קרובים אלינו".

האם נגזר גורלנו להיות בכיינים?

אני חושב שהראיות מצביעות על הדבר הבא: אפשר בהחלט להיות שבע רצון גם באמצע החיים, אבל לחלקנו הגדול זה קשה יותר. זה מה שאני הרגשתי לגבי עקומת ה-U, וכך מרגישים גם חלק מהאנשים שסקרתי בצורה בלתי מדעית למאמר זה. "אני חושב שזה חייב להיות משהו פנימי", אמר חברי בן ה-45 ס'. הוא תיאר את שנות ה-20 לחייו כמלהיבות וכיפיות ("הייתי טיפש נורא אבל חשבתי שאני יודע הרבה") ואת שנות ה-30 שלו כתקופה של עבודה קשה ותגמולים בלתי פוסקים ("הרגשתי שאני במסלול התקדמות... הכול נראה לי כמו גדרות עץ לבנות והחלום האמריקאי"), אבל הסביר שהוא נבלם אחרי גיל 40 בגלל גירושין בלתי צפויים, אבהות ללא נישואין והתקף לב. הוא אמר שכעת הוא מתקשה לחוש שביעות רצון, ושזה מוביל לאותם ספקות עצמיים שאני הרגשתי: חשד הולך ומתגנב שנגזר גורלו להיות בכיין. הוא גם תהה אם חוסר הסיפוק שלו הוא הגורם לחלק מבעיותיו, ולא רק נובע מהן. "מבחינה מקצועית, הכול נראה די טוב", אמר לי ס'. "אבל אולי משהו קרה לי. משהו שגרם לאשתי לעזוב. לו הייתי חושב על זה לעומק מבחינה פסיכולוגית, הייתי אומר ששום דבר לעולם לא יגרום לי לחוש סיפוק. אני רואה את החיים כאתגר שצריך להתגבר עליו ולא כהרפתקה ליהנות ממנה. שקלתי לברוח לברזיל – לשנות את השם ולהפוך לפקיד בבית מלון. אולי זה ישתנה בגיל 50".
שמחתי לומר לו שהסיכויים לטובתו.

מחקרים מראים בבירור ששביעות רצונם של אנשים עולה, בממוצע, מתחילת שנות ה-50 לחייהם ועד לשנות ה-60. צילום: דאנקן פ.

מחקרים מראים בבירור ששביעות רצונם של אנשים עולה, בממוצע, מתחילת שנות ה-50 לחייהם ועד לשנות ה-60. צילום: דאנקן פ.

חברתי ק' היא אישה בת 54, ומסלול חייה מזכיר את זה של ס'. שנות העשרים לחייה היו פתיחה מלהיבה (עבדה "במשרת החלומות שלי"), העשור שלאחר מכן התאפיין בתחושת הישג מתמשכת לצד האטה במומנטום ("מאמץ מתיש"), ואחרי גיל 40 החלו החיים לטמון לה מלכודות: אביה מת, אמה לקתה בשבץ, בעלה עזב אותה אחרי שבתם נולדה, והיא פוטרה. אף על פי שהתמודדה עם הכול והמשיכה לפרוח מבחינה מקצועית למרות פיטוריה ("הצלחתי יותר; היה לי יותר כסף"), היא פיתחה, לדבריה, חוש הומור שחור לגבי חייה ונהגה לומר לעצמה במרירות שלמזלה יש לה כל כך הרבה צרות שהיא לא יכולה לבכות על כולן בבת אחת.
בשנים האחרונות המצב השתפר לטובה בצורה ניכרת. לא רק הטלטלות החיצוניות דעכו בעשור השישי לחייה, אלא גם הפנימיות. "ברמה היומיומית אני כנראה עושה אותם דברים, אבל אני מרגישה אחרת", היא אומרת. היא מייחסת חשיבות מועטה יותר לתחום המקצועי:

הבנתי שזה לא הולך להיות מקור גדול לתחושת סיפוק. עכשיו אני מודדת את ערכי בעזרה לאחרים ותרומה לקהילה. אני נהנית ממערכות היחסים שטיפחתי לאורך השנים – חברים ותיקים, להתבגר עם החברים האלה. תמיד חתרתי קדימה והתמקדתי בעתיד במקום לחיות בהווה ולברך עליו. אני חושבת שאני מרגישה הכרת טובה אדירה. גם כשאני מקטרת קצת או מרגישה רע על דברים קשים שקרו, המאזן נוטה בגדול לטובת כל הדברים הנהדרים שקרו. ונדמה לי שהכרת הטובה הזאת תרמה גם לסיפוק שלי וגם ליכולת הנתינה שלי.

היא אומרת שעד כה העשור השישי לחייה מוצלח, והוא רק הולך ומשתפר. אותו דבר נכון גם לגביי. למרות שמדי פעם עוברים עליי ימים עגומים, קל לי הרבה יותר להעריך את מה שיש לי מאשר בשנות ה-40 לחיי, גם בלי להכין רשימות של דברים טובים, כפי שנהגתי לעשות אז. העובדה שמטרה שנלחמתי למענה - נישואים חד-מיניים - הושגה, כמו גם העובדה שאני עצמי התחתנתי באופן חוקי בגיל 50, בהחלט עוזרות. אבל משהו השתנה גם בתוכי, כי בשנות ה-40 לחיי השגתי הצלחה רבה שלא סיפקה אותי, ולכן הרגשתי ממורמר כל כך. הכרת הטובה חזרה אליי אחרי תקופה ארוכה שבה היה נדמה שהיא עזבה אותי לאנחות, ואני מרגיש כאילו קיבלתי מתנה.

מסתבר שהמדע מכיר במתנה הזאת: מחקרים מראים בבירור ששביעות רצונם של אנשים עולה, בממוצע, מתחילת שנות ה-50 לחייהם ועד לשנות ה-60, ה-70 והלאה – אצל רבים עד שנכות או מחלה עושות את שלהן ממש בסוף (ובשלב זה קשה להכליל). לדוגמה, במחקר מ-2011 שערכו לורה קרסטנסן (Carstensen) ושבעה עמיתים, התברר ש"פסגת החיים הרגשיים לא מגיעה עד העשור השביעי לחיים" – ממצא ש"נתקל לעתים קרובות בחוסר אמון בציבור הרחב כמו גם בקהילה המחקרית", למרות חוזקו. קרסטנסן תיארה בפניי כיצד בא הדפוס הזה לידי ביטוי בחייה שלה. "בשבילי גיל 40 היה הכי גרוע", היא אמרה. "אתה אף פעם לא מספיק טוב מבחינה מקצועית. אני חושבת שיוצאים מהערפל מתישהו אחרי גיל 50".

ועכשיו, בגיל 60, היא אומרת, "אני מרגישה שזכיתי. עכשיו אני באמת מרגישה את זה". איליין וות'ינגטון (Wethington) היא מרצה להתפתחות האדם ולסוציולוגיה באוניבריסטת קורנל, שמחקרה מראה גם הוא שאנשים מוצאים סיפוק ואופטימיות רבים יותר בשלבים מאוחרים של החיים. היא עצמה בתחילת שנות ה-60 לחייה ומספרת שנקודת התפנית שלה הגיעה בסביבות גיל 50. "אני מרגישה כאילו הגעתי למצב של זרימה בעבודה ובקריירה", היא אמרה לי. אני לא יכול להיות בטוח בכך, ובכל זאת אומר שכתיבת המאמר הזה מחזקת אצלי את התחושה שהשינוי החיובי שחשתי בשנות ה-50 לחיי רק ילך ויימשך. כפי שהכריז בפניי אנדרו אוזוולד כשסיפרתי לו על התפנית שחוויתי: "חכה שתהיה בן 60!"

מה לקח לך כל כך הרבה זמן?

מובן שהשאלה המעניינת ביותר, ולרוע המזל גם הקשה ביותר, היא: מדוע האושר מופיע לעתים קרובות כל כך בצורת U? מה מקורו של חוסר הסיפוק הרווח בגיל העמידה? ומדוע הדברים משתפרים לאחר מכן? סביר להניח שהתשובה קשורה בחלקה לתופעה שהחוקרים מכנים "הטיית בחירה": אנשים אומללים נוטים למות מוקדם יותר ולכן מסירים את עצמם מהמדגם. בנוסף, כמובן שגיל העמידה נוטה להיות תקופה מלחיצה, עמוסה בדרישות מקבילות מהעבודה, מהילדים ומההורים המזדקנים. אבל לא נראה שדי בהסברים האלה כשלעצמם. אני עצמי יכול להעיד שחוויתי את עקומת ה-U בלי למות בדרך; וזה נכון גם לאחרים, כפי שאנו יודעים ממחקרי אושר שעוקבים אחרי אנשים בודדים לאורך זמן. וזכרו שעקומת ה-U מתגלה לעתים קרובות לאחר ההתאמה למשתנים אחרים בחיים (ילדים, הכנסה, עבודה, נישואין), ולכן היא אינה תלוית מצב לחלוטין.

במאמרם מ-2011, קרסטנסן ועמיתיה מתייחסים להשערה רווחת שנראית לי נכונה: "כשאנשים מזדקנים ואופק חייהם מתקצר", הם כותבים, "הם משקיעים בדברים החשובים ביותר - בדרך כלל מערכות יחסים עמוקות - ומפיקים יותר ויותר סיפוק מההשקעות האלה". לאנשים רבים אמצע החיים הוא זמן לכיול מחדש; הם מפסיקים למדוד את חייהם במונחים של תחרות חברתית ומתחילים למדוד אותם במונחים של חיבור חברתי. בשנות ה-40 לחיי שמתי לב שאני משווה את עצמי ללא הרף לאחרים: מחלק ציונים, שופט את עצמי, ומונה את הדרכים שבהן אני מפגר במרוץ. איפה רב המכר שלי? יצירת המופת הספרותית שלי? ברק אובמה צעיר ממני ותראו לאן הוא הגיע! בשנות ה-50 לחיי, כמו חברתי ק', שמתי לב שאני מייחס חשיבות רבה יותר לאנשים ולמערכות יחסים, והתחרות הבלתי אפשרית על סטטוס חברתי נדחקת הצדה, למרבה השמחה. בנוסף, אמרה לי קרסטנסן, "כשהעתיד נעשה קרוב ומוגבל יותר, אנשים מתמקדים בהווה, ואנחנו חושבים שזה טוב יותר לחוויה הרגשית. לעת זקנה אנחנו נוטים להתמקד במשמעות ובמיצוי של כל רגע ורגע". אלה בדיוק השינויים שעליהם סיפרו ק' ואחרים במדגם הבלתי רשמי שערכתי.

אך במקרה שלי נראה שהדבר הרלוונטי ביותר הוא שינוי מהסוג שמתואר לעתים קרובות בחוכמה העממית ובספרות המחקרית גם יחד: משום מה התחלתי להשלים עם מגבלותיי. "מטרות, מכיוון שהן תלויות זמן, משתנות באופן שיטתי עם הגיל", אומרת קרסטנסן. "כשאנשים מרגישים שהעתיד שלהם הולך ומצטמצם, הם מציבים מטרות מציאותיות ונוחות יותר". גם אצלי דעכה הציפיה לנסוק לגובה רב מתמיד, ואיתה דעכה גם תחושת האכזבה והכישלון.

אנשים בגיל העמידה נוטים להרגיש גם אכזבה וגם פסימיות, וזה הרי מתכון לאומללות. אך בסופו של דבר הציפיות מפסיקות לדעוך. הם מסתפקים ברמת ציפיות נמוכה יותר מאשר בנעורים, והמציאות מתחילה לעלות על ציפיותיהם

המחשבה שפער הציפיות נסגר עם הגיל זכתה לאחרונה לאישוש אמפירי מסוים בממצאיו של האנס שוונדט (Schwandt), כלכלן צעיר מהמרכז לבריאות ורווחה באוניברסיטת פרינסטון. הוא השתמש בסקר אורך גרמני שכולל נתונים מ-1991-2004. הסקר החריג למדי שאל אנשים על שביעות רצונם הנוכחית מחייהם, וגם על שביעות רצונם הצפויה חמש שנים לאחר מכן. נתונים אלה אפשרו לו להשוות בין ציפיות למציאות אצל אותם אנשים לאורך זמן. למרבה הפתעתו התגלו אותן תוצאות אצל אנשים ממעמד כלכלי שונה, בני דורות שונים, ואפילו אצל אנשים ממזרח ומערב גרמניה (שתי תרבויות שונות מאוד): אנשים צעירים, באופן עקבי ומובהק, ייחסו לעצמם שביעות רצון עתידית גבוהה יותר משהיה בפועל, בעוד שמבוגרים ייחסו לעצמם שביעות רצון עתידית נמוכה יותר משהיה בפועל.

אם כך, הנעורים היא תקופה של אכזבה נצחית, והחיים הבוגרים המאוחרים הם תקופה של הפתעה לטובה. יתרה מזו, שוונדט ראה שבין שתי התקופות האלה, קרי במהלך גיל העמידה, אנשים חווים מעין הלם כפול: שביעות הרצון מהחיים דועכת (זו עקומת ה-U, שהתגלתה בבירור), אבל הציפיות דעכו גם הן (למעשה, הן דעכו אף מהר יותר משביעות הרצון עצמה). במילים אחרות, אנשים בגיל העמידה נוטים להרגיש גם אכזבה וגם פסימיות, וזה הרי מתכון לאומללות. אך בסופו של דבר הציפיות מפסיקות לדעוך. הם מסתפקים ברמת ציפיות נמוכה יותר מאשר בנעורים, והמציאות מתחילה לעלות על ציפיותיהם. ואז רוב ההפתעות שמתרחשות הן חיוביות, ושביעות הרצון מהחיים נוסקת. ונקודת התפנית במדגם של שוונדט התרחשה בערך בנקודה הצפויה: בעשור השישי לחיים.

"הממצא הזה", כותב שוונדט, "מאשש את ההשערה שעקומת ה-U של הגיל בשביעות הרצון מהחיים נובעת משאיפות בלתי ממומשות שמסבות כאב רב בגיל העמידה. אך בזקנה שאיפות אלה נזנחות ולכן מעוררות מידה מועטה יותר של חרטה ". בסדר, אבל למה השינוי הזה מתרחש באופן עקבי כל כך באמצע החיים? אנחנו עדיין לא קרובים למציאת הסבר ברור. ובכל זאת, חקר המוח הניב כמה רמזים אשר מצביעים על תשובה מעודדת ועתיקה בעת ובעונה אחת.

בעקבות החוכמה

דיליפ ו' ג'סטה (Jeste) הוא פסיכיאטר מכובד עם רקע בלתי רגיל. בצד ה"מכובד" של העניין אפשר למנות את אינספור תאריו המקצועיים באוניברסיטת קליפורניה בסן דייגו, את כהונתו כנשיא האגודה האמריקנית לפסיכיאטריה ואת הרקורד שלו כאחד הפסיכוגריאטרים הפוריים בארצות הברית. קיר שלם במשרדו מכוסה בפרסים ותעודות, החל מפרס שהעניק לו הקולג' האמריקאי לפסיכיאטריה על מחקר פסיכוגריאטרי, ועד לרשימת "הרופאים המצטיינים של 2013" של San Diego Magazine. בצד ה"בלתי רגיל" של העניין אנו מוצאים את ילדותו בעיירה קטנה בהודו (הוא מדבר במבטא מראטהי קל), את החלטתו לעזור לקשישים להזדקן בהצלחה ולא רק לטפל במחלותיהם – ואת תפיסתו שאומרת כי העיסוק בחוכמה לא שייכת רק לאיזופוס ולאריסטו, אלא גם לחקר המוח. ג'סטה בן ה-70, שמרוב רזון עלול להיראות שברירי עד ששמים לב להילוכו הזריז, אינו מיסטיקן. הוא ועמיתיו משתמשים בטכנולוגיית סריקה מגנטית ובסוללה של בדיקות פסיכולוגיות כדי להציץ במוח ולהבין כיצד פועלים הנפש והרגשות.

כנער מתבגר בהודו נתקל ג'סטה ב"פשר החלומות" של פרויד. "זה היה כמו מותחן של אגתה כריסטי", הוא אומר, והספר הציב אותו על מסלול שהוביל לתואר בפסיכיאטריה ולקריירה מחקרית בארצות הברית, תחילה במכונים הלאומיים לבריאות, ולאחר מכן באוניברסיטת קליפורניה בסן דייגו. הוא חקר קשישים הסובלים מסכיזופרניה ונדהם לגלות שמצבם משתפר עם הגיל. בעקבות ממצא זה הוא החל לחקור איך אנשים יכולים להזדקן בהצלחה – כלומר באושר – למרות בעיות בריאותיות ומכשולים אחרים. ב-2006, ושוב ב-2013, הוא פרסם ממצאים שמראים כי אנשים מרגישים דווקא טוב יותר לגבי החיים בעשורים המאוחרים לחייהם, למרות בעיות הבריאות הכרוניות שבגללן היה אפשר לצפות לתחושות מצוקה או דיכאון. "זאת באמת הייתה הפתעה גדולה", הוא אומר.

אנשים זקנים חשים מתוסכלים פחות לגבי דברים שהם לא יכולים לשנות – גישה שתואמת, כמובן, את המסורות העתיקות שתופסות את הסטואיות ואת השלווה כחלק מהחוכמה

"השאלה ששאלתי", אמר לי ג'סטה, "היא 'האם יש משהו קוגניטיבי שמשתפר עם הגיל?' וזה גרם לי לחשוב על חוכמה. התחלתי לשאול את עצמי אם שביעות הרצון מהחיים שאנו רואים אצל אנשים זקנים קשורה לכך שהם מחכימים עם הגיל, למרות הנכות הפיזית". עמיתיו מתחום הרפואה פקפקו בכך, בלשון המעטה, ואמרו לו שאת חקר החוכמה צריך להשאיר לפילוסופים, לא לחוקרי מוח או פסיכיאטרים. "זה היה בשבילי אתגר". ג'סטה גדל בעולם שמוקיר את החוכמה. "זה תרבותי, כשגדלים בהודו", הוא אמר. "אנחנו קוראים בגיטה, בתנ"ך ההינדי, אפשר לומר. אבל הגיטה הוא למעשה טקסט על האופן שבו אדם חכם צריך לנהוג". בשנים האחרונות ליקטה הפסיכיאטריה המערבית כמות קטנה מאוד, אך בעלת תוקף מדעי, של מחקרים בנושא חוכמה. ג'סטה סקר מחקרים מודרניים וטקסטים עתיקים גם יחד ומצא שתפיסת החוכמה נשארה "דומה להפליא" לאורך מאות שנים באזורים גיאוגרפיים שונים: "בכל העולם קיימת תפיסה מובלעת המגדירה מהו אדם חכם".

תכונותיהם של החכמים כוללות בדרך כלל חמלה ואמפתיה, היגיון חברתי בריא, יכולת קבלת החלטות, קור רוח, סובלנות לערכים שונים והשלמה עם אי-ודאות ואי-בהירות. והשלם גדול מסך כל חלקיו, כי התכונות האלה פועלות יחד ומשפרות את החיים – לא רק עבור החכמים אלא גם עבור קהילותיהם. החוכמה היא פרו-חברתית (האם הייתה אי פעם חברה שרוצה פחות חוכמה?). בני אדם, אומר ג'סטה, ממשיכים לחיות במשך זמן רב מאוד אחרי שנות הפוריות שלהם; ייתכן שהחוכמה מספקת לילדינו או לקבוצות החברתיות שלנו יתרונות שבזכותם נוכחותם של הזקנים כדאית, מבחינה אבולוציונית.

"החוכמה יעילה בכל גיל", הוא אומר. "אבל מנקודת מבט אבולוציונית, הצעירים פוריים ולכן גם אם הם לא חכמים, זה בסדר. אבל אנשים זקנים צריכים למצוא דרך אחרת לתרום להישרדות המין". בנוסף, הוא אומר, יכול להיות ש"אצל צעירים יש יתרון לתחרותיות, בעוד שאצל מבוגרים יש יתרון למידה גדולה יותר של ויסות רגשי, סובלנות לשונוּת וחוכמת חיים". ובכל מקרה, ג'סטה מאמין שעצם האוניברסליות של תפיסת החוכמה מעידה על בסיס ביולוגי כלשהו. ולכן הוא מחפש את שורשי החוכמה במוח.

כשהייתי בסן דייגו הקיץ, צפיתי בג'סטה ובליסה איילר (Eyler), פסיכולוגית קלינית מאוניברסיטת קליפורניה בסן דייגו, בעת שערכו ניסויי דימות מוחי במטרה להבין כיצד אנשים מבוגרים מעבדים משימות שקשורות לחמלה – אחד ממרכיבי החוכמה. כשהגיעה אליהם ג', מאמנת עסקית בת 71, הם נתנו לה אטמי אוזניים, מכשיר אופטי שמורכב על הראש שעליו מוקרנות תמונות, קופסה עם כפתור שבעזרתה תוכל להגיב למה שהיא רואה, וכפתור מצוקה להפסקת הניסוי. ואז היא נבלעה בתוך מכשיר fMRI עצום שמפיק כמות מרשימה של רעש.

במשך שעה היא ביצעה משימות שמטרתן לגרות מרכזים קוגניטיביים ורגשיים – לזכור אותיות, להתאים הבעות פנים – בעוד שמחשבים תיעדו את מוחה בפעולה. לאחר מכן היא העבירה חצי שעה מול לפטופ בזמן שפוסט-דוקטורנט ערך לה מבחן אמפתיה מתוקנן; הוא הראה לג' תמונות – חלקן נעימות, חלקן מטרידות – ותיעד את תגובותיה. לבסוף נערך ריאיון עם פסיכולוג קליני. האם ג' רואה בעצמה אדם חכם? לפעמים – בייחוד כשיש לה זמן להרהר ובעת משבר. האם היא נעשתה חכמה יותר עם הגיל? כן, אין ספק. האם זה השפיע על חייה? שוב, כן; היא למדה לא לפעול בפזיזות, והיא מצליחה לראות את הטוב באחרים, גם אם הוא לא נגלה על פני השטח. כל המידע הזה הושווה לתוצאותיהם של עשרות נבדקים אחרים במטרה להפיק תובנות לגבי הנוירולוגיה של החמלה בקשישים; ותוצאות אלה בתורן יתרמו אבן נוספת לפסיפס החוכמה.

מדע החוכמה עוד בחיתוליו, וג'סטה אומר שנכון לעכשיו אין ראיות המוכיחות כי אנשים נעשים חכמים יותר בזכות ההזדקנות עצמה (ולא בזכות הלמידה מניסיון לאורך זמן – שגם היא, כמובן, אחד ממאפייני החוכמה). ואין "איבר חוכמה" במוח. החוכמה היא רבת-פנים במהותה, תכונה המתהווה מתוך פונקציות רבות אחרות (מבחן סינון פסיכולוגי לחוכמה מכיל 39 שאלות מגוונות למדי, אף על פי שהפסיכולוגים באוניברסיטת קליפורניה בסן דייגו מנסים לצמצם אותו למספר נוח יותר של כתריסר שאלות).

אך מתקבל על הדעת שאלמנטים מסוימים של ההזדקנות תורמים לחוכמה ולשביעות רצון מהחיים. במאמר מ-2012 בעל השם רב הרושם "אל תביטו לאחור בכעס! תגובתיות להזדמנויות מוחמצות בהזדקנות מוצלחת ובלתי מוצלחת", השתמשו קבוצה של חוקרי מוח גרמנים בסריקות מוח ובבדיקות גופניות אחרות למדידת פעילות מנטלית ורגשית, וגילו שלזקנים בריאים (גיל ממוצע: 66) יש "תגובתיות מופחתת לחרטה" בהשוואה לצעירים (גיל ממוצע: 55). כלומר אנשים זקנים חשים מתוסכלים פחות לגבי דברים שהם לא יכולים לשנות – גישה שתואמת, כמובן, את המסורות העתיקות שתופסות את הסטואיות ואת השלווה כחלק מהחוכמה. למעשה כבר הוכח שמוחותיהם של זקנים מגיבים בעוצמה נמוכה יותר לגירוי שלילי מאשר מוחותיהם של צעירים. "לצעירים פשוט יש יותר רגשות שליליים", אמרה לי איליין וות'ינגטון מקורנל. לכן ייתכן שמוחות זקנים עמידים יותר בפני הזעם שהולם בנו בתחילת החיים. יתר על כן, כפי שאמרה לי לורה קרסטנסן מסטנפורד (ובכך סיכמה כמות גדולה של ראיות), "צעירים גרועים בוויסות רגשותיהם". לפני שנים אמר לי אבי פחות או יותר אותו דבר כששאלתי אותו מדוע בשנות ה-50 לחייו פסקו התפרצויות הזעם שרדפו אותו כשהיה צעיר יותר ושיבשו את חיי המשפחה: "הבנתי שאני לא צריך לעשות הר מכל עכבר".

מחקרים אחרים מצאו שההיגיון החברתי וקבלת ההחלטות ארוכות הטווח משתפרים עם הגיל; שהרוחניות גוברת (בעיקר בקרב נשים); שקשישים מתמודדים בקלות רבה יותר עם אי-ודאות ואי-בהירות. מסקרנים במיוחד הם ממצאים של ג'סטה ועמיתיו המעידים כי אנשים מבוגרים מפצים על ההידרדרות באזורים מסוימים במוח על-ידי גיוס רשתות עצביות באזורים אחרים – עלייה בפלסטיות העצבית שמפצה על הדעיכה הקוגניטיבית ואולי אף מביאה עמה יתרונות אחרים. ג'סטה מציין גם שמעגלי המוח המקושרים לגמול מאבדים חלק מרגישותם עם הגיל, וייתכן שזה מפחית את האימפולסיביות ואת הנטיה להתמכרות.
שוב, ממצאים אלה לא מוכיחים כלל שאנשים נעשים חכמים יותר עם הגיל באופן אוטומטי (או חשים יותר שביעות רצון, או שלווה, או הכרת תודה). יש לא מעט צעירים חכמים ולא מעט מבוגרים טיפשים. אבל הם כן רומזים לנו שההזדקנות משנה אותנו באופן שמקל עלינו להיות חכמים (ושבעי רצון, ושלווים, ואסירי תודה). ולדעתי הממצאים האלה מעידים גם על הצורך לחשוב מחדש על משמעותו של גיל העמידה.

תירוץ להתנהגות ילדותית

איש אוכל גלידה

כרבע מהאמריקאים מדווחים כי הם חווים משבר אמצע-חיים, ורבים מאלה המפקפקים בקיומו רואים בו תירוץ עלוב להתנהגות ילדותית. צילום: דאנקן פ.

בשנות ה-90 ובתחילת שנות ה-2000, כשדייוויד בלנשפלאואר, אנדרו אוזוולד, קרול גרהאם ואחרים החלו לחקור את עקומת ה-U, כמעט אף אחד לא התעניין בכך. ועכשיו? "זה מגוחך", אמרה לי גרהאם. "אני לא מספיקה לקרוא את הכול". תוך כמה שנים נדע הרבה יותר על הקשר בין הזדקנות לשביעות רצון מהחיים, וייתכן שאף נוכל ליישם חלק מהידע הזה בדרכים שיעזרו לנו להתגבר על תקופות קשות ולהיות, או להיעשות, חכמים. אבל אני חושב שהחשיבות הגדולה יותר של עקומת ה-U כלל אינה מדעית או רפואית, אלא תרבותית. עקומת ה-U מספקת לחברה הזדמנות לספר סיפור שונה וטוב יותר לגבי החיים בגיל העמידה ואחריו: סיפור מדויק וסלחני יותר, והרבה פחות מביך ובודד.

כמעט מרגע שנולד הנרטיב של משבר אמצע החיים דבקו בו קונוטציות של חוסר אחריות, של אסקפיזם, אנוכיות והתנהגות אנטי-חברתית. המונח "משבר" תורם גם הוא לסטיגמה, כי הוא מרמז על הלם, או על שיבוש, או על אובדן שליטה

מובן שהסיפור השולט כיום הוא הנרטיב של משבר אמצע החיים. אף על פי שתפיסת גיל העמידה כתקופת חיים מובחנת התפתחה כבר במאה ה-19 (לפי פטרישיה כהן, מחברת הספר In Our Prime: The Invention of Middle Age), משבר אמצע החיים הוא רעיון חדש למדי, שהופיע לראשונה ב-1965 במאמר של הפסיכולוג המנוח אליוט ז'אק. ב"מעברים", ספרה רב המכר מ-1974, מתארת גייל שיהי את משבר אמצע החיים בעזרת דוגמה של גבר בן 40 אשר "הגיע על יעדו בקריירה שלו ובכל זאת הוא חש מדוכא וכמי שאינו זוכה להערכה. הוא מאשים את עבודתו, או את אשתו, או את סביבתו הפיזית בכליאתו בתוך מלכודת זו. דמיונות של פריצה החוצה מתחילים להשתלט על מחשבותיו. אישה מעניינת שבה פגש, תחום עיסוק שונה, חלק נאה של הנוף בארצו – כל אחד מאלה וכולם יחד נעשים אבן-שואבת למשאלותיו להיחלץ ולהשתחרר. אולם אם אך מגשים הוא מושאי שאיפה אלה, קורה תכופות שהתמונה מתחיל להתהפך. מצבו החדש נראה בעיניו כמלכודת מסוכנת, ומעתה ואילך הוא שואף להיחלץ ולהימלט ממנה, לחזור אל ביתו הישן ואל האישה והילדים, שחסרונם עושה אותם לפתע-פתאום יקרים ללבו.
אין פלא שנשים רבות עומדות נדהמות." 1

זה תיאור לא רע של התחושות שלי בשנות ה-40 לחיי. כל הכבוד לשיהי על התובנות שלה. אך יש לציין את הנימה הביקורתית המתגנבת לדברים כאשר "נשים רבות עומדות נדהמות". גם החברה עומדת נדהמת. כמעט מרגע שנולד הנרטיב של משבר אמצע החיים דבקו בו קונוטציות של חוסר אחריות, של אסקפיזם, אנוכיות והתנהגות אנטי-חברתית. במחקר שפרסמה איליין וות'ינגטון בשנת 2000, היא מצאה שכרבע מהאמריקאים מדווחים כי הם חווים משבר אמצע-חיים, ושרבים מאלה המפקפקים בקיומו רואים בו תירוץ עלוב להתנהגות ילדותית. המונח "משבר" תורם גם הוא לסטיגמה, כי הוא מרמז על הלם, או על שיבוש, או על אובדן שליטה, בעוד שהראיות מצביעות על משהו שדומה יותר להרעה מתמשכת ובלתי נעימה - אך ניתנת לשליטה.

נדמה לי שעקומת ה-U מציגה סיפור הוגן ומדויק יותר מבחינה רגשית. זה אינו סיפור של תוהו או של שיבוש, אלא של מעבר קשה אך טבעי לאיזון מסוג חדש. ושמתי לב שכשאני אומר את זה לאנשים השקועים בדכדוך של גיל העמידה, הם מגיבים בהקלה. עצם הידיעה שמדובר בתופעה שכיחה מקלה על ההתמודדות. האנס שוונדט מפרינסטון מתייחס ל"תופעת הפידבק": "חלק מהאכזבה שלך נובע מהאכזבה עצמה". אם יותר אנשים יבינו עד כמה נפוצה עקומת ה-U, ייתכן שהם לא ימהרו לבצע את שגיאות החיזוי שתורמות לאכזבה – וגם לא ימהרו לשפוט את עצמם לחומרה על האכזבה שהם חשים.

"כשאני מרצה, אני אומר שאנחנו תקועים עם זה", אמר לי אנדרו אוזוולד, "אבל לפחות אתה יודע שזה נורמלי לגמרי אם אתה מרגיש מדוכדך בשנות ה-40 לחייך". הוא מוסיף: "וכשאתה מדוכדך, אתה מאשים את הדברים הלא נכונים". אנשים מחפשים הסברים ללא הרף, וזה עלול להוביל לטעויות ייחוס ולהחלטות רעות. ואלה, כמובן, עלולות להביא בתורן את משבר אמצע החיים הסטריאוטיפי, עם השינויים הפתאומיים וההתנהגות הפזיזה. בסוף שנות ה-40 לחיי, חוסר הסיפוק הבלתי מוגדר שלי התקבע על נושא הקריירה, כמו טפיל שמצא פונדקאי, והחדיר בי דחף לא קרוא, אך עיקש, להפסיק לכתוב את הטור שלי במגזין – היום, עכשיו, למה אני מחכה? למרבה השמחה כושר השיפוט שלי וחבריי מנעו ממני לממש גחמה חסרת תועלת והרסנית. אבל בדיעבד, היה נחמד לדעת מראש שעקומת ה-U, ולא הטור שלי, היא ככל הנראה הסיבה לחוסר הסיפוק, ושאנשים רבים אחרים, ואולי אף פרימטים רבים אחרים, נמצאים באותה סירה.

למדע יש עוד הרבה ללמוד על הקשר בין הזדקנות לאושר, אבל אני לא חושב שמוקדם מכדי להתחיל להודיע לעולם על עקומת ה-U. לכן אני אומר לאנשים בשנות ה-30 וה-40 לחייהם ששום דבר לא חקוק בסלע, ושיכול להיות שהם יחצו את גיל העמידה ללא זעזועים רגשיים – אבל אם לא, שיידעו שהם לא לבד, ושבדרך כלל זה משתפר, אז תמשיכו לצעוד קדימה ואל תעשו שטויות. כשג'ורג' אורוול היה בן 40 (הוא מת בן 46 בלבד) הוא כתב: "כל אדם שמביט בחייו מבפנים מגלה רק שורה של מפלות". הוא טעה, תודה לאל – ואולי כבר צברתי מספיק חוכמה כדי להבין זאת.

ג'ונתן ראוש כותב באטלנטיק וב-National Journal . הוא עמית מחקר בכיר במכון ברוקינגס. כל הזכויות שמורות לאלכסון.

©2014 The Atlantic Media Co., as first published in The Atlantic Magazine. Distributed by Tribune Media Services, Inc.

המאמר מובא לכם כחלק מיוזמה שלנו, "אלכסון קלאסיק", שמביאה מדי פעם מאמרים שפרסמנו בעבר, אהובים, טובים וחשובים במיוחד, עבור עשרות אלפי קוראינו החדשים שאולי לא הכירו את האוצרות שצברנו ושלא נס ליחם.

המאמר התפרסם לראשונה ב"אלכסון" ב-10 בדצמבר 2014.

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי ג'ונתן ראוש, Atlantic.

תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

14 תגובות על השנים הרעות באמצע החיים

    03
    משה

    הסיבה שלא הוסף גרף כזה היא שכלל לא קיים גרף כזה !

    על פי הנתונים המובלעים במאמר ,
    קיימת עלייה לרמת שיא בתחילת שנות העשרים ,
    לאחר מכן ירידה (לא ידועה התחתית) ,
    לאחר מכן עלייה עד לשנות השבעים ,
    ולאחר מכן שוב ירידה עד למוות .
    וזאת בהחרגת האוכלוסייה אשר מתמודדת עם צרות "קשות" כגון אי-בריאות , שהיא מראש לא נכנסת למחקר (וזו בערך כל אוכלוסיית העולם) .

    לך תגיד גל סינוסאוידאלי ל"מדעני הרוח והדשא" , שאין להם מושג בסטטיסיקה , בורים בניתוח נתונים , ולא מסוגלים לקרוא גרף פשוט - הם יקללו אותך , את ניוטון , ואת המורה שלהם ל-3 יחידות מתמטיקה .

    אפילו בויקיפדיה העברית (רמת הסף לקריאת מאמר באינטרנט , ובערך שבע דרגות מתחת לנדרש למחקר אקדמאי)
    תוכל למצוא איזכורים לשני מחקרים אשר טוענים שריצ'רד איסטרלין , "מגלה" גרף ה-U , פשוט לא הבין את הנתונים המונחים בפניו .

    הסתייגות אחת מהסלידה שלי מהמאמר-קישקוש הנ"ל היא הפסיכיאטר ג'סטה שאומר מספר דברים מעניינים .
    הכותב מפליג במסקנות אוויליות לאמירות אלו , אך , בקריאה של דברי הפסיכיאטר נטו , יש הרבה חומר למחשבה והרהורים .
    ממליץ לקרוא את דברי הפסיכיאטר ג'סטה .

04
ד.

המשפט המרכזי של המאמר:
"שביעות הרצון דועכת עם הגיל בשני העשורים הראשונים של החיים הבוגרים, מגיעה לשפל בעשור החמישי לחיים או בתחילת השישי, ואז עולה שוב עם הגיל, ממש עד שנות החיים האחרונות, ולעתים קרובות (אך לא תמיד) מגיעה לרמה גבוהה אף יותר מאשר בנעורים." - נראה לי לא סביר ואף לא סביר בצורה קיצונית באשר לזיקנה.

מניסיוני בליווי אנשים בסוף ימיהם הם חווים תקופה קשה של התמודדות עם אבדן מתמיד ומטריד של יכולות שמבחינתם הגדירו את מי שהם או את "המינימום ההכרחי" לחיים משמעותיים. חלק מתחושת האבדן היא החרדה מפני הבאות, אבדן דברים שטרם אבדו אך עלולים להשתבש, להיפגע ולהיעלם בכל רגע.
"שביעות רצון גבוהה ממש עד שנות החיים האחרונות"? תשאלו בבקשה רופאים גריאטריים לפני שאתם מגיעים למסקנה כזו.

    05
    מיכל שטאובר

    אני חושבת שההסבר לכך טמון בהגדרת הגיל לזקנה. במאמר מופיע המשפט "זקנים, גיל ממוצע 66" או משהו בדומה. אז אכן 66 זה גיל נהדר להיות זקן. רוב יכולותיך עדיין אתך, יש אפשרות סבירה שזמנך בידך, אתה יכול לפתח קשרים חברתיים ולהיות פעיל בעזרה בקהילה. בגיל 88 כאשר כמעט כל הדור שלך כבר איננו, הגוף והמוח בוגדים זה כבר עניין אחר. אם המחקר אכן נעשה עם הגדרת הגדרת הזקנה סביב 66 שנים התוצאות הגיוניות. כמובן שהיום אף אדם בן 66 לא יגדיר את עצמו כזקן. אני לא מומחית בסטטיסטיקה . רחוק מזה . אבל באותו משפט הגדרת ה "צעירות" היא : גיל ממוצע 55 . מטריד שהממוצעים כל כך קרובים, זה אומר שיש גילאים באמצע שהם ממש קרובים זה לזה ובעיניי יש פה אפשרות נוחה מדי לפרוש התוצאות לפי המצופה. מה גם שבמקומות אחרים במאמר הגיל הזה כבר מופיע עמוק בתוך שלב שביעות הרצון. אני מאמינה שיש פה תובנות נכונות אבל הניתוח של התוצאות נראה לוקה בהתאמה למבוקש לפחות בעין ההדיוט שלי.

    06
    aranse

    יש כל מיני אנשים, אנשים שמראש נטו לחיבור חברתי יותר מאשר לתחרותיות על עמדה וסטאטוס עשויים לחוש שעם הזמן היכולות שלהם בתחום שבאמת מעניין אותם דווקא משתפרות.
    צריך לזכור שאנחנו חיים עדיין בחברה מאוד תחרותית ומאוד אכזרית,
    אלא שגם החברה עצמה מתבגרת ומזדקנת וחווה תהליך מתמיד של מעבר לקיום שהוא מוסרי ורגיש יותר לתחום הבין אישי
    הרי זו גם הסיבה שהמשמעות והמשקל של מחקרים מהסוג שהובא כאן הפכו מאפיזודה שולית לתחום שנחשב משמעותי

    07
    דביר

    כמובן שהמאמר לא מדבר על אנשים במצב בריאותי לא תקין. ישנם גם זקנים (אמנם פחות מצוי) שמסיימים את חייהם בטוב ובנעימים, כמו אותו זוג מבריטניה שמת ב'מיתת נשיקה' יחד באותו לילה, בסביבות גיל ה-95, כשעד לאותו לילה הייתה בריאותם תקינה לחלוטין. תופעה נדירה, אבל קימת.

    אנשים כאלו, או הדומים להם, בסוף חייהם ירגישו טוב יותר מבצעירותם, כאשר יהיו מלאים מסיפוק נפשי וגופני.
    אנשים שליווית וסבלו בסוף חייהם, או הפציינטים במחלקת הגריאטריה וודאי שלא נשואי המאמר, כפי שלא דיברו על אנשים חשוכי מרפא בגיל 50.

    08
    ב

    ל-ד. ולמיכל שטאובר
    ממעט ההכרות שלי עם המחקר בנושא, אכן יש חלוקה בין תקופת הזקנה המוקדמת למאוחרת (65-80 ו-80 ומעלה, בערך). העליה בשביעות הרצון באמת מיוחסת בעיקר לתקופה הראשונה, כאשר במאוחרת ישנה שוב ירידה, אם כי גם אז הממוצע עדיין גבוה יותר מבגילאי אמצע החיים. ובכל אופן, נראה לי שנכון יותר לבחון את "עקומת האושר" על פני רצף השנים ולא בהשוואה בין קבוצות גיל שונות, שהגבולות שלהן נקבעים באופן די שרירותי וגם משתנים בין חוקרים שונים.

09
ד.

נדמה לי שכל המגיבים לעיל מסכימים בנקודה גרפית אחת:
האושר בחיים, באופן טבעי, אינו עקומת U כפי שנטען במאמר. זה נכון רק במסגרת זמן תחומה-היטב.
מנקודה מסוימת ואילך, שממנה הקפידו החוקרים להימנע, האדם חווה את החיים כקו יורד.
- - -
לכן אין להסתפק בהמתנה לכך שהבעיות הנוכחיות תיפתרנה מעצמן, יש לחשוב קדימה לקראת מצבים קשים בחיים ולבנות את החוזק הפנימי להתמודד עם המציאות הזו.

    11
    ב

    אני לא חושב שהחוקרים מתעלמים מכך שמנקודה מסוימת יש (כמעט) רק ירידה. ההתמקדות, לפחות במאמר הזה, היא בכך שבתקופה מוקדמת יותר יש עליה, וזה חידוש לעומת התפיסה הרווחת, לפיה תקופת הזקנה היא קו ישר כלפי מטה. החשיבות שבידיעה הזו היא בעיקר לאנשים בגילאי אמצע החיים. אם מישהו בן 40-50 חי בתחושת החמצה ודיכאון, הידיעה שסביר שבהמשך הוא יחווה שנים טובות יותר ולא רק הידרדרות מתמדת יכולה להשפיע על הרגשתו גם בהווה ולסייע, כמו שכתבת, בבניית חוזק פנימי להתמודדות עם שנים קשות יותר.

    12
    ד.

    העובדה שהחיים אינם קו יורד בעל שיפוע אחיד - אינה חדשה, כדבר המשורר דני סנדרסון:

    "...וְיֵשׁ עֲלִיּוֹת בַּיְּרִידָה -
    אַךְ כָּל זֹאת הַמֶּלֶךְ כְּבָר יָדַע".
    (אמא ודני)

    החידוש-לכאורה הוא במשפט שציטטתי לעיל: "שביעות רצון גבוהה ממש עד שנות החיים האחרונות". וזה לא היה מתקבל אפילו על דעתו של דני הבונה ארמון בחול.

13
נורית

נקודה נוספת שלא מספיק מוסברת במאמר (ולא תמיד קל לאתר אותה במאמרים האקדמיים) היא מהו השיפוע של עקומת ה- U. כאשר בודקים, ובמיוחד כאשר מחזיקים משתנים כמו בריאות ועוד כקבועים, מגלים שאמנם מדובר באפקט די עקבי (בעולם המערבי - מספר מאמרים שלא צוטטו פה מראים בצורה די משכנעת שהאפקט לא קיים במדינות עולם שלישי ואחרות) אבל לא מאוד דרמטי בגודלו. האות U בעניין הזה היא דימוי קצת מטעה, כי יש בה שיפועים חדים. בפועל, הגרף יותר דומה לצורה של חיוך קל.