התחדשות הזמן מזמנת עיון בלוח השנה, ואפשרות לשוב אל עצמנו
X זמן קריאה משוער: 17 דקות
ראש השנה שאותו אנו חוגגים כיום לא תמיד היה ראש השנה שלנו. המחזור השנתי שמתחיל בתחילת הסתיו, בחודש תשרי הבבלי, אינו המחזור השנתי הבלעדי של לוח השנה העברי, ואף לא הקדום ביותר. לפי המתואר בספר שמות פרק י"ב חודש ניסן, תחילת האביב, הוא החודש הראשון: "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם, רֹאשׁ חֳדָשִׁים: רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם, לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה."
שאריות מן הספירה המקראית עדיין מוצאות את ביטוין בימינו. במחזור של ניסן, אדר הוא החודש האחרון. על כן בשנים המעוברות שלנו אנחנו מכפילים את חודש אדר, כלומר סופרים פעמיים את החודש האחרון. יום הכיפורים, למשל, כשהוא מצוין ברשימת המועדים המצווים בספר ויקרא, מתקיים בחודש השביעי, שכן על פי הספירה של חודש ניסן, תשרי הוא החודש השביעי. "בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה יוֹם הַכִּפֻּרִים הוּא, מִקְרָא-קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם, וְעִנִּיתֶם, אֶת-נַפְשֹׁתֵיכֶם" (ויקרא כ"ג, כז), וראש השנה שאנחנו מציינים כיום, מצוין אף הוא אבל לא כראש השנה, אלא כיום זיכרון ותרועה. "בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ, יִהְיֶה לָכֶם שַׁבָּתוֹן--זִכְרוֹן תְּרוּעָה, מִקְרָא-קֹדֶשׁ." (שם, פסוק כד, ראו גם במדבר כ"ט, א).
לוחות שנה מספרים לנו לא מעט על התרבויות שמשתמשות בהם. האמרה העממית "אמור לי מי הם חבריך ואגיד לך מי אתה" על נקלה יכולה להיות מוסבת גם על לוחות שנה. אמור לי מה אתה סופר, איך אתה סופר, ואומר לך כיצד אתה מבין את עצמך, את מקומך בעולם, את תפקידך, את תקוותיך. הלוח הגרגוריאני למשל, שהוא לוח שמשי, מונה את מניין השנים להולדת ישוע. עבור הלוח הזה, העולם כולו נחלק לעידן של לפני הולדת המשיח, ולתקופה שלאחר הולדת המשיח. לחלוקה הזו יש גם משמעויות תיאולוגיות בכל הנוגע לשלושת העידנים הגדולים בעלילת הבריאה: עידן הדין התקיים עד הופעתו של ישוע, מאז הופעתו אנו מצויים בעידן החסד, ולימים, "כשהאיש יחזור" (כמו שמכנה אותו ג'וני קאש), ניכנס – אלה מאתנו שיתנצרו כמובן – לעידן הגלוריה, עידן ההוד וההדר. אגב, היהודים, על פי גישה זו, תקועים בעידן הדין, עידן המצוות של תורת משה. הכנסייה הנוצרית מונה אפוא את שנותיה על פי נקודת ציון משמעותית בתפיסת הזמן התיאולוגית שלה. נסייג ונאמר שישנן כנסיות, כגון הכנסייה הארמנית, הקופטית והאתיופית, שמשתמשות בלוחות שנה שונים, שוב, כדי להיבדל ולשמר את ייחודן התיאולוגי או האתני.
לוח השנה ההיג'רי (אַתְ-תַקְוִים אלְהִגְ'רִי, או א(ל)-סנה אל-הג'רייה), הלוח המוסלמי, הוא לוח ירחי, והוא מונה את מניין השנים להגירתם של מוחמד ועדת מאמיניו ממכה לית'רב, היא אל-מדינה, בשנת 622 לספירה הנוצרית, או בשנת 4382 לספירה העברית, היא שנת דשפ"ב (ליתר דיוק ההיג'רה נערכה ביום ג', כ"ט בתמוז, בשנה זו, ה-16 ביולי). בשנותיה הראשונות של האומה המוסלמית היו דיונים בין מנהיגי האומה על האירוע המשמעותי שאותו יש לציין כראשית הספירה. תחילת התנבאותו של מוחמד הייתה אפשרות אחת, יום הניצחון בקרב נגד שבט קורייש הייתה אפשרות נוספת, ויום מותו של הנביא הייתה אפשרות שלישית. לבסוף החליט הח'ליף עומר אבן אל-ח'טאב שההיג'רה היא האירוע המשמעותי ביותר, שכן בהגירה הזו עדת המאמינים של מוחמד התכוננה לראשונה כאומה, כקבוצה מובחנת. הלוח המוסלמי מונה אפוא את שנות קיומה של האומה המוסלמית.
מעניין אפוא לחשוב על האירועים שלוח השנה העברי מציין כאירועים משמעותיים, שספירת מניין השנים שלהם מספקת הגדרה של זהות ושייכות לקבוצה הסופרת. קודם כל, מדובר בלוח משולב, השנים נקבעות על פי השמש והחודשים על פי הירח (לוּנִיסוֹלָארי). משמעות הדבר היא שהעונות יתקיימו מדי שנה פחות או יותר באותם החודשים. יש לשים לב לכך ששני המחזורים השנתיים, גם מחזור תשרי וגם מחזור ניסן, חופפים למחזורים השנתיים של עונות השנה, ומתחילים בקירוב לשני ימי השיוויון (equinox) השנתיים, כמקובל בלוחות עתיקים של חברות ילידיות. כלומר, אלה אינם אירועים היסטוריים (לידת דמות או כינון של עדה), אלא אירועים ביולוגיים, פיזיקליים ואסטרונומיים, שמולבש עליהם הסבר מיתולוגי. מחזור ניסן מתחיל בסוף העונה הרטובה ותחילת העונה היבשה, ומחזור תשרי מתחיל בסוף העונה היבשה ובתחילת העונה הרטובה (חג סוכות הוא במקורו הקדם-יהודי חג הגשם העברי, כפי שהרחבתי על כך פעם ב"אלכסון", כאן). תפישת הזמן של חברות ילידיות נגזרת בדרך כלל ממקצבי החיים ומהטבע. בחברות של ציידים-לקטים ובחברות חקלאיות, עונות השנה מכתיבות את אורח החיים, והחברה המקראית, שהייתה ברובה חברה חקלאית, מנתה כך את שנותיה.
אבל התרבות המקראית לא הקשיבה רק למקצבי הטבע (יום, חודש, עונה, שנה) אלא גם למקצבי המיתוס, כלומר לסיפורים המכוננים את זהות הקבוצה, ואת האופן שבו היא מבינה את עצמה כקבוצה מובחנת. כמו בסיפור המוסלמי, גם בסיפור של עם ישראל קיימים רגעים רוויי משמעות שהיו יכולים להיות ראשי שנה מצוינים. למשל, עזיבתו של אברהם את בית אביו בחרן עם הציווי המפורסם "לך לך", או ההיאבקות של יעקב עם המלאך, שלפנות בוקר שינה את שמו לישראל, מעמד הסנה הבוער, מעמד הר סיני, יום פטירתו של משה או יום הכניסה לארץ ישראל ועוד כיוצא באלו. אם היינו סופרים את מניין השנים שלנו על פי המאורעות הללו, היינו מייחסים להם חשיבות סימבולית נעלה, ובאמצעותם מבינים את עצמנו ואת סיפורנו בעולם. למשל, אפשר לדמיין כיצד היה נראה חג ראש השנה שלנו אילו היינו סופרים את השנים מאז הכניסה של יהושע לארץ ישראל. מספירה כזו היו נגזרים ערכים ונורמות לאומיים ולאומניים מובהקים ואף מוקצנים. בכל מקרה, לחלק מן המאורעות הללו קיימים תאריכים מוגדרים בלוח השנה העברי, אבל הם לא נבחרו להיות "האירוע" שבאמצעותו סופרים את השנים.
איזה אירוע אם כן בכל זאת נבחר לציין את השנה החדשה? כמובן – יציאת מצרים. לא רק שזהו הסיפור בה'א הידיעה, אלא שבאופן קונקרטי, זהו יום החג של עם ישראל, שהוגדר מאז ואילך כעם עצמאי בן חורין, ולא עוד כחמולה מורחבת. המחזור השנתי של חודש ניסן הוא אפוא מחזור שסופר את מניין השנים לעצמאותו של עם ישראל . זהו מחזור שנתי לאומי ופוליטי, ובשונה מן המחזור המדומיין של כיבוש הארץ בידי יהושע, הלוח הפוליטי של ניסן מכיל בתוכו מנגנון חסינות מפני גאווה לאומנית, שכן הוא כרוך בזיכרון העבדות ובצו המוסרי שנגזר ממנו. מאוחר יותר, בא' ניסן הוקם המשכן (ראו שמות פרק מ', פסוק ב), כך שגם לאירוע זה קיימת משמעות בעיצוב זהות הקבוצה: זוהי קבוצה שמוגדרת על ידי הדיאלוג שלה עם אותו האל, שגאל אותה מעבדות ונתן לה תורה וחירות, חירות פוליטית, מוסרית ואוריינית. עבור החברה המקראית, אלה אירועים שראוי היה לספור אותם, כי יש בהם להגדיר את הזהות ואת המהות של הקבוצה, את אופייה הייחודי ואת מקומה בעולם, כפי שהוא מובן לה.
מחזור הסתיו מעט שונה במשמעויות שלו. המחזור השנתי שמתחיל בתשרי אף הוא מחזור עונתי, בואכה עונת הגשמים. עבור אורח החיים החקלאי זהו זמן קריטי טעון בפחדים ותקוות לקראת החורף, שעל פי טיב גשמיו ייקבעו איכויות המזון והפרנסה. החיים והמוות נתונים אפוא על כף המאזניים. הלבוש המיתולוגי שניתן לתקופה זו, מציג את האל כשספרי החיים והמתים פתוחים לפניו, כי זו סיטואציה שמבטאת את המציאות וממסגרת את הכוחות הפועלים בתוך הקשר עלילתי מובן וקל לתפישה. אבל גם ללא השכבה המיתית, המעודדת תשובה, זהו עדיין זמן (טבעי!) לרפלקציה וחשבון נפש. כשפחדים ותקוות, קיומיים וממשיים, מתנקזים למוקד אחד בצורה אינטנסיבית, במקרה זה בשל החשש משנת בצורת, האתר הזה הופך מיני וביה להיות מקום של חשבון נפש ותפילה.
המחזור של חודש ניסן הוא, כאמור, מחזור שנתי לאומי ופוליטי ולעומתו המחזור של תשרי הוא מחזור שנתי טבעי, כלכלי, אינטימי וקיומי. מבחינה סימבולית, גשמים ובצורת אינם רק תופעות מטאורולוגיות שמשפיעות על כלכלת גידולי השדה, אלה סיטואציות בחיים ומצבי קיום פנימיים וחיצוניים כאחד. תרבות שבוחרת לציין את שנותיה לפי המחזור החקלאי, מעודדת בכך את בניה ובנותיה לתהות ולהיוודע ל"מחזור החקלאי" האינדיבידואלי, לכלכלה הקיומית של איש איש ו'פירותיו'.
לא מפתיע לכן שהסיפור שמתלווה לחודש תשרי הוא שב-א' תשרי נברא האדם. ובאותו היום הוא גם גורש מגן עדן. החיים והמוות, הבריאה והגירוש, החוק והחטא, המוחלט והיחסי, הבורא והנברא, המיתי וההיסטורי, כל המוטיבים האלה מעורבבים ביחד ביום הנורא. מה גם שעל פי המסורת היהודית הבתר מקראית ראש השנה של תשרי אינו רק חג יהודי, אלא חג אוניברסאלי הנוגע לכל. לפי מסכת ראש השנה במשנה, בראש השנה "כל באי העולם עוברין לפניו כבני מרון", מכיוון שהאל "מבין לכל מעשיהם" (פרק א' משנה ב'). האדם הראשון, כזכור, לא היה יהודי ואפילו לא עברי. הוא הרי אב הטיפוס של היות אדם, ולכן זהו יום שתקף לכל באי העולם. בנוסף ליום בריאת האדם – וכנראה בשל השפעות בבליות – ראש השנה הוא גם יום ההמלכה של "המלך" (על כן בין היתר התרועה בשופר) ויום הדין, בעת ובעונה אחת. גם ללא ההסבר ההיסטורי של השפעות מסורות בבליות, ניתן לומר שעצם בריאת האדם מכוננת את היחסים אל-אדם. לפי סיפור הבריאה, היות האדם הוא גם מצב של היות אדון לאדם, ועל כן זהו היום בוא האל הפך ל'מלך' בפעם הראשונה, וזהו גם היום שבו מתעמקים במהות היחסים שבין האדם והאל, שבמסורת הזו הם יחסים של נידון ודיין. חגיגה ומשפט שזורים ביום הזה יחדיו. וכדי לזכות בשנה נוספת, כדי להיכתב בספר החיים, האדם נדרש לבחון את מעשיו, לבקש סליחה ולחזור בתשובה. תהליך הכתיבה והחתימה בספרי החיים והמוות נמשך אל יום כיפור, ואפילו עד ליל הושענא רבא ניתן להשפיע על גזר הדין, ובתהליך הזה על האדם להתנקות, ממש כמו באסיף השדה שמתרחש באותה התקופה, מכל השאריות של השנה הקודמת, לחרוש את נפשו ולהכין את עצמו לגשמי הברכה אליהם הוא מפלל.
ראש השנה של חודש תשרי הוא אפוא ציון זמן אקזיסטנציאלי מובהק. מחזור התפילה אומר כולו המלכת האלוהים, אבל הסבטקסט שואל – מהו האדם, מה נדרש מן האדם, דווקא בתור יצור אנוש, דווקא בתור מי שמעורבבים בו חומר ורוח, דווקא בתור נברא שעומד בפני בוראו, חומר גלם ביד יוצרו, עבד שעומד בפני אדונו, נתין בפני מלכו. איזו סיטואציה מוזרה ודרמטית זו, כשהנושא של המשפט הוא האדם, והמושא הוא מלך העולם. תקיעת השופר, תרועת ההמלכה של המלך, מחזיקה אף היא את הפרדוקס הקיומי הזה. מצד אחד, זוהי העתקה של מנהג קדום בו היו מודיעים בתקיעות ובתרועות על ההמלכה, ואילו מצד שני, זוהי קריאת מעמקים של ברייה שלא מבינה ולא יודעת מה ואיך לומר, וכל שנותר לה זה לזעוק מתוך בטן האדמה, זעקה קמאית, המיה בהמית נטולת חתכי דיבור, לשון ושפה. השופר הוא ערוץ עוקף שפה. זו לא מוסיקה ולא שפת סימנים. זוהי צרחה קדמונית. נזר הבריאה, החי-המדבר שמותר מן הבהמה דווקא משום סגולת השפה שניחן בה, דווקא משום צלם האלוהים שבו, עומד ביום הזה חסר אונים. לא עולה בדעתי עוד פולחן דתי שהוא כל כך אנטי-הומניסטי ופרו-הומניסטי בעת ובעונה אחת, כמו תקיעת השופר. אנטי-הומניסטי, כי תקיעת השופר היא הכרה באזלת היד של מהות האדם ושל יכולותיו. זוהי רגרסיה אל עולם החי והטבע, התפשטות מן האנושי, כתב הכניעה הרשמי שאומר "מותר האדם מן הבהמה אין", ובמקרה הזה, אפילו מותר הבהמה מן האדם. אבל זה גם אירוע פרו-הומניסטי, כי זוהי מחווה אנושית כל-כך כנה שיש בכוחה לנפץ שערי שמיים. זוהי אותה שיחה נדירה שבה מניחים את כל הקלפים על השולחן, והאדם מודה ומתוודה שלמעשה אין לו מושג איך משחקים.
ראש השנה העברי הוא אפוא חג-האדם, יום ההולדת של המין האנושי. וכיאה לימי הולדת, יש בו יסודות של שמחה וחגיגה ויסודות של רפלקציה עצמית וחשבון נפש. ואולם, האדם הוא קבוצה גדולה יותר מכל אומה או כנסייה או שבט או חמולה אתנית אחרת. כפי שציינתי, עם ישראל משחק תפקיד משני בראש השנה. את התפקיד המרכזי שלו עם ישראל מקבל בראש השנה של מחזור ניסן. כי במחזור תשרי – האדם הוא במוקד. מבין כל הקבוצות הסוציולוגיות, האדם הוא הקבוצה הטוטלית, ואין אפשרות ריאלית, ובינתיים גם לא הייתה אפשרות היסטורית, לאחד את כל בני האדם לציון היום הזה (אפילו בתוך הקבוצה שחוגגת את ראש השנה לא כולם מציינים כך את היום הזה). על כן לא נותר לו לאדם שמציין את חג-האדם אלא להתעסק בעצמו הוא, שכן הוא-הוא הצומת של סך מערכות יחסיו. האר"י אמר פעם שהעולם הוא אדם גדול, והאדם הוא עולם קטן. דרך העיסוק בפרטיקולרי, יש ביכולתו של הפרט לגעת ולהשפיע על הטוטאלי. אבל כדי לעסוק בפרטיקולארי על האדם לשוב אל הפרטיקולאריות שלו.
זוהי אולי המשמעות העמוקה של התשובה שהאדם נדרש לעשות בראש השנה, השיבה אל שורש עצמיותו. התשובה היא בעצם רשימה של שאלות שעליו להעז לשאול. צריך לסייג ולומר שהמושג "תשובה" עבר בחברה הישראלית תהליך של סוציולוגיזציה פוליטית, ורבים מבינים כיום את החזרה בתשובה כתהליך חברתי שבו אדם עובר מהמגזר החילוני למגזר הדתי. בגלל זה אנחנו מאוד רגישים כלפי התהליך הזה ורבים מאתנו חוששים מפניו, בין אם המעבר הוא לצד הדתי או לצד החילוני. בהתאם לפרשנות זו, התנועה הסוציולוגית ההפוכה מכונה "חזרה בשאלה". כלומר, המושג "תשובה" נתפש כתהליך שבו האדם שחוזר בתשובה מקבל את התשובות לשאלות החיים הגדולות, ובהתאם, אדם שחוזר בשאלה, מסכים לבחון את השאלות האלה מחדש ולערער על התשובות הדוגמטיות אליהן חונך. אין ספק שהתהליך החברתי-פוליטי הזה קיים ולא ניתן להתעלם ממנו, אבל אל לנו לוותר, כבניה ובנותיה של התרבות העברית, על משמעותו המקורית של המושג תשובה.
במובנה המקורי התשובה איננה מענה או פתרון (Answer), תשובה היא שיבה (Return) אל יסודות הקיום שלנו, ושיבה כזו אינה יכולה להיעשות אלא על ידי הצפת שאלות מרחיקות לכת, שלא תמיד יש להן פתרון ומענה אחיד. כי התשובה שהאדם נדרש לשוב בראש השנה אינה רק תשובה בינו לבין המקום (במובן של לשוב למצוות, במובן המסורתי של ההלכה), או בינו לבין חברו. זוהי גם תשובה בינו לבין עצמו, כאמור, שיבה אל שורש עצמיותו. בשיבה כזו השאלות הגדולות ביותר צריכות לעלות: מי אני, מה תפקידי, מה ייעודי, כיצד אני מנצל את השנים שניתנו לי, האם אני ראוי לשנה נוספת, ואם כן, כיצד אשתמש במשאב היקר אותו אני מבקש כדי למלא את ייעודי, לשפר את תפקודי בכל חזיתות חיי, ועוד כיוצא באלו שאלות שיש בהן לפרנס סוללות של פסיכולוגים, סופרים ותסריטאים.
אחד הטקסטים שבעיניי רלוונטיים ביותר לראש השנה אינו מצוי בשום מחזור תפילה שאני מכיר. ולמי מכם שאינם משתמשים במחזור התפילה, אולי הטקסט עשוי להועיל לעבודה החשובה שמחזור תשרי מזמין אותנו לעשות. כוונתי לסיפורו של קפקא "לפני שער החוק" (אני ממליץ למי שטרם זכה לקרוא את הסיפור המדהים הזה לקרוא אותו כאן, בתרגומה של אילנה המרמן).
עוצמתו של הסיפור קשורה, בין היתר, באזוטריות שלו, שהיא כה אופיינית לפואטיקה של קפקא. וכשאני מלמד את הסיפור הזה, חלק משמעותי מהזמן מוקדש לנמשלים האפשריים שהסיפור ממשיל. מיהו אותו אדם, מיהו השומר, מהו החוק, למה האדם רוצה להיכנס אל החוק, וכמובן השאלה האסורה – למה התכוון המשורר. את השאלות האלה אתם מוזמנים להעלות בינכם ובין עצמכם, אבל אני רוצה להציע קריאה אחת, שיש בה להמחיש את הדינמיקה הנפשית של תהליך התשובה האישי של האדם.
על פי קריאה זו, בן הכפר שמגיע אל שער החוק הוא האדם, אבל גם החוק שמול שעריו הוא מבקש אשרת כניסה – הוא האדם. בקריאה זו, האדם רוצה לבוא אל עצמו, האדם רוצה לדעת את עצמו (את הסימבוליזם הארוטי שבכניסה אל שער החוק אשאיר לכם להבין בעצמכם), הוא מבקש לדעת את ייעודו, את תפקידו. הוא לא רק מבקש להיכנס אל החוק שלו, אלא אל החוק שהוא, אל הצו הקטגורי שהוא הגילום שלו בעולם. האיחוד של האדם עם חוקו הוא למעשה האיחוד שיאפשר לאדם להניב פרי בעולם. אם להשתמש במושג שעליו הרחבתי לעיל, בן הכפר מבקש לעשות תשובה, לשוב אל עצמו, אל ה"בצלם" הספציפי שרשום בו. אבל אצל קפקא, המסע הזה, שמתחיל במשאלת לב תמימה, הופך לטרגדיה. חיים שלמים מבוזבזים בהמתנה למסע גילוי החוק שלא נועד לאיש זולתו. ולמה הוא לא נועד לאיש זולתו? כי כל אדם הוא חוק בפני עצמו, כל אדם הוא גילום של צו קטגוריאלי חד פעמי. אם תרצו, סדר גנטי אחד, תקנה סביבתית ייחודית. ניתן וראוי לשאול, לו היה בן הכפר חוגג את ראש השנה ומבקש להיכתב בספר החיים, האם היה ראוי לשנה נוספת? זו שאלה מקוממת שעשויה להצית דיון תיאולוגי מעניין, אבל זו שאלה חשובה. האם הוא ראוי לשנה נוספת של המתנה?
בסיפוריו של קפקא ניתן לשמוע את הניגון של המעשייה החסידית, ובטח את אזלת היד הקיומית הקיימות במעשיות של רבי נחמן מברסלב, שדמויותיו נידונו לעולמות קפקאיים שנים רבות לפני שהיה לעולמות האלה שם. דקות הופכות לשנים בהרף עין, והאדם נידון להיאבד במעגלי חיים לא פתורים. לא אתפלא אם קפקא הכיר את המעשייה החסידית על רבי זושא, ששכב על ערש דווי וחשש מאוד מפגישתו המתקרבת עם בורא העולם. תלמידיו שניסו לנחמו, לא הבינו כיצד ייתכן שרבם הגדול והחכם מפחד, שהרי חייו היו מלאים ועשירים, "היית מסור כאברהם אבינו, אמיץ כמשה רבינו וחכם כרבי עקיבא" הם אמרו לו. אבל רבי זושא הסביר להם שזו בדיוק הבעיה. "כשאעמוד לתת דין וחשבון בפני בוראי", הסביר לתלמידיו, "הוא לא ישאל אותי אם הייתי אברהם או משה או עקיבא, הוא ישאל אותי אם הייתי זושא". ועל השאלה הזו רבי זושא לא ידע לענות.
הרמן הסה פותח את הרומן הביוגרפי האינטימי ביותר שלו "דמיאן" במשפט "הן לא רציתי אלא לנסות ולחיות את אשר ביקש לצאת מתוכי מאליו. מדוע היה הדבר קשה כל-כך?" ב"לפני שער החוק" קפקא מרמז לנו שהקושי מצוי בדואליות שבה אנחנו מבינים את עצמנו לעומת 'אשר מבקש לצאת מתוכנו מאליו', במסע השיבה אל עבר האיחוד עם 'אשר מבקש לצאת מאיתנו מאליו' ובנכונות שלנו לצאת אל מסע השיבה מלכתחילה. שומר מפחיד, וישנם שומרים מפחידים יותר בהמשך הדרך. ואולי איננו יודעים בדיוק מהו החוק, ולמה אנחנו מעוניינים להיכנס אליו, ואם בסוף נדע את החוק, מה תהיינה ההשלכות לכך בחיינו? האם נהיה מוכנים לחיות את הצו שאנחנו? שימו לב, שלכל אורכו של הסיפור, ולמעשה לכל אורך חייו של בן הכפר, מן הרגע שהוא מגיע אל החוק, השער נותר פתוח ונגיש לכניסה, השומר בכלל לא מונע מן האדם להיכנס, אלא האדם הוא זה שלא מעז לעבור בו.
רבי נחמן מברסלב אמר פעם על הצו של אברהם "לֶךְ-לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ" (בראשית י"ב, א), שזהו ציווי קטגוריאלי לכל אדם, שעליו לעזוב את ההגדרות וההתניות המולדות והסביבתיות שלו, כדי לצאת אל מסע החיים שיועד לו. "הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ" היא על פי פרשנות זו המקום הנכון עבורך, המקום שממנו עליך לפעול בעולם, המקום שממנו העולם ירוויח אותך באופן מרבי, המקום שבו המיצוי (והמיץ) של התייצבותך בעולם יהיה רב-השפעה והנכון (והמזין והטעים, במקרה של מיץ) ביותר. על פי הפרשנות הדתית של רבי נחמן מברסלב, כל אדם ששומע את הצו הזה, למעשה שומע את קול האלוהים שמצווה עליו את אותו הציווי, ופרשנים חסידיים נוספים מפרשים את הפסוק הזה בדרכים דומות (ראו למשל דיונו של ה"נועם אלימלך" לפסוק זה). קשה שלא להתפעל מן הדיוק הפסיכולוגי, הסוציולוגי והרוחני שבקריאה הזו, שמפקיעה את הצו האברהמי מהקשר היסטורי ספציפי ומעניקה לו משמעות אוניברסאלית. בהקשר שלנו כאן, אפשר אפילו להוסיף שינוי קטן, ובמקום לקרוא "אַרְאֶךָּ" אפשר לקרוא "אֶרְאֶךָּ". הקמץ הופל לסגול, וכעת משמעות הפסוק היא, "לך-לך מכל ההתניות וההגדרות המולדות והסביבתיות שלך, מהדימוי שלך את עצמך, ולך אל המקום שבו אוכל לראות אותך". בקריאה זו, אלוהים ממתין לאדם שיצא אל המסע אל עבר עצמו, אל עבר חוקיותו, אל עבר סדרו, כדי שהוא יוכל לראות אותו ולפגוש אותו, כפי שהוא באמת. על פי קריאה זו, אלוהים הוא זה שמבקש לראות את פני האדם, לא פחות מן האדם שמבקש את אלוהיו. בשיחה הזו, כשכל הקלפים מונחים על השולחן, האדם מודה שלמעשה אין לו מושג איך משחקים, ואילו אלוהים עונה לו שהוא כלל אינו רוצה לשחק משחקים, הוא רק רוצה לראות את האדם.
לוח השנה – מפת הזמן – העברי שמתחיל בתשרי, מזמין את האדם לצאת למסע חשוב, אולי החשוב ביותר שהוא יכול לצאת אליו. ומסע קיומי שכזה לא חייב להיות מסע ארוך. נהפוך הוא, אם נאמץ את סרגל הזמנים של קפקא, זה מסע שיכול לארוך גם דקה אחת, אולי אפילו מספר שניות, אבל הוא יכול גם להימשך חיים שלמים ואף יותר. חלק מזה תלוי בנכונות של האדם להיכנס בשער החוק מלכתחילה. ותשרי, שמשמעותו המילולית בשפה האכדית היא "התחלה" (tašrītu), הוא זמן טוב להתחיל.
מחזור תשרי אינו מציין את מניין השנים של קבוצה אתנית, לאומית או דתית, כפי שמציין מחזור ניסן. הוא מציין את מניין השנים לקיומו של היצור המופלא והמורכב המכונה אדם. איני מכיר עוד לוח שנה שסופר את מניין השנים להיות האדם, ולכן אין לי בסיס להשוואה, אבל אני יכול לומר שתרבות שסופרת את מניין השנים להיות האדם היא תרבות שחותרת בסיפוריה ובערכיה לפצח את חידת הקיום האנושי שהעולם מציב בפניה, ולא זו בלבד, אלא שהיא רואה במשימה הזו את עיקר זהותה ואת עיקר תפקידה בעולם, כתרבות בין תרבויות. כי מה שסופרים, הוא מה שנחשב. בין אם היא מצליחה לפתור את החידה ובין אם לאו, זו תרבות שאני, באופן אישי, מודה על הזכות שהזדמנה לי להיות חבר בה.
תמונה ראשית: דיוקן של פרנץ קפקא. תצלום: אימג'בנק / גטי ישראל – De Agostini Picture Library
תגובות פייסבוק
5 תגובות על התשובה של קפקא
תודה על המאמר.
גם אם תקרא את קפקא ואת הומרוס ואת קוהלת
אין חדש תחת השמש מה שהיה הוא שיהיה
סוף דבר, הכל נשמע, את האלוהים ירא ואת מיצותיו שמור
כי זה כל האדם .
מעניין וחומר למחשבה
מדהים, רוממת!
קראתי את דבריך על לפני החוק ולדעתי יש כשל בהבנת הסיפור לפני החוק. האיש מהכפר לא מבקש להיכנס לחוק,אלא מבקש לקבל רשות להיכנס לתוך החוק.יש הבדל גדול מאד בין שתי הבקשות.שאלת קבלת הרשות היא לב הסיפור.בין אם מדובר בחוק כפשוטו ובין אם החוק הוא מטאפורה.על קבלת הרשות להיכנס לתוך החוק מסופר בסיפור.אצל קפקא כל מילה בעלת משמעות ומכאן צריך להתחיל .גם הרומן הטירה עוסק בנושא הזה.
רועים רחוק, רואים קרוב
איאן סקונסבמקומות מאתגרים ברחבי העולם, רועים מתמודדים עם אי-ודאות ושינויים קיצוניים ובלתי-צפויים. בנקאים...
X 22 דקות
הכול סבבה
לכאורה, לפנינו מטרה קלה: המלה "סבבה". הרי דומה שהיא חדרה לכל מקום וסופחה לאינספור הקשרים בשפה היומיומית. מה לא "סבבה"? הכול סבבה. ובכל זאת, היא שווה עיון תחבירי, פנים-עברי.
מבחינת מקורה, מדובר במלה ערבית. השורש הערבי הקלאסי הוא צ.ב.ב. ויש לו שני עולמות משמעות: האחד עניינו זרימה, השתפכות, שפע נוזל ושפיעה של מים או אפילו של מתכת לוהטת ביציקה; ואילו השני נוגע לכמיהה עזה, לרצון חזק, להשתוקקות. מעט התעמלות מחשבתית יכולה אולי אפילו לקשור בין שני העולמות הללו, אולי במונחים של אנרגיה ודינמיות, אם כי לא ברור מה נשיג בכך. כל בירור או ספקולציה מהסוג הזה עשויים לתרום להבנה של הערבית (הקלאסית, אולי המודרנית בעקבותיה) אך לא בהכרח יקדמו אותנו מבחינת השפה העברית.
יש לנו כל הסיבות להניח שמקור המלה אכן בערבית, ולכן מוטב לנו להביט אל הערבית המדוברת. למשל, כפי שהדברים מופיעים במילון הנהדר של מי שהיה אחד מגדולי החוקרים והמתעדים של הדיאלקטים הערביים בסביבתנו המיידית, במרחב שבין הגליל, ירושלים ושפלת החוף, יוחנן אליחי שהלך לא מזמן לעולמו. במילונו "המילון החדש לערבית מדוברת – ערבי עברי", גרסה מקוצרת של המילון הגדול שהוא עמל עליו עשרות שנים ושגרסה רחבה שלו הופיעה באנגלית – "The Olive Tree Dictionary", אליחי בהיר וקצר: "צבאבה" בערבית פלסטינית פירושו "יופי, מצוין", ואפילו "פנטסטי".
איננו זקוקים ליותר מכך כדי להתרחק מהמילון הערבי הקלאסי ולהסתכל אל המתרחש כאן בארץ, והפעם בעברית. ראשית, אנחנו מכירים את "סבבה" (כך מופיעה המלה העברית) בדיוק במובן הזה ובאותו השימוש: כתואר שמובנו "מצוין״, ״נהדר״, ״פנטסטי" וכו'. "הייתה מסיבה סבבה", "הלך לנו סבבה במבחן הסופי" – אלה משפטים יומיומיים בעברית העכשווית שלנו.
אך יש "סבבה" אחרת, שתפקידה מורכב יותר, והיא בעלת תחביר מעניין ולא מאוד פשוט לתיאור. כוונתי ל"סבבה" שמביעה הסכמה. "עם הסנדוויץ', במקום פירה יצא לכם סלט ירוק", אומרים בבית הקפה, ומהלקוחות נשמע קול המשיב "סבבה", כלומר הסכמה. וההסכמה אינה חייבת להיות נלהבת, או להיות קרובה לעולם של "יופי", "מצוין", "נהדר", "פנטסטי". זאת יכולה להיות הסכמה עם הבעה של חיוביות, או אפילו הסכמה כמעט ניטרלית.
כאשר מודיעים לנו שבמקום פירה יתקבל סלט ירוק, יכולה ההודעה להיות מלווה, בסופה, ב"סבבה?" – כלומר ב"זה בסדר?", עם נופך דק של חיוביות. והתשובה המקובלת, החיובית, תהיה אף היא "סבבה". והנה מתחיל להתגלות התפקיד התחבירי של "סבבה", תפקיד בשיח המדובר, בדיאלוגים בין דוברי עברית בני ימינו. אמירה נסגרת בשאלה קטנה "סבבה?" ונענית בהסכמה חלקה, "סבבה". ואפשר גם לשמוע הסכמות "סבבה" ללא שאלות, אלא כתגובה לאמירה: "רק שתדעו, אנחנו סוגרים את המטבח ב-12", והתשובה, כמובן, "סבבה" – כלומר "הבנו, זה בסדר, קלטנו".
כך יוצא ש"סבבה" יכולה "לארוז" אמירה בדו-שיח, לסמן שהאמירה הושלמה, ושהיא משוגרת אל השומע. והשומע מצדו יכול להשיב באמירה אחרת, אף היא חתומה ב"סבבה" כדי להמשיך את השיחה, או לחתום רק ב"סבבה" של הסכמה. "סבבה" מתייגת את האמירה ומתייגת גם את התגובה או התשובה. כך אנו שומעים לא פעם מין שיחה בפינג-פונג של מנות המשוגרות מצד לצד, שבהן "סבבה" מסמנת את האריזה של חבילת התוכן העוברת אל הדובר האחר.
אין ברירה אלא להסיק ש"סבבה" בעלת התפקיד התחבירי היא רכיב מוטמע, חי ופעיל בעברית החיה המדוברת כיום. אין לכך כל קשר למלה הערבית "צבאבה" או למקור כלשהו הקשור לשורש הערבי הקלאסי. "סבבה" נכנסה לעברית והחלה לפתח קריירה משלה, ובתוך כך התפצלה לפחות לשתיים: "סבבה" שם התואר, היא אלמנט אחד, מילוני בעיקרו; "סבבה" כפי שראינו כאן בקצרה היא אלמנט אחר, בעל תפקיד תחבירי מובהק.
אפשר לדבר על השפעה ערבית, ואולי לאחד הקוראים או הקוראות יהיה הסבר ערבי טוב. אבל עם הסבר כזה או בלעדיו, התחביר של העברית המדוברת עבר שינוי והסתפח אליו רכיב בעל תפקיד מעניין, שאולי עוד ירחיב את הפונקציות שלו. הנה אנו רואים: שפות עושות דברים כאלו.
נגיד אני רוצה לנסוע לחיפה?
מתנהלת שיחה, ואחד הדוברים רוצה להסביר משהו למי ששומעת אותו, אבל הוא אינו בטוח שהיא יודעת בדיוק על מה הוא מדבר, או אולי הוא מרגיש שחשוב שהיא תעקוב אחר פרטי התיאור שלו. מה עושה הדובר? למשל, אומר משפט כזה: "נכון יש את הכיכר העגולה עם הפסל של הטנק? אז בדיוק מאחוריה..."
החלק הראשון בנוי כשאלה, אך לא מגולמת בו שום ציפייה לתשובה. גם אין מדובר בשאלה רטורית במובן המקובל, שכן שאלה רטורית בדרך כלל מיועדת להפגין את הידע של מי שמשתמש בה, או לפחות להעמיד בבהירות את דעתו. זכור הרגע האומלל של שמעון פרס שמול קהל גדול שאל: "אני לוזר?", וזכה ששאלתו תיענה באורח מאוד לא מחמיא. אך פרס התכוון להשתמש בשאלה רטורית, שנועדה להדגיש קבל עם ועולם עד כמה מובן מאליו שהוא אינו לוזר, עד כמה הוא אינו רואה את עצמו כזה.
ובכל זאת, ב"נכון יש את הכיכר העגולה עם הפסל של הטנק?" אפשר לראות סוג של שאלה רטורית, שכן היא אינה כוללת ציפייה לתשובה ולא נועדה כלל לעורר את השומעת להשיב. כלומר, לפנינו מבנה תחבירי המשמש בידי דוברים לא כשאלה אלא בתפקיד אחר. במקרים רבים, מדובר ברצון למקד את תשומת לבה של השומעת, להבטיח ששני המשתתפים בשיחה יודעים במה מדובר, מכוילים ביחד מבחינת הדבר שהוזכר, במקרה הזה - "הכיכר העגולה עם הפסל של הטנק". מרגע שהשואל מקבל אישור לכך שהשומעת יודעת על איזו כיכר הוא מדבר ומזהה את מאפייניה, הוא יכול לפנות להמשך דבריו, שהם העיקר שהוא רוצה לומר.
תגובתה של השומעת כמעט לעולם לא תהיה מילולית. היא עשויה להנהן קלות, לרמוז בעיניה, בהבעת פנים, כלומר במחווה שתבהיר לדובר שהוא יכול להמשיך בידיעה מלאה שדרכו קדימה סלולה.
מבנים מהסוג הזה אינם מוגבלים ל"נכון....?" אלא מתגלים גם במשפטים שפותחים באלמנטים כמו "נגיד..." דוגמה חדה לכך זכורה לי בכיתה שבה התלמידים התבקשו לכתוב הגדרה לכיסא, ונדרשו להתחיל את ההגדרה ב"כיסא הוא..." – עניין לא פשוט, מחשבתית יותר מאשר תחבירית. בכל אופן, התלמידים, בני 12, התקשו מאוד במשימתם, ובמצוקתם היה מי שמול הדף הלבן ניסה לחתום את העניין כולו בהפטרת המשפט "נגיד אני רוצה לשבת.... כזה!"
המשפט "נגיד אני רוצה לשבת" אינו שאלה רטורית. אמנם מפי התלמיד הצעיר המשפט הסתיים בעלייה בטון, אבל גם העלייה בטון, כמו המשפט הקצר כולו, אינה אלא מעשה של מיקוד תשומת הלב והשיחה לעניין שהדובר רצה לוודא שהוא ברור: שהוא מדבר על אביזר, כלי או רהיט שעניינו בחיינו הוא שאנו יושבים עליו. תשומת הלב המבוקשת, זאת שהדובר רצה לוודא שהיא ממוקדת, היא תשומת לבו של השומע, בין אם מדובר באדם בודד, כמו בדוגמה הראשונה, ובין אם בכיתה ובמורה ביחד, כמו בדוגמה השנייה. כלומר, "נגיד אני רוצה לשבת", וגם "נכון יש את הכיכר..." הם מבנים תחביריים בעלי תפקיד רטורי מוגדר בהחלט: מיקוד תשומת הלב של השומע, של הצד השני בשיחה, כדי שהכול יהיו מאוחדים בהבנה במה מדובר ועל יסוד מה ההסבר יכול להמשיך.
אפשר בוודאי למצוא עוד אלמנטים פותחים למשפטים מהסוג הזה, פרט ל"נכון" ו"נגיד", אך מה שחשוב הוא המבנה התחבירי המתגלה לנו: שאלה רטורית שנועדה למקד את תשומת הלב כדי להמשיך בהסבר, לוודא שכל המעורבים בשיחה יודעים במה מדובר ויכולים להשתמש במידע המוסכם כדי להמשיך קדימה בהסבר ובקליטתו. השאלות הרטוריות הללו משמשות בדיאלוגים, והן נפוצות מאוד בשפה העברית שבפינו. חשוב לשים לב לכך שמבנים תחביריים בשיחה נוטים להיות שונים מאוד מהמבנים המשמשים בסיפור הדברים ובתיאורים כלליים.
תיאור הלשון ותחבירה חייב לקחת בחשבון את הסביבה שבה מתפקדים המבנים למיניהם, היכן הם מתגלים. הדבקות בממצאי אמת והניסיון העקבי להבין אותם מתוך הקשרם הם המאפשרים לנו לגלות את מלוא יופיו של התחביר של הלשון כפי שהיא מתקיימת באמת.