אלכסון קלאסיק התשמע קולי

כולם מדברים לעצמם, אך לצורה שבה אנו עושים זאת יש השפעה חשובה על הצלחתנו בחיים
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

ב-2010 נסע הפסיכולוג אית'ן קרוס ברחובות אן ארבור שבמישיגן, ועבר בהיסח הדעת ברמזור אדום. "אית'ן, חתיכת אידיוט!" אמר לעצמו, ונשבע לנהוג בזהירות במהלך שאר הנסיעה. ואז, מכיוון שהוא בכל זאת פסיכולוג, הוא החל לחשוב על מה שקרה רגע לפני כן. הוא לא אמר, "אני חתיכת אידיוט". "פניתי לעצמי בשם הפרטי שלי", הוא ציין לעצמו. "למה?"

כמה חודשים לאחר מכן התראיין כוכב הכדורסל לברון ג'יימס בטלוויזיה על החלטתו לעזוב את קליבלנד קבאלירס לטובת מיאמי היט. האוהדים בקליבלנד שרפו גופיות עם המספר שלו במחאה, אבל ג'יימס הסביר שהחלטתו התקבלה ממקום של שלווה. "יותר מכול, לא רציתי לקבל החלטה רגשית", הוא אמר לקהל. "רציתי לעשות את הדבר הטוב ביותר בשביל לברון ג'יימס, את מה שיעשה את לברון ג'יימס מאושר". רבים הטילו ספק בשפיותו, וגם קרוס היה עשוי לייחס את הניסוח של ג'יימס לנרקיסיזם של כוכבים אלמלא אותו רגע במכונית. ואז קרוס שמע את מלאלה יוספזאי, פעילה פקיסטאנית למען זכויות נשים וכלת פרס נובל הצעירה ביותר אי פעם, מתארת את גישתה כלפי הטליבאן ב"דיילי שואו". "'אם בא אלייך טליבאן, מה את עושה, מלאלה?'", נהגה לומר לעצמה פעם. "ואז הייתי עונה לעצמי, 'מלאלה, פשוט קחי נעל ותרביצי לו'".

למשמע הדברים האלה נכנס קרוס הפסיכולוג לפעולה. הוא ידע שאנשים מדברים לעצמם באופן טבעי, אבל הוא לא ידע אם יש לכך משמעות, או אם יש איזושהי חשיבות למילים שבהן הן בוחרים להשתמש. אז הוא החליט לבדוק את זה. בסדרה של ניסויים פורצי דרך גילה קרוס שלדרך שבה אנשים מנהלים את המונולוגים הפנימיים שלהם יש השפעה עצומה על הצלחתם בחיים. מי שפונה לעצמו בכינוי הגוף "אני" נוטה להתבלבל ולהתקשות במצבים מלחיצים. אך כשאדם פונה לעצמו בשמו הפרטי, סיכוייו להצטיין במגוון מטלות, מדיבור מול קהל ועד סִנגור עצמי, נוסקים לפתע.

כשאנו משנים את צורת הפנייה שלנו לעצמנו לגוף ראשון או שלישי, אנחנו מפעילים מתג בקליפת המוח, מרכז החשיבה, ומתג נוסף באמיגדלה, שבה ממוקם הפחד; בעזרת המתג הזה אנו מתקרבים לתחושת העצמי שלנו – או מתרחקים ממנה

קרוס מתכתב עם מחקרים שביצעו אחרים, אך הוא גם מציע נקודת מבט רעננה על תחום שלא זכה לתשומת לב רבה עד היום ונחשב לכל היותר לפסיכולוגיה פופולרית – השימוש בדיבור עצמי להעלאת הביטחון. המחקר שלו מראה שלדיבור עצמי יש חשיבות רבה: זהו כלי רב-עוצמה של התודעה. כשמשתמשים בו בדרכים מסוימות ובזמנים מסוימים, הוא מאפשר למוח למצות את מרב יכולותיו.

כשאנו משנים את צורת הפנייה שלנו לעצמנו לגוף ראשון או שלישי, אנחנו מפעילים מתג בקליפת המוח, מרכז החשיבה, ומתג נוסף באמיגדלה, שבה ממוקם הפחד; בעזרת המתג הזה אנו מתקרבים לתחושת העצמי שלנו על כל עוצמתה הרגשית – או מתרחקים ממנה. מרחק רגשי מסייע לשליטה העצמית, מאפשר לנו לחשוב בבהירות ולפעול במלוא כשירותנו. מתג השפה ממזער גם את הנטייה לחשבון נפש, המעודדת חרדה ודיכאון. וכשאנו משליכים מעלינו את עול המחשבות השליליות, אנו מסוגלים לראות נכוחה, להתמקד, לתכנן לעתיד.

מדענים שחוקרים את הקול הפנימי אומרים שהוא מתעצב בילדות המוקדמת ונשאר איתנו לאורך החיים כבן לוויה וכמוזה יצירתית. הוא אינטימי כל כך, עקבי כל כך, אומר הפסיכולוג הבריטי צ'רלס פרניהו, שאפשר לומר שהוא הוא המחשבה עצמה. "כשתאיטיטוס ביקש מסוקרטס להגדיר את המחשבה", מסביר פרניהו, "השיב סוקרטס שזהו "הדיבור של הנפש עם עצמה'". אך הישמרו לכם: הקול הזה מועד לפורענות, ושימוש מוטעה או מופרז בו עלול להוביל למחשבות כואבות ואף לפסיכוזה. מנגד, הוא עוזר לנו להביט בחיינו כצופים מנותקים מן החוץ. הדיבור הפנימי הוא אחד הכלים היעילים ביותר (והמוכרים פחות) העומדים לרשותנו כדי למשול בנפשנו ולסייע להצלחה.

כשהיינו צעירים

כבר כפעוטות אנחנו מתחילים לדבר לעצמנו. הדיבור העצמי הבלתי פוסק שפעוטות מנהלים בקול רם מהווה מעין מדריך, מפת דרכים שהם מייצרים לעצמם; בעזרת הקול הם מנחים את עצמם כיצד לבנות בתים מלגו או לבטא את המילים והמשפטים שהם רואים בספרי ילדים.
הנה דוגמה לילד קטן שמנחה את עצמו כיצד לבנות משאית צעצוע: "את הגלגלים שמים פה, שמים אותם פה. אוי, צריך להתחיל מחדש. צריך לסגור את זה. הנה, עכשיו זה סגור. מתחילים מחדש". הדיבור העצמי הזה, שהפסיכולוג הסובייטי לב ויגוצקי כינה בשם "דיבור פרטי", נועד "לשנות את המשימה העומדת בפני הילד, בדיוק כפי שהמברג משנה משימה של הרכבת צריף", אומר פרניהו. "ביטוי מילולי של מחשבות מעניק להן צורה מוחשית יותר, והופכת אותן לקלות יותר לשימוש".

ויגוצקי טען שדיבור פרטי אינו רק מנגנון מכני – הוא הפעולה החברתית האולטימטיבית, אימוץ ופירוש מחדש של דברים שנלמדו מהמבוגרים ומובעים כעת מחדש במילותיו של הילד. ככל שהמשימה מאתגרת יותר, כך הדיבור יהיה מורכב וקולני יותר כדי לעזור לילד לזכות בשליטה על פעולותיו ועל התנהגותו.

בעזרת הדיבור העצמי הילד מנווט במה שוויגוצקי כינה "אזור ההתפתחות המקורב": ממלכת האתגרים שמעבר ליכולות הילד, אתגרים שהוא אינו מסוגל להתמודד עמם לבדו. ילדים בונים שותפויות עם מבוגרים כדי לרכוש מיומנות כלשהי, ואז ממשיכים לבדם ומדברים לעצמם כדי להתמודד עם המשימה. כשהם לומדים לשלוט בדיבור העצמי, הם מפנימים אותו עד שהוא משתתק כמעט לגמרי – הוא עדיין קיים כחלק מדיאלוג מתמשך של האדם עם עצמו, אבל בצורה אינטימית יותר, שאינה משודרת החוצה.

דור של פסיכולוגים המתמחים בילדים, ובראשם לורה ברק (Berk) מאוניברסיטת סאות' אילינוי, השקיעו עשרות שנים בתיעוד הניואנסים האלה: מורים או מטפלים מוצלחים מלמדים את הילדים את השפה הבלתי רגשית, היעילה, המעשית שתעזור להם להשתלט על כל משימה שהיא; הילדים, בתורם, משתמשים בשפה הזאת בדיבור הפרטי שלהם כדי ללמד את עצמם דברים אחרים. "את יכולה לעשות את זה – תנסי שוב", עשויה לומר לעצמה ילדה שהסתבכה במשימה כלשהי; בעזרת סדרה של ביטויים לוגיים היא תצליח להדריך את עצמה בפתרון הבעיות המאתגרות ביותר. לעומת זאת, מורה כועס וקצר רוח עלול להנחיל בילדים שפה עצמית תבוסתנית. ילדים שנחשפים למורים כאלה לומדים את שפת התסכול: הם לא מצליחים להנחות את עצמם ומתרגזים ברגע שהם מרגישים מבולבלים. "טיפש אחד, אתה לא יודע לעשות שום דבר", יאמר לעצמו הילד ויזרוק את הספרים לצד השני של החדר. ובנוסף לכול, הילד לא יצליח להשתלט על המשימה.

ברק גילתה גם שדיבור פרטי בילדות משכלל את הדמיון. כדי להעמיד פנים שאתה ג'יימס בונד נדרשת קואורדינציה מורכבת – לארגן את "ציוד המרגלים" שלך, למצוא מקום מסתור בברצלונה (מתחת למדרגות), להפתיע את האויב בספינה שלו (האמבטיה) ולהכין את התעודות המזויפות למטוס (המיטה). הפעולות האלה תלויות בתפקודים הניהוליים של המוח, אך גם תורמות להם: מדובר בשליטה בתשומת לב, דיכוי דחפים ובחירה בתגובות שהולמות את המצב, שילוב סוגים שונים של מידע בזיכרון ארוך-טווח, כמו גם תכנון, ארגון וחשיבה גמישה – בדיוק המיומנויות שתורמות אחר כך להצלחה אקדמית.

בעזרת הדיבור העצמי ילדים משרטטים את הדמויות המומצאות שלהם ומפעילים אותן. ברק גילתה שככל שהם מדברים לעצמם יותר בזמן שהם משחקים ב"כאילו", עולה הסיכוי שהם יממשו את האסטרטגיות האלה גם בבגרות; כך הם מניחים את התשתית לחיים של תשומת לב, סדר וויסות עצמי. "זה מיתוס שילדים עם חברים דמיוניים יש איזושהי בעיה", מציינת ברק. "ילדים שמדברים עם חברים דמיוניים מרבים בדיבור-עצמי גם כמבוגרים, וזה תורם לשליטה העצמית שלהם".

משחקי-כאילו, הקשורים באופן מהותי לדיבור העצמי, מעניקים לילדים מרחק פסיכולוגי מחיי היומיום שלהם, אומרת ברק. והמרחק הזה מספק להם את המרחב הנפשי שהם זקוקים לו כדי לשלוט בדחפים שלהם. ואם הדיבור העצמי הוא אחד ההישגים הגדולים של האנושות, מתנה מהאבות ומהמטפלים האבולוציוניים שלנו, שהרגיעו אותנו והלעיטו אותנו במילים, הרי שהוא, בתורו, אחד הגורמים המניעים העמוקים ביותר לאבולוציה האנושית.

עכשיו, כשאנחנו גדולים

אותה תשתית של דיבור עצמי שהמטפלים שלנו מנחילים לנו, ואנו ממשיכים ובונים לאורך שנים של משחקי-כאילו, מנחה גם את הדיבור העצמי של המבוגרים. מילים שנחרתו במוחנו בשנים הראשונות לא משפיעות רק על מרכזי השפה שבקליפת המוח, אלא גם על המוח הלימבי הפרימיטיבי והאמיגדלה, שם זיכרונות רגשיים מתעצבים ופחדים כובלים אותנו למוכר ולידוע. כשהדיבור העצמי מגיע לאמיגדלה, הוא עלול להטביע אותנו בחרדה. אך, מצד שני, הוא עשוי גם לשחרר אותנו ממנה ולעזור לנו להפגין משמעת עצמית גם בנסיבות תובעניות (כמו תחרות ספורטיבית או הרצאה).

בניסויים הראשונים שערך אית'ן קרוס בנושא דיבור עצמי (במעבדה לרגש ושליטה עצמית שאותה הוא מנהל באוניברסיטת מישיגן) הוא מצא שהשימוש בשם הפרטי ממזער את החרדה החברתית, את הפחד שיאמדו אותנו בהקשר חברתי – זו הסיבה שרוב האנשים שונאים להרצות. הוא מנטרל את החרדה החברתית לא רק לפני האירוע המלחיץ, אלא גם – וזה חשוב מאוד – אחריו, כשאנשים נוטים להתייסר על ביצועיהם.

קרוס ביקש מ-89 גברים ונשים להרצות ולהסביר מדוע הם המועמדים האידיאלים לעבודת החלומות שלהם. כל משתתף קיבל חמש דקות להתכונן. חצי מהם התבקשו להשתמש רק בכינויי גוף כדי לתאר את עצמם במסמך שהכינו לשם כך; החצי השני התבקשו להשתמש בשמותיהם הפרטיים. אלה שבקבוצת כינויי הגוף נתקפו חרדה ונטו לחשוב שהמשימה בלתי אפשרית. התגובה הטיפוסית הייתה: "איך אני יכול לכתוב הרצאה בחמש דקות?". הקבוצה השנייה חשה חרדה נמוכה יותר וביטחון רב. בשלב ההכנה להרצאה, רבים מהם עודדו את עצמם באמירות כגון, "אתה יכול לעשות את זה, אית'ן".

שינוי האופן שבו אנשים מדברים לעצמם – מכינוי גוף לשם פרטי – יכול להיות שיטה כואבת פחות מחשיפה אינטנסיבית למצב שמעורר חרדה

אבל המבחן הסופי נערך לאחר מכן. ההרצאות של אלה שהשתמשו בשמם הפרטי היו טובות יותר (לפי מעריכים עצמאיים), והם לא שקעו במחשבות שליליות לאחר מכן; הם גם חשו פחות דיכאון ובושה. במחקרים אחרים מצא קרוס שהשימוש בשם הפרטי העצים את המשתתפים – מה שנראה לאחרים כאיום, נראה להם כאתגר. משתתפים שהשתמשו בכינוי הגוף "אני" הרגישו שאינם מסוגלים לעמוד במשימה. "בעת ההתמודדות עם רגשות עזים, כדאי לקחת צעד לאחור ולהביט במתרחש ממרחק", מסביר קרוס. "קל מאוד לייעץ לחברים, אבל הרבה יותר קשה לעזור לעצמך. כשאנשים משתמשים בשמם הפרטי, הם מתרחקים מהעצמי תוך כדי ההתרחשות, וזה משפר את הביצועים שלהם".

להקל על המוח

ג'ייסון מוֹזֶר (Moser), מדען מוח ופסיכולוג קליני מאוניברסיטת מישיגן סטייט, מצא שהשימוש בשם הפרטי מקל את עומס העבודה של המוח. הוא מדד פעילות חשמלית במוח בזמן שנבדקים השתמשו בסוגים שונים של דיבור עצמי. מוזר אסף שתי קבוצות של נשים והראה להן תמונות של גבר במסכה המצמיד סכין לגרונה של אישה. אחת הקבוצות כללה נשים בעלות נטייה לדאגה כרונית. כל אחת מהקבוצות התבקשה לתאר בעזרת דיבור עצמי כיצד האירוע המוצג בתמונה יוכל להסתיים בצורה חיובית. ובאותו זמן מדד מוזר את הפעילות החשמלית באונות של הקורטקס הפרונטלי ובמערכת הלימבית.

כשהנשים השתמשו, באופן טבעי, בכינויי גוף כגון "אני", הדאגניות היו צריכות להתאמץ הרבה יותר מחברות הקבוצה השנייה כדי לאמץ השקפה חיובית – וגם אז הן לא הצליחו להירגע. הפחד שהאישה המותקפת מתה השתלט עליהן. ככל שהאונות הקדמיות עבדו קשה יותר, כך המוח הלימבי שלהן נעשה חרד יותר; המשימה הזאת כלאה אותן במעגל אכזרי של מחשבות אפלות, חרדה, מחשבות נוספות וחוזר חלילה.

אותן נשים התבקשו לחזור על תרגיל הדיבור העצמי, אלא שהפעם היה עליהן להשתמש במודע בשמן הפרטי במקום בכינויי גוף. הן דיווחו על ירידה דרמטית ברמות החרדה. האלקטרודות קלטו את השיפור הנפשי – הן תיעדו את הירידה האדירה בכמות האנרגיה הנצרכת באונות הקדמיות. יתר על כן, גם הפעילות באמיגדלה פחתה בערך בחצי. החרדה של הנשים הדאגניות – כפי שבאה לידי ביטוי בפעילות החשמלית במוחן – שככה. הממצאים האלה מראים שהגישה הטיפולית המקובלת להפחתת חרדה – טיפול בחשיפה – אינה בהכרח הגישה הנכונה. בדרך כלל, פסיכולוגים שמשתמשים בטיפול קוגניטיבי-התנהגותי מבקשים מהמטופלים להתגבר על פחדים לא רציונליים בעזרת חשיפה אינטנסיבית למצב שמעורר בהם חרדה, שתוכיח להם ששום דבר רע לא קורה להם. מפחדים לחצות גשר גבוה? אז לכו על גשר שוב ושוב עד שהפחד ישכך. "לעתים קרובות אנשים לא מתמידים בטיפולים האלה כי הם כואבים כל כך", מדווח מוזר.

יכול להיות שהעינוי הזה מיותר. שינוי האופן שבו אנשים מדברים לעצמם – מכינוי גוף לשם פרטי – יכול להיות שיטה כואבת פחות ועמידה יותר לחיסול החרדה. פחד ממעליות? אולי אוכל להתגבר עליו אם פשוט אומר לעצמי "תקשיבי, פאם, תיכנסי למעלית ותלחצי על 6". שינוי של מילה יכול ליצור שינוי במוח. "זה כמו מתג אוטומטי. המוח מדליק ומכבה את העצמי", מסביר מוזר. "הוא תוכנת בנו על-ידי האבולוציה, נבנה בתוכנו על-ידי השפה. זאת לא הדרך שבה ניסינו להרגיע את עצמנו בעבר, אבל המחקרים מראים שאין צורך לגעור במוח הרגשי. השפה יוצרת מרחק אמיתי".

״הקולוסוס מרודוס״ מאת לואיס דה קולרי 1580 - 1621. באדיבות גטי אימג׳ס

״הקולוסוס מרודוס״ מאת לואיס דה קולרי 1580 - 1621. באדיבות גטי אימג׳ס

קרוס טוען שהמרחק הפסיכולוגי שנוצר בעקבות השימוש בשם הפרטי מקנה לנו חוכמה. הוא פותר את מה שקרוס מכנה "פרדוקס שלמה": כפי שהמלך שלמה הראה, קל יותר לאנשים לחשוב בהיגיון על בעיותיהם החברתיות של אחרים. דיבור עצמי בשם פרטי מסיט את הפוקוס מהעצמי, ומאפשר להם לגלות את אותה מידה של חוכמה גם כשהם חושבים על עצמם.
בסדרת מחקרים ביקש קרוס מנבדקים סטודנטים לחשוב מה תהיה השפעת המיתון של 2008 על חיפושי עבודה מנקודת מבט פנימית (האם זה משפיע עליהם) או מנקודת מבט מרוחקת (האם זה משפיע על מישהו אחר). הוא גם ביקש מהנבדקים לדון, משתי נקודות המבט, בתמורות שיתחוללו בעולם אם המועמד הפוליטי המועדף עליהם יפסיד בבחירות לנשיאות באותה שנה.

ייתכן שישנן מילים ספציפיות, מעבר לשמות הפרטיים שלנו, שיכולות לקחת אותנו גבוה יותר, מהר יותר, רחוק יותר. את האפשרות הזאת יהיה עלינו לחקור בהמשך

בכל אחד מהניסויים האלה ניכרה ענווה אינטלקטואלית רבה יותר אצל בעלי נקודת המבט המרוחקת; הם היו קשובים יותר לשינויים עתידיים, גמישים יותר ופתוחים יותר לנקודות מבט מגוונות. באופן כללי, היה להם קל הרבה יותר לחשוב על דברים בצורה נבונה ושקולה. "נקודת המבט המרוחקת מאפשרת לאנשים להתגבר על התפיסות האגוצנטריות שלהם ולהביט בתמונה הכוללת", מדווח קרוס. "וזה בדרך כלל משהו שאנחנו מתקשים לעשות במערב; אנחנו זקוקים לאיזשהו מנגנון, לטריק, שיוציא אותנו מחוץ לראש שלנו".

ממחקר משותף שערכו מוזר וקרוס לאחרונה עלו ראיות לכך שהמרחק שיוצר הדיבור העצמי אכן מקנה חוכמה. החוקרים ביקשו מסטודנטים מתנדבים להשתמש בדיבור עצמי בזמן שניטרו את הפעילות המוחית שלהם בעזרת fMRI. אצל הנבדקים שדיברו אל עצמם בגוף שלישי התגלתה פעילות מוחית דומה לזו שתועדה אצל סטודנטים שייעצו לחבריהם. אך לא כך היה בקרב חברי קבוצת הביקורת, שפנו אל עצמם בכינויי גוף. לפי קרוס, הממצאים האלה חלים על כל סוגי מערכות היחסים החברתיות, מכיוון שבכל היבטי חיינו קיימת אותה אסימטריה – אנחנו טובים יותר בהתמודדות עם בעיות של אחרים מאשר בהתמודדות עם הבעיות שלנו. הוא מאמין שריחוק עצמי יכול לחדד את צורת החשיבה שלנו לגבי עימותים חברתיים, בין אם מדובר בעסקים או באהבה.

מונולוג אינסופי

כולנו מנהלים מונולוג פנימי. לאורך כל חיינו קיים במוחנו זרם תודעה, פרשנות בלתי פוסקת על עצמנו והעולם. רוב הפרשנות הזאת שקטה, מנוסחת בקצרנות פרטית ייחודית. ומסתבר שהיא חשובה למגוון רחב של תהליכים שכליים. אך למרות שהדיבור העצמי יכול לשפר את הוויסות העצמי ואת היכולות הקוגניטיביות שלנו, יש לו גם צד אפל. פרניהו טוען שתקלה מסוימת בהפנמת הדיבור הפרטי אצל פעוטות עלולה לגרום להזיות שמיעתיות אצל מבוגרים. ובנוסף, קרוס מציין שאנשים עלולים להשתמש בריחוק שהדיבור העצמי מייצר כדי להימנע מהתמודדות עם רגשות.

אבל מדע הדיבור העצמי עודו בחיתוליו. ייתכן שישנן מילים ספציפיות, מעבר לשמות הפרטיים שלנו, שיכולות לקחת אותנו גבוה יותר, מהר יותר, רחוק יותר. את האפשרות הזאת יהיה עלינו לחקור בהמשך. בינתיים, הדיבור העצמי שכבר הספקנו לגלות מעיד על שורשיה העמוקים של השפה ועל יכולתה להשפיע על החלקים הפרימיטיביים ביותר במוחנו, לשלוט ברגשות שמצרים את צעדינו. אם נלמד אנשים איך לדבר לעצמם ביעילות, אומר קרוס, "נוכל להגיע למקומות העמוקים האלה בעזרת התערבויות פשוטות, ואלה חדשות חשובות מאוד".

Reprinted from Psychology Today. Copyright 2015 Sussex Publishers LLC.
Distributed by Tribune Content Agency.

המאמר מובא לכם כחלק מיוזמה שלנו, "אלכסון קלאסיק", שמביאה מדי פעם דברים שפרסמנו בעבר, חשובים במיוחד, עבור עשרות אלפי קוראינו החדשים שאולי לא הכירו את האוצרות שצברנו ושלא נס ליחם.

המאמר התפרסם לראשונה ב"אלכסון" ב-11 ביוני 2015

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי פמלה ויינטראוב, Psychology Today.

תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

7 תגובות על התשמע קולי

01
ד.

הנאמר כאן, כאילו אדם המדבר אל עצמו בגוף שלישי "מכבה" את העצמי, נראה כעומד בסתירה למציאות החברתית שבה כאשר אדם מדבר עם אחרים על עצמו בגוף שלישי הדבר נחשב דווקא כאגוצנטריות מופלגת.
את שתי התצפיות הללו אפשר ליישב בהשערה שהדיבור על העצמי בגוף שלישי מפחית חרדות בכך שהוא מסיר מהעצמי את האחריות למעשיו של אותו "גוף שלישי"/"שם-פרטי" . כלומר, העצמי מדמה לרגע שהוא אינו זה שעשה את השטות,או אינו זה התובע מעמד חברתי.

לא מאוד פורץ דרך. יש הפרעות אישיות שתכליתן להתרחק מחוויית החוויה בעצמך - אפשר להגיד שזה שכלול של הדיבור העצמי לכדי אמנות (וקוראים לזה הפרעה נפשית, בין היתר DID).

כמו בכל דבר - נדרש איזון. המחקרים של קרוס מזכירים לי את המחקרים על הקורלציה שבין מחשבה על זקנים להליכה איטית יותר או מחשבה על גאונים והצלחה במבחן (https://www.psychologytoday.com/blog/social-brain-social-mind/201203/does-thinking-grandpa-make-you-slow). אין ספק שמחשבה עלולה ליצור מציאות - זה לא חדשני או פורץ דרך...

06
עדי

להבנתכם, אם אני פונה לעצמי בכינויי הגוף ״את״, כמו בדוגמה של הילדה שאומרת לעצמה ״את יכולה״, זה שקול לפניה לעצמי בשמי, או לשימוש בכינויי גוף אחרים (ובניהם ״אני״)?

    07
    רן פררו

    לדעתי זה שקול לפנייה בשם הפרטי. הרי אף בן אדם לא יפנה לעצמו בגוף שלישי ("הוא חייב לעשות את זה"). אז ההשוואה ההגיונית, ממה שהבנתי, היא בין "אני" לבין "את/ה"(או שם פרטי).
    בנוסף, הפנייה היא בדרך כלל משולבת ("ג'ים, אתה חייב להצליח") ולכן שייכת לאותה קבוצה