ולעתים נכפה עלינו לעזוב את הבית

הגוף כבית, מחלה קשה כמסע, החלמה כשיבה לבית שהשתנה, לאחר דרך ארוכה. מטפורות שהן מציאות של חיים.
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

האנתרופולוג האמריקאי רוברט מרפי, יליד 1924, לקה במחלה קשה כשהיה בשנות החמישים לחייו. מרפי כתב ספר אישי ועיוני שבו תיעד את מהלך מחלתו והרהר על חוויותיו כחולה. בשורות הפתיחה הוא מסביר כי "ספר זה נולד מתוך ההכרה שהחולי הארוך שלי במחלה של עמוד השדרה הוא מעין מסע אנתרופולוגי מורחב, שכן במסגרתו התהלכתי בעולם חברתי שהיה לא פחות זר לי בתחילה מיערות האמזונס. ומכיוון שחובתם של כל האנתרופולוגים לדווח על מסעותיהם, בין אם לקצווי ארץ ובין אם לפינות רחוקות באותה המידה של החוויה האנושית, זהו הדיווח שלי".

מטאפורת המחלה כמסע אנתרופולוגי שייכת למארג של דימויים תרבותיים המתארים את חוויית המחלה כקטיעה של הישיבה הבטוחה בבית, וביקור או מסע בארץ זרה ולא נודעת. מדוע דימויים כאלה רווחים כל כך בתרבות? מה הם יכולים ללמד אותנו על המחלה כהתנסות אנושית? אילו היבטים של חוויית המחלה משתקפים בדימויים האלה ומובלטים באמצעותם? אלה הן השאלות שבהן יעסוק מאמר זה, בתקווה להאיר באור נוסף את משמעות המחלה.

לצורך הדיון אבחין בין שלושה מערכים של דימויים, או בין שלושה דגשים השונים במקצת זה מזה: הראשון קשור במחלה כהתערערות של הבית או התרחקות כפויה ממנו. השני קשור במחלה כסוג של עולם מקביל, רחוק וזר, והשלישי – בהתנסות במחלה כמסע. אתחקה בסדר זה אחר משמעויותיהם.

דימוי המחלה כקטיעת הישיבה הבטוחה בבית, נגזר במידה מסוימת מדימוי רווח אחר – של הגוף האנושי כבית

הגוף האנושי כבית, מחלה כפגיעה בביתיות

דימוי המחלה כקטיעת הישיבה הבטוחה בבית, נגזר במידה מסוימת מדימוי רווח אחר – של הגוף האנושי כבית. "תולדות הגוף כמוהן כבית", כותב המשורר יאיר הורביץ, ובשיר אחר, יפהפה, ששמו "הבית" הוא כותב:

גַּם אִם הַקִּיר, הַתִּקְרָה וְהָרִצְפָּה הֵם מֵחָמְרֵי
מִלִּים וַחֲלוֹם, אֶקְרָאֵם בַּיִת.

ההקבלה בין הגוף ובין הבית היא עתיקת יומין, אינטואיטיבית ורווחת למדי בתרבות. רופאים נודעים בימי הביניים ובעת החדשה, השתמשו בספריהם במטאפורות ארכיטקטוניות לתיאור איברי הגוף ותפקידיהם, וכן לתיאורן של מחלות. האיור המצורף מופיע בחיבור אנציקלופדי בשם "מעשה טוביה", שיצא לאור ב-1708, זכה להצלחה רבה ותורגם לכמה שפות. החיבור נכתב על ידי טוביה הרופא (טוביה כהן), רופא יהודי יליד צרפת שפעל בפדובה שבאיטליה. טוביה הרופא ערך הקבלות מפורטות בין איברי הגוף והמערכות הגופניות ובין חלקי הבית.

טוביה הרופא, בית, גוף

"מעשה טוביה" (1708): אברי הגוף מדומים לחדרי הבית וחלקיו. תצלום: Houghton Library, ויקיפדיה

אף על פי שניתן למצוא בתרבות ובאמנות דוגמאות להקבלות בין איברי גוף חולים וחלקים פגומים בבית – לדוגמה, המשורר האמריקני סטיבן קוסיסטו כותב על עצמו כי כאדם עיוור, הוא בוהה בעולם דרך שמשות חלון מלוכלכות ושבורות – בקריאה שלי נתקלתי בפחות הקבלות עם אופי קונקרטי ויותר בהתייחסויות מופשטות לקשר בין מחלה ומושג הבית, כמו בספרים פופולריים שעוסקים במחלה: "לאפשר לעולם עם סערת הרעמים שלו להיכנס הביתה" (ספר של מורת זן שחלתה בסרטן), "יסודות סדוקים" כתיאור של מחלת הזאבת, "כל מחלה היא געגועים הביתה".

מה אם כן מאפיין את מושג הבית, אילו תכונות של החוויה הגופנית מובלטות באמצעות ההשוואה לבית, וכיצד דימויים של מחלה כהתערערות של הבית, עקירה מן הבית או השלכה אל תוך מקום שהוא ההפך מביתי, שופכים אור נוסף על המחלה כהתנסות אנושית? אין ספק כי לצד ההקבלה בין הגוף ובין הבית הממשי, מדובר לא פחות ואולי בעיקר על הבית כארכיטיפ –  מושג ה"ביתיות", מה פירושו מבחינה קיומית "להרגיש בבית", "לדעת שיש בית לחזור אליו", או לחלופין "להיות חסרי בית".

הבית הוא נקודת הייחוס הבסיסית ביותר שלנו בעולם. המקום שאנחנו יוצאים ממנו וחוזרים אליו בציפייה למצוא שהוא עדיין שם

הבית הוא נקודת הייחוס הבסיסית ביותר שלנו בעולם. המקום שאנחנו יוצאים ממנו וחוזרים אליו בציפייה למצוא שהוא עדיין שם. הבית מייצג יסודות של קביעות, יציבות והמשכיות בחיינו, וקשור בתחושות של סדר, ביטחון, ודאות ומוּכּרות.

הבית מייצג סוג של קניין פרטי בעל חשיבות מיוחדת. רשות היחיד. ביתנו שייך לנו –  אנו אחראים עליו, מטפלים בו, ונהנים ממידה רבה של שליטה ואוטונומיה ביחס אליו. קירות הבית מפרידים בין פנים וחוץ ומייצגים תיחום ונפרדות מהעולם – כל מה שבתוכם, ורק מה שבתוכם הוא שלנו במובן מיוחד. הקירות תוחמים בתוכם חלל שמאגד ומארגן תחתיו שורה של פונקציות וסדרים קבועים, באופן הנותן מענה על הצרכים האנושיים הבסיסיים, הן הצרכים הביולוגיים והן הצרכים הנפשיים בביטחון, שייכות, אינטימיות ופרטיות. הפילוסוףגסטון בשלאר כותב כי הבית הוא הפינה הראשונה שלנו בעולם. הוא מקשר את מרכזיותו של הבית ויתרונותיו לחלימה בהקיץ: הבית מגן על החולם ומאפשר לו לחלום בשקט.

לאור כל זאת, אפשר להבין מדוע רווחת החשיבה על הגוף במונחים של בית ועל האדם כמתגורר בתוך גופו – "אדם בתוך עצמו הוא גר".אנו תופשים את האדם כתחום בגבולות גופו, ואת הגוף כקניינו הפרטי הראשוני ביותר של האדם. הגוף, הנתפש כמשכנה של הנפש או העצמיות, הוא המכלול שאיתו אנחנו יוצאים לפגוש את העולם. בדומה לבית, הגוף מעניק לנו יציבות, המשכיות, זהות ואוריינטציה. הגוף נותן מחסה, מכיל בתוכו את החיים הפיזיים והנפשיים, מספק מענה על צרכים בסיסיים ומאפשר לנו לפעול בעולם.

הגוף והבית אינם קבועים לחלוטין – יש בהם חיוּת, תנועה ושינויים מסוגים שונים. תהליכים של כניסה ויציאה, התבלות, קלקול ותיקון, ואפילו עיצוב בהתאם לצרכינו

הגוף והבית אינם קבועים לחלוטין – יש בהם חיוּת, תנועה ושינויים מסוגים שונים. תהליכים של כניסה ויציאה, התבלות, קלקול ותיקון, ואפילו עיצוב בהתאם לצרכינו. ועם זאת, השינויים שמתחוללים בגוף ובבית אינם מטשטשים את הקביעות, היציבות וההמשכיות כאיכויות הדומיננטיות באופן שבו הם נחווים. בבית ובגוף, לכל דבר יש זמן ומקום.

האנתרופולוגית הרפואית גיי בקר (Becker), בספרה 'חיים שהופרעו', מדגישה את הקשר בין גוף בריא לחוויות של סדר, המשכיות וסדירות. בקר טוענת שהבסיס לתחושות הסדר והרציפות הקיומיים שלנו מצוי בגוף. ההבנה שלנו את עצמנו ואת העולם מתחילה עם ההישענות שלנו על התפקוד הסדיר של גופנו. הידע המגולם בגוף משפיע בכל רגע באופן עמוק על כל פעולותינו בחיי היום יום. בנוסף, אנו נושאים איתנו את ההיסטוריה שלנו דרך הגוף. העבר כמו משוקע או מגולם בגוף באופן המשמר את תחושת ההמשכיות של הזהות ושל סיפור החיים. לכן, שיבוש משמעותי בתפקוד הגוף מערער באופן עמוק כל כך את קיומנו.

קיקי קוגלניק, רובוט נשי

"רובוט נשי" (1964), קיקי קוגלניק. תצלום: ויקיפדיה

החוקרת קיי טומבס בחנה לעומק את חוויית החולי, תוך הישענות על התנסויותיה כחולה בטרשת נפוצה. טומבס טוענת כי חוויית המחלה מתאפיינת בתחושה כוללת של שיבוש, אשר קשורה לשינוי רדיקלי ביחסים בין הגוף ובין העצמי. בַבריאות, הגוף נלקח במידה רבה כמובן מאליו והיכולות הגופניות אינן מושכות תשומת לב מיוחדת. בני האדם פועלים בעולם באמצעות גופם, בלי להקדיש מחשבה מיוחדת ללכידות בין הגוף לעצמי. המחלה מפרה את תחושת האחדות בין האדם לגופו. הגוף שתפקודו נפגע פולש אל הקיום היומיומי והופך למוקד תשומת הלב. הגוף פוגם בפעילויות, תכניות ופרויקטים, ומפריע למעורבות של האדם בעולם הסובב אותו. בדרכים שונות הגוף נחווה כזר, מנוכר ואחר לעצמי, כמין אופוזיציה ואפילו ככוח זדוני.

התחושה שהאדם כבר אינו בן-בית בגופו, מתוארת לעתים באמצעות מושג האל-ביתיות. אסביר על קצה המזלג את משמעות המושג. זיגמונד פרויד, במסה "האלביתי" מ-1919, התחקה אחר תחושה מסוימת שמתוארת במילה הגרמנית "Das Unheimliche", אשר אין לה מקבילה בשום שפה אחרת. זו מילה הכוללת בתוכה את המילה בית (Heim), את הסיומת liche, אשר הופכת אותה לשם תואר, ואת התחילית בעלת המשמעות השוללת – Un. המושג בשלמותו קושר בין הבית לבין חוויות של אימה, חלחלה, זרות וחוסר התמצאות. האלביתי הוא מושג מתאר את תחושת הזרות שמתגלה דווקא בתוך המקום המוכר והאינטימי ביותר, ואת הצמרמורת ואי־הנוחות במפגש עם המוכר שהוא בה בעת זר ומאיים. כל אחד מאתנו יכול להיזכר ברגע שבו שם לב פתאום לשינוי גופני לא צפוי. בבת אחת, תופעה גופנית תמימה שאולי כלל לא הבחנו בה קודם לכן, הופכת לסימן או רמז מבשר רעות. המקום האינטימי ביותר הופך לזר, המקום הבטוח ביותר הופך למסוכן וחורש רעה.

אחת הפרשנויות שפרויד דן בהן ביחס למושג האלביתי היא פרשנותו של הפילוסוף הגרמני שלינג, שלפיה האלביתי הוא "כל מה שצריך להישאר מוצנע, אך התגלה". מחברים אחדים הציעו כי האלביתיות של המחלה נובעת בראש ובראשונה מהנכחת העובדה שאנחנו מנסים כל כך לשכוח – העובדה שהגוף יכול להתקלקל ללא תקנה, והחיים שבתוכו הם זמניים בלבד.

הפילוסוף הצרפתי ז'אן לוק ננסי, כתב בשנת 1999 מסה על השתלת הלב שעבר עשור קודם לכן. ננסי מתאר באריכות את התנסותו כחולה, אשר ספוגה בתחושות של אחרות, זרות ואלביתיות. הוא מדגיש כי הזרות אופפת את כל היבטי החוויה. על הליקוי הקטלני שהתגלה בלבו הוא כותב באופן פיוטי את הדברים הבאים: "לבי הלך והפך לזר הפרטי שלי – זר בדיוק משום שהוא בתוכי. [...] זרות מגלה את עצמה "בַלב" של הדבר המוכר ביותר – אך המילה מוכר אומרת מעט מדי. זרות בְלב מה שמעולם לא סימן את עצמו כ"לב". עד עתה הוא היה זר לי מכוח היותו מחוץ למודעות, אפילו לא נוכח. אבל כעת הוא נחלש, וזרות זו מפנה אותי בחזרה אל עצמי".

מחלה קשה היא משבר שמפר את האיזונים ויוצר – לפחות לזמן מה – קריסה לקוטב הזרות. כבר איננו מרגישים בבית בגופנו, וגם לא בעולם. אנחנו הופכים לזרים אפילו לעצמנו

לסיכום הדיון במחלה כהתערערות הביתיות, אני רוצה להציע את הניסוח הבא, שהתגבש אצלי בעקבות קריאת טקסטים רבים על מחלה. החיים האנושיים מתאפיינים בשורה של מתחים דיאלקטיים בין צמדי ניגודים, כמו: יציבות ושינוי, המשכיות וקיטוע, סדר וכאוס, ביטחון ואי ודאות, שליטה וחוסר אונים, מוכרות וזרות, שייכות וניכור. כשהכול בחיינו כשורה פחות או יותר, מתקיים שיווי משקל במתחים הדינמיים האלה. ואולם, זהו שיווי משקל לא סימטרי. במצבים שאינם משבריים, כששלומנו תקין – השינוי מופיע על רקע היציבות, הכאוס על רקע הסדר, וכן הלאה. היכולת שלנו לתפקד בעולם בלי להיות מוצפים בחרדה, קשורה באיכויות כגון סדר, יציבות, המשכיות, שליטה, ביטחון, מוכרות ושייכות. כל האיכויות האלה מזוהות תרבותית עם מושג הבית ועם החוויה הנעימה של "להרגיש בבית", והן דומיננטיות גם בחווייה הגופנית כשאנחנו נהנים מבריאות גופנית. התפרצות של מחלה קשה היא משבר שמפר את האיזונים ויוצר – לפחות לזמן מה – קריסה לקוטב המנוגד, שאפשר אולי לכנותו 'קוטב האי-ביתיות'. כבר איננו מרגישים בבית בגופנו, וגם לא בעולם. אנחנו הופכים לזרים אפילו לעצמנו.

בית, חצר, כורסה, צמחים

להרגיש בבית. תצלום: ארנו סמית'

מחלה כארץ לא נודעת

תיאור המחלה כביקור במקום רחוק וזר, ארץ לא נודעת, גלות, או מעין יקום מקביל, אף הוא רווח מאד בתרבות. מובן שיש קשר הדוק בין דימויים אלה לבין הדימויים העוסקים בעזיבת הבית, ועם זאת, דימוי הנסיעה לארץ רחוקה וזרה מכיל רבדים נוספים של משמעות.

הזכרתי בפתיחת המאמר את האנתרופולוג רוברט מרפי, שדימה את מחלתו למסע אנתרופולוגי לקצוות המרוחקים ביותר של החוויה האנושית. לעומתו, אינגה קלנדינן, היסטוריונית אוסטרלית שלקתה במחלת כבד חמורה ונזקקה להשתלת כבד, כותבת כי התפרצות המחלה דמתה לנפילה מטה אל תוך מאורת הארנב של אליס, אל עולם הדומה לעולם הרגיל ועם זאת פועל על-פי עקרונות שונים למדי. דימוי הנפילה במאורת הארנב ממחיש בצורה חזקה את התחושה של מעבר פתאומי אל יקום מקביל, ואת חוויית הזרוּת וחוסר האונים מול מציאות חדשה ולא מובנת, שמנוגדת כמעט בכל מובן לעולם הביתי והמוכר.

המחלה כהתנסות שהיא עולם שלם: זהו אמנם עולם מסוכן, מלא בסבל ובאובדן מסוגים שונים – אבל בה בעת הוא גם עולם מלא, עשיר ומעניין

כותבים אלה, וכותבים רבים אחרים, מדגישים את הזרות של עולם המחלה ואת המרחק בינו לבין עולם היומיום. הם כותבים על המחלה כחוויה של התקה מעולם אחד לעולם אחר, שיש בה לא מעט דמיון לחוויות של הגירה ופליטות.

דימוי הביקור בארץ זרה מתאר את המחלה לא רק על דרך השלילה, כלומר דרך האין, מה שנקטע, התערער או אבד. אלא גם דרך היש. המחלה כהתנסות שהיא עולם שלם: זהו אמנם עולם מסוכן, מלא בסבל ובאובדן מסוגים שונים – אבל בה בעת הוא גם עולם מלא, עשיר ומעניין. אפשר להזכיר כאן את וירג'יניה וולף, שכתבה במסה שלה מ-1930 On Being Ill: "חשבו עד כמה מחלה היא מצב נפוץ, כמה עצום השינוי הרוחני שהיא מביאה איתה, כמה מעוררות תדהמה הארצות הלא-נודעות שנחשפות כאשר אורות הבריאות כבים [...]  כאשר חושבים על כך [...] זה באמת נראה מוזר שמחלה לא תפסה את מקומה לצד אהבה ומלחמה וקנאה, בין הנושאים הראשונים במעלה של הספרות".

בתקווה לא לחטוא בייפוי של המציאות, אני רוצה להצביע כעת על הקשר בין מאפיינים אלה של המחלה לבין הפוטנציאל הטמון בה, ללמידה והבנה חדשה. הוגים מתחומים מגוונים עוסקים מזוויות שונות ברעיון, שמרחק וזרות הם תנאים חיוניים להתאפשרותם של תהליכי הבנה והפקת משמעות בחיי היומיום, ואפילו של ניסוח רעיונות תיאורטיים חדשים.

אודיסאוס, סירנות

אודיסאוס והסירנות. פסיפס מהמאה השנייה לספירה. המוזיאון הלאומי של תוניס, ברדו. תצלום: ויקיפדיה

ההיסטוריון ג'יימס קליפורד פרסם בשנת 1989 את המאמר "רשימות על נסיעה ותיאוריה". קליפורד פותח את המאמר בציון השורשים האטימולוגיים של המילה תיאוריה בשפה היוונית. הפועל שממנו נגזרת המילה קשור מצד אחד לרעיון של התבוננות ותצפית, ומצד אחר הוא קשור לנסיעה. מתברר כי אחת המשמעויות המקוריות של עיסוק בתיאוריה, היא נסיעה בשליחות הפוליס לצפות בפסטיבל או טקס דתי הנערך בעיר אחרת. קליפורד כותב: "תיאוריה היא תוצר של התקה, של השוואה, של מרחק מסוים. כדי לעסוק בתיאוריה, אדם עוזב את הבית".

במדעי האדם מקובלת מזה כמה עשורים הגישה לפיה מחקר הוא פעילות המושתתת על דיאלוג בין נקודות מבט שונות – בין נקודת המבט של החוקר, עם המטען התרבותי שאיתו הוא מגיע, לבין נקודות המבט המגולמות בתופעה שהוא חוקר, שמתרחשת בשדה אחר וזר. התנועה הדיאלוגית בין המוכר לבין הזר היא כר פורה לצמיחתם של ידע חדש והבנות חדשות.

בהמשך לכך, חוקרי תרבות מציינים כי אחד המקומות הפוריים להתבוננות על התרבות הוא מקומו של חוקר ששייך לקבוצת מיעוט בתוכה, ולכן מחזיק בזהות כפולה. חוקר כזה אינו מרגיש לגמרי בבית בתרבות הכללית, הוא אינו אאוטסיידר אבל גם לא אינסיידר, ויכולתו להתבונן בה בו-זמנית מבפנים ומבחוץ, עשויה להיות בעלת ערך מיוחד. גם אדם שלקה במחלה קשה עובר מעין התקה מן העולם הבריא ומחיי היומיום, והתקה זו עשויה לאפשר לו להגיע לידי תובנות וגילויים חדשים.

כותבים אחדים משתמשים במטאפורת המחלה כמעבר למקום מרוחק, כדי לבטא את הרעיון שמחלה משנה את נקודת המבט על החיים ומשמעותם, לטוב ולרע. דברים שרואים משם לא רואים מכאן. הסוציולוג ארתור פרנק כתב בממואר על התנסויותיו במחלות מסכנות חיים, כי: "מחלה חמורה מציעה את ההתנסות של הילקחות כמעט עד לגבול החיים, משם אתה יכול לראות היכן חייך יכלו להסתיים. מעמדת תצפית זו אתה בה בעת מוכרח ויכול לחשוב בדרכים חדשות על הערך של חייך".

מחלה קשה כרוכה במשבר של משמעות, שבו חיי החולה והמציאות בכללותה מאבדים את משמעויותיהם הקודמות ואת מוּכּרותם ועוברים הזרה

החוקרת חווי כראל, שחלתה במחלת ריאות קשה, מציעה כי מחלה היא התנסות פוקחת עיניים מבחינה פילוסופית, שאפשר להשתמש בה כדי לחקור את החוויה האנושית. כראל טוענת כי מחלה יוצרת הזרה (distancing effect) ביחס ליומיום הנורמלי. מחלה קשה כרוכה במשבר של משמעות, שבו חיי החולה והמציאות בכללותה מאבדים את משמעויותיהם הקודמות ואת מוּכּרותם ועוברים הזרה. החולה חוֹוה את עצמו כמי שהתרחק מחיי היומיום, מן הנורמה, מזהותו הישנה ומעולמם של הבריאים. העולם הפיזי והעולם החברתי, הממשיכים בשלהם, שוב אינם נחווים כמסבירי פנים אלא כקשים ומלאים במכשולים – למשל, כשאדם מגלה פתאום עד כמה המרחב הציבורי והחיים החברתיים אינם מותאמים לאנשים בעלי מוגבלות גופנית. כראל מציעה כי אפקט ההזרה מקנה למחלה תפקיד פילוסופי מיוחד, שכן הוא מעורר את החולה להתבונן על היבטים של הקיום האנושי הרגיל והנורמלי, שהיו שקופים לפני פרוץ המחלה בגלל רגילוּתם.

מנהרה, נתיבים

גם במנהרה יש נתיבים, אפשרויות, כיוונים. תצלום: בריאן ג'ונסטון

מחלה כמסע

מטאפורת המחלה כמסע היא אחת המטאפורות הנפוצות ואפילו השחוקות בהקשר של מחלה, בפרט בתרבות האמריקנית. השימוש בה מהדהד – לרוב באופן שאינו מודע – את תיאוריית 'מסע הגיבור' של חוקר המיתולוגיה האמריקני ג'וזף קמפבל. בספרו מ-1949, "הגיבור בעל אלף הפנים", קמפבל טען כי סיפורי גיבורים בספרות של עמי העולם חולקים בסיס מיתולוגי משותף, מבנה עלילתי אוניברסלי שאותו כינה בשם "מסע הגיבור". סיפורים אלה מגוללים את סיפורו של גיבור אשר עוזב את המציאות המוכרת שלתוכה נולד ויוצא לדרך מפרכת בעולם לא מוכר. במסעו, הגיבור עומד בתלאות, סכנות, אתגרים ומבחנים המחשלים את כוחו, ובעקבות זאת הוא זוכה בגמול, לעתים בצורה של הבנה וחוכמה עמוקה. לבסוף, הגיבור חוצה בשנית את הסף שבין העולמות וחוזר לעולמו המוכר עם החוכמה והניסיון שרכש, שבהם הוא יכול כעת להשתמש לטובת האחרים.

מטאפורת המסע משקפת עבור רבים את המציאות של המחלה כתהליך קשה ומפחיד, אך גם מלא בתגליות יקרות ערך, במפגשים עם דמויות מיטיבות, ובגילוי כוחות ומשאבים פנימיים

לתאוריה של קמפבל הייתה השפעה תרבותית נרחבת מאד במחצית השנייה של המאה העשרים. הסוציולוג ארתור פרנק עמד על הקשר בין "מסע הגיבור" לבין מבנה נפוץ של סיפורי מחלה, שפרנק כינה The Quest Narrative– סיפור המחלה כסיפור של מסע אישי של חקירה וגילוי.

אם כן, מטאפורת המסע משקפת עבור רבים את המציאות של המחלה כתהליך קשה ומפחיד, אך גם מלא בתגליות יקרות ערך, במפגשים עם דמויות מיטיבות, ובגילוי כוחות ומשאבים פנימיים. היא מקפלת בתוכה את הרעיון שלפיו ההתנסות בַייסורים ובסכנות של המחלה בתוך עולם אחר וזר, העניקה לחולה פרספקטיבה חדשה ותובנות עמוקות על חייו, ובסופו של דבר תרמה לצמיחתו האישית. בין אם החולה החלים ו"חזר הביתה בשלום מן המסע", ובין אם לא –  הוא כבר אינו האדם שהיה. הוא אולי חבול, פגוע ומצולק אך בסופו של דבר הוא ניחן בראייה בהירה יותר.

כדרכן של מטאפורות, מטאפורת "המחלה כמסע" אינה רק משקפת היבטים של המציאות אלא גם משמשת כלי להבניה שלה. זוהי תבנית תרבותית זמינה, המסייעת לחולים לארגן את חוויותיהם לסיפור עלילה שיש בו אבני דרך, תפניות ותהפוכות. השימוש במטאפורה זו משקף את הצורך האנושי למצוא סדר והיגיון בכאוס, ולהעניק משמעות לסבל. אחרי הכל, אדם שחש שהסבל רושש אותו מבלי להעניק לו דבר, יתקשה מאד להסתגל לחיים עם המחלה או אחרי המחלה. הנפש האנושית זקוקה מאד לרעיון שהחוויות הקשות והאובדן העשירו אותנו בדרך כזו או אחרת.

במקום סיכום, אחתום את המאמר בשיר של המשוררת חווה ניסימוב – שיר שאפשר לראות בו תיאור של הסתגלות למצב של מחלה או אולי התאוששות ממחלה. השיר מתאר את ההשבה של תחושת הביתיות, אולי את היכולת להרגיש שוב בבית בגוף שהשתנה. אבל אפשר להבחין שהדברים לא חזרו בדיוק לקדמותם. משהו השתנה בהווייתה של המשוררת, והשינוי הוא עדין אך משמעותי. אתן לשיר היפה לדבר:

מַשֶּׁהוּ הִשְׁתַּנָּה.
קִירוֹת הַחֶדֶר מִתְרַחֲבִים
הַזָּוִיּוֹת לֹא מְאַיְּמוֹת עוֹד,
הָרִצְפָּה יוֹתֵר יְצִיבָה.
פַּעַם עוֹד יַשְׁרִישׁ הַבַּיִת, וּבֵינְתַיִם
אֲוִיר צַח פּוֹרֵץ מִמְּקוֹמוֹת נִסְתָּרִים.
גַּם הַבֶּכִי שֶׁלִּי צָלוּל יוֹתֵר
כְּמַנְגִּינַת נֵבֶל שֶׁשָּׁמַעְתִּי פַּעַם בַּחֲלוֹם.
אֲבָל אֲנִי עֵרָה,
עֵרָה.
כָּךְ צָרִיךְ לִהְיוֹת.

 

נורית ענבר-וייס היא פסיכולוגית. דוקטורנטית בתכנית ללימודי פרשנות ותרבות באוניברסיטת בר-אילן.

תמונה ראשית: דרך: מי יודע לאן? מי יודע עד מתי? תצלום: היידן ווקר, unsplash.com

Photo by Hayden Walker on Unsplash

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי נורית ענבר-וייס.

תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

4 תגובות על ולעתים נכפה עלינו לעזוב את הבית

01
שטרודל

השיעור הטוב ביותר לחיים הוא החולי המצריך מימך לממש ביטויים שלא ידעת עליהם עד שהגיעה הגירויי התואם לביטוי התגובתי ומכך החולי והקשיים כפי שציינתם הוא המורה הטוב ביותר לאיך לחיות ולא איך לפחד מלחיות כפי שהאוטומטיות המנטאלית אצל רוב האדם הבריא , תודה לכם על שאתם מראים לאדם הבריא את שיכול להיות בעוד רגע כחולה סופני שחי עד מותו במקום כמת עד מותו

04
נורית ענבר-וייס

תודה רבה על התוכן העשיר של התגובה. הפסיכואנליטיקאי דונלד ויניקוט כתב תפילה אישית, משאלה להיות חי ברגע מותו. זה מתכתב עם דברייך.
דבורה פלורסהיים ז"ל, פסיכולוגית ישראלית שכתבה בהעמקה יוצאת דופן, בכנות וברגישות על חוויותיה כמטפלת שחלתה בסרטן שד גרורתי, הגיבה על התפילה של ויניקוט בטקסט יפהפה משלה.
אפשר למצוא אותו כאן:
https://dvoraflorsheim.wixsite.com/dvora-florsheim/kesem-hhachyaa-shel-winnicott