המשוואה בקצרה: פחות (אמנות) זה יותר (כסף)
X זמן קריאה משוער: 4 דקות
בשנות השישים התקין אנדי וורהול בסטודיו שלו מערכות אזעקה שונות
זה לא שהוא פחד שמישהו יגנוב לו את האומנות
הוא בנה מיצב
כל קרני הלייזר של כל האזעקות כוונו לנקודה אחת במרכז החדר
שבה לא היה כלום
הוא קרא למיצב הזה "פסל בלתי נראה"
נורא שעשע אותו לראות איך המבקרים הפעילו את האזעקות השונות בבת אחת
אבל הרעשים המחרישים והאורות המהבהבים שיגעו את העוזרים שלו
אז אחרי חודש נותקה המערכת מהחשמל
עשרים שנה מאוחר יותר, וורהול עמד עם הגב לקיר במועדון ריקודים במנהטן
מימינו היה שלט קטן שבו היה כתוב "פסל בלתי נראה"
אחרי כמה דקות הוא עזב את המקום
מה שנשאר הפך ליצירה המוגמרת
היא עדיין מוצגת בתערוכות שונות ברחבי העולם
אבל רק בהסכמת בעליה החוקיים
***
רוברט סמית'סון טען שמיצבים צריכים לרוקן חדרים, לא למלא אותם
אותו הדבר תקף בעסקי האנדרטאות
המונומנטים הכי מוצלחים שנבנים היום הם מונומנטים לכלום
המרכיב המרכזי בהם הוא אוויר
הפתיחה של מרחב ציבורי שהיה חסום
מנצחת כל ניסיון להוסיף למרחב האמור חומר נוסף
זיכרון המצבה מתעלה על מצבת הזיכרון
המזבח לנספים נספה בעצמו
מה שיש זה ריק אסתטי, ניהיליזם פוליטי, חרקירי ארכיטקטוני
מיכאל ארד הבין את זה ממש מצוין
יש לי בניו יורק שכן קצת מוזר
אנחנו תמיד אומרים שלום - שלום
אבל אף פעם לא ממש דיברנו
כשעשיתי את המחקר לטקסט הזה
מצאתי צילום של השכן עומד באמצע שדה
ומציג קנבס ריק לסוס לבן
גיליתי שקוראים לו ברונו ג'קוב
שהוא צייר ידוע שמצייר בלי צבעים
הוא רק משתמש בחומרים בלתי נראים
כמו גלי מוח, ריר של חלזונות, ושלג שירד על העיר ציריך
***
בתחילת שנות התשעים, מאוריציו קטלן נכנס לתחנת משטרה
הוא ביקש לדווח על רכוש גנוב
נתנו לו למלא טופס שבו הוא טען שיצירת אמנות בלתיֿ-נראית נגנבה ממכוניתו
בין אם הוא שיקר או לא
הוא מסגר את הטופס והציג אותו לאחרונה בטייט מודרן בלונדון
בין אם השוטר שחתם על ההצהרה הבין את הבדיחה או את היצירה
הוא לא קיבל על תרומתו אפילו אגורה
בשנים האחרונות, טינו סגל מוכר את האמנות שלו למוזיאונים מאוד מכובדים
הסכומים מכובדים לא פחות
חוץ מזה, ההסכם הוא מילולי בלבד
שום נייר לא נחתם
שום אובייקט לא מחליף ידיים
שום קטלוג לא מודפס
שום מזכרת לא נמכרת
אין אפילו שלט שמציין את שם העבודה או את שם האומן
התיעוד של האמנות אסור בתכלית האיסור
הקונה רק מקבל אישור להציג "מצב מובנה"
לדוגמא, שומרים במוזיאון שפתאום מתחילים לשיר
או זוג שמתגפף על הרצפה במשך שעות
סמואל בקט אמר שזה בסדר גמור לשתוק, אבל צריך גם לחשוב על סוג השתיקה
הערה זו תעזור לנו לבודד שתי עבודות מהמסורת שאחריה אנחנו מתחקים
כשג'ון קייג' הלחין את 4′33″, שבו פסנתרן "מנגן" שקט במשך יותר מארבע דקות
וכשאיב קליין יזם את "הריק," תערוכה שבה לא הוצג דבר
הם רצו שאנשים יתייחסו אל הכלום כאילו הוא משהו
זה מה שנקרא "פטיש"
קייג' ביקש מהמאזינים להקשיב לשקט עצמו
בעת שישבו מעונבים באולם הקונצרטים
קליין ציפה מהמבקרים הפריזאים לראות ולהרגיש את החלל הריק
ואפילו לקנות אותו ממנו
כתשלום הוא הסכים לקבל רק מטילי זהב
אם הקונה הסכים לשרוף את הקבלה
קליין הסכים לזרוק מחצית מהזהב לקרקעית נהר הסן
מס הכנסה לא התערב
המשוואה בקיצור:
פחות (אמנות) זה יותר (כסף)
לפני חודש באו המון אנשים לפתיחה של תערוכה חדשה במרכז לאמנות בברלין
בארבע הקומות המוארות היטב, לא היתה אפילו יצירה אחת על הקירות הלבנים
לא שמעתי אף אחד מזכיר את קליין בין בירה לנקניקייה
בין כה וכה, האמנות היא רק תירוץ באירועים שכאלו
אבל זה כבר היה מוגזם
כמו מסיבת חתונה בלי חתן ובלי כלה
על אף שהיה די ג'י, אף אחד לא רקד
זה הרגיש כאילו היה שקט וכולם רקדו
הקלישאה בעולם הנדל"ן היא מיקום, מיקום, ומיקום
הקלישאה בעולם האמנות היא הקשר, הקשר, והקשר
אף אחד לא מתייחס למשתנה בשירותים
אבל בגלריה היא סנסציה
שירותים בלי ציורים על הקירות הם שירותים בטוב טעם
גלריה לאמנות שנפתחת לקהל הרחב בלי שום אמנות היא גלריה רדיקלית
לא נמאס כבר מ"האובייקט המצוי" של מרסל דושן?
הקטע החדש זה "האובייקט הנפקד"
אבל דושן הוא גם זה שהבין שאפילו אם ניפטר מהאובייקט האומנותי
עדיין נשאר תקועים עם האומן
לכן בשנות השישים הוא טען שבעתיד
האמן עצמו יצטרך לרדת למחתרת
***
דורצ'ינג שיי הוא האמן שמימש את חזונו של דושן בניו יורק של שנות השמונים
במשך שנה שלמה הוא "הופיע" במיצג שבמסגרתו הוא נמנע מכל מגע עם אמנות
הוא אסר על עצמו לעשות אמנות, לדבר על אמנות, לראות אמנות, וכו'
אבל יש משהו אירוני בהתייחסות ללא-אמנות כאמנות, במיצג שבו דבר לא מוצג
לכן הוא הקדיש את שלוש עשרה השנים הבאות בחייו ליצירה חדשה ויחידה
במשך הזמן הזה הוא עשה אמנות, אבל הוא אסר על עצמו להציג אותה
הוא שמר בסוד את היצירה עד לסיומה
היום אנחנו יודעים שהרעיון שלו היה להיעלם
פשוט להמשיך ולחיות באנונימיות
זאת היתה האמנות
אחרי זה הוא פרש
ברטולט ברכט כותב:
"אדם שלא חתם על שום מסמך, שלא השאיר אפילו תמונה אחת,
שלא היה נוכח, שלא אמר כלום:
איך הם יכולים לתפוס אותו?
תמחק את העקבות שלך"
וורהול הבין שאם האמן הוא לא רואה שאינו נראה
אז הוא נהפך לחלק מהאמנות
שיי הבין ש"אמנות בלתי-נראית"
היא רק השלב שלפני "בלי אמנות"
***
ביום ראשון שעבר ביקרתי בכנסייה שהוסבה לגלריה
אין צלבים
אין ספסלים
אין פסל או תמונה אשר בשמיים ממעל או בארץ מתחת
חושך כמעט מוחלט בחלל די עצום
רק מנורה פשוטה בודדת בגובה המותן
מתנודדת מהתקרה הגבוהה מצד לצד
עולי הרגל למקומות קדושים נהפכו בימנו לתיירים במוזיאונים
הקדושה לא נעלמה
היא פשוט עברה מהקתדרלה למומה
רק לפני מאה שנה התחילו הרבה אנשים להבין שאין אלוהים
האם אנחנו מוכנים להתמודד עם ההבנה שאין אמנות?
דוד קישיק הוא פילוסוף. נולד בבאר שבע. פרסם שני ספרים, Wittgenstein's Form of Life ו- The Power of Life. תרגם מאיטלקית לאנגלית שתי אסופות מאמרים של ג'ורג'ו אגמבן, ?What Is an Apparatus ו- Nudities. חבר במכון לחקר התרבות בברלין, מלמד באמרסון קולג' בבוסטון, גר בניו יורק.
תגובות פייסבוק
18 תגובות על זאת היתה האמנות
אני דווקא אהבתי במיוחד את האופן בו הטקסט כתוב. המילים עסקו באמנות ובנפקדות וכך עוצבו ונוסחו צורנית.
אגב כל אותם הדימויים הנעדרים ואזכור הכנסייה הריקה בסוף הזכירו לי את הדת הנפלאה והנבחרת שאנו משתייכים אליה לכאורה, על כל סלידתה המכוננת מהפסל והתמונה, ופתאום כל האמנות הנפקדת הזאת קיבלה עבורי משמעות אחרת, מפחידה קצת.
אולי הדבר הכי טוב שהתפרסם פה עד עכשיו, פשוט מעולה מעולה מעולה.. בדיוק מה שאני חושב ! רק שהכותב השכיל לנסח זאת בצורה כל כך יפה...
חבל שלא ניתן להשאיר תגובה ריקה. ובכל זאת, זוהי תגובתי:
-----------------------------------------
| |
| |
| |
| |
| |
-----------------------------------------
נהדר
אבולוציה של תודעה אמנותית ...קראתי בהנאה.
תודה על המאמר
נהניתי ממנו מאד
במיוחד מהתגובות המגוונות שהוא יצר וגם
מחשבה משל עצמי
לפני 100 שנה התחילו הרבה אנשים לשאול מהו אלוהים?
אז מהי האמנות?
אני אגיד את אותו הדבר שאני יענה גם בקשר לאמונה
המוח אומר שאין, הלב אומר שיש
יותר הגיוני בלי, אבל יותר נעים עם
את אלוהים פספסתי, הפסדתי... על האמונה באמנות אני לא הולך לוותר
בלה בלה בלה
הבל הבל הבל
לבלוב בלבול
בלבב פינמה.
התגובה ההזו היא ציור, קומפוזיציה של אותיות ואין לה משמעות מילולית חלק מיצירות אומנות המוצגות כתגובות למאמרים.
גם ההסבר על השיר הוא ציור ואין לו שום משמעות מילולית.
אגב משתנות בגלריה, טניה בויגרה- אמנית פרפורמנס, הציבה את המשתנה של דושאמפ בשירותים של הגלריה והזמינה את המבקרים ללכת ולהשתין בה.
מה שנקרא אמנות שימושית
אז אין אלוהים (זה לא בהכרח נכון)
ואין אומנות (נו ברור)
הרדוקציה תחריב הכל?
אז האמונה אינה באלוהים
ואמנות עולה על אומנות.
האם אנחנו מוכנים? חלקית. אבל את הילדים שלנו זה כבר לא יעניין.
מהנה מאוד. גם הצורה ודרך ההצגה של הדברים
לפני כמה מאות שנים, בתקופה שבה הפוסט מודרניזם היה חכמה גדולה, חי מלך שאבל להתלבש. יום אחד שני חייטים, בוגרי האקדמיה לעיצוב ואמנות הביאו למלך בגדי מלכות חדשים - שקופים.. בלה בלה בלה.. עד שמתוך הקהל קם ילד אחד, מהפריפריה, וצעק שהמלך הוא עירום. ילד טיפש..
אמנות, אלוהים, ריק (יש תורות שלמות ועתיקות שמתעסקות בכך, כמעט בכך תרבות) הם "המשך" של ה"נפש"/ ה"רוח". האם אתה מוכן לוותר על הנפש, האם היא הדבר הבא ש"יעלם". אינני סבור שכך יהיה.
כתיבה מצויינת שמעלה שאלה רלוונטית מתמיד
במונחים של תקופה אנחנו בין הפוסט מודרניזם למודרניזם
ויקח לנו זמן להבין שאין נרטיב או לחילופין שאנחנו מתגעגעים לגבולות אפילו טיפה יותר כהים באשר איפה מתחילים ומסתיימים דברים
אמנות, מוסר, אמת ושאר קונסטרוקטים שיצרנו ועכשיו הם עוברים הבנייה מחדש. או שמא פשוט מתפוגגים?
לי ואולי לכולם ואולי לאף אחד יש את התשובה
תודה לך
מה שיש בכתבה ואין באף אחד מהאמנים שהוזכרו בכתבה זה אמפתיה. כל האמנים שהוזכרו, ללא יוצא מן הכלל, הם אמנים שלא נתנו חשיבות להתבוננות באחר, לחושים הפיזיים שלהם עצמם או לאפשרות אמיתית של תקשורת בין אישית. כל האמנים שהוזכרו בכתבה מהווים גם פרסונות אמנות שדמותם (הריקה במכוון מתוכן) היא חלק בלתי נפרד מאמנותם והמניע המרכזי לפועלם הוא אגו-מניאקיות שלא יודעת גבולות. חשוב גם לזכור שכל האמנים בכתבה נחשבים לאמנים מכוננים ומשפיעים.
אולי הגיע הזמן שנתמודד עם הדמיון הכל כך בולט בין הבחירות שלנו באמנים מכוננים, הבחירות שלנו בפוליטיקאים והבחירות שלנו במנהיגים בכלל.
ואולי הגיע הזמן שנפסיק להסתכל על האמנות (ועל העולם) בדיכוטומיה של הכל או כלום. יש אמנות טובה ויש אמנים טובים. הם פשוט פועלים בשקט ובצניעות ולא עושים כל כך הרבה רעש כמו שאמירות גדולות וריקות מתוכן יכולות לעשות.
מעניין וקולח, תודה
שבע שנים (טובות) עברו מאז קראתי את הכתבה הזו.והנה היא צצה שוב ... בזמן בו וירוס .בלתי נראה*. יוצר כאוס גלובלי בכל רמה לוקאלית. הטוטאליות של הגלובליות. ואיה האמנות שתצילנו ?
* וכמו באמנות - לא הוירוס .הבלתי נראה. מחולל את ה"פלא", אלא האדם שמשתמש בחומרי מציאות לתועלתו וכוונותיו.
מעניין מאוד. אם להמשיך את הקו של מסקנת המאמר אפשר שהאמנות מחייבת אמונה, אם לא באל אז אמונה באמנות לפחות. אך בעידן של אבדן האמונה כאפשרות, יתכן שגם האמנות נאלמת.
קיום אצור
בשנים האחרונות תחום האוצרות קנה לו נוכחות ציבורית ותרבותית בולטת. "אוצֵר(ת)" הוא תחום עיסוק ואף מקצוע מוכר, ומוסדות אקדמיים מכשירים בעלי מקצוע, אוצרים ואוצרות לרוב. היות שכך, ראשית יש להתבונן במונח "אוצֵר", שמציין אדם שאחראי על תכנים במוזיאון או בתערוכה: איסופם, שימורם, עריכתם, הצגתם תוך מתן הקשר ונימוקים לבחירה ולאופן ההצגה, להחלטה לשמור ולשמר פריטים מסוימים וכיוצא בכך.
מבחינת השפה העברית, הדברים ברורים למדי: השורש א.צ.ר. נוגע לאיסוף, אגירה ושמירה וכן – כפועל יוצא – למתן ערך למה שנאסף ונשמר. ערכו של אוצָר אמיתי מבוטא גם בכך שלא פעם, בוודאי במקרים של ערך כלכלי, תרבותי או רגשי מובהק, האוצר עצמו מורכב מ"אוצרות", פריטים יקרים ונחשבים במיוחד. איסוף וערך, שמירה וייחוס חשיבות – אלו ההיבטים הבולטים הנוגעים לשורש א.צ.ר. והם משליכים על עיסוקם של האוצְרים ועל תחום האוצְרוּת. הדגש הוא על איסוף ושמירה, ומעבר לכך נוספים המובנים הקשורים לבחירה, לסידור, לעריכה ולמתן המשמעות על ידי כל אחד מהתהליכים הללו והשיקולים הכרוכים בהם.
באנגלית, ובשפות אירופיות רבות, מקצוע האוצְרוּת אינו קשור בחבל הטבור לאגירה או לפריטים רבי ערך, כלומר לאוצָרות. מוקד העולם הסמנטי הנוגע לתחום ולעיסוק הזה הוא הפועל הלטיני cūrō, ושם הפועל הוא cūrāre, והמשמעויות שלו מאירות עיניים. בלטינית, הפועל cūrō מציין סידור, דאגה, טיפול ואף ריפוי, וגם ניהול, ממשל ואחריות על דבר מסוים, ואפילו נטילת אחריות, נשיאה בנטל ולטרוח לטובת עניין מסוים. וכך, curator ("אוצֵר(ת)") ו-to curate("לאצור") קשור ל-to cure, "לרפא". הפועל הלטיני, בשלב של עליית הנצרות, נתן לנו את cura, בספרדית (curéבצרפתית) שהוא הכומר, בעל תפקיד כנסייתי שמופקד בידיו תחום אחריות, קהילה או עניין כנסייתי אחר שהוא צריך לדאוג להם. ומכאן יש לנו גם מונח לגוף הכללי של הכמורה בוותיקן, הוא ה-curia, כלומר שם קיבוצי המציין את כלל גוף הכמורה הדואג לכל הקהילה הקתולית באשר היא. במעבר חד, באנגלית, הפועל to cure משמש לא רק ל"לרפא" אלא גם לטיפול בפריטי מזון, כך שניתן לאכול אותם לאחר זמן, כמו במקרה של החמצה, עישון או המלחה. כלומר: הטיפול שיש בו היבט של דאגה סדורה למצב העתידי של פריט המזון. וכך, טבעי ש-cūrātor בלטינית הוא מי שהופקדה בידיו אחריות, מנהל, שומר-משגיח או נאמן, גם מבחינה פורמלית-משפטית, על עניין מסוים, מי שהוטל עליו להקדיש תשומת לב ולהיות אחראי לתוצאות. מכאן, טבעי היה שתיווצר המילה שמוכרת לנו באנגלית כ-curator כשבשפות אירופיות רבות אחרות הופיעו מילים מאותו מקור לטיני. כלומר, עיקר המובן שנישא על ידי curator הוא האחריות, הטיפול והדאגה.
בימינו, בעולם הדובר אנגלית, עלה הביטוי "curated existence", לתיאור צורת חייהם של רבים המתנהלים ברשתות החברתיות ובעולם של חשיפה מוגברת. הכוונה להקפדה על אופן הצגת קורות החיים, ה"סטורי" באינסטגרם והתדמית המשתקפת מפוסטים בפייסבוק וכדומה. העיסוק המתמיד בשיוף הפינות החדות ובהעלמה של כל דבר בעייתי, שאינו חיובי או שעלול לסדוק את הדימוי מדומה לאוצרות שאינה נחה לרגע, המעצבת את האופן שבו אדם משקף את עצמו, את דמותו הגלויה, הציבורית, המקוונת. החיים מתנהלים כתערוכה, והאדם הוא מוצג שהוא מטפח ללא הרף.
בשפות הרומאניות, curar מתמקד בעיקר בריפוי, כפי שהדבר ניכר בשמו של האי הקטן והמרתק Curação ("קוראסאו") מול החוף הצפוני של אמריקה הדרומית, שנאמר עליו שהוא "אי המרפא" או "אי הרפואה". אמנם נראה שמקור שמו של האי אחר, והוא נגזר מעיוות של השם שהילידים המקוריים כינו בו את עצמם, אך במאות ה-16 וה-17 נפוצה הסברה שהאי שימש מקום מרפא למלחים שסבלו ממחסור בוויטמין סי, שגרם למחלת הצפדינה. המלחים החולים היו מושארים על האי לתקופה של ריפוי, ונראה ששפע הפירות העשירים בוויטמין החשוב שהיו זמינים באי הביא להם את המרפא הרצוי, וחיזק את המנהג לייחס לאי את השם Curação תודות לסגולות מרפא הזמינות במקום.
ובכן, מה טוב יותר להדגיש, את האגירה והשמירה או את הדאגה והאחריות? נוכל לומר ש"אוצֵר" ו-"curator" משקפים, כל אחד בדרכו, מטען של תרבות ומנטליות, המבצבץ מכל מונח על פי התרבות שהצמיחה אותו. ובכל זאת, יש לזכור כי אין פה סימטריה, שכן המונח העברי נוצר זמן רב לאחר התבססות העולם הסמנטי העשיר שהביא לעולם גם את "curator". התהליך העברי שהוליד את "אוצֵר" ואת "אוצְרוּת" הנגזר ממנו הגיוני וסביר מכל בחינה הנוגע למבנים המורפולוגיים הזמינים בעברית. יתרה מכך, השורש ר.פ.א. כבר הפיק מילים לא מעטות והוא גם אינו נוח לגזירה נוספת,מה גם שאין בו היבטים הנוגעים מיידית לדאגה, ואין בו הצד הרך שמשתקף מ-cūrāre הלטיני ומצאצאיו בלשונות הרומאניות, שם נמצא עדיין מילים שנגזרו ממנו ושמובנן "דאגה", "תשומת לב מלאת דאגה" ועוד.
העדפות הן כמובן שאלה של טעם. המונחים העבריים מבוססים ומושרשים היטב, ויתכן שלמנטליות ולהיסטוריה היהודית-עברית גניזות, גנזכים ואוצרות שמורים במעמקים מתאימים מאוד, בעוד שלעולם הספוג בנצרות קתוליות מתאימים גוונים של דאגה וחמלה, תשומת לב של מעורבות. הפועל הלטיני cūrāre הוליד צורות רבות נוספות הנוגעות לאחריות מנהלית ולטיפול בעניינים פורמליים עד השלמתם, וגם למובנים של שימת לב לתקינות ואפילו לחיפוש פשוט. רשת הקשרים ההקשרים הללו גדולה מאוד, ויתכן שצריך פעולה מסורה ורצינית של אוצְרות כדי לסדר את כולם בתערוכה לשונית מרהיבה.
זיכרון
על פניו של המת,
רק סימנים שחורים תחת העיניים.
האגרוף של הגורל,
השינה שנגררה,
הכל
כמו זיכרון אחרון.
תרגם מפורטוגזית: יורם מלצר
הֵייטור פֶרָאז מֶלו (Heitor Ferraz Mello) הוא עיתונאי ופרופסור לספרות יליד ברזיל.
החלום הישראלי של העץ המואר
דניאל זילברברגארגונים למען איכות הסביבה יוצאים הבוקר למתקפה נגד סטארט-אפ ישראלי המבקש לגדל...
X 2 דקות