זאת היתה האמנות

המשוואה בקצרה: פחות (אמנות) זה יותר (כסף)
X זמן קריאה משוער: 4 דקות

בשנות השישים התקין אנדי וורהול בסטודיו שלו מערכות אזעקה שונות
זה לא שהוא פחד שמישהו יגנוב לו את האומנות
הוא בנה מיצב
כל קרני הלייזר של כל האזעקות כוונו לנקודה אחת במרכז החדר
שבה לא היה כלום
הוא קרא למיצב הזה "פסל בלתי נראה"
נורא שעשע אותו לראות איך המבקרים הפעילו את האזעקות השונות בבת אחת
אבל הרעשים המחרישים והאורות המהבהבים שיגעו את העוזרים שלו
אז אחרי חודש נותקה המערכת מהחשמל

עשרים שנה מאוחר יותר, וורהול עמד עם הגב לקיר במועדון ריקודים במנהטן
מימינו היה שלט קטן שבו היה כתוב "פסל בלתי נראה"
אחרי כמה דקות הוא עזב את המקום
מה שנשאר הפך ליצירה המוגמרת
היא עדיין מוצגת בתערוכות שונות ברחבי העולם
אבל רק בהסכמת בעליה החוקיים

***

רוברט סמית'סון טען שמיצבים צריכים לרוקן חדרים, לא למלא אותם
אותו הדבר תקף בעסקי האנדרטאות
המונומנטים הכי מוצלחים שנבנים היום הם מונומנטים לכלום
המרכיב המרכזי בהם הוא אוויר
הפתיחה של מרחב ציבורי שהיה חסום
מנצחת כל ניסיון להוסיף למרחב האמור חומר נוסף
זיכרון המצבה מתעלה על מצבת הזיכרון
המזבח לנספים נספה בעצמו
מה שיש זה ריק אסתטי, ניהיליזם פוליטי, חרקירי ארכיטקטוני
מיכאל ארד הבין את זה ממש מצוין

ברונו ג'קוב. "פסל בלתי נראה", 2012

ברונו ג'קוב. "פסל בלתי נראה", 2012

יש לי בניו יורק שכן קצת מוזר
אנחנו תמיד אומרים שלום - שלום
אבל אף פעם לא ממש דיברנו
כשעשיתי את המחקר לטקסט הזה
מצאתי צילום של השכן עומד באמצע שדה
ומציג קנבס ריק לסוס לבן
גיליתי שקוראים לו ברונו ג'קוב
שהוא צייר ידוע שמצייר בלי צבעים
הוא רק משתמש בחומרים בלתי נראים
כמו גלי מוח, ריר של חלזונות, ושלג שירד על העיר ציריך

***

בתחילת שנות התשעים, מאוריציו קטלן נכנס לתחנת משטרה
הוא ביקש לדווח על רכוש גנוב
נתנו לו למלא טופס שבו הוא טען שיצירת אמנות בלתיֿ-נראית נגנבה ממכוניתו
בין אם הוא שיקר או לא
הוא מסגר את הטופס והציג אותו לאחרונה בטייט מודרן בלונדון
בין אם השוטר שחתם על ההצהרה הבין את הבדיחה או את היצירה
הוא לא קיבל על תרומתו אפילו אגורה

בשנים האחרונות, טינו סגל מוכר את האמנות שלו למוזיאונים מאוד מכובדים
הסכומים מכובדים לא פחות
חוץ מזה, ההסכם הוא מילולי בלבד
שום נייר לא נחתם
שום אובייקט לא מחליף ידיים
שום קטלוג לא מודפס
שום מזכרת לא נמכרת
אין אפילו שלט שמציין את שם העבודה או את שם האומן
התיעוד של האמנות אסור בתכלית האיסור
הקונה רק מקבל אישור להציג "מצב מובנה"
לדוגמא, שומרים במוזיאון שפתאום מתחילים לשיר
או זוג שמתגפף על הרצפה במשך שעות

טינו סגל, מוזיאון גוגנהיים, 2010. צילום: JJ Hall

טינו סגל, מוזיאון גוגנהיים, 2010. צילום: JJ Hall

סמואל בקט אמר שזה בסדר גמור לשתוק, אבל צריך גם לחשוב על סוג השתיקה
הערה זו תעזור לנו לבודד שתי עבודות מהמסורת שאחריה אנחנו מתחקים
כשג'ון קייג' הלחין את 4′33″, שבו פסנתרן "מנגן" שקט במשך יותר מארבע דקות
וכשאיב קליין יזם את "הריק," תערוכה שבה לא הוצג דבר
הם רצו שאנשים יתייחסו אל הכלום כאילו הוא משהו
זה מה שנקרא "פטיש"
קייג' ביקש מהמאזינים להקשיב לשקט עצמו
בעת שישבו מעונבים באולם הקונצרטים
קליין ציפה מהמבקרים הפריזאים לראות ולהרגיש את החלל הריק
ואפילו לקנות אותו ממנו
כתשלום הוא הסכים לקבל רק מטילי זהב
אם הקונה הסכים לשרוף את הקבלה
קליין הסכים לזרוק מחצית מהזהב לקרקעית נהר הסן
מס הכנסה לא התערב
המשוואה בקיצור:
פחות (אמנות) זה יותר (כסף)

לפני חודש באו המון אנשים לפתיחה של תערוכה חדשה במרכז לאמנות בברלין
בארבע הקומות המוארות היטב, לא היתה אפילו יצירה אחת על הקירות הלבנים
לא שמעתי אף אחד מזכיר את קליין בין בירה לנקניקייה
בין כה וכה, האמנות היא רק תירוץ באירועים שכאלו
אבל זה כבר היה מוגזם
כמו מסיבת חתונה בלי חתן ובלי כלה
על אף שהיה די ג'י, אף אחד לא רקד
זה הרגיש כאילו היה שקט וכולם רקדו

איב קליין, "בחדר הריק", 1961

איב קליין, "בחדר הריק", 1961

הקלישאה בעולם הנדל"ן היא מיקום, מיקום, ומיקום
הקלישאה בעולם האמנות היא הקשר, הקשר, והקשר
אף אחד לא מתייחס למשתנה בשירותים
אבל בגלריה היא סנסציה
שירותים בלי ציורים על הקירות הם שירותים בטוב טעם
גלריה לאמנות שנפתחת לקהל הרחב בלי שום אמנות היא גלריה רדיקלית

לא נמאס כבר מ"האובייקט המצוי" של מרסל דושן?
הקטע החדש זה "האובייקט הנפקד"
אבל דושן הוא גם זה שהבין שאפילו אם ניפטר מהאובייקט האומנותי
עדיין נשאר תקועים עם האומן
לכן בשנות השישים הוא טען שבעתיד
האמן עצמו יצטרך לרדת למחתרת

***

דורצ'ינג שיי הוא האמן שמימש את חזונו של דושן בניו יורק של שנות השמונים
במשך שנה שלמה הוא "הופיע" במיצג שבמסגרתו הוא נמנע מכל מגע עם אמנות
הוא אסר על עצמו לעשות אמנות, לדבר על אמנות, לראות אמנות, וכו'
אבל יש משהו אירוני בהתייחסות ללא-אמנות כאמנות, במיצג שבו דבר לא מוצג
לכן הוא הקדיש את שלוש עשרה השנים הבאות בחייו ליצירה חדשה ויחידה
במשך הזמן הזה הוא עשה אמנות, אבל הוא אסר על עצמו להציג אותה
הוא שמר בסוד את היצירה עד לסיומה
היום אנחנו יודעים שהרעיון שלו היה להיעלם
פשוט להמשיך ולחיות באנונימיות
זאת היתה האמנות
אחרי זה הוא פרש

ברטולט ברכט כותב:
"אדם שלא חתם על שום מסמך, שלא השאיר אפילו תמונה אחת‪,‬
שלא היה נוכח, שלא אמר כלום‪:‬
איך הם יכולים לתפוס אותו?
תמחק את העקבות שלך"
וורהול הבין שאם האמן הוא לא רואה שאינו נראה
אז הוא נהפך לחלק מהאמנות
שיי הבין ש"אמנות בלתי-נראית"
היא רק השלב שלפני "בלי אמנות"

***

ביום ראשון שעבר ביקרתי בכנסייה שהוסבה לגלריה
אין צלבים
אין ספסלים
אין פסל או תמונה אשר בשמיים ממעל או בארץ מתחת
חושך כמעט מוחלט בחלל די עצום
רק מנורה פשוטה בודדת בגובה המותן
מתנודדת מהתקרה הגבוהה מצד לצד

עולי הרגל למקומות קדושים נהפכו בימנו לתיירים במוזיאונים
הקדושה לא נעלמה
היא פשוט עברה מהקתדרלה למומה
רק לפני מאה שנה התחילו הרבה אנשים להבין שאין אלוהים
האם אנחנו מוכנים להתמודד עם ההבנה שאין אמנות?

דוד קישיק הוא פילוסוף. נולד בבאר שבע. פרסם שני ספרים, Wittgenstein's Form of Life ו- The Power of Life. תרגם מאיטלקית לאנגלית שתי אסופות מאמרים של ג'ורג'ו אגמבן, ?What Is an Apparatus ו- Nudities. חבר במכון לחקר התרבות בברלין, מלמד באמרסון קולג' בבוסטון, גר בניו יורק.

מאמר זה התפרסם באלכסון ב

תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

18 תגובות על זאת היתה האמנות

01
מעין ג.

אני דווקא אהבתי במיוחד את האופן בו הטקסט כתוב. המילים עסקו באמנות ובנפקדות וכך עוצבו ונוסחו צורנית.
אגב כל אותם הדימויים הנעדרים ואזכור הכנסייה הריקה בסוף הזכירו לי את הדת הנפלאה והנבחרת שאנו משתייכים אליה לכאורה, על כל סלידתה המכוננת מהפסל והתמונה, ופתאום כל האמנות הנפקדת הזאת קיבלה עבורי משמעות אחרת, מפחידה קצת.

06
אור

תודה על המאמר
נהניתי ממנו מאד
במיוחד מהתגובות המגוונות שהוא יצר וגם
מחשבה משל עצמי
לפני 100 שנה התחילו הרבה אנשים לשאול מהו אלוהים?
אז מהי האמנות?

אני אגיד את אותו הדבר שאני יענה גם בקשר לאמונה
המוח אומר שאין, הלב אומר שיש
יותר הגיוני בלי, אבל יותר נעים עם
את אלוהים פספסתי, הפסדתי... על האמונה באמנות אני לא הולך לוותר

בלה בלה בלה
הבל הבל הבל
לבלוב בלבול
בלבב פינמה.

התגובה ההזו היא ציור, קומפוזיציה של אותיות ואין לה משמעות מילולית חלק מיצירות אומנות המוצגות כתגובות למאמרים.

גם ההסבר על השיר הוא ציור ואין לו שום משמעות מילולית.

09
ורד דרור

אגב משתנות בגלריה, טניה בויגרה- אמנית פרפורמנס, הציבה את המשתנה של דושאמפ בשירותים של הגלריה והזמינה את המבקרים ללכת ולהשתין בה.
מה שנקרא אמנות שימושית

אז אין אלוהים (זה לא בהכרח נכון)
ואין אומנות (נו ברור)
הרדוקציה תחריב הכל?

אז האמונה אינה באלוהים
ואמנות עולה על אומנות.

האם אנחנו מוכנים? חלקית. אבל את הילדים שלנו זה כבר לא יעניין.

12
מושיק

לפני כמה מאות שנים, בתקופה שבה הפוסט מודרניזם היה חכמה גדולה, חי מלך שאבל להתלבש. יום אחד שני חייטים, בוגרי האקדמיה לעיצוב ואמנות הביאו למלך בגדי מלכות חדשים - שקופים.. בלה בלה בלה.. עד שמתוך הקהל קם ילד אחד, מהפריפריה, וצעק שהמלך הוא עירום. ילד טיפש..

13
יניב

אמנות, אלוהים, ריק (יש תורות שלמות ועתיקות שמתעסקות בכך, כמעט בכך תרבות) הם "המשך" של ה"נפש"/ ה"רוח". האם אתה מוכן לוותר על הנפש, האם היא הדבר הבא ש"יעלם". אינני סבור שכך יהיה.

14
דנה

כתיבה מצויינת שמעלה שאלה רלוונטית מתמיד
במונחים של תקופה אנחנו בין הפוסט מודרניזם למודרניזם
ויקח לנו זמן להבין שאין נרטיב או לחילופין שאנחנו מתגעגעים לגבולות אפילו טיפה יותר כהים באשר איפה מתחילים ומסתיימים דברים
אמנות, מוסר, אמת ושאר קונסטרוקטים שיצרנו ועכשיו הם עוברים הבנייה מחדש. או שמא פשוט מתפוגגים?
לי ואולי לכולם ואולי לאף אחד יש את התשובה
תודה לך

15
דן פלד

מה שיש בכתבה ואין באף אחד מהאמנים שהוזכרו בכתבה זה אמפתיה. כל האמנים שהוזכרו, ללא יוצא מן הכלל, הם אמנים שלא נתנו חשיבות להתבוננות באחר, לחושים הפיזיים שלהם עצמם או לאפשרות אמיתית של תקשורת בין אישית. כל האמנים שהוזכרו בכתבה מהווים גם פרסונות אמנות שדמותם (הריקה במכוון מתוכן) היא חלק בלתי נפרד מאמנותם והמניע המרכזי לפועלם הוא אגו-מניאקיות שלא יודעת גבולות. חשוב גם לזכור שכל האמנים בכתבה נחשבים לאמנים מכוננים ומשפיעים.
אולי הגיע הזמן שנתמודד עם הדמיון הכל כך בולט בין הבחירות שלנו באמנים מכוננים, הבחירות שלנו בפוליטיקאים והבחירות שלנו במנהיגים בכלל.
ואולי הגיע הזמן שנפסיק להסתכל על האמנות (ועל העולם) בדיכוטומיה של הכל או כלום. יש אמנות טובה ויש אמנים טובים. הם פשוט פועלים בשקט ובצניעות ולא עושים כל כך הרבה רעש כמו שאמירות גדולות וריקות מתוכן יכולות לעשות.

שבע שנים (טובות) עברו מאז קראתי את הכתבה הזו.והנה היא צצה שוב ... בזמן בו וירוס .בלתי נראה*. יוצר כאוס גלובלי בכל רמה לוקאלית. הטוטאליות של הגלובליות. ואיה האמנות שתצילנו ?
* וכמו באמנות - לא הוירוס .הבלתי נראה. מחולל את ה"פלא", אלא האדם שמשתמש בחומרי מציאות לתועלתו וכוונותיו.

18
משה ריפנר

מעניין מאוד. אם להמשיך את הקו של מסקנת המאמר אפשר שהאמנות מחייבת אמונה, אם לא באל אז אמונה באמנות לפחות. אך בעידן של אבדן האמונה כאפשרות, יתכן שגם האמנות נאלמת.