זאת הנוסטלגיה שבלב

המדע מגלה כעת את מה שהתועמלנים יודעים מזמן: הנוסטלגיה אינה זקוקה לזיכרונות אמיתיים – גם עבר מדומיין עושה את העבודה
X זמן קריאה משוער: 18 דקות

"עדיין צעיר היה מלדעת שזיכרון הלב מבטל את הרע ומאדיר את הטוב, ובזכות התכונה המחוכמת הזאת אנו מצליחים לעמוד בנטל העבר. אבל כשעמד על סיפון האנייה וראה שוב את הצוק הלבן של השכונה הקולוניאלית, ואת הנשרים העומדים בלי נוע על הגגות, ואת הכבסים של העניים התלויים לייבוש על הגזוזטרות, באותה שעה הבין איזה טרף קל היה למלכודות הרחומות של הגעגועים".  ("אהבה בימי כולרה", גבריאל גרסיה מרקס, תרגום: ריטה מלצר ואמציה פורת)

בחיים לא ארצה לחזור לתיכון. אז למה הרגשתי נוסטלגיה כלפי תקופה שאיני מתגעגע אליה? התשובה, כפי שנראה, מאלצת אותנו לבחון את הנוסטלגיה מנקודת מבט חדשה

לפני ימים מספר מצאתי את עצמי מהרהר בימי בית הספר התיכון בתערובת של עצבות וכמיהה שאין מילה לתארה מלבד "נוסטלגיה". התמלאתי ברצון לחזור לעבר ולחוות מחדש את הכיתה, את אולם ההתעמלות, את המסדרונות הארוכים. פרצי נוסטלגיה כאלה נפוצים למדי, אבל המקרה הזה בכל זאת היה יוצא דופן, כי דבר אחד ברור לי לגמרי: שנאתי את התיכון. לקראת סיום הלימודים סבלתי מסיוטים שבהם אני צריך לעשות את הכול מחדש, והייתי מתעורר מזיע ומיוסר. בחיים לא ארצה לחזור לתיכון. אז למה הרגשתי נוסטלגיה כלפי תקופה שאיני מתגעגע אליה? התשובה, כפי שנראה, מאלצת אותנו לבחון את הנוסטלגיה מנקודת מבט חדשה.

כשהרופא השוויצרי יוהנס הופר (Hofer) טבע את המונח "נוסטלגיה" ב־1688, הוא התייחס לגעגועים הביתה – לכמיהה משתקת למולדת. הופר בחר במונח הזה, כי הוא שילב שני מאפיינים מרכזיים של המחלה: הרצון לשוב הביתה (nostos) מחד גיסא והכאב (algos) הנובע מחוסר היכולת לעשות זאת, מאידך גיסא. תסמיני הנוסטלגיה לא הוגדרו במדויק – הם כללו שקיעה במחשבות, מלנכוליה, נדודי שינה, חרדה וחוסר תיאבון – וההנחה הייתה שמדובר בבעיה שתוקפת בעיקר חיילים ומלחים. הרופאים אף היו חלוקים בשאלה מהם הגורמים לנוסטלגיה. הופר חשב שהיא נובעת מתנודות בעצבים שבהם "עדיין דבקים" שרידי מחשבות על המולדת, ואילו אחרים, שהבחינו בכך שהנוסטלגיה נפוצה בעיקר אצל חיילים שווייצריים הנלחמים בגבהים נמוכים, טענו שהיא נובעת משינויים בלחץ האטמוספרי, או מנזק בעור התוף הנובע מצלצול הפעמונים שהפרות השוויצריות עונדות סביב צווארן. מרגע שזוהתה נוסטלגיה בקרב חיילים מלאומים שונים, זנחו הרופאים את הטענה שהיא קשורה לאזור גיאוגרפי מסוים.

חותרים הביתה, וינסלו הומר

"חותרים הביתה" (1890), וינסלו הומר, תצלום: ויקיפדיה

בתחילת המאה העשרים הנוסטלגיה כבר נחשבה לתופעה שאינה נוירולוגית אלא פסיכיאטרית: סוג של מלנכוליה. במסורת הפסיכיאטרית, אובייקט הנוסטלגיה – כלומר האובייקט של המצב הנוסטלגי – היה מנותק מגורמיה. הנוסטלגיה עשויה להתבטא כרצון עז לחזור הביתה, אבל פסיכואנליטיקאים טענו שהיא נובעת מהחוויה הטראומטית של ההפרדה מהאם בלידה. בשנות הארבעים התחילו להטיל ספק בהסבר הזה, ולקשר שוב בין הנוסטלגיה לגעגועים הביתה. אלא שהפעם "הבית" קיבל פרשנות רחבה יותר, שכללה לא רק מקומות פיזיים, כמו עיירת הילדות, אלא גם מקומות מופשטים, כמו חוויות עבר ורגעים שחלפו. אמנם המחלוקות נמשכו, אבל במחצית השנייה של המאה העשרים התחילו החוקרים לזהות שלושה רכיבים בנוסטלגיה. הראשון הוא קוגניטיבי: הנוסטלגיה כוללת שליפה של זיכרונות אוטוביוגרפיים. השני הוא אָפקטיבי: הנוסטלגיה נחשבת לרגש משתק בעל גוון שלילי. השלישי הוא קוֹנָטיבי: הנוסטלגיה טומנת בחובה רצון עז לשוב לארץ מולדתך. אך כפי שאטען במאמר זה, האפיון המשולש הזה של הנוסטלגיה הוא כנראה שגוי.

הומרוס מספר לנו שהמחשבה על הבית הכאיבה לאודיסאוס והביאה אותו לכדי דמעות, אך המחשבה על השיבה לאיתקה לא שיתקה אותו כלל וכלל. להיפך, היא הניעה אותו. לא נדרשו לאודיסאוס עשר שנים לחזור הביתה בגלל אופייה המשתק של הנוסטלגיה, אלא בגלל קירקה, קליפסו ופוסידון

ראשית, שתי הבהרות: נוסטלגיה אינה מצב פתולוגי וגם אינה מצב מיטיב. אני תמיד מופתע שחוקרים אינם מודעים לסתירה הפנימית בדבריהם, כשהם מנסים להדגים באמצעות דמותו של אודיסיאוס כיצד הנוסטלגיה משתקת אותנו. הומרוס מספר לנו שהמחשבה על הבית הכאיבה לאודיסאוס והביאה אותו לכדי דמעות, אך המחשבה על השיבה לאיתקה לא שיתקה אותו כלל וכלל. להיפך, היא הניעה אותו. לא נדרשו לאודיסאוס עשר שנים לחזור הביתה בגלל אופייה המשתק של הנוסטלגיה, אלא בגלל קירקה, קליפסו ופוסידון. ההבהרה השנייה: פילוסופים מבחינים בין האובייקט של המצב המנטלי ובין תוכנו. האובייקט הוא הדבר שהמצב המנטלי מופנה כלפיו, והוא אינו חייב בהכרח להתקיים –  ניקח לדוגמה את סופרמן. התוכן הוא האופן שבו אנו חושבים על האובייקט. על אותו אובייקט אפשר לחשוב בדרכים שונות – לויס ליין יכולה לחשוב על קאל-אל ולהעלות בדמיונה את סופרמן או את קלארק קנט – וכך אנו מייחסים שתי מחשבות שונות, ואף סותרות, לאותו אובייקט (אני יוצא מנקודת הנחה שתכנים הם ייצוגים נוירולוגיים בעלי קשר מתקבל על הדעת לאובייקטים שלהם).

לאחר שהבהרנו את שני הדברים האלה, ניגש כעת לבחון מחדש את הגישה המשולשת לנוסטלגיה, ונתחיל ברכיב הקוגניטיבי שלה. לפי הגישה הזאת, נוסטלגיה מביאה עמה זיכרונות אוטוביוגרפיים על המולדת, ועל כן היה אפשר לחשוב שהאובייקט של המצבים הנוסטלגיים הוא בהכרח מקום גיאוגרפי. אבל מחקרים מלמדים שבמונחים "מולדת", או "בית", אנשים מתכוונים למשהו אחר: לחוויות ילדות, לחברים ותיקים, לאוכל, לבגדים וכו'. ריבוי האובייקטים של הנוסטלגיה נחקר לראשונה בשיטתיות ב־1995 על ידי הפסיכולוגית האמריקנית קריסטין באצ'ו (Batcho). היא תיעדה אירועים נוסטלגיים של 648 משתתפים, ומצאה שאמנם הם דיווחו לעתים קרובות על תחושות נוסטלגיות כלפי מקומות, אבל היו להם תחושות דומות גם לגבי פריטים שאינם מרחביים: אנשים אהובים, ההרגשה "שאין צורך לדאוג", החגים, או פשוט "כפי שאנשים היו פעם". ב־2006, הפסיכולוג טים וילדסחוט (Wildschut) ועמיתיו מאוניברסיטת סאות׳המפטון קטלגו את התכנים של 42 נרטיבים אוטוביוגרפיים ממגזין Nostalgia, ועשרות נרטיבים נוספים של סטודנטים, ומצאו ששיעור ניכר מהם עוסק בדברים ולא במקומות. הדפוס הזה חוצה תרבויות, כפי שאפשר ללמוד ממחקריהם של אריקה הֶפֶּר (Hepper) וצוות החוקרים הבינלאומי שלה, שב־2014 בחנו 1,704 סטודנטים מ־18 מדינות וגילו שהנוסטלגיה שלהם מופנית לעתים קרובות אל דברים שאינם אירועי עבר או מקומות, ובכלל זה מערכות יחסים, חפצים או ילדוּת. התוצאות האלה מלמדות שהמצבים המנטליים המקושרים לנוסטלגיה אינם בהכרח זיכרונות ממקומות מסוימים או מאירועים אוטוביוגרפיים מסוימים.

דייג, קולומביה, נהר המגדלנה

למה מתגעגע הדייג בנהר המגדלנה בקולומביה, נהר געגועיו של גרסיה מארקס ושל אחדות מדמויותיו? תצלום: אלחנדרו ארנגו

מדוע, למרות התוצאות האלה, חוקרים מתעקשים שנוסטלגיה מקושרת לזיכרון אוטוביוגרפי מסוים? נדמה לי שזה קשור למתודולוגיה הניסויית יותר מאשר למציאות הפסיכולוגית. חוקרי נוסטלגיה מבחינים בדרך כלל בין נוסטלגיה "אישית" ו"היסטורית". את הראשונה נוטים לחקור פסיכולוגים חברתיים, ואת השנייה נוטים לחקור חוקרי השיווק. לכן רוב הפרדיגמות הניסוייות בפסיכולוגיה החברתית של הנוסטלגיה מנחות את הנבדקים לחשוב על זיכרונות מסוימים שמעוררים בהם תחושות נוסטלגיות. חוקרי שיווק, לעומת זאת, נוטים להשתמש בסממנים חיצוניים היסטוריים – "חשבו על תוכניות טלוויזיה משנות השמונים" – כדי לעורר תחושות נוסטלגיות – ואז הם מקשרים אותן להתנהגות צרכנית כלשהי (רייטינג, לדוגמה). לא מפתיע שיש חפיפה פסיכולוגית רבה בין שתי האסטרטגיות הניסוייות האלה, ואכן יש מחקרים בשיווק המדווחים שכאשר הנבדקים נחשפים למוצרי צריכה, הם מעלים לפעמים זיכרונות אוטוביוגרפיים מדויקים, ובמקרים אחרים הם נזכרים באירועים פחות ממוקדים מבחינה גיאוגרפית ומרחבית (לדוגמה, "כשהייתי בבית הספר היסודי...")

נוסטלגיה לתקופה שלא חיינו בה היא תופעה נפוצה בכל חדרי הצ'אט, עמודי הפייסבוק והאתרים המוקדשים בדיוק לעניין זה

מעניין אף יותר לגלות שהנוסטלגיה עשויה להזכיר לנו תקופות שלא חווינו ישירות. בסרט "חצות בפריז" (2011), גיל נמלא מחשבות נוסטלגיות בנוגע לפריז של שנות העשרים – שהוא, תסריטאי בן ימינו, מעולם לא חווה – ואף על פי כן אי אפשר שלא לתאר את תחושותיו כנוסטלגיות. למעשה, נוסטלגיה לתקופה שלא חיינו בה היא תופעה נפוצה בכל חדרי הצ'אט, עמודי הפייסבוק והאתרים המוקדשים בדיוק לעניין זה, ואפילו יש מילה חדשה לתיאור הסוג המסוים הזה של נוסטלגיה – אַנֶמוֹיָה (Anemoia), המוגדרת על ידי מילון הסלנג Urban Dictionary כ"נוסטלגיה לתקופה שמעולם לא חווינו".

איך נסביר את העובדה שאנשים חשים נוסטלגיה לא רק לחוויות העבר אלא גם לתקופות היסטוריות שלמות? טענתי, המגובה בראיות ממחקרים חדשים בפסיכולוגיה הקוגניטיבית ומדעי המוח, היא שמגוון אוביקטי הנוסטלגיה הגדול נובע מכך שהרכיב הקוגניטיבי של הנוסטלגיה כלל אינו זיכרון אוטוביוגרפי, אלא הדמיה מנטלית – במילים אחרות, הדמיון – ושזיכרונות אפיזודיים הם אחת הקטגוריות של הדמיה זו. כדי לאשש את הטענה, עליי לדון תחילה במספר התפתחויות במדעי הזיכרון והדמיון.

אף שזיכרון ודמיון נתפשים לרוב כשני דברים שונים, מספר ממצאים חשובים משלושים השנים האחרונות מעמידים את ההנחה הזאת בספק. ב־1985, הפסיכולוג אנדל טולווינג (Tulving) מטורונטו הבחין כי המטופל נ.נ., הסובל מאמנזיה, מתקשה לא רק לזכור את עברו, אלא גם לדמיין אירועים עתידיים אפשריים. טולווינג העלה את האפשרות שלזכור את העבר ולדמיין את העתיד הם שני תהליכים בתוך מערכת אחת של מסע-זמן מנטלי. אישוש נוסף להשערה הזאת התקבל בתחילת שנות האלפיים, כשמספר מחקרים מדעיים אישרו כי הן היזכרות בעבר והן מחשבה על העתיד מפעילות את "רשת ברירת המחדל" של המוח. אבל בעשור האחרון התברר שרשת ברירת המחדל של המוח משתתפת גם בהדמיות מנטליות של אירועים אפשריים אחרים, כמו, בין השאר, תקופות שהיו עשויות להתקיים בעברנו אך לא התקיימו, פעילויות שגרתיות שאינן תלויות בתקופה (כמו לצחצח שיניים), שיטוט במחשבות, ניווט מרחבי, ניסיון לדמיין מחשבות של אחרים (מנטליזציה) והבנת נרטיבים. ולכן, חוקרים מניחים כעת שהמכנה המשותף לכל הפעילויות שהרשת הנוירולוגית הזאת אחראית להן אינו מסע-זמן מנטלי, אלא תהליך פסיכולוגי כללי יותר, העוסק בדברים בעלי חשיבות אישית ורלוונטיות חברתית, ומתאפיין בהפעלת דמיון אפיזודי דינמי. טענתי היא שהתכנים הקוגניטיביים שאינם אוטוביוגרפיים המקושרים למצבים הנוסטלגיים, הם למעשה מופעים של קטגוריה רחבה זו של דמיונות.

סירת נייר

כולנו מתגעגעים אליה, גם אם לא השטנו אותה בילדותנו. תצלום: יאניס פאזל

אם טענה זו נכונה, אפשר להסביר בקלות מדוע אנו נוטים לחוש נוסטלגיה כלפי אובייקטים שאינם אירועים אוטוביוגרפיים מעברנו: התכנים הקוגניטיביים הקשורים למצבים הנוסטלגיים שלנו הם הדמיות מנטליות שרשת ברירת המחדל מייצרת – וזיכרונות אוטוביוגרפיים הם רק אחת הקטגוריות של ההדמיות האלה. כך קורה שאנו חשים נוסטלגיה לעבר אפשרי שלא חווינו, להווה שלא התממש, ואפילו לעבר אידיאלי שלא היינו יכולים לחוות ובכל זאת קל לנו לדמיין אותו, כי אנו לוקחים מידע מהזיכרון ואורגים ממנו הדמיה מנטלית אפיזודית מפורטת (כמו ב"חצות בפריז"). לבסוף, כשאנו מבינים שהתכנים הנוסטלגיים הקוגניטיביים אינם אך ורק זיכרונות אוטוביוגרפיים, אלא קטגוריה רחבה יותר של הדמיות דינמיות אפיזודיות כמו אלה שדנו בהן כעת, אפשר גם להסביר מדוע אנו נוטים לקשר את הנוסטלגיה לעובדות ולחוויות בעלות חשיבות אישית ורלוונטיות חברתית.

לרגשות יש גוונים שונים: אחדים חיוביים, אחרים שליליים, ויש רגשות שהם גם וגם. על הרגשות השליליים נמנים בין השאר הפחד והעצב, ועל הרגשות החיוביים נמנים לדוגמה שמחה ואושר. לפי הגישה המסורתית, הנוסטלגיה נחשבת לרגש שלילי: דיווחים רפואיים מוקדמים תיארו את המטופלים המתגעגעים כעצובים, מלנכוליים ולאים. המסורת הפסיכולוגית המשיכה את הגישה הזאת, ואפיינה את הנוסטלגיה כמצב הכרוך בעצב ובכאב. היא קטלגה אותה כגרסה עצובה במיוחד של מלנכוליה, מצב השקול לדיכאון בימינו.

המתנגדים לגישה המקובלת הזאת טענו שדווקא יש בנוסטלגיה משהו מהנה. ב־1872, למשל, מציין צ'רלס דרווין שיש רגשות שקשה לנתח כי הם כוללים גם כאב וגם אושר, והוא נותן כדוגמה את זיכרונותיו הנוסטלגיים של אודיסאוס ממולדתו. כמעט מאה שנה לאחר מכן דיווח הפסיכיאטר ג'ק קליינר (Kleiner) – וזו הייתה סטייה מהמסורת הפסיכואנליטית – על מטופל שהיה נוסטלגי מאוד וגם הפגין אושר. מסקנתו הייתה שיש הבדל בין געגועים למולדת ובין נוסטלגיה, ושהנוסטלגיה טומנת בחובה גם עצב וגם אושר. ההבחנה הזאת תנוסח בהמשך כ"נוסטלגיה דיכאונית" לעומת "נוסטלגיה שאינה דיכאונית", ואף היו חוקרים שטענו כי המקרה הדיכאוני הוא החריג, בדיוק מפני שהרכיב המענג נעדר ממנו. מאז החלו חוקרי רגש לראות בנוסטלגיה מצב "מתוק-מריר" – בעל גוון חיובי ושלילי גם יחד.

הנוסטלגיה אינה גורמת לרגשות שליליים אלא נגרמת על ידם

אבל מה לגבי כל התסמינים בעלי הגוון השלילי המקושרים לנוסטלגיה – העצב, הדיכאון וכו'? הרי גם הם נובעים מנוסטלגיה, לא? תחושתי היא שהרופאים של ימים עברו התבלבלו בכיוון הסיבתיות: הנוסטלגיה אינה גורמת לרגשות שליליים אלא נגרמת על ידם. מספר מחקרים חדשים מאששים את ההשערה הזאת, כי הם מצביעים על כך שכאשר אנשים חווים רגש שלילי, גדל הסיכוי שהם יחושו נוסטלגיה. ליתר דיוק, יש תיעוד לכך שחוויות שליליות מסוימות, ובהן בדידות, אובדן קשרים חברתיים, תחושת חוסר משמעות, שעמום, ואפילו טמפרטורה נמוכה – כל אלה נוטות לעורר נוסטלגיה. אין פרושו שרק חוויות שליליות מעוררות נוסטלגיה, אך אפשר ללמוד מכך שרגש שלילי עשוי להיות הגורם לנוסטלגיה, ולא תוצאה שלה.

שברי זכוכית, השתקפות, מטוס

ומתעורר רצון להיות במקום אחר. תצלום: מקס בנדר

כעת עולה השאלה: כיצד נסביר את טיבה הכפול של הנוסטלגיה, את השילוב בין הגוון השלילי והחיובי שלה? זה ייראה לנו פחות מוזר אם נראה בנוסטלגיה פעולה של הדמיון. לעתים קרובות, כשאנחנו מבצעים הדמיות מנטליות, אנחנו מדלגים הלוך ושוב בין פעולת ההדמיה בהווה ובין התוכן שאנו מדמים. הן פעולת ההדמיה והן התוכן שאנו מדמים מעוררים בנו רגשות, והם אינם בהכרח זהים. ניקח לדוגמה הדמיה מנטלית דינמית נפוצה: מחשבות על "שיפור" המצוי, כלומר הדמיה מנטלית שמראה לנו כיצד תוצאות רעות היו יכולות להיות טובות יותר ("אם רק הייתי מגיע קודם, הייתי משיג כרטיסים להופעה"). הדמיות כאלה, המנוגדות למצוי, מעוררות בנו חרטה.

אך כפי שהפסיכולוגים האמריקאים קית׳ מרקמן (Markman) ומתיו מקמאלן (McMullen) הראו במחקר מ־2003, כאשר אנו מפסיקים להתמקד בתחושות שההדמיה מעוררת בנו ועוברים להתמקד בתחושות שתוכן ההדמיה מעורר בנו, החרטה על מה שהוחמץ עשויה להפוך לסיפוק. ואפשר גם לדמיין חלופה רעה למצב מצוי חיובי ("אם הייתי מחמיץ את הזריקה, היינו מפסידים במשחק"). לרוב, המחשבות על "דרדור" המצוי יכולות לעורר בנו הקלה, רגש חיובי מובהק. אבל כשאנו מסיטים את תשומת הלב מהמצב שבו אנו נמצאים כשאנו מבצעים את ההדמיה אל התוכן שלה, רגשות שליליים עלולים להתעורר. הפער הזה בין הרגש שאנו חווים כשאנו מתמקדים בפעולת ההדמיה לרגש שאנו חווים כשאנו מתמקדים בתוכן שלה, הוא הסבר אפשרי לאופי המתוק-מריר של הנוסטלגיה.

לפי הגישה המסורתית, אובייקט הנוסטלגיה הוא מקום – למשל, המולדת – ולכן התשוקה תמומש על ידי השיבה אליו. כיוון שהאדם אינו יכול לחזור למולדתו – כמו אודיסאוס – התשוקה אינה ממומשת, וזה מקור ההשפעות השליליות

הרכיב האחרון בגישה המסורתית הוא הרכיב הקונטיבי, מרכיב השאיפה, קרי הרצון העז לשוב הביתה. למרות מרכזיותו של הרכיב הזה, לא מרבים להתמקד בו במחקר, ואם ברצוננו לנתח אותו כדאי שנפנה שוב לפילוסופיה. כשפילוסופים חושבים על תשוקות, הם מבחינים בין אובייקט התשוקה ובין תנאי סיפוקהּ, קרי מצב העניינים שיממש את התשוקה. לעתים תכופות, שני הדברים האלה חד הם: אם אובייקט התשוקה שלי הוא עוגייה, אזי השגת עוגייה תממש את תשוקתי. אבל כשאנחנו מדברים על נוסטלגיה, העסק מסתבך. לפי הגישה המסורתית, אובייקט הנוסטלגיה הוא מקום – למשל, המולדת – ולכן התשוקה תמומש על ידי השיבה אליו. כיוון שהאדם אינו יכול לחזור למולדתו – כמו אודיסאוס – התשוקה אינה ממומשת, וזה מקור ההשפעות השליליות.

אודיסאוס ופוליפמוס, איתקה, ארנולד בוקלין

תבנית המקור לנוסטלגיה היא המסע של השיבה לאיתקה: "אודיסאוס ופוליפמוס" (1896), ארנולד בוקלין, תצלום: Sotheby's, ויקיפדיה

אבל לעתים קרובות אנשים חשים נוסטלגיים כלפי המולדת, וכאשר הם חוזרים אליה, הם מגלים שכמיהתם לא סופקה. ראו למשל את הפסקה שבה פתחתי את מאמר זה, מתוך ספרו של גרסיה מרקס: חובנאל אורבינו, רופא צעיר הלומד בפריז, מעלה זיכרונות מהריחות, הקולות והמרפסות של מולדתו הקריבית, ומייחל בכל רגע ורגע לשוב אליה. אך עם שובו הוא מתאכזב לגלות שהצבעים הוורודים של העבר הנוסטלגי האידיאלי השלו אותו. הקושי הזה הוא גרסת הנוסטלגיה לפרדוקס האפלטוני הידוע המתואר בדיאלוג "גורגיאס": אנו עשויים לחוש תשוקה לדבר מה, אך התשוקה אינה מתממשת כאשר אנו משיגים אותו.

מה שהאדם רוצה הוא שמצב מהעבר יבוא אל ההווה. כלומר לא לחזור לעבר, אלא שמצב שהתקיים בעבר יחליף את המצב המתקיים בהווה. מה שגורם לכאב הוא סוג אחר של חוסר אפשרות – חוסר האפשרות לשחזר את העבר בהווה

פתרון אפשרי לכך הוא לחשוב על אובייקט התשוקה הנוסטלגית כעל "מקום בזמן". האסטרטגיה הזאת פותחת בפנינו פתח לשתי קריאות אפשריות. בקריאה הראשונה, מה שהאדם רוצה הוא לחזור בזמן למקום שבו דברים היו טובים יותר מכפי שהם עכשיו. זה כואב לנו, כי מסע בזמן אינו אפשרי. לפי הקריאה האחרת, מה שהאדם רוצה הוא שמצב מהעבר יבוא אל ההווה. כלומר לא לחזור לעבר, אלא שמצב שהתקיים בעבר יחליף את המצב המתקיים בהווה. במקרה הזה, האובייקט שיכול לספק את התשוקה הנוסטלגית אינו שוכן בעבר אלא בהווה, ומה שגורם לכאב הוא סוג אחר של חוסר אפשרות – חוסר האפשרות לשחזר את העבר בהווה.

גרסה מעט גמישה יותר של הקריאה השנייה הזאת הופיעה בניתוח רפואי של הנוסטלגיה שערך צ'רלס זווינגמן (Zwingman) ב־1960, ולפיה מה שהאדם רוצה הוא שהמאפיינים המספקים של חוויות העבר יופיעו בהווה, לכאורה מכיוון שהם נעדרים ממנו. אף על פי שאדם עשוי לחוש נוסטלגיה לחברוּת מהילדות, כמיהתו לא תסופק על ידי מסע אל העבר אלא על ידי שיפור מערכות היחסים הקיימות שלו. יש שתי יתרונות לגישה הזאת. ראשית, היא עוזרת לנו להבין את המופע הנוסטלגי של הפרדוקס הגורגיאני: האדם הנוסטלגי מייחס, שלא בצדק, את תכונותיו הרצויות של האובייקט לאירוע שאי אפשר להשיבו, כשבפועל אפשר לנתק את המאפיינים האלה מן האירוע ולהוסיף אותם למצב הקיים. שנית, הגישה הזאת עוזרת לנו להבין ממצאים חדשים, שלפיהם נוסטלגיה יכולה להיות כוח מניע ולהגביר את האופטימיות, היצירתיות וההתנהגויות הפרו־חברתית.

מה מייצר את הכוח המניע הזה? שוב, התשובה לשאלה הזאת מתקבלת כאשר אנו רואים בנוסטלגיה דמיון. מדעי המוח אומרים לנו שכאשר אנחנו מדמיינים, אנו משתמשים ברבים מאותם מנגנונים עצביים שבהם היינו משתמשים אילו עסקנו בפועל בפעולה שאנו מדמים. לדוגמה, כשאנחנו מדמיינים רכיבה על אופניים, אנחנו מפעילים רבים מאותם אזורים במוח שהיינו מפעילים אילו רכבנו באמת. ולכן, יש גישות עכשוויות – כמו אלה של הפסיכולוגיות הת'ר קאפֶּס (Kappes) מלונדון וקארי מורוודג' (Morewedge) מבוסטון – הטוענות כי סוגים מסוימים של הדמיות מנטליות הן דרך חסכונית לפצות על החוויה בתחליף קוגניטיבי קרוב – חוויה ממלאת מקום, אם תרצו.

הנוסטלגיה היא חוויה מעורבת, שמציבה זה לצד זה את הרגש שמייצרת פעולת ההדמיה – לרוב שלילי – ואת הרגש שמייצר תוכנה של ההדמיה – הנוטה להיות חיובי

עכשיו היזכרו בדיון שערכנו בפער בין הרגש שחשים כשמתמקדים בתוכן ההדמיה לרגש שחשים כשמתמקדים בפעולת ההדמיה. טענתי בהקשר זה היא שהכוח המניע של הנוסטלגיה נובע מאותות גמול מענגים שהאדם מקבל לרגע כשתשומת לבו מופנית לתוכן ההדמיה. מתברר שזה בדיוק מה שמצאו חוקר המוח קנטארו אוֹבָּה (Oba) ועמיתיו בטוקיו במחקר מ־2016, שממנו עולה כי פעילות המוח באזורים המקושרים לחתירה לגמול ולמוטיבציה הייתה גבוהה יותר בזמן הרהורים נוסטלגיים. כפי הנראה, הדמיות מנטליות המעוררות בנו את התחושה המתוקה-מרירה של הנוסטלגיה שולחות אותות גמול, שמניעים אותנו להפוך את החוויה ממלאת המקום לחוויה אמיתית, בניסיון להחליף את הרגש השלילי (האמיתי) שהרגשנו בעת ההדמיה, ברגש החיובי (המדומיין) של התוכן המדומה.

גלידה, פירות יער

הרגש מתעורר בדמיון, והגמול מיידי. תצלום: פבלו מרצ'אן מונטס

הפוליטיקה הנוסטלגית אינה מנצלת את זיכרונות הציבור מאירועים נתונים בעבר, אלא משתמשת בתעמולה המאדירה את מצב הדברים בעבר. אסטרטגיות התעמולה האלה משכנעות אותנו שמצבנו גרוע מכפי שהוא בפועל. כך מתעוררת המוטיבציה לחסל את הפער הרגשי הזה, ועמה בא גם הרצון לנקוט פעולה פוליטית.

אם כך, נוסטלגיה היא מצב מנטלי מורכב בעל שלושה רכיבים: קוגניטיבי, אָפקטיבי וקוֹנָטיבי. בזה מכירים רוב החוקרים. אבל האפיון שלי נבדל מהאפיון המסורתי בכך שהוא מציב את הדמיון בלב הנוסטלגיה. ראשית, אני טוען שהרכיב הקוגניטיבי אינו בהכרח זיכרון אלא מין דמיון, ושזיכרונות אוטוביוגרפיים אפיזודיים אינם אלא אחד המופעים של הדמיון הזה. שנית, מבחינה אָפקטיבית, הנוסטלגיה היא חוויה מעורבת, שמציבה זה לצד זה את הרגש שמייצרת פעולת ההדמיה – לרוב שלילי – ואת הרגש שמייצר תוכנה של ההדמיה – הנוטה להיות חיובי. לבסוף, הרכיב הקונטיבי בנוסטלגיה אינו כמיהה לחזור אל העבר, אלא מוטיבציה להביא אל ההווה את המאפיינים של תוכן ההדמיה, שכאמור, מעורר בנו תחושות טובות כאשר אנו מתמקדים בו.

אסיים בהשערה קצרה לגבי עניין בעל רלוונטיות לימינו אנו. בשנים האחרונות אנו עדים להופעתן המחודשת של תנועות פוליטיות לאומניות, שצוברות כוח מכיוון שהן חורתות על דגלן את החזרה "לימים היפים". לדוגמה, Make America Great Again בארצות הברית, או We Want Our Country Back בבריטניה. זוהי פוליטיקה נוסטלגית, הקוראת למדיניות שתשיב כביכול את המדינה לזמנים שבהם היה טוב יותר. לא מפתיע שהעמדה הפוליטית הזאת מאפיינת קבוצות שמרניות, שכן בעבר מצבן היה על פי רוב טוב מבהווה – בלי קשר לרוח הפוליטית שנשבה באותם ימים. במחקר שערכו ב־2016 הפסיכולוגיות החברתיות הפולניות מוניקה פרוסיק (Prusik) ומריה לוויצקה (Lewicka), קבוצה גדולה של פולנים נשאלה שאלות הקשורות לנוסטלגיה, שהתמקדו בימים שלפני נפילת הקומוניזם עשרים וחמש שנה קודם לכן. הנבדקים חשו הרבה יותר נוסטלגיים, וחשו תחושות חיוביות יותר כלפי הממשלה הקומוניסטית, אם מצבם היה טוב יותר מכפי שהוא כיום, אם הם היו מבוגרים, ואם הם לא היו שמחים בהווה. אין ספק שאנשים מבוגרים בעלי נטיות שמרניות, שתופשים את העבר שלהם כתקופה יפה יותר בחייהם מן ההווה – בין שזה נכון ובין שלא – הם חלק ניכר מקהל התומכים של תנועות לאומניות. אך אל לנו לחשוב שהם המנוע העיקרי של התנועות האלה, או אפילו רוב תומכיהן. שכן תוצאות הבחירות בפולין מצביעות על תופעה שונה בתכלית: מספר גדול של צעירים התומכים בלהט במדיניות נוסטלגית שתחזיר את ארצם לעבר שהם עצמם מעולם לא חוו.

הגישה המסורתית לנוסטלגיה תתקשה להסביר מה גורם לתופעה הזאת. אם אדם לא חווה עבר נתון, כיצד הוא יכול לחוש נוסטלגי כלפיו? אבל במסגרת הגישה שהצעתי כאן, ההסבר מתברר מיד: הפוליטיקה הנוסטלגית אינה מנצלת את זיכרונות הציבור מאירועים נתונים בעבר, אלא משתמשת בתעמולה המאדירה את מצב הדברים בעבר, כדי לספק לציבור את החומרים האפיזודיים שיעזרו להם לדמיין תרחישים אפשריים, שרובם כנראה לא קרו כלל. אסטרטגיות התעמולה האלה משכנעות אותנו שמצבנו גרוע מכפי שהוא בפועל, ויוצרות ניגוד בין תוכן ההדמיה – שמעורר בנו רגשות חיוביים – ובין מחשבות שליליות בנוגע למצבנו בהווה. כך מתעוררת המוטיבציה לחסל את הפער הרגשי הזה, ועמה בא גם הרצון לנקוט פעולה פוליטית. הפוליטיקה הנוסטלגית אינה עוסקת באמת בזיכרונות מעבר ורוד, אלא בתעמולה ובהטעיה. המסקנה הפרדוקסלית למדי היא שהדרך הטובה ביותר לנטרל את הפוליטיקה הנוסטלגית היא להעשיר את הידע שלנו בנוגע לעבר. הנוסטלגיה היא כוח מניע פוליטי אדיר, לטוב ולרע. אולי, אם נחדד את זיכרוננו באשר לעבר, אכן ניטיב להימנע מהמלכודות הרחומות של הפוליטיקה הנוסטלגית.

פֶליפֶּה דה בריגארד (De Brigard) הוא מרצה לפילוסופיה, ומלמד בחוגים לפסיכולוגיה ולמדעי המוח, וכן במרכז לחקר הקוגניציה, באוניברסיטת דיוק. הוא גם החוקר הראשי במעבדת הדמיון והקוגניציה המודאלית במכון למדע המוח באוניברסיטת דיוק.

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי תומר בן אהרון

תמונה ראשית: מתוך "אבא חוזר!" (1873), וינסלו הומר. ה-National Gallery בוושינגטון. תצלום: ויקיפדיה

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי פֶליפֶּה דה בריגארד, AEON.

תגובות פייסבוק

תגובה אחת על זאת הנוסטלגיה שבלב