זקנות מדליקות

מתוך מאתיים המעשיות ועוד עשר אגדות נוצריות ו-28 נספחים כולל פרגמנטים שפרסמו האחים גרים במהדורת 1818, בכ-30 או 40 מופיעה דמות של זקנה או זקן, לעתים כדמות ראשית או משנית משמעותית בעלילה, עדות לחשיבותו היחסית של מוטיב הזִקנה באוסף כולו. בדברים הבאים אציג מתווה ראשוני, קווים לדמות זו משלושה היבטים עיקריים: החברתי, הפסיכולוגי והרוחני, שלעתים הם משולבים במעשייה ולעתים מופרדים. מעניין לציין, שבדרך כלל הדור הזקן, בעיקר הנשים, הן שסיפרו את המעשיות, וכאשר סיפרו על זקנות, ודאי נוצרה זיקה אישית מיוחדת בין המספרת לבין הסיפור – אך זהו נושא למחקר אחר.

האחים יעקב (משמאל) ווילהלם גרים (1855), דיוקן מאת אליזבת באומן. תצלום: ויקיפדיה

באוסף האחים גרים מצויות כמה וכמה מעשיות המתייחסות לזקנים בחמלה ובהתחשבות במגבלות הגוף המזדקן וביכולותיו הפוחתות, ומוקיעות את ביזוי, גירוש ושילוח הזקנים לחיי חולשה, נכות, בדידות ומוות

באוסף האחים גרים מצויות כמה וכמה מעשיות המתייחסות לזקנים בחמלה ובהתחשבות במגבלות הגוף המזדקן וביכולותיו הפוחתות, ומוקיעות את ביזוי, גירוש ושילוח הזקנים לחיי חולשה, נכות, בדידות ומוות. ב״השועל והסוס״ עוזר השועל לסוס מזדקן להביא הביתה אריה, כדי שבעליו יעריך אותו ואת שירותו המייגע במשך שנים ארוכות, וכשהאריה אכן נוחת לפתחו של האדון, הוא נותן לסוס – המייצג כל סוס זקן בהמי ואנושי גם יחד - לאכול לשובע עד יום מותו. ב״הבן כפוי הטובה״ נאלץ הבן להאכיל קרפדה, המסמלת כאן גועל מוסרי, כדי שלא תטרוף את פניו. זה העונש על כך שמנע מאביו הזקן תרנגולת צלויה, "וכך נדד הבן בעולם ללא מנוח". הרמז לקין המקראי ברור: אי כיבוד הזקן מזכיר ואף מדומה לרצח אח. ב״הסבא הזקן והנכד״ איש זקן מאוד שעיניו קהו, אוזניו כבדו וברכיו החלו רועדות, מטפטף מרק על מפת השולחן וגם מהפה נוזל לו מעט. בנו וכלתו נגעלים, מקצים לו מקום מאחורי התנור, קונים לו קערת עץ ומרחיקים את הזקן מהשולחן המשפחתי. וכשהנכד הקטן רואה זאת, הוא בונה אבוס קטן. כשאביו שאל אותו לפשר הדבר, אמר הילד: "שכשאהיה גדול, אבא ואמא יאכלו מתוך האבוס"...

ארבעה בעלי חיים, גמלאים מאונס, שבעליהם דנו אותם לגירוש ולמוות, מתאחדים לעת זקנה ומחפשים יחדיו תעסוקה כנגני העיר החופשית ברמן

הסיפור על ״נגני העיר ברֶמֶן״ מדגים יפה את ההיבט החברתי במעשיות גרים. זהו סיפור משעשע על ארבעה בעלי חיים, גמלאים מאונס, שבעליהם דנו אותם לגירוש ולמוות, ולעת זקנה הם מתאחדים ומחפשים יחדיו תעסוקה כנגני העיר החופשית ברמן: "אנחנו הולכים לברמן, והרי טוב ממוות תמצא בכל מקום", נאמר במעשייה בהומור ספקני. הארבעה מדגימים שיתוף פעולה מופלא בהציצם מבחוץ אל תוך בית ששודדים עורכים בו סעודה. "החמור הניח את הטלפיים הקדמיים שלו על החלון, הכלב קפץ על גב החמור, החתול טיפס על הכלב ולבסוף עף התרנגול למעלה והתיישב על ראש החתול. כך עשו ולפי סימן החלו כולם להשמיע את מנגינתם: החמור נער, הכלב נבח, החתול יילל והתרנגול קרא. השודדים נמלטו בבעתה ואז הסתערו הנגנים פנימה ׳עד שהשמשות קרקשו׳". סיפור העם החביב הזה מתמקד בתעוזה של ארבעת גיבוריו, ביכולתם להסתדר בחיים גם בתנאים קשים, סונט בהם קלות בתארו אותם כארבעה טיפוסים אנושיים ונמנע מרגשנות יתר בענייני זקנה. השודדים המיטיבים את לבם בסעודה נאה, הם משל לחברה כולה, גם במקומותינו. החמור, הכלב, החתול והתרנגול לא הגיעו לעיר ברמן משאת נפשם, אך נותר בהם מעט כוח לנסות לנקום בחברה הפוגעת בהם, או לפחות להשמיע קולם: נעירה, נביחה, יללה, קריאה.

פסל "נגני העיר ברמן", מאת גרהרד מארקס (1953), בניין העירייה של העיר ברמן. תצלום: Wuzur, ויקיפדיה

דמויות מקסימות ומצחיקות של זקנות הן הסבתות של השד כמו ב״סבתו של השד״ וב״השטן וסבתו״, שם הסבתא עוזרת לצעיר בר-מזל לברר אצל נכדה השד מדוע עץ המניב תפוחים מוזהבים קמל, מעיין של יין מתייבש ואיש המעבורת שט לנצח הלוך-ושוב ואינו מצליח להשתחרר מתפקידו. הזקנה, תוך סיכון מסוים, תולשת שלוש שערות זהב (סמל מעניין לאנרגיה אתרית של צמיחה) מראשו של השד המנומנם כדי להעירו, ושואלת מדוע יבש נוזל החיים של המעיין, היין שהוא גם הדם? מה קרה לתפוחים כסמל לרעננות ולתבונה ולמודעות כמו בעץ הדעת שגדלו עליו, על פי הנצרות? ומה גרם למצבו האישי של הספן, גלגול מקסים של כארון השט על הסטיכס בדרך להאדס, כשהוא מעביר בני אדם מגדת החיים לגדת המוות ובעצמו תקוע בחייו, בלימבו לא-פה לא-שם תודעתי, עמום, משותק? סבתא מקבלת מהנכד השד תשובות נרגזות אך נכונות.

סבתות נהדרות מצליחות לפעול לטובה ומסייעות לגיבור בר המזל, המשכיל להקשיב לתבונה, לערמומיות ולשכל הישר של זקנות מסוג זה, להשיג את מטרתו

סבתות נהדרות כמו סבתו של השד קרובות לרוע בלית ברירה, בגלל קרבת דם או משפחה, אך הן מצליחות לפעול לטובה ומסייעות לגיבור בר המזל, המשכיל להקשיב לתבונה, לערמומיות ולשכל הישר של זקנות מסוג זה, להשיג את מטרתו. אפילו לשד יש שלוש שערות של זהב של טוב, במקרה זה, וסבתו היא היודעת למצוא אותן. המילה הגרמנית Hexe (מכשפה) מוצאה מ- Hagazussa, שמה של זקנה חכמה שהייתה פעם כוהנת, נביאה, שמאנית המגנה על גבול השבט, על הגדר (Hag באנגלית או Hecke בגרמנית) המפרידה בין חוץ לפנים. בתפקידה הלימינאלי, כיושבת על הגדר, רגל פה ורגל שם, יוחס לדמות זו באנתרופולוגיה ובמעשיות תפקיד חשוב: אם-שבט גדולה, לעתים מנהיגה בתקופות קדומות, ואישה המציעה אמונות אנימיסטיות חלופיות, לפעמים חתרניות, במקום הנצרות (או אף היהדות, כפי שמוכיחה בעלת האוב מעין דור). מכשפות מתמצאות ברפואה אלטרנטיבית, יודעות לספק נקמות ונחמות לכל דורש – או לפחות למי שדורש את טובתן שלהן. בגלגולים רבים הזקנה המכשפת קשורה לעולם הרוע, ובגישה ליברלית קצת יותר – ליכולות לבצע פעולות על או אל-טבעיות ללא קשר לתודעה מוסרית הנחשבת חיובית. קווי אופי כאלה משתקפים להפליא בדמויות, בעיקר של נשים, לעתים מכשפות, לעתים אמהות חורגות – המוצאות צעירים וצעירות ומנצלות אותם.

ב״אח קטן, אחות קטנה״ נגאל האח שהפך לעופר רק כשנשרפה לאפר הזקנה המרשעת. הכוח הזקן עבר מן העולם ופינה מקום לצעירים. ב״יורינדה ויורינגל״, הארכי-קוסמת הייתה מתגלגלת לינשוף או לחתול ביום, וחוזרת לדמותה האנושית המכוערת בלילה. היא ידעה לפתות את חיות הבר ואת הציפורים להתקרב אליה, ואם הגיעה לקרבתה בתולה היא הייתה הופכת אותה לציפור, וכך היו לה בארמונה שבעת אלפים סלים עם ציפורים נדירות שכאלה. על הקוסמת הזאת הצליח יורינגל להתגבר בעזרת פרח אדום-כדם שאגל טל כמו פנינה בטבורו – כוח החיים של הדם, רעננות הפרח והאהבה והמסירות גאלו את יורינדה אהובתו ובטלו את הכישוף.

הקוסמת גוזזת את שערה של רפונצל ומנצלת את שערה-כוחה של הנערה כדי להעלות את הנסיך למגדל ובעצם לנצל אותו

הגברת הזקנה גותל ב״רפונצל״, בדימוי מרהיב ביופיו ובדיוקו, מטפסת על שערה של הנערה ובשומעה ש"הרבה יותר קשה לי להעלות אותך למעלה מאשר את בן המלך, שאותו אני מעלה בן רגע" או ובמלים אחרות: זוהי משימה קשה לנעורים לגאול, לרענן ולחדש את דרכי התפישה והחיים של הזקנים, מאשר לחלוק ואתם עם צעירים כמותם\ן. המגדל מסמל תבונה קרה והסתגרות, תחליף גרוע וחלקי לכוח הצמיחה האתרי המסומל בשיער, ומי כשמשון הגיבור המקראי מבין את העניין. כאן הקוסמת גוזזת את שערה של רפונצל ומנצלת את שערה-כוחה של הנערה כדי להעלות את הנסיך למגדל ובעצם לנצל אותו. פרשנויות ליבידיאניות עשויות לפרש את הסיפור כקנאה מינית של מבוגרים בצעירים עתירי און.

סיפור רפונצל של האחים גרים בסדרת בולים של מזרח גרמניה (1978). תצלום: ויקיפדיה

״הנזל וגרטל״ מתחיל באם חורגת ומרשעת, באב חלש ובניסיונות גירוש הילדים ביוזמת האם. אגב, דבריה "מי שאומר אלף צריך לומר גם בית" הופיעו במחזהו של ברטולט ברכט ״האומר כן והאומר לא” וזכו להתנגדות עזה מצד המחבר, שחשב שצריך לשקול כל מקרה לגופו. המכשפה הרעה בעלת בית הממתקים הרעה ב״הנזל וגרטל״ היא "זקנה מופלגת", מי שצברה המון מתיקות, בנתה ממנה בית ואפילו מחלקת אותה – אך ורק כדי לקחת את המתוק בחזרה אחרי שעוּבד דרך גופי הילדים, ואז לאכול את בשרם, להפנים את כוח נעוריהם כריאליזציה אכזרית של מטפורה –נוצרית גם היא. "למכשפות עיניים אדומות והן אינן רואות למרחוק, אבל יש להן חוש ריח רגיש"... אלמלא הייתה הזקנה מעוניינת לאכול את הילדים, היא לא הייתה מכשפה רעה. הרוע העתיק שלה התאים אולי לעידנים מוקדמים בתולדותיה הרוחניים של האנושות ¹ ועתה, בתקופה התובעת התמודדות מודעת, שכלית ולא מאגית בלבד, עבר זמנה של הזקנה. הרוע זקוק למזון מאז ומתמיד ולכן הוא נטפל אל הטוב. לכן זקוקה לבשר הילדים, המסמלים בהקשר זה את מה שחסר לזקנה באמת – לא מזון גופני או נפשי המצוי לה בשפע (היא יכולה לאכול את ביתה) אלא חיוּת רוחנית.

למכשפות רעות יש נטייה להיזון מבשר הצעירים, כלומר מהאנרגיה שלהם

נוסחים דומים או מקבילים נמצא ב״גברת טרודה״, מעשייה על גלגול אלים במיוחד של מכשפה זקנה הניזונה מסקרנותה של ילדה קטנה, עקשנית וחוצפנית שלא נשמעה להוריה. הילדה שמעה על הגברת טרודה, אישה רעה העושה דברים מרושעים, ורוצה לבקר אצלה. הוריה מאיימים, שאם תלך, לא יראו בה עוד את בתם. הילדה, כמובן, הולכת, ואחרי שראתה איש שחור, איש ירוק, איש אדום ואת השטן עצמו, טרודה הופכת את הילדה לכפיס עץ, משליכה אותה לאש, "וכשהייתה גחל לוהט בשיא זהרו, התיישבה לידו, התחממה ואמרה: 'סוף סוף זה מאיר באור בהיר!'" למכשפות רעות יש נטייה להיזון מבשר הצעירים, כלומר מהאנרגיה שלהם.

איור ל"הנזל וגרטל" (1900), ארתור רקהם. תצלום: ויקיפדיה

״אמא הולה״, או הולדה, היא אחת הדמויות הנשיות החשובות בפולקלור הגרמני, ומוצאה, קרוב לוודאי, בתקופה שקדמה לנצרות. במקורה היא אלה עתיקה, דמות של אם גדולה (הנענית היטב גם לארכיטיפים יונגיאניים), ששרדה בדמיון העממי לאחר התקבלות הנצרות באירופה בימי הביניים, והפכה לדמות ספית. כפי שמשתקף במעשייה זו, היא עדיין דמות-טבע אורגנית ההולמת היטב תפישות של רוחניות פמיניסטית – "כשיורד שלג, גברת הולה מציעה את מיטתה": היא אלת-שלג, ממונה על המתים, המעלה אותם מעמקי האדמה לאוויר, חיה בין מלאכות הבית המסורתית, מופקדת על טווייה ואריגה – מלאכות שהן דימויים מוכרים לטווית גורל עוד מימי יוון העתיקה, ואחראית גם למזג האוויר. היא שרויה בין עומק הבאר לעננים בשמיים, בין הפנים לבין החוץ. היא שוכנת מתחת לאדמה, בעולם תחתון, המתואר כאן בבירור כמרחב גן-עדני, ומשמעויותיו הנוצריות כ-Hoelle במובן של גיהינום, הסתפחו כנראה מאוחר יותר. גברת הולה בולטת במעשיה זו תחילה בשיניה הגדולות. שיניים רומזות על מנשך נמרץ, תוקפנות אפשרית, ועל כך שלחביבות הזאת יש בהחלט גם שיניים. דיבוריה של הגברת הולה אל הילדה, שזה עתה נפלה דרך באר המודעות-למחצה שלה עצמה לעולמה התחתון-עליון של גברת הולה, נועדו למתן את הפחד: "למה תפחדי, ילדה טובה? הישארי אתי; אם תעשי היטב את כל העבודות בבית, ייטב לך. רק הקפידי להציע מיטתי היטב ונערי אותה עד שיעופו הנוצות, אז ירד שלג בעולם". הלקח בדברים אלה מעניין: ביצוע מוצלח של עבודות הבית, וכאן דווקא במצב תודעתי מאגי-אזוטרי במרחב של גברת הולה – מעין התקדשות! - משמע להיטיב לעצמה אך גם לעולם – בהורדת השלג. גברת הולה היא מדריכה רוחנית, מורה-כוהנת מקדשת, המלמדת את אמנותה דרך עבודות הבית: כלומר, המלאכה אינה חשובה כשלעצמה, אלא ההתכוונות הנפשית-רוחנית בביצועה. הגברת הולה מבחינה בתכונותיה הטובות של הילדה, שאינה רק רואה אלא גם פועלת להוציא את ככרות הלחם האפויות בטרם תישרפנה ומטלטלת את התפוחים, סמל לחיוניות, השראה ורעננות, בטרם ירקיבו על העץ. הלחם והתפוחים הם מבחני קבלה למי שבאים לעולמה של הגברת הולה. הנערה הטובה שלנו לומדת, קודם כל, שילוב נדיר ויפהפה בין אחריות לבין עיתוי נכונים. לא די להבחין מתי הלחם, מזונו החשוב והמיסטי (בנצרות וביהדות) של האדם שוב אינו משביע אלא שרוף, אלא גם לעשות משהו בנידון.

הילדה הטובה מבלה "תקופה מסוימת", זמן מיתי כלשהו של התלמדות וחניכה אצל המורה הגדולה, "עד שירדה עליה עצבות. תחילה לא ידעה בעצמה מהו שחסר לה", עד שהבינה שכאן אמנם טוב בהרבה מאשר בביתה, אבל עליה לשוב למשפחתה. היא עברה תהליך, נפשי – אם נקשיב ליונג, למשל, או רוחני, אם נלך בעקבות הפסיכולוגיה ברוח לאינג או ליווכוד – שמשמעותו "לעבוד על עצמה ולפתח את האני הפנימי שלה".  גברת הולה, מדריכה קשוחה אך חביבה ורגישה, מבינה שלאחר צלילתה של הילדה אל תוך הבאר של נפשה, היא צריכה גם לצאת משם, לחזור לעולם. אינדיבידואציה כרוכה תמיד בהיפרדות, וגברת הולה יודעת שגם היפות והחרוצות צריכות לעבור מטלות של רצון חופשי בתקופת חניכה. היא מסייעת לתלמידה להשתחרר ממנה ואף גומלת לה במטר של זהב בצאת הנערה שוב לעולמה שלה – רמז להשתחררות הנערה מציפורני אמהּ החורגת – וגם משיבה לה את הפלך שנפל לבאר – המכשיר הטווה גורלות שגרם לדקירה הסמלית של הצורך בשינוי.

אחדות מהזקנות במעשיות, כמו גברת הולה, יודעות איך לעשות זאת לצעירות. חניכה, ברוח הגברת הולה אי אפשר לכפות. היא נובעת, כאשר היא צולחת, הן מאופי טוב והן מעבודה קשה. מי שאינה מוכנה לוותר על עצלות ועל חמדנות לא תזכה בהארה

עתה הילדה האחרת, העצלה והמכוערת, למעשה תמונת מראה שלילית מדויקת של הנערה הטובה, נשלחה בידי אמה כדי שתחזור גם היא מצופה בזהב, אבל גברת הולה זיהתה בה עד מהרה את החמדנות ואת הרשעות, ובצאתה זיכתה אותה בזפת שדבקה בה כל ימי חייה. בגרמנית Pech משמע גם זפת וגם מזל רע, בדומה ל"זיפת" בערבית ובעברית, ובלשון הדימויים של המעשיות על הגיבורה להרוויח את יופייה או גם את כיעורה ביושר, לעתים בעבודה קשה ובסבל, בניגוד לבטלה ולרשעות. אז היא תהיה יפה או מכוערת מבפנים וגם מבחוץ. בעולם המעשייה, יופי, אמת וטוב עולים לעתים קרובות בקנה אחד. אחדות מהזקנות במעשיות, כמו גברת הולה, יודעות איך לעשות זאת לצעירות. חניכה, ברוח הגברת הולה אי אפשר לכפות. היא נובעת, כאשר היא צולחת, הן מאופי טוב והן מעבודה קשה. מי שאינה מוכנה לוותר על עצלות ועל חמדנות לא תזכה בהארה.

מופיעה בילדות של כולנו: דמות המכשפה הזקנה. תצלום: מתיאס פסטווה

האם הזקנה – ככל הנראה בגישתה למציאות ולא רק בגילה, מייצגת את ההיפך משקיפותו הקשה של כדור הבדולח – וגם הוא ייולד-ייווצר משילוב בין שלושה כוחות, ואלה מסומלים בשלושת הבנים

ב״כדור הבדולח״ מסופר על "קוסמת שהיו לה שלושה בנים שאהבו זה את זה אהבת אחים. אך אמם הזקנה לא בטחה בהם וחשדה שהם רוצים לגזול ממנה את כוחה". התודעה המאגית הישנה היא אינסטינקטיבית, קמאית, לא תודעתית במלואה. האם הזקנה – ככל הנראה בגישתה למציאות ולא רק בגילה, מייצגת את ההיפך משקיפותו הקשה של כדור הבדולח – וגם הוא ייולד-ייווצר משילוב בין שלושה כוחות, ואלה מסומלים בשלושת הבנים. "לכן הפכה הקוסמת את בנה הבכור לעיט שנאלץ לקנן בין צוקי ההרים [...] את בנה השני הפכה הקוסמת ללווייתן החי במעמקי הים ורק סילון מים שהתיז לאוויר מדי פעם בפעם העיד על קיומו. [...] הבן השלישי, שחשש פן תהפוך אותו אמו לחית פרא משתוללת, לדוב או לזאב, נמלט לו בחשאי". ברוח הפרשנות האנתרופוסופית, שלושת הבנים הם כוחות נפש הפועלים זה על זה, לעתים איש נגד אחיו: חשיבה, רגישה ורצון. הבכור הוא העיט החג במרום, משקיף, יודע, חושב – אך מעורב פחות. הבן השני חי במעמקי הרגש ומתפרץ לפעמים. השלישי הוא כוח הרצון, החושש מלהפוך לבלתי מרוסן כמו חית פרא, לכן נמלט – אך הצעיר הוא מי שיביא בכוח רצונו, בעיקר אך גם בסיוע אחיו, את כדור הבדולח, יזכה בנסיכה, ישתחרר מאמו ובעצם גם מאביו, עוד קוסם בוגר בסיפור. בתחילה מנסה הקוסמת למנוע מבניה את תהליך האינדיבידואציה, ומבודדת את כוחות הנפש זה מזה, מַגלה כל אחד מהם ל"יסודות" שלו, למים ולאוויר. רק בהפרדת הרצון והרגישה והחשיבה זה מזה ניתן ליצור מדיניות אוטוקרטית, הורית-סמכותית ומיושנת של הפרידי-ומשלי. חשיבה בלי רגש היא קרה, עקרה. אמוציונאליות ללא חשיבה היא לרוב אווילית. שני אלה ללא רצון הן אבנים שאין להן הופכין. אך דווקא בנסותה למנוע את התפתחותם האורגנית של שלושת האחים, הקוסמת הזקנה ממריצה, ממש כמו מפיסטו ב״פאוסט״, את ההתפתחות החיובית, כחלק מכוח "השואף תמיד לרע ותמיד פועל רק טוב". העיט והלוויתן יעזרו לרצון להתממש. בדרכם שלהם, במקביל לארבעת היסודות, המקבלים עתה, אחרי מרד הבנים באמם הקוסמת, פירוש אלכימי-מודרני: שיתוף פעולה פורה, מודע ואחראי בין שכל, רגש ורצון הפועלים ביחד ומפיקים כדימוי מבריק תרתי משמע, כדור בדולח, יהלום ממש.

כיפה אדומה, הרגע הקריטי: בול דואר של מערב גרמניה. תצלום: Vintageprintable1

מיד לאחר ביסוס הקשרים ההדדיים בין סבתא לנכדה נשלחת הקטנה להחזיר לזקנה משהו מאהבתה: לחם ויין משיבי-נפש, חומרי מזון בסיסיים, שני מאכלים שעברו טרנספורמציה, ולכן  גם קורבן ישועי ממש שבו גואלת הצעירה גם את הזקנה

סבתהּ של ״כיפה אדומה״ היא מקרה נדיר למדי במעשיות גרים, ולא רק בהן. בניגוד לזקנות במדור הקודם, כאן מדובר בסבתא שאהבה את נכדתה ו"לא ידעה מה תוכל עוד להעניק לה", לכן נתנה לה כיפה אדומה, מלכותית ממש. מיד לאחר ביסוס הקשרים ההדדיים בין סבתא לנכדה נשלחת הקטנה להחזיר לזקנה משהו מאהבתה: לחם ויין משיבי-נפש, חומרי מזון בסיסיים, אם נרצה, וכן שני מאכלים שעברו טרנספורמציה, תהליך תסיסה של שמרים, ולא פחות מכן, ולכן  גם קורבן ישועי ממש שבו גואלת הצעירה גם את הזקנה. בעוד תהליך החניכה של כיפה אדומה הקטנה ברור, שהיא אינה מזהה עדיין משמעות מתוך העובדות: אוזני זאב, עיני זאב, ידי זאב ולוע של זאב הם "זאב", ורק מי שאינה מזהה זאת מבחוץ חייבת לעבור זאת מה"בפנים", של הזאב, ואז לזכות בלידה שנייה. הציד הוא המיילד במעשייה זו. אך מה ביחס לסבתא? היא דומה למלך ליר של שייקספיר, שרק בשנתו השמונים ואחרי סבל רב, הכיר במה שלא הבין קודם, ברשעותן של גונריל וריגן בנותיו וגם בטוב לבה ונאמנותה של קורדליה. עד כה לא השכיל להפוך נתוני חושים למשמעות. מסתבר, על פי כיפה אדומה של גרים, שגם בגיל מבוגר וכסבתא יש עדיין מה ללמוד, והנה גם אותה צריך היה הזאב לבלוע, כדי שתבין את הרוע מבפנים ותזכה, בגילה המתקדם, בהארה.

פרופ' אמריטוס שמעון לוי מהחוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב הוא חוקר, במאי ומתרגם. פרסם כעשרה ספרים על יצירותיו של סמואל בקט, על התנ"ך כתיאטרון ועל תיאוריות של כאוס. ספרו "תיאטרון ישראלי" יצא לאור בתחילת 2016.

הערה: כל התרגומים המובאים במאמר מתוך מעשיות האחים גרים הם של המחבר.

תמונה ראשית: בובה בדמות מכשפה זקנה. תצלום: Kateko, אימג'בנק / גטי ישראל