אלכסון קלאסיק חומסקי טעה

דמיינו שאתם מטיילים בארץ זרה. תושב המקום ניגש אליכם ומתחיל לברבר בשפה לא מוכרת. נראה שכוונתו טובה, והוא מצביע לכיוון כלשהו. אתם מנסים ומשתדלים, אבל לא מצליחים לפענח את המילים. זאת פחות או יותר העמדה שנמצאת בה ילדה קטנה שנתקלת לראשונה בשפה. למעשה, סביר להניח שהמצב שלה מאתגר אף יותר. לא זו בלבד שעולמה מלא בקשקושים חסרי פשר, אלא שבניגוד למטייל התיאורטי, היא אפילו לא מבינה שהאנשים האלה מנסים לתקשר. ובכל זאת, כל ילדה נורמלית (מבחינה קוגניטיבית) שמגיעה לגיל ארבע הופכת לגאון לשוני: זאת עוד לפני שהתחילה לרכוש השכלה רשמית, לפני שלמדה לרכוב על אופניים, לפני שהיא מסוגלת לקשור את שרוכי הנעליים בכוחות עצמה או לבצע פעולות פשוטות של חיבור וחיסור. זה נראה כמו נס. אפשר לטעון שהניסיון להסביר את הנס עומד במרכז המחקר המדעי של השפה כבר יותר מ-50 שנה.

נועם חומסקי בוונקובר שבקנדה, 2004. צילום: קורבט

בשנות ה-60 הציע נועם חומסקי, בלשן ופילוסוף אמריקאי, פתרון מבטיח לתעלומה. הוא טען שבעצם ילדים לא לומדים את שפת אמם – או לפחות, לא מרמת אבני הבניין הדקדוקיות (כל התהליך מהיר וקל מדי בשביל זה). הוא הסיק שהם נולדים עם ידע דקדוקי יסודי – "הדקדוק האוניברסלי" – שכתוב בתוך הדנ"א האנושי. עם הנטייה המולדת הזאת לשפה, קליטת ההבדלים השטחיים בין אנגלית לצרפתית, למשל, אינה אמורה להיות קשה. התהליך הזה עובד כי לתינוקות יש אינסטינקט לשפה: תיבת כלים דקדוקית שתואמת את כל שפות העולם. המכשיר הזה מבטל בבת אחת את הקושי שבלמידת שפת האם ומסביר איך ילד מסוגל לרכוש שפה ילידית בזמן קצר כל כך. זה מבריק. התיאוריה של חומסקי שלטה בבלשנות במשך ארבעה עשורים. אבל מסתבר שהיא אינה אלא מיתוס. מבול של ראיות חדשות שוטף אותנו בשנים האחרונות ומוכיח שחומסקי טועה, חד וחלק.

חומסקי טען שילדים לא לומדים את שפת אמם, אלא שהם נולדים עם ידע דקדוקי יסודי – "הדקדוק האוניברסלי" – שכתוב בתוך הדנ"א האנושי. עם הנטייה המולדת הזאת לשפה, קליטת ההבדלים השטחיים בין שפות אינה אמורה להיות קשה

אבל בואו נחזור קצת לאחור. יש דבר אחד שכולם מסכימים עליו: המין האנושי מפגין מוכנות ביולוגית ברורה לשפה. המוח שלנו הוא באמת "תואם-שפה" במובן הצר הבא: זיכרון העבודה שלו מתאים לעיבוד תחביר ברמת המשפט, ויש לו קורטקס פרה-פרונטלי גדול במיוחד שמעניק לנו את יכולת הלמידה האסוציאטיבית שבזכותה השימוש בסמלים אפשרי מלכתחילה. אבל יש לזכור שגם הגוף שלנו תואם-שפה: בית הקול שלנו ממוקם נמוך יחסית לזה של מינים הומינידיים אחרים ומאפשר לנו להוציא אוויר ולשלוט בזרימתו. ועצם הלשון הקטנטנה שבלסת מעניקה לנו שליטה שרירית מדויקת בפה ובלשון, שבזכותה אנו מסוגלים להפיק את 144 צלילי הדיבור השונים שאפשר לשמוע בשפות מסוימות. אף אחד לא מכחיש שהדברים האלה מולדים לגמרי, או שהם חשובים לשפה.

מה שכן שנוי במחלוקת הוא הטענה שהידע הלשוני עצמו – התוכנה הלשונית – הוא דבר שכל ילד אנושי נולד איתו. זה מה שחומסקי אומר: בדיוק כפי שאנחנו מגדלים איברים ייחודיים לאדם – לב, מוח, כליות וכבד – כך אנו מפתחים גם שפה במוחנו, שאותה מדמה חומסקי ל"איבר שפה". האיבר הזה מתחיל להופיע בתחילת הינקות. הוא מכיל תוכנית בסיסית לכל המערכים האפשריים של כללי הדקדוק בשפות העולם. ולכן רכישת כל שפה אנושית טבעית היא משחק ילדים. ילד שנולד בטוקיו לומד לדבר יפנית בעוד שילד לונדוני לומד אנגלית, ועל פני השטח השפות האלה נראות שונות מאוד. אבל בבסיסן הן בעצם אותו דבר – הן עובדות על אותה מערכת הפעלה דקדוקית. סטיבן פינקר, חוקר הקוגניציה הקנדי, כינה את היכולת הזאת בשם "האינסטינקט הלשוני".

מורים גרועים, תלמידים גרועים

יש שני טיעונים בסיסיים התומכים בקיומו של אינסטינקט לשוני. הראשון הוא בעיית המורים הגרועים. כפי שציין חומסקי ב-1965, נראה שילדים רוכשים את שפת אמם בלי יותר מדי הוראה מפורשת. כשהם אומרים: "אימא, אני רוצה חולצה אחרה", או, "אבא, לתרנגולת יש בֵּיצוֹת", ההורים שלהם לא מתקנים את הדקדוק המבולבל שלהם, אלא רק מתפעלים מכמה שהם חמודים. יתר על כן, שגיאות אלמנטריות-כביכול כגון אלה מבליעות הישג דקדוקי מדהים. איכשהו, הילד מבין שקיימת קטגוריה לקסיקלית – שמות עצם – שיכולה להופיע ביחיד או ברבים, וגם שההבדל הזה לא חל על קטגוריות לקסיקליות אחרות. זה אינו ידע שנלמד מפורשות; לרוב ההורים אין שום השכלה דקדוקית. וקשה לראות איך ילדים מצליחים לפענח את הכללים בכוחות עצמם רק על-ידי האזנה למבוגרים: נראה לנו שידיעת הכללים האלה הכרחית להבנת האופן שבו השפה פועלת. ההבנה שמדובר בשמות עצם שאפשר לרבות, שמות עצם שנבדלים מפעלים, למשל, היא היא מה שנותן תוקף אמיתי לתיאוריית האינסטינקט הלשוני. ילדים לא צריכים להבין את הכול מאפס: הם כבר קיבלו בחינם הבחנות בסיסיות מסוימות.

הטיעון השני של חומסקי מסיט את תשומת הלב ליכולות הילד. אפשר לקרוא לזה בעיית התלמידים הגרועים. אילו יכולות לימוד כלליות מביאים עמם הילדים לתהליך רכישת השפה? בתקופה שבה חומסקי ניסח את רעיונותיו, נראה היה כי התיאוריות המשפיעות ביותר בנושא למידה – למשל, הגישה הביהביוריסטית של הפסיכולוג האמריקאי ב' פ' סקינר – אינן
מסוגלות להתמודד עם האתגר שהשפה הציבה בפניהן.

בעיני הביהביוריסטים לא הייתה הלמידה לסוגיה אלא חיזוק של תגובה לגירוי; דומה במידה רבה לאופן שבו הכלב של פבלוב אומן לרייר בכל פעם שהוא שומע את צלצול פעמון ארוחת הערב. אבל כפי שציין חומסקי ב-1959 בביקורת קטלנית על טענותיו של סקינר, העובדה שילדים אינם נחשפים להוראה שיטתית של שפת אימם אומרת שהביהביוריזם לא מסוגל להסביר איך הם רוכשים את כשירותם הדקדוקית. לכן הסיק חומסקי שהילדים ניגשים לתהליך למידת השפה כשהם כבר מוכנים אליו בצורה כלשהי. אם לא מלמדים אותם במפורש איך דקדוק עובד, ואם יכולות הלמידה המולדות שלהם אינן מספיקות ללמידה מתוך התבוננות בלבד, אז יש להסיק בשיטת האלימינציה שפיקחותם הדקדוקית קיימת מלידה.
אלה, פחות או יותר, הטיעונים שעליהם נשען הפרויקט של חומסקי מאז ועד היום. הם נראים צנועים למדי, נכון? אבל מסתבר שהם מעמיסים מטען תיאורטי רב על הרעיון היסודי הזה. ובמהלך 20 השנה האחרונות מתקשה האינסטינקט הלשוני לשאת את המשקל העודף.

מי עושה מה למי

נתחיל בעניין בסיסי למדי. האם הגיוני לקרוא לבסיס הלשוני המולד שלנו, יהיה אשר יהיה, בשם "אינסטינקט"? כשחושבים על זה, לא ממש. אינסטינקט הוא נטייה מולדת להתנהגויות סתגלניות מסוימות. תנאי הכרחי הוא שההתנהגות תתקיים ללא למידה. עכביש טירון לא צריך לראות אמן דגול בפעולה כדי להבין איך טווים קורים: עכבישים פשוט טווים כשהם מוכנים לזה, בלי שום צורך בהכשרה. שפה היא סיפור שונה. התרבות הפופולרית אולי מוקירה דמויות כמו טרזן ומוגלי, בני אדם שגדלו בין חיות ולמדו לדבר בשפת האדם בבגרותם. אבל כיום יש לנו כמה מקרים מתועדים היטב של ילדים "פראיים" כביכול – ילדים שלא נחשפו לשפה, במקרה או בכוונה, כמו בסיפורה המזעזע של ג'יני, ילדה אמריקאית שאביה נעל אותה בחדר עד שהתגלתה ב-1970, בגיל 13. הלקח הכללי שאנו לומדים מהמקרים האלה הוא שילדים שאינם נחשפים לסביבה אנושית נורמלית פשוט לא לומדים לדבר. עכבישים לא צריכים להיחשף לקורים כדי להתחיל לטוות, אבל תינוקות אנושיים צריכים להיחשף לכמות נכבדת של דיבור לפני שהם יכולים להתחיל לדבר בעצמם. איך שלא מסתכלים על זה, השפה אינה אינסטינקט באותו אופן שטוויית קורים היא אינסטינקט.

אידאופון היא מילה אמיתית שמשלבת בין חוויות חושיות שונות המתעוררות תוך כדי אותה פעולה: לדוגמה, המילה ribuy-tibuy מהשפה הצפון-הודית מונדארי מתארת את המראה, התנועה והצליל של ישבנו של אדם שמן כשהוא הולך

אבל זה לא העיקר. הנה בעיה חשובה יותר: אם הידע שלנו לגבי יסודותיהן של כל שפות העולם (7,000, פחות או יותר) הוא מולד, אז ברמה כלשהי הן חייבות להיות זהות. צריך להתקיים מערך של "אוניברסלים" דקדוקיים אבסולוטיים שמופיע בכולן. אבל זה לא מה שגילינו. הנה טעימה מהגיוון שכן מצאנו. שפות מדוברות נבדלות משמעותית זו מזו במספר הצלילים השונים הקיימים בהן, מ-11 ועד ל-144 בשפות קְויסן מסוימות (Khoisan, השפות האפריקאיות שמשתמשות בעיצורי "קליקים"). הן נבדלות גם בסדר המילים הקיים בהן לנושא (S), פועל (V) ומושא (O). אנגלית משתמשת בדפוס שכיח למדי – נושא, פועל, מושא: " The dog (S) bit (V) the postman (O)". אבל שפות אחרות מתנהגות בצורה שונה מאוד. בג'יווארלי, שפה אוסטרלית ילידית, מרכיבי המשפט "האישה הזו נישקה את מנקה החלונות הקרח הזה" יופיעו בסדר הבא: "הזה הזו הקרח נישקה האישה החלונות מנקה".

שפות רבות משתמשות בסדר המילים כדי לסמן מי עושה מה למי. אחרות לא משתמשות בו בכלל: הן בונות "משפטים" על-ידי יצירת מילים עצומות מחלקי מילה קטנים יותר. בלשנים קוראים לחלקי המילה האלה "מורפמות". אפשר לשלב מורפמות כדי להרכיב מילים, כמו המילה האנגלית un-help-ful-ly. המילה tawakiqutiqarpiit  משפת האינוקטיטוט, המדוברת במזרח קנדה, שקולה פחות או יותר ל: "יש לך טבק למכירה?" סדר המילים חשוב פחות כשכל מילה היא משפט בפני עצמה.

המרכיבים הבסיסיים של השפה, לפחות מנקודת המבט של דוברי אנגלית, הם חלקי הדיבר: שמות עצם, פעלים, שמות תואר, תוארי פועל וכולי. אבל בשפות רבות אין תוארי פועל, ובחלקן, כמו בלאו (המדוברת בלאוס ובחלקים מתאילנד) אין שמות תואר. ויש הטוענים ש"סייליש" (Salish), משפחת שפות ילידיות המדוברת באזור קולומביה הבריטית, מסתדרת בלי שמות עצם ופעלים. יתרה מזו, שפות מסוימות כוללות קטגוריות דקדוקיות שנראות זרות לחלוטין מנקודת מבט אנגלו-צנטרית. החביבה עליי היא "אידאופון", קטגוריה דקדוקית שבה משתמשות חלק מהשפות כדי לתבל את הנרטיב. אידאופון היא מילה אמיתית שמשלבת בין חוויות חושיות שונות המתעוררות תוך כדי אותה פעולה: לדוגמה, המילה ribuy-tibuy מהשפה הצפון-הודית מונדארי מתארת את המראה, התנועה והצליל של ישבנו של אדם שמן כשהוא הולך.

ומובן ששפה לא חייבת להיות מדוברת: בעולם קיימות כ-130 שפות סימנים רשמיות, שמתפקדות ללא צליל בלי כל בעיה. מדהים שהעברתה של משמעות לשונית אפשרית בדרכים רבות: באמצעות דיבור, מחוות גוף, דף מודפס או צג מחשב. שפה לא תלויה במדיום מסוים להבעה. כמה מוזר: אם יש אלמנט משותף לכל השפות האנושיות, הרי שהוא מסתתר מתחת לשפע מדהים של הבדלים. וככל שהתגלו עוד ועוד ממצאים חסרי תועלת כאלה לאורך השנים, הלכה שדולת האינסטינקט הלשוני וצמצמה את גודלו של הרכיב האוניברסלי-לכאורה במוח האנושי. ב-2002 כבר טענו חומסקי ועמיתיו מהרווארד שאולי הדבר היחיד שייחודי ליכולת הלשונית של האדם הוא מיומנות חישובית כללית הידועה בשם "רקורסיה".

אין לנו איבר דקדוק

רקורסיה מאפשרת לנו לסדר מחדש את המילים ואת היחידות הדקדוקיות כדי ליצור משפטים שמורכבותם הפוטנציאליות היא אינסופית. למשל, אני יכול להטמיע באופן רקורסיבי משפטי זיקה – משפטים שמתחילים בדרך כלל ב"ש" או ב"אשר" – כדי ליצור משפטים שלא נגמרים לעולם: "החנות, שנמצאת בסמטה כך וכך, שיוצאת מרחוב כך וכך, אשר...". אבל אנחנו יודעים כיום שבני אדם אינם היחידים שמסוגלים לזהות רקורסיה. גם הזרזיר האירופאי מסוגל לכך. יכול להיות שהתכונה ה"ייחודית" הזו של הדקדוק האנושי אינה ייחודית כלל וכלל; ועדיין לא ברור אם היא אכן אוניברסלית ותקפה לכל שפות בני האדם. היו חוקרים שטענו שייתכן כי היא התפתחה בשלב מאוחר יחסית באבולוציה של מערכות הדקדוק האנושיות – תוצאה ולא סיבה; וב-2005 טען הבלשן והאנתרופולוג האמריקאי דניאל אוורט (Everett) שבפירהה (Pirahã), שפה ילידית מיערות הגשם של האמזונאס – לא קיימת רקורסיה כלל. מובן שמדובר בממצא מוזר מאוד, בהנחה שהדקדוק אכן מובנה לתוך המוח האנושי.

שיחזור של שני ניאנדרטלים במוזיאון האדם הניאנדרטלי בדיסלדורף, גרמניה. מתברר שהם היו הרבה יותר מתוחכמים שהערכנו בעבר. צילום: UNiesert

עד כאן לגבי אוניברסלים. ייתכן שלאינסטינקט הלשוני יש בעיה רצינית יותר: התחזיות שלו לגבי האופן שבו אנו לומדים לדבר. הן נועדו להסביר את המהירות ואת האוטומטיות של תהליך רכישת השפה. אבל נראה שבפועל התהליך אינו מהיר ואוטומטי עד כדי כך. כשילדה המצוידת בדקדוק אוניברסלי מולד רוכשת את שפתה הראשונה ומזהה בה כלל דקדוקי, היא אמורה להחיל אותו באופן גורף על כל המצבים המקבילים. קחו לדוגמה את שם העצם האנגלי "cat", חתול. כשהיא שומעת את אחד ההורים מדבר על the cat – בעזרת תווית היידוע the – היא אמורה להבין שאת התווית הזאת אפשר להצמיד לכל שמות העצם. הדקדוק האוניברסלי חוזה את קיומם של שמות עצם, וגם את אפשרות קיומן של דרכים לאפיין אותם – ולכן הילדה מצפה להיתקל בקטגוריה הלקסיקלית הזו ומחפשת את הדרך שבה האנגלית מאפיינת שמות עצם; קרי מערכת של תוויות (article). לפי התיאוריה הזו, די בכך שהיא תשמע את התווית the ואחריה שם עצם כמה פעמים בודדות; כל תינוק שרוכש אנגלית אמור לתפוס את הכלל מיידית ולהחיל אותו בחופשיות על כל שמות העצם. בקיצור, אפשר לצפות להתקדמות המתאפיינת בקפיצות פתאומיות ברכישת שפה אצל ילדים - זינוקים במורכבות הדקדוקית עם כל כלל חדש שנקלט.

כדי שדקדוק אוניברסלי יהיה מוטמע בתוך מעגלי המוח האנושי, הוא צריך לעבור דרך הגנים. אבל מחקרים נוירוביולוגיים עדכניים מראים שלדנ"א האנושי פשוט אין כוח קידוד חזק מספיק לעשות זאת

זאת תחזית מרשימה. למרבה הצער, היא לא תואמת את הממצאים מתחום הפסיכו-בלשנות ההתפתחותית. נראה דווקא שילדים קולטים דקדוק באופן הדרגתי. אם נמשיך בדוגמה של מערכת התוויות האנגלית, במשך תקופה ארוכה יצמידו ילדים תווית יידוע מסוימת (כמו the) רק לשמות עצם שכבר שמעו בלוויית אותה תווית. רק בשלב מאוחר יותר ילדים מכלילים ממה ששמעו ומתחילים להחיל את תווית היידוע על כמות גדולה יותר של שמות עצם. נדמה שהממצא הזה תקף לכל הקטגוריות הדקדוקיות. "כללים" לא מוחלים בזינוקים אקראיים, כפי שאפשר היה לצפות אילו באמת הייתה לנו תוכנה דקדוקית מולדת. נראה שאנחנו בונים את היכולת הלשונית שלנו על-ידי זיהוי דפוסים בהתנהגות הלשונית שאנחנו נתקלים בה, ולא על-ידי החלת כללים מוכנים מראש. עם הזמן, ילדים מבינים אט אט איך ליישם את הקטגוריות השונות שהן נתקלים בהן. במילים אחרות, תהליך רכישת השפה אולי מהיר להפליא, אך הוא לא ממש אוטומטי: זהו תהליך קפדני של ניסוי וטעייה.

השפה היא בכל מקום

כיצד היה עשוי להיראות אינסטינקט לשוני? ובכן, אם מקור השפה הוא גֶן דקדוקי שמציב איבר שפה במוחנו בזמן ההתפתחות, רק טבעי להניח שהשפה אמורה להוות יחידה מובחנת בתוך המוח. צריך להיות אזור ספציפי במוח שהוא נחלתה הבלעדית, אזור המוקדש לשפה ותו לא. במילים אחרות, מעבד השפה של המוח אמור כביכול להיות סגור – חסין בפני השפעתם של תפקודי המוח האחרים. ובכן, מחקרי מוח קוגניטיביים מ-20 השנים האחרונות החלו לענות על השאלה "היכן השפה מעובדת במוח?". התשובה הקצרה היא "בכל מקום". בעבר האמינו ש"אזור ברוקה" הוא מרכז השפה של המוח. כעת אנחנו יודעים שהוא לא עוסק בלעדית בשפה – הוא מעורב גם בשפע של התנהגויות מוטוריות אחרות שאינן לשוניות. והיבטים אחרים של הידע והעיבוד הלשוני מתרחשים כמעט בכל מקום במוח. בעוד שיש במוח האנושי אזורים המתמחים בעיבוד סוגים שונים של מידע, כמו ראייה, נראה שאין אזור יחיד המתמחה רק בשפה.

אבל אולי ייחודיותה של השפה לא טמונה ב"איפה" אלא ב"איך". מה אם יש מין תהליך נוירולוגי ייחודי לשפה, ולא משנה איפה היא מעובדת במוח? זו התפיסה של מודולריות "תפקודית", במקום מודולריות "פיזית". דרך אחת להדגים זאת היא למצוא אנשים שיכולותיהם הלשוניות נשארו נורמליות בעוד שיכולותיהם השכליות הידרדרו ולהפך. זה יוכיח את מה שמדענים מכנים "דיסוציאציה כפולה" – הדגמה לאי-תלות ההדדית בין התקשורת המילולית והבלתי מילולית.
בספרו "האינסטינקט הלשוני" (1994) בוחן סטיבן פינקר כמה פתולוגיות לשוניות רלוונטיות כדי להוכיח את הדיסוציאציה הזו. למשל, יש ילדים שסובלים ממה שמכונה בשם "לקות שפה" (Specific Language Impairment – SLI) – מבחינה שכלית כללית הם נראים נורמליים אבל הם מתקשים עם משימות מילוליות מסוימות, כללים דקדוקיים מסוימים וכולי. זה היה עשוי להיות הוכחה חותכת לולא הסתבר שלקות שפה אינה אלא חוסר היכולת לעבד הבחנות שמיעתיות דקות. כלומר תופעה זו נובעת מלקות מוטורית ולא מלקות לשונית במובהק. סיפורים דומים אפשר לספר על כל אחת מהדיסוציאציות-כביכול שמציג פינקר: תמיד מתברר שהבעיות המילוליות נובעות מגורמים שאינם לשוניים.

כל הטיעונים שהובאו כאן רומזים לנו שאין איבר שפה ייעודי במוח. וראיות מסוג אחר מצביעות על מסקנה חריפה אף יותר: לא ייתכן שיש דבר כזה. כדי שדקדוק אוניברסלי יהיה מוטמע בתוך מעגלי המוח האנושי, הוא צריך לעבור דרך הגנים. אבל מחקרים נוירוביולוגיים עדכניים מראים שלדנ"א האנושי פשוט אין כוח קידוד חזק מספיק לעשות זאת. לגנום שלנו יש קיבולת מידע מוגבלת ביותר. חלק גדול מהקוד הגנטי שלנו מוקדש לבניית מערכת העצבים, עוד לפני שהוא ניגש למשימות אחרות. כדי לכתוב משהו מפורט וספציפי כמו דקדוק אוניברסלי-כביכול בתוך מוחו של תינוק אנושי, נדרשת כמות אדירה של משאבי מידע – משאבים שהדנ"א שלנו פשוט לא יכול להרשות לעצמו לבזבז. לכן ההנחה הבסיסית של האינסטינקט הלשוני – שאפשר להעביר דבר כזה בצורה גנטית – נראית בלתי סבירה.

הולך ומתברר שהניאנדרטלים כלל לא היו טיפשים כפי שמקובל להציגם; שהייתה להם תרבות חומרית מתוחכמת, כולל חריטות במערות וכלים מתוחכמים. קשה לראות כיצד הלמידה המורכבת היתה אפשרית ללא שפה

ישנה עוד בעיה גדולה אחת בתפיסת הדקדוק האוניברסלי, והיא השלכותיה המוזרות מבחינת האבולוציה האנושית. אם השפה מוטמעת בנו גנטית, אז מובן מאליו שהיא צריכה לצוץ בשלב מסוים בהיסטוריה האבולוציונית שלנו. ולמעשה, כשחומסקי פיתח את התיאוריה, היה מקובל לחשוב שהשפה לא נמצאת במינים אחרים המשתייכים לסוג הביולוגי שלנו, כמו האדם הניאנדרטלי. לכאורה, זה מצמצם את חלון ההזדמנויות שבמהלכו הייתה עשויה השפה להתפתח. בה בעת, נראה שהופעתה המאוחרת למדי של התרבות האנושית המתוחכמת, לפני כ-50,000 שנה (לדוגמה, כלים מורכבים, תכשיטים, אמנות מערות וכולי) מחייבת ומאששת גם יחד את התפתחותה המאוחרת של השפה. חומסקי טען שייתכן כי השפה הופיעה לפני 100,000 שנה בלבד, ושמקורה ככל הנראה במוטציה גנטית.

בואו נחשוב על זה לרגע: זה רעיון מוזר מאוד. דבר ראשון, חומסקי טוען ששפה נוצרה במקרו-מוטציה: קפיצה פתאומית. אבל תפיסה זו מתנגשת עם הסינתזה הניאו-דרוויניסטית המודרנית, שנחשבת לעובדה ולא מותירה מקום לזינוקים גדולים וחסרי תקדים שכאלה. אדפטציות כאלה פשוט לא מופיעות לפתע כשהן כבר מפותחות לחלוטין. יתרה מזו, השלכה מוזרה שנובעת מעמדתו של חומסקי היא שלא ייתכן כי השפה התפתחה למטרות תקשורת: ככלות הכול, גם אם הגן הדקדוקי היה יכול לצוץ לפתע פתאום באדם בר-מזל (מה שכבר נראה בלתי סביר לחלוטין), הסיכויים ששני אנשים יקבלו את אותה מוטציה מקרית באותו זמן, קטנים אף יותר. כלומר לפי תיאוריית האינסטינקט הלשוני, לאדם הראשון בהיסטוריה שצויד בשפה לא היה עם מי לדבר.

נראה שמשהו השתבש, איפשהו. כיום אנו מאמינים שכמה מהנחותיו האבולוציוניות של חומסקי שגויות. שחזורים עדכניים למערכת הקול הניאנדרטלית מראים שלאדם הניאנדרטלי כן הייתה יכולת דיבור כלשהי, אולי אפילו בעלת איכות מודרנית למדי. בנוסף, הולך ומתברר שהניאנדרטלים כלל לא היו בריונים טיפשים כפי שמקובל להציגם; שהייתה להם תרבות חומרית מתוחכמת – כולל חריטות במערות וכלי אבן מתוחכמים – שאינה שונה בתכלית מהיבטים מסוימים של המפץ התרבותי האנושי שהתרחש לפני 50,000 שנה. קשה לראות כיצד הלמידה המורכבת ושיתוף הפעולה הנדרשים לכך היו אפשריים ללא שפה. יתר על כן, ניתוח גנטי שנערך לאחרונה מראה שהמינים הזדווגו ביניהם – לרוב בני האדם המודרניים יש שאריות של דנ"א ניאנדרטלי במובהק. בניגוד לתפיסה שלפיה באו בני האדם המודרניים ומחקו את אנשי הקוף המסכנים, נראה כעת כי ה-Homo sapiens המוקדם וה-Homo Neanderthalensis חיו יחד והתרבו ביניהם. לא מופרך לשער שאולי הם גם תקשרו אלה עם אלה.

אז איך לומדים לדבר?

כל זה טוב ויפה, אך עדיין נותרו מספר שאלות פתוחות. מדוע כיום רק לבני האדם יש שפה, ההתנהגות המורכבת ביותר בין בעלי החיים? לבטח קרה משהו שהפריד בינינו לבין בני דודנו הקרובים ביותר. האתגר של המחנה המתנגד לאינסטינקט הלשוני הוא לגלות מה בדיוק קרה. ואחד ההסברים האפשריים טמון ב"אינטליגנציה השיתופית" שלנו ובאירועים שהולידו אותה לפני יותר משני מיליון שנה.

מוצאנו בסוג הביולוגי "אדם", Homo, שהופיע לפני כ-2.5 מיליון שנה. לפני כן, אבותינו הקרובים ביותר היו למעשה קופים זקופי קומה הידועים בשם Australopithecines, יצורים שהיו ככל הנראה חכמים פחות או יותר כמו שימפנזים. אבל נראה שבשלב מסוים השתנה משהו בנישה האקולוגית שלהם. יצורים טרום-אנושיים אלה עברו מתזונה מבוססת פירות – כמו רוב קופי האדם של ימינו – לבשר. התזונה החדשה דרשה סידורים חברתיים חדשניים וסוג חדש של אסטרטגיה קואופרטיבית (קשה לצוד חיות גדולות לבד). ושינוי זה הוביל בתורו לצורות חדשות של חשיבה קואופרטיבית כללית יותר: נוצרו סידורים חברתיים חדשים כדי להבטיח שציידים יקבלו נתח שווה מהשלל ושנשים וילדים, שלא יכלו להשתתף בציד באותה מידה, יקבלו גם הם חלק ממנו.

לפי מייקל טומסלו (Tomasello), פסיכולוג השוואתי אמריקאי, עד שהופיע אביהם המשותף של ה-Homo sapiens וה- Homo neanderthalensis לפני כ-300,000 שנה, בני האדם הקדומים כבר הספיקו לפתח אינטליגנציה שיתופית מתוחכמת למדי. הדבר ניכר בממצאים ארכיאולוגיים שמדגימים את מורכבות חיי החברה והאינטראקציות בין בני האדם הקדמונים. סביר להניח שהם השתמשו בסמלים – שקדמו לשפה – ושהייתה להם יכולת חשיבה רקורסיבית (אשר נוצרה, לפי חלק מהטיעונים, בזכות התפתחותו האטית של דקדוק-סמלים שהלך ונעשה מתוחכם יותר ויותר). המצב האקולוגי החדש שלהם הוביל ללא ספק לשינויים בהתנהגות האנושית. הם נדרשו להשתמש בכלים ולצוד במשותף, וכן ליצור סידורים חברתיים חדשים – כגון סידורים להבטחת זכויות זיווג מונוגמיות בזמן שהזכרים יצאו לציד.
הלחצים החברתיים החדשים חוללו ככל הנראה שינויים בארגון המוח. ועם הזמן תתפתח גם יכולת לשונית. השפה, ככלות הכול, היא דוגמה פרדיגמטית להתנהגות שיתופית: היא דורשת קונבנציות – נורמות מוסכמות בתוך הקהילה – ואפשר להשתמש בה לתיאום כל ההתנהגויות המורכבות הנוספות שהנישה החדשה חייבה.

לפי נקודת מבט זו אנו לא חייבים להניח את קיומו של אינסטינקט לשוני מיוחד; אנחנו צריכים רק להביט בכל השינויים שעשו אותנו למי שאנחנו, השינויים שסללו את הדרך לדיבור. זה מאפשר לנו לתאר את התפתחות השפה כתהליך הדרגתי שהוא תוצאה של נטיות חופפות רבות. לדוגמה, אולי היא התחילה כמערכת מחוות מתוחכמת, שרק לאחר מכן התפתחה וקיבלה ביטוי קולי. אבל אין ספק שהזרז המהותי ביותר בדרכנו לדיבור היה התפתחותו של אינסטינקט שיתוף הפעולה. ובכך אין בכוונתי לומר שאנחנו תמיד מסתדרים זה עם זה. אבל אנחנו כמעט תמיד מזהים בני אדם אחרים כיצורים בעלי תודעה, כמונו, עם מחשבות ורגשות שאפשר לנסות להשפיע עליהן.

אנחנו רואים את האינסטינקט הזה בפעולה בתינוקות אנושיים המנסים לרכוש את שפת אמם. יכולות הלמידה של ילדים מתוחכמות הרבה יותר משחזה חומסקי. הם מסוגלים להשתמש ביכולות זיהוי-כוונה מתוחכמות כבר מגיל צעיר, אולי אפילו תשעה חודשים, כדי להתחיל לפענח את הכוונות התקשורתיות של המבוגרים סביבם. וזה, בסופו של דבר, נובע ממוחותינו השיתופיים. זה אינו ניסיון להמעיט בערכה של השפה: מרגע התממשותה היא אפשרה לנו לעצב את העולם לפי רצוננו – לטוב ולרע. היא שחררה את כוחות ההמצאה והטרנספורמציה האדירים של האנושות. אבל היא לא הופיעה משום מקום, והיא לא נפרדת משאר החיים. סוף סוף, במאה ה-21, אנחנו מסוגלים לזנוח את מיתוס הדקדוק האוניברסלי ולהתחיל לראות את ההיבט האנושי הייחודי הזה כפי שהוא באמת.

ויוויאן אוונס הוא מרצה לבלשנות באוניברסיטת בנגור שבוויילס. ספרו האחרון הוא The Language Myth: Why Language Is Not an Instinct (2014).

AEON Magazine Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

המאמר מובא לכם כחלק מיוזמה חדשה שלנו, "אלכסון קלאסיק", שתביא מדי פעם מאמרים שפרסמנו בעבר, אהובים, טובים וחשובים במיוחד, עבור עשרות אלפי קוראינו החדשים שאולי לא הכירו את האוצרות שצברנו ושלא נס ליחם.

המאמר התפרסם לראשונה ב"אלכסון" ב-14 בדצמבר 2014