חיים עם תכלית

ביולוגים נרתעים מדיבור על "מטרות" או "כוונות" – אבל סדר יום מחקרי חדש, עמוק ונועז מניח שוב את הפעלנות על השולחן
X זמן קריאה משוער: 22 דקות

מערכות החיסון של בעלי החיים תלויות בתאי דם לבנים בשם מקרופאגים שעוטפים ובולעים את הפולשים. התאים רודפים אחר קורבנותיהם בנחישות ובחדווה: תחת המיקרוסקופ אפשר לראות את המקרופאגים דמויי הכתם רודפים אחרי חיידקים על גבי הזכוכית, מזגזגים לפה ולשם, בעוד הניצוד מנסה לברוח דרך מסלול מכשולים של תאי דם אדומים, ובסופו של דבר הם תופסים ואוכלים את המיקרוב הסורר.

לתאים בודדים אין רצון משלהם – ולכן ודאי אין להם מטרות, לא? הם ודאי אינם פועלים מתוך נחישות וחדווה?

אבל רגע: האין זאת דרך אנתרופומורפית עד גיחוך לתאר את התהליך הביולוגי? לתאים בודדים אין רצון משלהם – ולכן ודאי אין להם מטרות, לא? הם ודאי אינם פועלים מתוך נחישות וחדווה? כשאנו מייחסים כוונות ותכליות לאורגניזמים הפרימיטיביים האלה, האין זו אשליה?

אכן, היה אפשר לחשוב שזוהי גרסת החיים האמיתיים לניסוי קלאסי מתחום הפסיכולוגיה משנת 1944, שבו נחשף הדחף האנושי לייחס מטרות ונרטיב למה שאנו רואים. כשפריץ היידר (Heider) ומריאנה זימל (Simmel) הראו לנבדקים סרט עשוי אנימציה פשוטה ובו מעגל ושני משולשים, רוב הנבדקים בנו סיפור מלודרמטי על מרדף והצלה – אף על פי שהם לא ראו אלא צורות גיאומטריות מופשטות נעות במרחב.

מקרופאג, היידר, זימל

אשלייה או מטרה? מקרופאג רודף בקטריה, ומסגרת מתוך ניסוי היידר-זימל (1944) [תמונה מהמאמר המקורי ב-Aeon]

אבל האם התחושה שלמקרופאגים יש מטרות ותכלית היא באמת רק השלכה נרטיבית? אחרי ככלות הכול, אי אפשר כלל לתאר מקרופאג, בלי לדבר על פעולתו, בלי להתייחס לתכליתו: הוא קיים בדיוק כדי לבצע תמרוני "חפש והשמד" שכאלה.

אחת הדילמות הוותיקות ביותר של הביולוגיה היא הימנעותה והתחמקותה מהמושג השוכן בבסיס תיאורים מסוג זה: פעלנוּת (agency) או יכולתם של יצורים חיים לשנות את סביבתם ואת עצמם מתוך כוונה ובהתאם לתכלית מסוימת. בדרך כלל, החוקרים מנטרלים את הדיונים העוסקים במטרות ובתכליות בביולוגיה באמצעות שימוש סרקסטי במירכאות: תאים וחיידקים אינם "מנסים" לעשות משהו, בדיוק כמו שאורגניזמים אינם מתפתחים "במטרה" להשיג תכלית כלשהי (כמו לרוץ מהר יותר כדי לשפר את סיכויי ההישרדות שלהם). בסופו של דבר ישנם רק גנים ומולקולות, כימיה ופיזיקה – אירועים שמתרחשים בלי יעד או תכנית, אך נתפשים כבעלי יעד או תוכנית על ידי מוחותינו בעלי הדחף הנרטיבי הכפייתי.

אם נצליח להבין מה מאפשר לישות נתונה לנהוג כגורם פעיל אוטונומי, מה מאפשר לה לשנות את התנהגותה ואת סביבתה כדי להשיג מטרות מסוימות, הביולוגיה תוכל לדור בכפיפה אחת עם מושגים בעייתיים כמו תכלית ותפקיד

אבל בניגוד לעמדה הזאת, יש לנו כעת עוד ועוד סיבות לחשוד שפעלנות היא תופעה טבעית אמיתית. הביולוגיה תוכל להפסיק לחשש ממנה כל כך, אם רק תהיה לנו תיאוריה ראויה לשמה באשר לאופן התפתחותה. למרבה הצער, תיאוריה כזאת עדיין אינה קיימת, אבל הולכת וגוברת האופטימיות שתיאוריה של פעלנות תימצא בסופו של דבר – ויתרה מזאת, שהיא לא תחול בהכרח אך ורק על אורגניזמים חיים. אם נצליח להבין מה מאפשר לישות נתונה לנהוג כגורם פעיל אוטונומי, מה מאפשר לה לשנות את התנהגותה ואת סביבתה כדי להשיג מטרות מסוימות, הביולוגיה תוכל לדור בכפיפה אחת עם מושגים בעייתיים כמו תכלית ותפקיד.

תיאוריה של הפעלנות שתיבנה מן הפרט אל הכלל תעזור לנו לפרש את מה שאנו רואים בחיים, מתאים בודדים ועד חברות שלמות, ואפילו בחלק מהמכונות והטכנולוגיות "החכמות" שלנו. אנחנו מתחילים לתהות אם מערכות בינה מלאכותית מפתחות פעלנות בעצמן. אבל איך נדע את התשובה, אם איננו יודעים מה מגדיר פעלנות? רק אם נוכל "לגזור התנהגויות מורכבות מעקרונות ראשוניים פשוטים", אומרת הפיזיקאית סוזן סטיל (Still) מאוניברסיטת הוואי במנוֹאה, נוכל להתיימר להבין מה נדרש כדי להיות "גורם פעיל". סטיל מודה שעד כה אין פתרון לבעיה. אבל הנה שרטוט בקווים כלליים של פתרון עתידי אפשרי.

אחד הניסיונות הנחושים ביותר לבודד את הביולוגיה מהטלאולוגיה שהחיים כמו מעוררים בחומר הוא ספרו של הביולוג ארנסט מאייר, What Makes Biology Unique? (משנת 2004). מאייר מודה שהביולוגיה אינה יכולה להימנע מלדבר במונחים של תפקיד. האבולוציה של עינינו נועדה לסייע לנו לנווט בסביבה; התפקיד של אנזים הלקטאז הוא לפרק את הסוכר לקטוז; וכן הלאה. פעולות מוכוונות מטרה נראות כמעט אקסיומטיות לביולוגיה: ביולוגים מולקולריים וביולוגים של התא, חוקרי מוח וגנטיקאים, כמעט אינם מסוגלים לבצע את עבודתם בלי לסגל לעצמם את אורח המחשבה הזה. ואף על פי כן הם נוטים להתעקש שזאת רק צורת דיבור – עמדה פרשנית ותו לא. אורגניזמים עושים את מה שהם עושים כי הברירה הטבעית תכנתה אותם לנהוג כך, ברמה הגנטית.

במסגרת דוקטרינת הביהביוריזם הקיצוני – התנהגות בעלי החיים לא הייתה אלא אוסף של פעולות נלמדות ("מותנות"), שהוטבעו במוחות שהחלו את דרכם כלוח חלק. אפילו היום, ביולוגים רבים מסתייגים מהאפשרות שהתהליכים הקוגניטיביים של בעלי חיים אחרים מובילים אותם להחלטות אוטונומיות של ממש

אפילו בתחום מדעי האדם ישנה התנגדות להשקפות המדברות על פעלנות אמיתית. במסגרת דוקטרינת הביהביוריזם הקיצוני – שאותה חנך הפסיכולוג האמריקני ב' פ' סקינר (Skinner) בשנות השלושים של המאה העשרים, ושהייתה זרם מרכזי בפסיכולוגיה עד שנות השמונים – התנהגות בעלי החיים לא הייתה אלא אוסף של פעולות נלמדות ("מותנות"), שהוטבעו במוחות שהחלו את דרכם כלוח חלק. אפילו היום, ביולוגים רבים מסתייגים מהאפשרות שהתהליכים הקוגניטיביים של בעלי חיים אחרים מובילים אותם להחלטות אוטונומיות של ממש.

עין

ואולי יש לעין מטרה? אולי זאת לא רק צורת דיבור? האם אפשר לחמוק מכך? תצלום: סלבטורה ונטורה

אחת הגישות הפופולריות בימינו מציגה את כל הבריות כ"מכונות" המורכבות מגנים, כפי שמנסח זאת ריצ'רד דוקינס. לפי מאייר, הביולוגיה מתייחדת מכל המדעים בדיוק מפני שמושאי המחקר שלה הם בעלי תוכנית המקודדת בהם תכלית, שיטה ופעלנות. לפי גישה זו, פעלנות אינה תכונה המתבטאת רק ברגע הפעולה, אלא מעין רוח שמזומנת על ידי ההיסטוריה הגנטית והאבולוציונית שלנו.

אבל התמונה המצטיירת כאן בכל זאת אינה מסבירה מהי פעלנות – היא מנסה להסביר מדוע יש להתעלם ממנה. לגֶן הבודד אין פעלנות, ולכן אי אפשר להסביר באופן ברור מדוע הפעלנות מתעוררת אם מכנסים די גנים יחדיו. ייחוס הפעלנות לגנום אינו מסביר לנו מהי פעלנות או מה מעורר אותה.

גנים יכולים להקנות נטיות, אבל לעתים קרובות איננו מסוגלים לחזות מה בדיוק אורגניזם יעשה, גם אם מיפינו את כל התאים והגנים שלו. אילו כל התנהגות אפשרית הייתה מתוכנתת בנו, אורגניזמים לעולם לא היו מוצאים פתרונות יצירתיים לבעיות חדשות

חוץ מזה, גנים אינם מפרטים תוצאות התנהגותיות בכל מצב נתון – לא רק בבני אדם, אלא אפילו באורגניזמים פשוטים. גנים יכולים להקנות נטיות, אבל לעתים קרובות איננו מסוגלים לחזות מה בדיוק אורגניזם יעשה, גם אם מיפינו את כל התאים והגנים שלו. אילו כל התנהגות אפשרית הייתה מתוכנתת בנו, אורגניזמים לעולם לא היו מוצאים פתרונות יצירתיים לבעיות חדשות, כפי שעורבי קלדוניה החדשה יצרו והשתמשו בכלים מאולתרים כדי להשיג מזון.

כאן מתגלה לנו היבט מכריע של הפעלנות: היכולת לקבל החלטות בתגובה לנסיבות חדשות ובלתי צפויות. כשארנבת בורחת מזאב, אין שום דרך מובהקת לחזות אם היא תקפץ לפה או לשם, וגם לא אם הבחירות שלה יספיקו לה כדי לחמוק מהטורף, שבעצמו יגיב לתנועותיה. גם הארנבת וגם הזאב מפגינים כאן את פעלנותם.

אמנם מקרופאגים אינם פועלים בסביבה הקוגניטיבית העשירה הזמינה לזאב, אבל לפעמים קשה להחליט היכן עובר הגבול. הבלבול עלול לנבוע מההנחה הנפוצה, שהתנהגות פעלנית מורכבת דורשת מוח מורכב. במים השלווים למדי של תחום הביולוגיה של הצמח, לדוגמה, מתחוללת כעת סערה: האם לצמחים יש חישה ותודעה? דברים מסוימים שצמחים עושים – כמו לבחור, לכאורה, את כיוון הצמיחה שלהם על בסיס ניסיון העבר – נראים תכליתיים, ואף "מחושבים", בייחוד מאחר שלעתים מעורבים בהם אותות חשמליים המזכירים את אלה שמייצרים הנוירונים.

אבל אם נפרק את הפעלנות למרכיביה, כל זה עשוי להתרחש אפילו בהיעדר "מחשבה", לפחות במובן המסורתי של המילה. לפעלנות יש שני מרכיבים: ראשית, היכולת לייצר תגובות שונות לגירויים זהים (או שקולים), ושנית, היכולת לבחור ביניהם בהתאם למטרה. אף אחת מהיכולות האלה אינה ייחודית לבני אדם, וגם לא למוחות באופן כללי.

צמח טורף, Nephentes Iowii

כוונה? החלטה? רצון? בכל אופן - מגיב לגירויים: חלקיו העליונים של Nephentes Iowii, צמח טורף מהאי בורנאו. תצלום: JeremiahsCPs, ויקיפדיה

את המרכיב הראשון, היכולת להגיב בדרכים שונות לגירוי מסוים, קל יותר לרכוש. הוא דורש אקראיות התנהגותית ותו לא. כמו הטלת מטבע. להתנהגות בלתי צפויה כזאת יש היגיון אבולוציוני, כי אם אורגניזם תמיד יגיב לגירוי באותו אופן, הוא עלול להפוך למטרה קלה לטורף. לפעמים זה אכן קורה בטבע: מין מסוים של נחש ימי מעורר בדגים תמרון בריחה צפוי, שמוביל אותם היישר אל מלתעותיו.

לאורגניזם שמגיב באופן שונה למצבים זהים יש סיכוי טוב יותר להערים על טורפים. לדוגמה, כשמקקים מזהים תנועות אוויריות הם בורחים בכיוון ההפוך, פחות או יותר, לזרם האוויר – אבל הם נעים בזווית אקראית לכאורה. זבובי פירות מפגינים אקראיות בפניות שהם מבצעים בזמן תעופה, אפילו בהיעדר גירויים – ככל הנראה כי במצבים שונים, כמו ליקוט מזון, מועיל להרחיב את האפשרויות בלי להיות תלויים באות מסוים שינחה אותך לנהוג כך. התנהגות בלתי צפויה כזאת אף מונצחת במה שמוכר כחוק הרווארד להתנהגות בעלי חיים: "בתנאי ניסוי מבוקרים, בעלי חיים מתנהגים בדיוק איך שמתחשק להם".

סוג מסוים של אורגניזם ימי חד־תאי בשם ריסָנית – יצור מיקרוסקופי דמוי חצוצרה שנדבק למשטחים, בדומה לשושנת ים – הוא דוגמה מעולה לאקראיות באורגניזם פשוט ונטול מוח. כשחוקרים ירו לעברו סילון של חרוזי פלסטיק קטנים כדי לחקות התקרבות של טורף, לעתים הוא התכווץ ולעתים התנתק מהמשטח והתרחק. החלוקה בין שתי ההתנהגויות הייתה 50:50. מסתבר שאין אפילו צורך במערכת עצבים כדי להתנהג באקראיות.

פעלנות אמיתית דורשת בחירה מתוך טווח האפשרויות. זוהי בחירה ששמה לנגד עיניה את המטרה: אורגניזם נוהג כך ולא אחרת, כי הוא חושב שהדבר יוביל אותו לתוצאה הרצויה

יצירת חלופות התנהגותיות אינה פעלנות, אבל היא תנאי הכרחי לפעלנות. פעלנות אמיתית דורשת בחירה מתוך טווח האפשרויות הזה. זוהי בחירה ששמה לנגד עיניה את המטרה: אורגניזם נוהג כך ולא אחרת, כי הוא חושב שהדבר יוביל אותו לתוצאה הרצויה.

בבני אדם, תהליך הבחירה הזה כרוך לעתים קרובות במחשבה עמוקה, המתבצעת באמצעות מעגלים נוירולוגיים ייעודיים, כפי שמציין חוקר הקוגניציה תומס הילס (Hills) מאוניברסיטת ווריק באנגליה. בחירה "חופשית" נובעת בדרך כלל ממאמץ מודע, שבו אנו שוקלים תרחישים עתידיים על סמך ניסיון העבר. המאמץ הזה דורש את היכולת להרכיב תמונה של העצמי בסביבתו: "ייצוג קוגניטיבי עשיר" שעוזר לנו לדמיין את התרחישים האלה בפירוט מספיק כדי לחזות תוצאות במהימנות. הוא גם דורש את היכולת להמשיך להתמקד במטרה למרות הפרעות והסחות דעת. לפי הילס, אף אחד מהדברים האלה אינו תכונה אנושית ייחודית – ידוע לנו, לדוגמה, שבעלי חיים אחרים "משחזרים מבחירה דפוסי פעילות נוירולוגית המקושרים לניסיון העבר", כאילו הם מתכוננים לאירועים דומים בעתיד. ובכל זאת, אומר הילס, ייתכן שהתנהגות זו דורשת "ארכיטקטורה" מנטלית ספציפית.

עם זאת, אי אפשר להתנות פעלנות במשאבים קוגניטיביים מורכבים כל כך, אם ברצוננו לייחס אותה לתאים ולריסניות. אבל היצורים הביולוגיים הפשוטים האלה אינם היחידים שמפגינים את היכולת לבחור בין חלופות התנהגותיות. היא מתגלה גם במערכות שאינן ביולוגיות כלל במובן המקובל של המילה.

כדי להגיע ללב עניין הפעלנות, עלינו להשאיר את הביולוגיה מאחור, לפנות אל הפיזיקה של המידע, ולשקול את תפקידו של תהליך עיבוד המידע ביצירת שינוי.

זאת אינה גישה חדשה. באמצע המאה התשע עשרה, חוקרי העולם הפיזיקלי הניחו שכל השינויים ביקום נובעים מהחוק השני של התרמודינמיקה, שלפיו שינוי מוביל בהכרח לעלייה במידת האנטרופיה – או בניסוח חופשי יותר, לעלייה בהיקף אי הסדר הכללי בקרב החלקיקים. בגלל החוק השני, חום נע בספונטניות מאזורים חמים לאזורים קרים.

ב־1867, הפיזיקאי ג'יימס קלֶרק מקסוול (Maxwell) הגה פרצה בחוק הזה. הוא דמיין יצור מיקרוסקופי רב תושייה, שיזכה בהמשך לכינוי "השד של מקסוול", ולו קופסה מלאה בחלקיקי גז, המחולקת לשני תאים. השד מפעיל מנגנון שמפריד את החלקיקים "החמים" מ"הקרים" בכך שהוא בוחר מי מהם יכול לעבור דרך דלת סמויה במחיצה המפרידה בין התאים. התוצאה היא שהחלקיקים החמים (שנעים מהר יותר) מתאספים בצד אחד והקרים (האיטיים יותר) באחר. בדרך כלל, החוק השני מכתיב את ההתנהגות ההפוכה: שהחום יתפזר ויתפוגג עד שלגז תהיה טמפרטורה אחידה בכל המרחב.

קיטור, איסלנד

קיטור טבעי נפלט מן האדמה באיסלנד. תצלום: Redcharlie

השד בניסוי המחשבתי הזה מצליח להכניע את הצו התרמודינמי מכיוון שיש לו גישה למידע מיקרוסקופי על אודות תנועת החלקיקים – מידע שאנו לעולם לא נוכל לתפוש. מובן שהשד מפגין פעלנות באופן שבו הוא משתמש במידע הזה. יש לו מטרה, וכדי להשיגה הוא בוחר לפתוח את הדלת ולאפשר רק לחלקיקים מסוימים לעבור – לא רק לפי האנרגיה שלהם, אלא גם לפי התא שבו הם נמצאים.

כדי לנסות להבין אם השד ההיפותטי של מקסוול באמת חותר תחת החוק השני, ניסו המדענים שבאו אחריו להחליף את השד המעורפל והגחמני במנגנון היפותטי. אפשר לעשות זאת, לדוגמה, עם דלת פשוטה הנשלטת באמצעי אלקטרוני, בשילוב עם מכשירים שמזהים את המהירות או האנרגיה של החלקיקים. הדבר שקול להחדרת תכלית ופעלנות לתוך התכנון של המערכת, כי אנו מגדירים כיצד המידע שנאסף מהסביבה יעזור להחליט באיזו פעולה לנקוט (אם לפתוח את הדלת או לא). כך השד הופך ל"מנוע של מידע": מנגנון שרותם את המידע לצרכיו (במקרה הזה, בניית מאגר של גז חם).

האוטומציה של השד היא שהכניעה אותו בסופו של דבר. בשנות השישים, הפיזיקאי רולף לאנדאוור (Landauer) הראה שהמכונה-שד תצטרך לפצות על אובדן האנטרופיה שהיא צוברת בהפרדת המולקולות החמות מהקרות. כדי להשתמש במידע שהמכונה אוספת בנוגע לתנועת החלקיקים, היא תצטרך לתעד אותו תחילה בזיכרון כלשהו. אבל לכל זיכרון אמיתי יש תפוסה מוגבלת – וקופסת גז מכילה המון מולקולות. לכן יש למחוק את הזיכרון מדי פעם בפעם כדי לפנות מקום למידע חדש. ולמחיקה הזאת, כפי שהראה לנדאוור, יש תקורה אנטרופית בלתי נמנעת. כל האנטרופיה שהלכה לאיבוד על ידי הפרדת החלקיקים החמים מהקרים חוזרת בשלב איפוס הזיכרון.

מידע, כלומר היכולת לאחסון מידע על הסביבה, הוא מעין דלק שיש להזין ללא הרף

הניתוח של לנדאוור חושף את הקשר העמוק בין תרמודינמיקה למידע. מידע – וליתר דיוק, היכולת לאחסון מידע על הסביבה – הוא מעין דלק שיש להזין ללא הרף.

בניסוי האמור, השד מפגין תכונה של אורגניזמים חיים, שזוהתה בשנות הארבעים על ידי הפיזיקאי ארווין שרדינגר: הוא יוצר סדר ומשמר אותו נוכח נטייתו של החוק השני לשחוק אותו. אמנם שרדינגר לא היה הראשון להבחין בכך, אבל הוא ציין שגם אורגניזמים משלמים על הארגון והסדר הפנימיים שלהם בהגדלת מידת האנטרופיה בסביבתם – זאת הסיבה שגופנו מייצר חום. לספרו הקטן ורב החשיבות "מהם חיים?" (משנת 1944), המבוסס על סדרת הרצאות שנתן, הייתה השפעה גדולה על מספר מדענים שעזבו את הפיזיקה ופנו לבחון כיצד פועלים החיים – ובהם פרנסיס קריק, שיחד עם ג'יימס וטסון גילה את מבנה הדנ"א ב־1953.

שרדינגר חשב שהפעלנות שאנו מזהים בחיים מתבססת על הנחיות מקוּדדות, המגדירות את תגובת האורגניזם לסביבה. ואין ספק שקריאה מכנית של ההנחיות שנוצרות על ידי הסביבה ומאוחסנות בצורה מולקולרית מסוימת –"גבישים בלתי-מחזוריים" לפי שרדינגר, או דנ"א כפי שיגלו בהמשך קריק ווטסון – מסבירה הרבה מאוד דברים בנוגע לאופן פעולתם של החיים. אבל הגישה הזאת אינה משאירה מקום לגמישות, להקשריוּת ולגיוון שמאפיינים פעלנות אמיתית: מצב שבו לגורם הפעיל יש מטרה, אך אופן ההגעה אליה אינו קבוע מראש.

מקטע דנ"א, ובכל זאת: סוד החיים עוד חומק מאיתנו. (אנימציה: brian0918, Public domain, via Wikimedia Commons)

שרדינגר אחראי לאחת ההחמצות הגדולות של המדע, כיוון שהוא לא השכיל לזהות את הקשר בין גישתו שלו – שלפיה החיים הם ארגון וסדר שעליהם אנו שומרים נוכח השחיקה האנטרופית – ובין עבודתם של חבריו הפיזיקאים בנוגע לשד של מקסוול. זאת החוליה המקשרת שתוכל לשחרר את הביולוגיה מהעמדת הפנים שלפיה פעלנות אינה אלה בדיה שימושית, אשליה של האבולוציה. כפי שאומרים סטיוארט קאופמן (Kauffman), תיאורטיקן של מערכות מורכבות, והפילוסוף פיליפ קלייטון (Clayton), "עדיין לא ניסחנו את מה שאנו זקוקים לו כדי להבין את הפעלנות הביולוגית במלואה: תיאוריה הולמת של ארגון".

באמצעות זיכרון, כל גורם פעיל יכול לאחסן ייצוג של סביבתו, ולהשתמש בו לאחר מכן כדי לבצע תחזיות לעתיד. תחזיות אלה עוזרות לו לצפות, להיערך ולעשות את השימוש הטוב ביותר באנרגיה

הקשר הזה בין ארגון, מידע ופעלנות מתחיל סוף סוף להתגלות כעת, במחקרים הבוחנים את ההצטלבות הפורה שבין תורת המידע, התרמודינמיקה והחיים. ב־2012 הראתה סוזן סטיל, במחקריה עם גאווין קרוּקס (Crooks) ממעבדת לורנס ברקלי בקליפורניה ועם אחרים, מדוע זיכרון הוא חיוני עבור בריה מוכוונת מטרה כגון תא, בעל חיים או אפילו שד קטן. באמצעות זיכרון, כל גורם פעיל יכול לאחסן ייצוג של סביבתו, ולהשתמש בו לאחר מכן כדי לבצע תחזיות לעתיד. תחזיות אלה עוזרות לו לצפות, להיערך ולעשות את השימוש הטוב ביותר באנרגיה. או במילים אחרות, לפעול ביעילות.

יעילות אנרגטית היא בלי ספק מטרה חשובה בביולוגיה האבולוציונית: אורגניזם שמבזבז פחות אנרגיה יכול להקדיש פחות זמן לצבירתה (על ידי חיפוש מזון, למשל). אבל ליעילות אנרגטית יש חשיבות מכרעת גם בטכנולוגיה. הרצון לשפר את יעילותן של מכונות הוא שהוביל לגילוי התרמודינמיקה בראשית המאה התשע עשרה. העקרונות האלה גילו שאמנם בלתי אפשרי לבצע פעולות יעילות בלי לשלם באנטרופיה, אבל ככל שהיעילות גוברת, כך פחות מהאנרגיה שלכם תתפוגג בצורת חום חסר תועלת.

השד של מקסוול אינו מצליח לחמוק מתשלום המס האנטרופי כי זיכרונו סופי, ובסופו של דבר יש לאפס אותו. ואף על פי כן, השד מודע להתרחשויות מולקולריות ששום אורגניזם חי לא יוכל להשיג גישה אליהן, וזה מה שמאפשר לו לשלוט במה שנראה לנו כמו ערבוביה אקראית של תנועות חלקיקים. אבל כיצד נשיג את מטרתנו באופן היעיל ביותר – כיצד נמקסם את הפעלנות שלנו – אם איננו רואי־כול? כאן נכנסת לתמונה יכולת החיזוי.

"רוב המערכות האמיתיות, ובייחוד המערכות הביולוגיות, הן בעלות 'מסנני תפישה'", אומרת סטיל, "ופירושו שאין להן גישה למצב היסודי האמיתי של המציאות, שהן מסוגלות למדוד רק היבטים מסוימים של מצב זה. הן נאלצות לפעול על סמך ידע חלקי ונדרשות להקיש הקשים".

דרמה במערכת החיסון: מקרופאג טורף חיידקי E-coli. מכניקה, תכנות וגם מטרה?

סטיל, קרוקס ועמיתיהם בחנו כיצד "מנועי מידע" בעולם האמיתי מתמודדים עם העובדה שאי אפשר לחזות בעולם בשלמותו, ומצאו שיעילות תלויה ביכולת להתמקד אך ורק במידע הרלוונטי לחיזוי מצבה של הסביבה בעתיד המיידי, ולסנן את כל השאר. במילים אחרות, הסוד הוא לזהות מידע מהותי שיועיל לנו בהשגת מטרתנו, ולאחסנו. החוקרים הראו שככל שהגורם הפעיל מאחסן יותר מידע "חסר תועלת" בזיכרונו, כך פעולותיו נעשות יעילות פחות. בקיצור, גורמים פעילים יעילים הם בעלי שיקול דעת.

הגורם הפעיל עלול להידרש לבחור בין הסתגלות לנסיבות ונקיטת פעולה לשינוי הנסיבות: לפעמים עדיף לעקוף מכשול, ולפעמים עדיף לנסות לפרוץ דרכו

עדיין יש כמה חלקים חסרים בפאזל הזה. באופן כללי, הסביבה אינה סטטית, אלא הגורם הפעיל עצמו משפיע עליה. לכן אין די ללמוד על אודות הסביבה כפי שהיא, כי "הגורם הפעיל משנה את התהליך שאותו יש ללמוד", אומרת סטיל. כך נוצר תרחיש הרבה יותר מסובך. הגורם הפעיל עלול להידרש לבחור בין הסתגלות לנסיבות ונקיטת פעולה לשינוי הנסיבות: לפעמים עדיף לעקוף מכשול, ולפעמים עדיף לנסות לפרוץ דרכו.

יתרה מזאת, נקיטת פעולה היא יעילה רק אם הסביבה הולמת את האסטרטגיה הזאת. למשל, אין טעם לנסות לחולל שינוי מהר מכפי שהסביבה מסוגלת להגיב לו: אם תרעידו מלחיה מהר מדי, בתדירות על־קולית, לא יצא ממנה מלח. כפי שסטיל אומרת:"יכולה להיווצר מין 'תחרות של עכבה' בין רצפי פעולות מסוימים והדינמיקה של הסביבה". ובחיים האמיתיים, גורמים פעילים עשויים להידרש למצוא פשרות בין מספר מטרות סותרות. סטיל אומרת שהיא חוקרת כעת את האופן שבו גורמים פעילים מסוג "מנועי מידע" מתמודדים עם הבעיות האלה.

איך גורם פעיל אמור למצוא את הדרך להשגת מטרה אם הוא אינו מתוכנת לכל תרחיש אפשרי שבו הוא עלול להיתקל?

אבל איך גורם פעיל אמור למצוא את הדרך להשגת מטרה אם הוא אינו מתוכנת לכל תרחיש אפשרי שבו הוא עלול להיתקל? אצל בני אדם, הפתרון מתקבל לרוב באמצעות שילוב של התלבטות, ניסיון ואינסטינקט: בקיצור, אנחנו חושבים הרבה. אבל נדמה שאפילו "פעלנים מינימליים" מסוגלים להפגין תושייה בלי שתהיה להם קוגניציה של ממש. ב־2013, אנשי מדעי המחשב אלכס ויסנר גרוס (Wissner-Gross) מהרווארד וקמרון פריר (Freer), החוקר כעת ב־MIT, הראו שכלל אופטימיזציה קטן יכול להביא אובייקטים פשוטים, ללא שום תוכן ביולוגי, להתנהג באופן שמזכיר להפליא יצורים חיים: למשל, להביא אותם לשתף פעולה, או להשתמש באובייקטים אחרים ככלים.

ויסנר-גרוס ופריר ביצעו הדמיות מחשב של דִסקות הנעות במרחב דו־ממדי, קצת כמו תאים או חיידקים השוחים על זכוכית נושא מיקרוסקופית. הדִסקה יכלה להתקדם בכל מסלול במרחב, אבל היא הייתה כפופה לכלל גורף אחד: תנועותיה והאינטראקציות שלה היו חייבות למקסם את האנטרופיה שהיא מייצרת בחלון זמן נתון. באופן כללי, משמעות הדבר היא שהדִסקה נאלצה להשאיר כמה שיותר אפשרויות מסלול זמינות לה – למשל, להישאר באזורים פתוחים כדי לא להיכלא במרחבים מוגבלים. האילוץ הזה פעל כמו כוח – שאותו הגדירו ויסנר-גרוס ופריר "כוח אנטרופי" – שהנחה את תנועות האובייקט.

לבה, הר געש, ים, הוואי

לבה זורמת אל הים בהוואי. תצלום: מרק סגלאט.

מדהים עד כמה ההתנהגויות שנוצרו בניסוי הזה נראו כמו החלטות תבוניות שמטרתן להשיג מטרה מסוימת. באחד המקרים, דִסקה גדולה "השתמשה" בדִסקה קטנה כדי לחלץ דִסקה קטנה נוספת מצינור צר – תהליך שנראה דומה להפליא לשימוש בכלי. במקרה אחר, שתי דִסקות בתאים נפרדים תיאמו את תנועותיהן כדי להניע דִסקה גדולה יותר למקום שבו הן יוכלו לקיים אינטראקציה איתה – התנהגות שנראית כמו שיתוף פעולה חברתי.

הדמיות המחשב של התרחישים האלה מזכירות את האנימציות של היידר וזימל. אבל זוהי השוואה מטעה, כי בניסוי של 1944 באמת היו כוונות סמויות – התנועות תוכנתו על ידי בני אדם כדי לתת למתבוננים את התחושה שהאובייקטים ניחנים בפעלנות. המודל של ויסנר-גרוס ופריר, לעומת זאת, בסך הכול הגדיר מרשם מתמטי לשינוי הכלול באנטרופיה של המערכת לאורך זמן. הגורמים במערכת רק השתמשו ביכולתם להשליך את פעולותיהם על העתיד – לחשב את ההשלכות האנטרופיות – כדי "לבחור" בין חלופות.

בעולם האמיתי, אובייקטים שמבצעים חישובים אוטונומיים כאלה זקוקים לדרך כלשהי שתייצג באופן פנימי את המסלולים האפשריים של סביבתם – כלומר, הם זקוקים לסוג של זיכרון עבודה. הם זקוקים גם למשאבים חישוביים, המאפשרים להם להתייחס להשלכות האפשריות. אבל המודל של ויסנר-גרוס מעולם לא נועד להציג תרחיש ביולוגי מציאותי. המטרה המרכזית שלהם הייתה להראות שהפעלנות הנדרשת כדי לפתור בעיות מורכבות לכאורה עשויה לנבוע מכלל אנטרופי פשוט להפליא. הם אינם טוענים שפעלנות ביולוגית באמת נוצרת כך, אלא שעקרונות פיזיקליים פשוטים, ולא מורכבות קוגניטיבית, מספיקים כדי לייצר התנהגות מורכבת ומוכוונת מטרה.

האבולוציה יוצרת ומשמרת מטרות – יעילות אנרגטית, לדוגמה - אך היא אינה מגדירה כיצד להשיג אותן. במקום זאת, האורגניזם שנברר הודות ליעילותו יפַתח זיכרון לאחסן בו ולייצג בו היבטים מסוימים של הסביבה, היבטים בעלי חשיבות למטרותיו

אם כך, לפנינו סיפור שעשוי להסביר כיצד נוצרת פעלנות ביולוגית אמיתית בלי להזדקק לדיבורים מיסטיים. האבולוציה יוצרת ומשמרת מטרות – יעילות אנרגטית, לדוגמה - אך היא אינה מגדירה כיצד להשיג אותן. במקום זאת, האורגניזם שנברר הודות ליעילותו יפַתח זיכרון לאחסן בו ולייצג בו היבטים מסוימים של הסביבה, היבטים בעלי חשיבות למטרותיו. כך נוצר חומר הגלם של הפעלנות.

איגואנה

מה הן יודעות? מה הן זוכרות? איגואנות הן גם מערכות המופעלות באנרגיה סולארית. תצלום: פליקס סר.

בה בעת, אורגניזם שנברר בזכות יכולתו לחמוק מטורפים או ללקט מזון ביעילות, יפַתח יכולת לייצר נתיבי פעולה חלופיים בתגובה לגירויים דומים: לייצר אפשרויות וגמישות. בהתחלה, הבחירה בין הנתיבים החלופיים האלה עלולה להיות אקראית. אבל אורגניזמים בעלי זיכרון המקנה להם את היכולת "לשקול" חלופות על בסיס ייצוגים פנימיים של הסביבה, יוכלו לקבל החלטות יעילות יותר. מוחות אינם חיוניים לתהליך הזה (אף שהם עשויים לעזור). זוהי, על קצה המזלג, פעלנות.

מובן שאולי לא קרה כך בפועל. אבל התמונה שציירתי כאן מסייעת לנו לפרק את התכונה המורכבת שנקראת פעלנות לתהליכים פשוטים יותר, שאינם תלויים בחומרה ספציפית (או אפילו "אורגנית"). היא גם מבהירה מדוע נדמה לעתים שקוגניציה מורכבת התפתחה מבליל של יכולות, שהתפתחו במקור למטרות אחרות.

הפעלנות היא תכונה מזדמנת, יוצאת דופן, של חומר, ואנו צריכים להרגיש בנוח להזכיר אותה כשאנו מציגים הסברים סיבתיים לדברים שאנו רואים

המחקרים החדשים שהזכרתי כאן מלמדים אותנו, לכל הפחות, כי אין לראות בפעלנות תופעת לוואי משונה של כוחות אבולוציוניים עיוורים. ואין לחשוב שהיא אשליה שנוצרה בגלל הנטייה שלנו להשליך תכונות אנושיות על העולם. הפעלנות היא תכונה מזדמנת, יוצאת דופן, של חומר, ואנו צריכים להרגיש בנוח להזכיר אותה כשאנו מציגים הסברים סיבתיים לדברים שאנו רואים.

בבואנו להסביר למה סלע געשי נמצא במקום שבו הוא נמצא, אנחנו יכולים להציג תרחיש סיבתי במונחים מכניים טהורים, בלי להתייחס בכלל למטרות: חום – תנועות מולקולריות – במעמקי כדור הארץ, בשילוב עם הכבידה, יצרו זרמי הסעה סלעיים שהביאו מַגְמה אל פני השטח. אבל אם ברצוננו להסביר למה קן של ציפור נמצא במקום מסוים, לא מספיק לדבר על הכוחות שפעלו על הזרדים והביאו אותם לשם. ההסבר אינו שלם בלי לדבר על תכלית פעולותיה של הציפור בבניית הקן. אי אפשר להסביר את הפרטים המיקרוסקופיים – המיקום והתצורה של מולקולות התָאית בעץ – בלי להסתמך על עקרונות מסדר גבוה יותר. את התרחיש הסיבתי של הקן לעולם לא נוכל לבנות מלמטה למעלה. "גורמים פעילים הם גורמים סיבתיים", אומר חוקר המוח קווין מיצ'ל (Mitchell) מטריניטי קולג' בדבלין.

אפשר לטעון שעדיין ניתן להציג תרחיש מכני, עיוור, ליצירת הקן, אבל הוא יהיה חייב להיות רחב יותר: צריך להתחיל, לדוגמה, במוצא החיים ותחילת האבולוציה הדרוויניסטית אצל מולקולות שעדיין אינן חיות. אבל גם סיפור מפואר שכזה, שיורד לרמת המולקולה, לא יוכל להימנע מלדבר על פעלנותה של הציפור – אחרת הוא לא יוכל לעולם להסביר באמת ובתמים את ה"למה": למה הקן הספציפי הזה קיים על ענף האלון הספציפי הזה. פעלנות היא דוגמה קלאסית לתכונה מתהווה, כלומר תכונה שנובעת ממרכיבים "יסודיים" יותר, אף שהם לבדם אינם מסבירים את קיומה, ואולי אינם מסבירים אותה כלל.

ביסודו של דבר, רצון חופשי הוא פעלנות בשילוב תודעה: היכולת לקבל החלטות שמשפיעות על העולם לשם תכלית מסוימת, ולהיות מודעים לכך שאנו עושים זאת

תיאוריה אמיתית של פעלנות תעזור לנו סוף סוף להבהיר מה המדע מסוגל לומר על רצון חופשי. שהרי ביסודו של דבר, רצון חופשי הוא פעלנות בשילוב תודעה: היכולת לקבל החלטות שמשפיעות על העולם לשם תכלית מסוימת, ולהיות מודעים לכך שאנו עושים זאת. לפי הגישה הזאת, בעיית הרצון החופשי אינה מוסיפה משוכה חדשה לבעיית התודעה (בעיה סבוכה עד מאוד, יש להודות). יתרה מזאת, הכנסת הפעלנות לתמונה נותנת לנו את האפשרות לבחון את הרצון החופשי מנקודת מבט אבולוציונית ונוירולוגית, הנבדלת מהעיסוק הפילוסופי בדטרמיניזם.

השורה התחתונה כאן היא שפעלנות – כמו תודעה, ולמעשה כמו החיים עצמם – אינה ניתנת לתפישה דרך התבוננות בפרטים הקטנים. והיא גם אינה תופעה מסדר שני, שבה החלקיקים מתנהגים "כאילו" הם גורמים פעילים, ואולי אף גורמים מודעים, כשהם מתקבצים יחדיו במספרים גדולים מספיק. גורמים פעילים הם גורמים סיבתיים בזכות עצמם, ולא מגיע להם שנכלא אותם בתוך מירכאות. המתנגדים יכולים להתנגד רק מפני שעדיין לא מצאנו תיאוריה הולמת שתסביר כיצד הפעלנות נוצרת. אבל אולי פשוט לא חיפשנו, עדיין, במקומות הנכונים.

פיליפ בּוֹל הוא כתב מדע בריטי שכתבותיו הופיעו ב-Nature, New Scientist ו־Prospect, בין היתר. ספרו האחרון הוא How to Grow a Human: Adventures in How We Are Made and Who We Are (משנת 2019). הוא מתגורר בלונדון.

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי תומר בן אהרון

תאים של פרזיט הלישמניה בתוך מקרופאגים. תצלום: KATERYNA KON/SCIENCE PHOTO LIBRARY, אימג'בנק / גטי ישראל

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי פיליפ בול, AEON.

תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

11 תגובות על חיים עם תכלית

01
ד"ר פנינית צפורי-בקנשטיין

המחבר עושה סלט בין תגובות כימיות שמביאות לפעולה כזאת או אחרת של חומרים, לבין פעולות הנובעות ממבנה גנטי שגורמות לדוגמה למאקרופגים לבצע את פעולתם במערכת החיסון הביולוגית לבין מודעות שגורמת לאורגניזמים מפותחים כמו יונקים לפעול על פי רצון ו/או אינטואיציה. הסלט הזה לא מוביל לשום מסקנה מתודולוגית וחבל שנוצר.

    02
    תמיר

    לא סלט בכלל אלא להיפך, הוא מנסה להציע קו משותף שעובר בין כל התהליכים הללו - מיקסום האנטרופיה , או במילים אחרות החתירה לסדר מתוך מתוך אי סדר (פעלנות).

    רעיון מעניין אך לא מקורי. יש תיזה דומה מאוד בספרו המעולה אך הפחות מוכר של רוברט פירסיג 'ליילה'.

04
ד"ר פנינית צפורי-בקנשטיין

צר לי אבל הפכת את המושגים. אנטרופיה הוא אי סדר. זה מונח הלקוח מתחום הכימיה. הנחת היסוד היא כי היקום שואף לאנטרופיה כיוון שאי הסדר משחרר אנרגיה בצורת חום לרוב. לפיכך כל קשר בין הקו המשותף שלא קיים במאמר לבין הסלט בדברים שאינם קשורים כלל זה לזה אפילו לא בתור תרגיל מחשבתי הוא מקרי בהחלט. במילים אחרות אפשר תמיד לגבב מילים ללא תוחלת כי הנייר או המסך סובלים הכול.

    05
    תמיר

    תודה על תגובתך.

    אנטרופיה היא מושג מאוד רחב מתחום תורת המידע וכימיה היא מקרה פרטי שלו.

    אגב, מדברים היום במושגי אנרטופיה גם בעולם הבילוגיה.

    מערכות שואפות לסדר (הקטנת האנטרופיה) וזה בהחלט מתקבל על הדעת לנסות ולחשוב גם על מערכות יותר מורכבות בהקשר הזה.

תנו צ'אנס פעם אחת לתפיסה והסתכלות שהיא שונה ממה שהייתם רגילים עד כה:
אני מזדהה עם הסיום של כותב המאמר שעדיין לא מצאנו תיאוריה הולמת שתסביר כיצד הפעלנות נוצרת... אולי פשוט לא חיפשנו, עדיין, במקומות הנכונים.
איפה נמצא המקום הנכון?
אנחנו יודעים שליקום היתה התחלה. עוד אנחנו יודעים שלכל אחד מהאטומים הקיימים בגופנו יש שורשים שהשתלשלו הן מהמפץ הגדול והן מאותם כבשנים תרמו גרעיניים שהתקיימו בתוך אותם כוכבים שהתפוצצו לפני יותר מ 5 מליארד שנה.
מה טמון באותו אבק כוכבים?
אנחנו סך הכול צברי אטומים בכיסוי. כיסוי שנותן לכל אחד מאתנו דמות שניתן לשחק בה. צמח, בעל חי כזה או אחר או בני אדם. בני אדם כאשר לכל אחד מאתנו סגנון שונה, מחשבות שונות שהן אך ורק תולדה מהמהות הפנימית שלו.
לדברי כותב המאמר, אי אפשר להסביר את הפרטים המיקרוסקופיים – המיקום והתצורה של מולקולות התָאית בעץ – בלי להסתמך על עקרונות מסדר גבוה יותר. ומהיכן קיבלנו את אותו הסדר?
אפשר לשאול שאלה רחבה יותר: איך זה שמרגע המפץ הגדול, נוצרו בתהליך של מליארדי שנים, חדי תאים, תאים מורכבים, צמחים בעלי חיים, התפתחות ומהפכות, מהפכה חקלאית, מהפכה תעשייתית, תפיסות ופרדיגמות שונות, וכו'
איך כל זה נוצר? אפשר להגיד שזו האקראיות של הטבע, אפשר להגיד כוח עליון. אבל איך ניתן לומר משפט שאינו מגובה בעובדות ובאותה נשימה לדבוק באותם הקריטריונים של המדע?
היכולת לפעול לפי טווח של אפשרויות עדיין אינו מהווה בסיס לבחירה חופשית.
בכלל המושג בחירה חופשית נמצא מעבר לתפיסתנו ולכן הוא ממשיך להוות מושג שנהוג להתדיין עליו במקומות רבים.
אבל לא כאן הפואנטה.
המקום הדורש את תשומת ליבנו הוא אותו רגע שבו נברא העולם, או מה שאנו מכנים המפץ הגדול.
רגע שכל חוקי הפיזיקה קיימים רק אחריו.
בברכת התורה נהוג לברך: "אשר נתן לנו תורת אמת, וחיי עולם נטע בתוכנו".
קיימים 3 יסודות בטבע שיוצרו במפץ הגדול והשאר יוצרו בליבות ובשרידים של כוכבים גוססים וכך אפשרו ליצור להעשיר דורות חדשים של מערכות כוכבים, לייצר כוכבי לכת ו - ליצור אנשים.
אפשר לומר שכל היסודות שמהם גופנו בנוי הגיעו לאחר המפץ הגדול. השרירים שלנו, הדם, הסידן וכו' כל אלו לא היו קיימים לולא אותה פעילות תרמו גרעינים בליבתם של כוכבים.
איזה חלק עדיין חסר לנו באותו פאזל מורכב של חומר ותודעה?
הרצון שלנו!
כן הרצון שלנו. כל אחד מאתנו הוא תבנית ייחודית של רצון שמתווה לו את דרכו וייעודו. (אולי תמצאו מילה טובה יותר מ"רצון" אך אני עדיין לא מצאתי).
גם הרצון שלנו הוא שורש מאותוה התחלה קדומה.
אפילו מהקיום שהיה טרם המפץ הגדול.
רק שאם לפני המפץ הוא היה נסתר, הרי שכעת הוא נגלה. ולכל אחד ואחד מאתנו מהות רצון שונה, והיא זו המסבבת לו את הצרכים, המחשבות והפעולות.
חתול רחוב שכל רצונו לשרוד, יחשב כל ימיו מאיפה ישיג אוכל, איך יוכל למלא את בטנו כך שימשיך את חייו.
בעל רצון גדול לכסף ייעשה את כל המעשים והתחבולות להתעשר (אם יתעשר או לא תלוי בגורמים ותנאים נוספים כמובן).
חבורת פרודות הרצון שלנו היא המשותפת לכל היצורים הנבראים.
מה מבדיל בינינו? אותם גבולות של הרצון ותו לא. אותם גבולות הרצון הם אלו המבדילות בין צומח לחי, חי לבני אדם, ובין בני האדם.
ולסיום: המציאות שלנו כאן בעולם הזה אינה אלא העתקה משורש קדום יותר.
אנו חיים במימד של זמן, מקום ותנועה. אך אלו מימדים שניתפסים בצורה סובייקטיבית על ידי הצופה שנכון לנקודת הזמן הנוכחית קיים עם אותם הקולטנים התופסים כך את המציאות.
מה שעדיין לא גילינו, הוא שבצד המהפכות, ההתפתחות והפרדיגמות קיימת מחשבה. והיא הנסתרת, והיא המלווה אותנו לאורך כל ציר ההתפתחות. עד שנשיג שהיא קיימת.
הסיבתיות קיימת בכל הטבע, אך השורש לאותה סיבתיות טמון אלפי שנות אור אחורנית, החל מאותו רגע המכונה המפץ הגדול, או מזוית אחרת, בריאת העולם.

07
יוסי

להבנתי אבולוציה ואנטרופיה הם ביטוי של אותו כח, כל היצורים והחומר ביקום מושפעים מהם, מהי אבולוציה (במהות) את זה עדיין לא הבנו, בינתיים מי שמאמין יכול לקרוא לזה אלוהים....

08
אהבתי

מאמר מבריק.
מעורר מחשבה
בתחילת המאמר לא הסכמתי עם הכותב כי טעיתי לחשוב שהוא חוטא בחטאם של הפסיכואנליטים של המאה העשרים שהתייחסו אל הנפש האנושית בצורה מכנית בלבד ואיבדו את כל המימד האנושי של הנפש, מה שניצול השואה פרופ' ויקטור פראנקל עמל רבות כדי לתקן בתיאוריה המהפכנית שלו לתקופתו המדברת על מימד המשמעות שבנפש ועל מרכזיותה. על היותה הכוח המרכזי בנפש לשיטתו ולא רק מעין סיפור לפני השינה או איזה שריד מיתולוגי וילדותי שנשאר בנו ולא עבר את המהפכה המדעית והמציאות תוכיח שרוב חיינו אנחנו לא עוסקים בכך שהקווארקים שבגופנו יגיעו למילוי הפוטנציאל הפיזקלי שלהם, אלא שרוב החיים אנחנו מתעסקים במשמעות שבהם, ביחסים שלנו עם קרובינו, בסיפור של חיינו, במיצוי הכשרונות שלנו, במימד האנושי שלנו, במשמעות.

פעמים רבות אני מרגיש שאנשי מדע מנסים כל כך להתרחק ממיסטיקה ומסתתרים תחת משא החשיבה המכנית המדעית שהם מאבדים את החיים. מתעסקים רק בנתונים ובכמויות ומפספסים את האיכות, מתעסקים רק באותיות השחורות ומפספסים את הרקע הלבן, שהוא למעשה העיקר.
הרבה פעמים הפספוס כל כך גדול וטראגי עד שאותם אנשי מדע לא שמים לב שהם חיים את חייהם לפי דפוסי החשיבה של המיתולוגיה שהם כל כך ברחו ממנה, מסתכלים על החיים כאילו שרשם הוא כאוס וכל תכנם הוא מלחמה בין כוחות שונים בטבע, תכליתם טרגדיה ומהלכם הוא גורל דטרמניסטי או סתמיות אקראית וכך המדע יחד עם מהפכתו שגאלה אותנו מהחושך המחשבתי של הכנסיה זקוקה למהפכה נוספת שתגאל אותנו מהחושך שלו עצמו, שהורש לנו על ידי תרבות החשיבה הגרמנית של המאה ה18 שאת תוצאותיה המרות חויינו על בשרינו מאתיים שנה מאוחר יותר (והיא ירשה הרבה מדפוסי החשיבה שלה מיוון האלילית)

אך בהמשך המאמר שמחתי לראות שהכותב בסך הכל מציג שהמציאות שלנו מכילה כמה רמות של קיום זאת מעל זאת, פיזיקה, כימיה, ביולוגיה, ומעליה החיים עצמם כשבמציאות אנחנו מבחינים בשלושה גורמים שמניעים תהליכים: חוקי הפיזיקה הדרמניסטיים, אקראיות אנטרופית, ורצון.
אנחנו שמים לב לתופעה של התפתחות במציאות, מכנים אותה אבולוציה. בתחום האנושי מדובר בקידמה בכל התחומים, תרבותי, טכנולוגי, פוליטי, גלובלי, ומוסרי.
ובתוך כלל המציאות אנחנו מבחינים שהמציאות נמצאת בתוך מימד של זמן שיש לו כיוון חיובי, שהמציאות מתקדמת אל עבר העתיד.
יש מחלוקת בין הפילוסוף ברגסון לבין הרב קוק. שניהם מסכימים שהמציאות היא כמו חץ שנורה ומתקדם קדימה.
ברגסון טוען שהחץ הזה נורה מאיזה מקום וממשיך להתקדם
הרב קוק טוען שמה שמושך את החץ קדימה היא המטרה שמושכת אותו כמו מגנט, ושאם לא היא, הוא לא היה מתקדם בכלל. אם לא הייתה תכלית לא היה בכלל זמן. התכלית היא הסיבה שיש זמן. התכלית היא מעבר לזמן, ומעבר לזמן אין התחלה אמצע וסוף אלא הכל כמו עיגול, כמו במימד המרחב, שבו למעלה מהמרחב של הארץ אין למעלה ולמטה אלא הכל פשוט נוכח, כמו בפיזיקה הניוטונית. ומכיוון שהתכלית היא כמו עיגול, התכלית היא הסיבה.
שנזכה שהמדע ימלא את חיינו בשכל טוב ובאופטימיות ובתקווה ושבו נחנך את ילדינו, שהם התכלית.

    09
    יובב

    התכלית היא הסיבה שיש זמן
    זה נכון מכיוון שהתכלית יוצרת פער בין המצוי לרצוי, הפער הזה יוצר תנועה ותנועה היא זו היוצרת את ממד הזמן.
    ללא תנועה ממד הזמן לא היה קיים.
    מכאן, במידה והיינו מגיעים למצב שבו כל הרצונות שלנו היו במצב של מנוחה מוחלטת, התנועה היתה פוסקת ומכאן שגם הזמן לא היה קיים.

    10
    אברהם

    חייב לתקן אותך, חוקי הטבע אינם דטרמיניסטיים, האקראיות או אי הודאות או דרגות החופש איך שתבחר לכנות אותן, מצויות באינטראקציות הבסיסיות ביותר של החומר, ואולי אף בגיאומאטריה עצמה של הדברים הקטנים, האקראיות אינה מחכה לאנטרופיה בכדי להופיע.

11
יאיר פ

המדענים יכולים לתאר את המה -קרה ולפעמים גם את ה איך
היה המפץ הגדול, נוצרו גלאקסיות כו'
אבל לא את ה'למה'
למה המפץ הגדול קרה ברגע שקרה ולא לפני כן?
מה גרם למפץ הגדול ולכל מה שקרה אחריו?

התכלית והפעלתנות משקפים את הרצון של אלוהים לקיים את העולם הזה
בחוכמתו , ואת המטרה שנתן לכל חלקיק בבריאה המופלאה הזו,

ומכל פרט ותא קטן אפשר לראות את חוכמתו הרבה
 "וּ֝מִבְּשָׂרִ֗י אֶחֱזֶ֥ה אֱלֽוֹהַּ" - ממבנה גופי - אני יכול לראות את הפלאים שממנו הוא מורכב ולהבין כדברי הרמב"ם בהלכות יסודי התורה:
"הֵיאַךְ הִיא הַדֶּרֶךְ לְאַהֲבָתוֹ וְיִרְאָתוֹ? בְּשָׁעָה שֶׁיִּתְבּוֹנֵן הָאָדָם* בְּמַעֲשָׂיו וּבְרוּאָיו הַנִּפְלָאִים הַגְּדוֹלִים, וְיִרְאֶה מֵהֶן חָכְמָתוֹ שֶׁאֵין לָהּ עֵרֶךְ וְלֹא קֵץ – מִיָּד הוּא אוֹהֵב וּמְשַׁבֵּחַ וּמְפָאֵר וּמִתְאַוֶּה תַּאֲוָה גְּדוֹלָה לֵידַע הַשֵּׁם הַגָּדוֹל, כְּמוֹ שֶׁאָמַר דָּוִד: "צָמְאָה נַפְשִׁי לֵאלֹהִים לְאֵל חָי" (תהילים מב,ג).
ב2 וּכְשֶׁמְּחַשֵּׁב בַּדְּבָרִים הָאֵלּוּ עַצְמָן, מִיָּד הוּא נִרְתָּע לַאֲחוֹרָיו, וְיִירָא וְיִפְחַד, וְיֵדַע שֶׁהוּא בְּרִיָּה קְטַנָּה שְׁפָלָה אֲפֵלָה, עוֹמֶדֶת בְּדַעַת קַלָּה מְעוּטָה לִפְנֵי תְּמִים דֵּעוֹת,* כְּמוֹ שֶׁאָמַר דָּוִד:* "כִּי אֶרְאֶה שָׁמֶיךָ... מָה אֱנוֹשׁ כִּי תִזְכְּרֶנּוּ..."
וכמו שנאמר גם:
"שְׂאוּ־מָר֨וֹם עֵינֵיכֶ֤ם וּרְאוּ֙ מִי־בָרָ֣א אֵ֔לֶּה הַמּוֹצִ֥יא בְמִסְפָּ֖ר צְבָאָ֑ם לְכֻלָּם֙ בְּשֵׁ֣ם יִקְרָ֔א מֵרֹ֤ב אוֹנִים֙ וְאַמִּ֣יץ כֹּ֔חַ"
ומי שאינו רואה זאת , בעיקר כי אינו רוצה לראות את מה שברור מאיליו
בבחינת : "שִׁמְעוּ שָׁמוֹעַ וְאַל תָּבִינוּ וּרְאוּ רָאוֹ וְאַל תֵּדָעוּ"