חילונים עילאיים ומתנשאים

בישראל, בהודו ובאלג׳יריה נפלו תנועות השחרור החילוניות קורבן למהפכות-נגד דתיות תוך דור אחד בלבד. מה יש בדת שהשמאל הדמוקרטי לא הצליח להבין?
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

מייקל וולצר הגיע השנה לגבורות, ומבחינה אינטלקטואלית עודו חיוני ופרודוקטיבי כתמיד. אחרי 28 ספרים, מאות מאמרים, עשרות שנות הוראה בפרינסטון ובהרווארד, ועריכת כתב העת Dissent כקול עצמאי בשמאל הדמוקרטי, עבודתו ממשיכה לשמש נקודת ייחוס בשיח האקדמי והציבורי באשר לדילמות המוסריות הבהולות ביותר בפוליטיקה הבינלאומית.
אי אפשר ללמד קורס על מלחמה צודקת והאתיקה של ההתערבות הצבאית בלי להיעזר בספרו "Just and Unjust Wars" מ-1977; לא תוכלו לשקול נכוחה אם צדק הוא עניין מקומי ולאומי או שמא אוניברסלי וקוסמופוליטי, אלא אם תקראו את ספרו מ-1983 "Spheres of Justice"; לא תוכלו להבין את מערכת היחסים הבעייתית בין דת לפוליטיקה בלי להרהר בספרו "The Revolution of the Saints" מ-1982. אמנם טווח עיסוקיו רחב, אבל נאמנויותיו עקביות ועיקשות. הוא מעולם לא סטה ממחויבותו ל"שמאל דמוקרטי" חילוני ופלורליסטי, לישראל שעושה שלום עם הפלסטינים, ולתיאוריה חברתית מעשית ועניינית המבוססת על מקרים ומצבים היסטוריים ספציפיים. "אני מאמין שבחיים הפוליטיים", הוא אמר, "אין דבר הזהה לאחר". הוא גם אמר, בצניעות מקסימה אך מלאכותית, ש"תמיד התקשיתי לפתח טיעון מופשט ביותר מכמה משפטים ספורים".

בפועל, הוא משלב בכתיבתו מהלכים מופשטים ממושכים בעזרת שימוש מופתי בדוגמאות השוואתיות. הוא מצטנע כשמכנים אותו "אינטלקטואל ציבורי", אבל אין ספק שהוא הוגה דמוקרטי במלוא מובן המילה, עם חוש של מורה אמיתי להצגת טיעונים מורכבים ומפורטים, שאותם הוא מקפיד להציג בבהירות רבה ככל הניתן. קריאת ספר מאת מייקל וולצר תמיד תהיה תענוג, גם אם במהלך הקריאה תמצאו את עצמכם מנידים בראשכם בחוסר הסכמה.

הפרויקט האחרון שלו, שהוצג לראשונה כסדרת הרצאות בייל, מחזיר אותו לנושאים שהגדירו את עבודתו במשך 50 שנה: מדוע השמאל הדמוקרטי מתנשא על האמונה הדתית? מדוע המהפכות החילוניות מולידות מהפכות-נגד דתיות? ומדוע, בישראל, החזון המקורי של דוד בן-גוריון – מדינה אזרחית חילונית המעניקה שוויון זכויות ליהודים ופלסטינים גם יחד – מוכרע כעת על-ידי תרבות פוליטית בלתי סובלנית ומדירה.

פרדוקס השחרור, טוען וולצר, הוא שהמשחררים הביטו בהתנשאות בעם שהם באו לשחרר. המהפכנים האלה לא הכירו ב"בול העץ העקום של האנושות" שעליו דיבר קאנט: הם האמינו כולם שאת בול העץ שעיקם הדיכוי אפשר ליישר בחזרה בצורה מושלמת

אף על פי שישראל עומדת גם במוקד ספרו החדש של וולצר, "פרדוקס השחרור" (The Paradox of Liberation), אחת מתרומותיו הגדולות ביותר לדיון היא הטענה שישראל, אם לומר את האמת, היא לא מיוחדת כל כך: אותן בעיות מתרחשות גם במדינות אחרות שהוקמו על-ידי תנועות שחרור לאומיות. הוא משווה את גורל חזונו של בן-גוריון לגורל חזונותיהם של ג'ווהרלל נהרו בהודו ואחמד בן בלה באלג'יריה. הוא שואל מדוע בכל אחד משלושת המקרים האלה נפלו תנועות השחרור החילוניות קורבן למהפכות-נגד דתיות תוך דור אחד בלבד? מה אפשר ללמוד מכך, הוא שואל, על הציונות, על מפלגת הקונגרס הלאומי בהודו ועל החזית הלאומית לשחרור אלג'יריה (FLN)? מה יש בדת שהתנועות האלה לא הצליחו להבין?

פרדוקס השחרור, טוען וולצר, הוא שהמשחררים הביטו בהתנשאות בעם שהם באו לשחרר. המהפכנים האלה לא הכירו ב"בול העץ העקום של האנושות" שעליו דיבר קאנט: הם האמינו כולם שאת בול העץ שעיקם הדיכוי אפשר ליישר בחזרה בצורה מושלמת. השחרור תמיד היה פרויקט דואלי משונה: לשחרר את העם מהכוח הקולוניאלי, ואז לשחרר אותו מכניעותו שלו ומשעבודו הפסיכולוגי.

לוחמות באלג׳יריה ב-1956.

לוחמות באלג׳יריה ב-1956.

ועידת סומאם שערך ה-FLN האלג'יראי ב-1956 נטפה בוז מיוחד כלפי "הלאות, הפחד והספקנות" של הציבור האלג'יראי ככלל. המהפכנים מה-FLN נשבעו לזעזע את עמם כדי להניעו לפעולה מיליטנטית ולעורר בו את "הכבוד הלאומי שלו" לאחר מאה שנות כיבוש קולוניאלי. ואם לשם כך נדרשות פעולות חבלה והתנקשויות במשתפי פעולה עם הצרפתים, אין בעיה. פרנץ פנון, התיאורטיקן המוביל של המהפכה האלג'יראית, הכריז כי טבילת האש הזאת תוליד "אלג'יראי חדש".

למהפכנים הציונים היו שאיפות אוטופיות דומות: לא רק להדיח את הקולוניאליסטים הבריטים, אלא ליצור יהודי חדש. ב-1906, לדוגמה, כתב זאב ז'בוטינסקי שעל הציונות לדמיין את ההפך הגמור מהיהודי הטיפוסי: "כיוון שהז׳יד מכוער וחולני וחסר הדרת פנים, נעניק לדמותו האידאלית של העברי יופי גברי". וולצר מראה לנו שהנימה האנטישמית המוזרה של הציונות נבעה ישירות מתפיסתה לגבי מהותו של השחרור. עצמאות לאומית לא הייתה בעיני הציונים ממשל עצמי בלבד, אלא השימוש בכוחה של המדינה כדי להשליך את המשקל העודף של השעבוד המכביד על נשמת העם היהודי.

הנימה האנטישמית המוזרה של הציונות נבעה ישירות מתפיסתה לגבי מהותו של השחרור. עצמאות לאומית לא הייתה בעיני הציונים ממשל עצמי בלבד, אלא השימוש בכוחה של המדינה כדי להשליך את המשקל העודף של השעבוד המכביד על נשמת העם היהודי

הגישה הזאת נולדה מהסבל שנחווה בגלות, אך בה בעת התנשאה על אמונותיהם של היהודים שהמהפכנים באו לשחרר. שורשי ההתנשאות הזאת, טוען וולצר, נטועים עמוק בתפיסה מוטעית של הדת. בגולה, הדת לא תמיד השלימה עם השעבוד, כפי שהציונים נטו להאמין: הדת הייתה גם מקור להתנגדות ולחוזק. גם במהפכה ההודית נתפסה הדת כמכשול; המשחררים מעולם לא זיהו את הפוטנציאל המהפכני הטמון בה. נהרו טען שהאתגר הגדול של החירות אינו רק סילוק הבריטים, אלא שחרור הרוב הגדול של האוכלוסייה מאחיזת החנק של הדת ההודית ומ"פילוסופיית הכניעה לסדר החברתי ולכל דבר שהוא". נהרו חשב כי ברגע שמדינה רפורמיסטית מתקדמת והומנית תקרא תיגר על המסורתיות הדתית, אשליית הנוחות שהיא טומנת בחובה תתפוגג "למגעה של המציאות".

המנהיגים האחרים של תנועות השחרור הלאומיות החזיקו גם הם בדעות דומות, אם כי וולצר מציין שהיו ניואנסים. ה-FLN הודה שאלג'יריה החופשית תהיה דמוקרטיה אסלאמית. הציונים הודו, בהסתייגות מה, שהתמיכה שהתנועה שלהם זוכה לה בקרב ההמונים תלויה באופן כמעט בלעדי בקריאה התנ"כית העתיקה לא לשכוח את ירושלים. בכל פעם שהמנהיגות הציונית שכחה את הצו המקראי לשוב אל ארץ הקודש, כפי שקרה ככל הנראה להרצל כשהוא שקל ברצינות את ההצעה הבריטית ליישב את היהודים באוגנדה, הגיב ההמון היהודי בשטעטל בתדהמה ובזעם. מבחינתם הייתה רק ציון אחת, זו שהובטחה בתנ"ך.

המנהיגים החילוניים של תנועות השחרור הלאומי הבינו שהם יוכלו להצליח רק אם יזכו לתמיכה מהמסורות האסלאמיות, היהודיות וההינדיות בקרב תומכיהם העניים והנואשים ביותר; אך פיוסם עם הדת היה מעשה טקטי ומתנשא. המהפכנים החילונים האמינו שההיסטוריה היא סיפור של מודרניזציה, ושהחירות תנצח באופן בלתי נמנע בקרב עם האמונה התפלה, הדעה הקדומה והנחשלות. בסיפור זה של קדמה, הדת היא שריד שהאדם נאחז בו, "מקלט בעולם חסר לב" כפי שניסח זאת מרקס בהתנשאות כה רבה, מקלט שעתיד לקרוס לנוכח הכוחות האכזריים של הקפיטליזם העולמי והלחצים הבלתי נלאים של המודרניזציה ההולכת וגוברת במדינה החילונית.

בתשוקתם של אנשי השחרור לטהר את העם מההיבטים הפחדניים, השפלים, הפייסניים והפותים של אופיו, הם שתלו את זרעי מפלתם. בתרבות האסלאמית המסורתית של אלג'יריה הטרום-מהפכנית היו כוח סבל, סולידריות ואמונה; היהודים רכשו חוכמה רבה בחיי הגלות; והמודעות ההינדית המסורתית התאפיינה בלשון של חירות וגאווה לאומית. וולצר טוען כי לתנועות השחרור הלאומיות נראו המסורות הדתיות האלה חסרות תועלת, ויתרה מזו, הן נראו להן כמו מכשולים שיש להתגבר עליהם, משקל עודף שיש להשליכו. ברגע שהמהפכנים השתלטו על המדינה, הם היו בטוחים שהם יוכלו להשתמש בכוח החדש כדי להעביר את הדת אל סְפֶרָה פרטית נטולת השפעה פוליטית, ובה בעת לחנך דור בתר-מהפכני חדש להסתדר בלעדיה.

למעשה, המשחררים התנכרו לעם שהם באו לשחרר. הם היו הילדים המיוחסים של האימפריות שהם ביקשו להרוס. כולם למדו את תורות החברה המודרנית והרפורמה מן המדכאים הקולוניאליסטים שלהם. במהלך קרבותיהם נגד הקולוניאליסטים, כולם ניסו לגייס את תמיכת האינטלקטואלים החילוניים של הצד האחר. כאילו שהאישור הפנימי שבו חשקו ביותר היה חייב לבוא, באופן מוזר למדי, מהאימפריות שהם ניסו להרוס. בן בלה הוקיר את העיטור שהוא קיבל כאחד מוותיקי הצבא הצרפתי. וקשה לדעת מי היה אנגלופיל גדול יותר – חיים וייצמן, הנשיא הראשון של ישראל, או נהרו, ראש הממשלה הראשון של הודו. נהרו (שלמד בהארו, טריניטי קולג', קיימברידג' ובאכסניות המשפט) התוודה בפני ג'ון קנת גלבריית שהוא האנגלי האחרון ששלט בהודו.

וולצר טוען כי מרגע שהמהפכנים המתמערבים האלה עלו לשלטון, מרגע שהם השתלטו על מנגנוני המדינה, שלטונם היה תהליך של הכרה כואבת בכוחה העיקש של המסורתיות הדתית. בתהליך זה הם נדרשו להשיל מעליהם חלק גדול מאשליות השחרור שליוו אותם, ומעל לכול את האשליה שאזרחות חילונית ושוויונית תגבור על הפילוג בין הדתות, הקסטות והשבטים השונים.

המהפכנים האלג'יראים הבטיחו קוד חילוני יחיד לכל העם, אך עד 1981 הם כבר ויתרו על הסמכות בענייני המשפחה, שנוהלו כעת לפי חוקי השריעה. בסוף שנות ה-80 קראה המפלגה האסלאמית תיגר על המהפכה החילונית בשאיפה להקים דמוקרטיה אסלאמית. ב-1991, לאור קריאת התיגר הזו, חיסל המשטר את הדמוקרטיה כדי להציל, לטענתו, את המהפכה. ומכיוון שנאסרה עליהם ההשתתפות בפוליטיקה הדמוקרטית, פנו האסלאמיסטים למלחמה במשטר; רק לאחר מאבק עקוב מדם שנמשך מ-1991 עד 1997, ניצח הסדר המהפכני הישן, שנעשה אוטוקרטי וריאקציונרי מתמיד. המהפכה שלהם ניצחה, אך המחיר היה אובדן האידיאלים שלמענם נלחמה המהפכה מלכתחילה, ולמרות שהאסלאמיסטים הובסו בסופו של דבר, החברה האלג'יראית של ימינו היא מוסלמית מתמיד.

בסוף שנות ה-80 קראה המפלגה האסלאמית באלג׳יריה תיגר על המהפכה החילונית בשאיפה להקים דמוקרטיה אסלאמית. ב-1991, לאור קריאת התיגר הזו, חיסל המשטר את הדמוקרטיה כדי להציל, לטענתו, את המהפכה

בישראל הסיפור שונה. הדמוקרטיה שרדה, ולפחות עבור היהודים שעשו עלייה, הפיכתם מגולים לישראלים דוברי עברית שימרה את הרעיון הציוני לפיו שחרור פוליטי מסוגל ליצור גם שינוי פנימי. אבל בכל מובן אחר, האידיאלים הציוניים בדעיכה. בדצמבר 1947 הכריז בן-גוריון שהאזרחים הלא יהודיים של המדינה יזכו לשוויון זכויות מלא, שהמדינה תהיה גם שלהם. מי יעז לומר בכנות מלאה שהבטחה זו לשוויון מתממשת כיום בישראל?

וולצר לא מסביר בבירור כיצד התרחש הכישלון הזה. אין ספק שהעוינות הערבית הבלתי פוסקת שמקיפה את ישראל מכל עבר לא עזרה, אך לא ייתכן שזה כל הסיפור כולו. בטקסט של וולצר חסר ניתוח היסטורי מלא של נפילת האידיאל הציוני המכיל. אחת הסיבות לכך היא לבטח ההיבריס שהתעורר לאחר הניצחון המדהים במלחמת ששת הימים – האופוריה גרמה למנצחים להתעלם מאזהרותיו של בן-גוריון, שהתריע כי החזקת השטחים הכבושים החדשים מהווה סכנה איומה לעתיד המדינה היהודית. אך דבריו של בן-גוריון, שכבר לא היה אז ראש הממשלה, נפלו על אוזניים ערלות. הציונות שלמענה נלחם התחלפה בהדרגה בתנועת התנחלות דתית ומשיחית, שמבחינתה השטחים הכבושים אינם גביע ניצחון, כפי שחשב, אלא לב לבה של ישראל המקראית.

הציונות שלמענה נלחם בן גוריון התחלפה בהדרגה בתנועת התנחלות דתית ומשיחית, שמבחינתה השטחים הכבושים אינם גביע ניצחון, כפי שחשב, אלא לב לבה של ישראל המקראית

וולצר, מצדו, מאשים את הפונדמנטליסטים הדתיים, ובייחוד את המתנחלים החרדים, אלה הנאמנים קודם כל לדת, ולא למדינה או אפילו לדמוקרטיה הישראלית, ושגישתם בדלנית, מדירה ולעתים – אף על פי שוולצר לא משתמש במונח המפורש – גזענית. לאנשים האלה אין עניין בסובלנות כלפי מוסלמים, חילונים או כל אחד אחר, כי הם כלל לא רוצים אותם במדינתם. הם רוצים בית בדמותם שינוהל בכל היבטיו לפי חוקי הדת.

הדתיים הקיצוניים, ובייחוד המתנחלים, הם החשודים המידיים בדיון הזה לגבי גורלו של החלום הציוני. ייתכן שוולצר מציג את הפער בין הציונים החילונים לפונדמנטליסטים הדתיים בצורה שלא מותירה מקום רב למי שבאמצע – ציונים דתיים שחיים באמונתם אך מחויבים להגן על ישראל פלורליסטית ודמוקרטית. וולצר לא מותיר מקום רב בניתוחיו לאנשים כמו אלה, אבל הם קיימים, וייתכן שהם מקור התקווה הגדול ביותר לפיוס בין הפוליטיקה לדת בישראל.

בבואו לדון בהודו, וולצר מספר אותו סיפור על אידיאל חילוני סובלני ושוויוני המובס על-ידי מהפכת-נגד דתית. הוא משווה את הציונות של בן-גוריון לחזון של נהרו: דמוקרטיה אזרחית חילונית המתעלה על הפילוגים הדתיים והשבטיים בעם. בהודו העצמאית, התעקש נהרו, חייבים לתת למוסלמים "את הביטחון והזכויות המגיעים לאזרחים במדינה דמוקרטית". בפועל, המעבר לעצמאות התרחש על רקע חלוקה רצחנית של המדינה ושפיכות דמים מחרידה. גנדי נרצח ב-1948 על-ידי מתנקש מארגון הינדי קיצוני שזעם על מחוות הידידות שלו כלפי הודים מוסלמים. מפלגת העם ההודית, השולטת בהודו כיום, מפגינה סובלנות כלפי כל קבוצות העם, אבל אף אחד לא שוכח שמבחינה אידיאולוגית, היא למעשה צאצאית של ההינדי הקיצוני שהתנקש בגנדי.

נהרו וגאנדי.

נהרו וגאנדי.

לא ליורשים האלה ציפו האנשים שהובילו את הודו לעצמאות ב-1947. חברי הקבינט הראשון של נהרו היו מחויבים להגבלת ההינדואיזם, ולא להעלאת מעמדו. הם היו רפורמטורים חילוניים שהיו נחושים להתעמת ראש בראש עם המסורתיות הדתית. הם גילו שהתמיכה בפרקטיקות מסורתיות מושרשת לא רק בקרב ההמונים, אלא גם בקרב האליטה הלאומנית של מפלגת הקונגרס. האליטות ההינדיות האלה התאחדו נגד אנשים כמו רג'קומארי אמריט קאור (בוגרת של בית הספר שרבורן לבנות ואוקספורד), שרת הבריאות שרצתה לבטל את ההפרדה הפיזית בין נשים לגברים, נישואי הילדים, הפוליגמיה, החרמות על נישואים בין קסטות ואת חוקי הירושה שהפלו נגד בנות ונשים. כל הפרקטיקות האלה בוטלו בחקיקה, אך 80 שנה לאחר מכן ממשיכות רבות מהן להתקיים בהודו בצורות כאלה או אחרות.

בהימרו רמג'י אמבדקאר, הודי עני מקסטת הטמאים שהפך למנסח החוקה ההודית הראשונה, אמר בכעס ב-1951: "אני לא מבין מדוע צריך לתת לדת סמכות רחבה כל כך על כל היבטי החיים"; "לשם מה זכינו בחירות הזו?", הוא שאל בחריפות. כשחברים הינדים במפלגת הקונגרס יצאו נגד ניסיונו של אמבדקאר לפקח על תחום סמכותו של החוק הדתי ההינדי, נהרו נכנע ללחץ ואמבדקאר התפטר בשאט נפש.

אין ספק כי זה מקרה שבו החילונים נכנעו למסורתיים. אך מה בדיוק מוסר ההשכל שוולצר רוצה שנלמד מהסיפור הזה? לפעמים, כמו במקרה הזה, הוא טוען שתנועות השחרור הלאומיות נכשלו כי הן ויתרו לעתים קרובות מדי, בעוד שבפעמים אחרות הוא טוען שהן לא ויתרו מספיק. בסך הכול, המסקנה שלו היא ש"עריצותה של השלילה החילונית היא ההסבר הטוב ביותר לעוצמה ולמיליטנטיות של התחייה הדתית". לו היו הרפורמטורים חותרים לפשרה עם הדת, הוא טוען, ייתכן שהדור הבא לא היה מחולל מהפכת-נגד. "את תפיסות העולם המסורתיות אי אפשר לשלול, לחסל או להחרים; יש לעבוד איתן". אבל המודרניסטים החילונים כן עבדו איתן. נהרו הפנה את גבו למודרניסטים הרדיקלים במפלגתו וקיבל את קיומם של חוקי השריעה והמנהגים ההינדים; בן-גוריון מעולם לא גזל מהרשויות הדתיות את סמכותן בנושאי נישואים וגירושים. הנצים של ה-FLN נכנעו בנושא השריעה דור אחד בלבד לאחר שעלו לשלטון.

למען האמת, אפשר לטעון – וזו עמדתם של מבקרים מרקסיסטים כמו פרי אנדרסון – שהמהפכנים החילונים לא היו עריצים מספיק. לפי תפיסה זו, למהפכנים מעולם לא היה האומץ, או אפילו הרצון, לקרוא תיגר על גורמי הכוח המסורתיים. הם נענו לעתים קרובות מדי לדרישות של הרשויות הדתיות, בעלי הקרקעות המסורתיים והקסטות המיוחסות. לו היו תוקפים בצורה יעקובינית ואכזרית יותר את המסורת, האמונות התפלות ובעלי הפריבילגיות, הם היו עשויים לבנות תרבות אזרחית שוויונית חסונה מספיק כדי להעמיד את הגורמים האלה במקומם לעד.

במקום זאת, בהודו לפחות, מפלגת הקונגרס ההודית חוקקה שוויון זכויות משפטי לכל אזרחיה, אך הוא היה פורמאלי בלבד, והיא הותירה את הדת ואת מערכת הקסטות על כנן כדי להבטיח שהכוח האלקטורלי האדיר שהדמוקרטיה העניקה להמונים לא יאיים לעולם על הרכוש וזכויות היתר של האליטה ההודית. לפי אנדרסון, הפשרה שמשלה בהודו לאחר 1947 לא יצרה מעולם הודו חילונית באמת: ההינדואיזם זכה לזכויות יתר ברורות, והמוסלמים והנוצרים, מצדם, קיבלו זכות מלאה לממש את אמונתם כדי למזער את האלימות בין הקהילות.

בדומה לוולצר, גם אנדרסון חושב שהמפלגות הלאומיות נכנעו ל"סחף הדתי" של המאבקים החברתיים שהן עצמן עוררו, ונטשו את עקרונותיהן המקוריים. אבל בניגוד לוולצר, הוא טוען שהתנועות הלאומיות מכרו את עקרונותיהן לא לסמכות הדתית, אלא לבעלי הפריבילגיות, וברגע שהן עשו זאת, המעמדות השולטים בכל אחת מהחברות האלה לא התקשו לגייס לשירותם את שדי האמונה כדי להגן על חלוקת הכוח הבלתי שוויונית. הבעיה בהסבר של אנדרסון היא צמצום הדת לכדי מכשיר בידי האליטות.

הדת אינה תמיד משרתת נאמנה לבעלי הכוח. כשהדוקטרינה הדתית שוללת את עצם עליונותה של המדינה החילונית ואת הלגיטימיות של חוקיה ושל המוסר החילוני, היא מהווה איום על בעלי הכוח והסדר החברתי שלהם. למעשה, יש לומר ששלוש התנועות המהפכניות – האלג'יראית, ההודית והישראלית – לא העריכו כשורה את האתגר הקיצוני שהפונדמנטליזם הדתי מציב בפניהן.

וולצר חושב שהמהפכות היו נאיביות מדי כשהאמינו בניצחון הבלתי נמנע של החילוניות, אבל הן פעלו נכונה כש"עבדו יחד" עם הדת בניסיון לגייס אותה למאמצי ייסוד המדינה החדשה

וכאן עולה השאלה, מה היו יכולות המהפכות לעשות אחרת? וולצר חושב שהמהפכות היו נאיביות מדי כשהאמינו בניצחון הבלתי נמנע של החילוניות, אבל הן פעלו נכונה כש"עבדו יחד" עם הדת בניסיון לגייס אותה למאמצי ייסוד המדינה החדשה. אך וולצר לא שואל אם הזרמים הפונדמנטליסטיים של המסורות האלה – ההינדית, היהודית והמוסלמית – באמת רצו אי פעם "לעבוד יחד" עם המהפכה החילונית. הזרמים הפונדמנטליסטיים האלה מעולם לא קיבלו את עליונות המדינה החילונית.

פונדמנטליסטים מכל הדתות מתנגדים לאפיסטמולוגיה של הדמוקרטיה, לעצם הרעיון שאפשר להתווכח על האמת הפוליטית ולהגיע אליה באמצעות דיון ציבורי. הם מתנגדים גם לנורמה המוסרית היסודית של הדיון הדמוקרטי, לכך שבפוליטיקה חופשית אין אויבים, אלא יריבים בלבד. מבחינת פונדמנטליסט אמיתי, האמת מקורה באל, וכשיריב פוליטי מכחיש אותה הוא הופך לאויב שיש להתמודד איתו, במידת הצורך, בכוח. העמדות האפיסטמולוגיות והמוסריות האלה – שבגללן הפונדמנטליסטים המוסלמים הקיצוניים לא מסוגלים לקבל את הדמוקרטיה – לא מופיעות בדיון של וולצר, אך ייתכן שהן אלה שמנעו מהלאומנים החילוניים למצוא מכנה משותף עם יריביהם הדתיים, או לכל הפחות עם הפונדמנטליסטים הקיצוניים שבהם.
על כך יאמר וולצר: איזו ברירה הייתה למהפכנים אלא להתפשר עם הדת, בחברות האלה המושתתות באופן עמוק כל כך על החוק הדתי?

אז מה מוסר ההשכל של הסיפור הזה? דרך אחת להבין את ספרו של וולצר – אם כי הוא עצמו לא אומר זאת – היא ש"השמאל הדמוקרטי", האידאליסטים החילוניים האלה, נכשלו ביצירת תרבות פוליטית איתנה ומשכנעת שתציע את מה שהדת ממשיכה להציע עד היום: בית רוחני.
פרשנות נוספת לסיפור של וולצר היא שמערכת היחסים בין המהפכה החילונית למהפכת הנגד הדתית אינה שלילית ומנוגדת, אלא חיובית וסימביוטית. ניצחון של מהפכות חילוניות, גם אם אינו מוחלט, מונע ממהפכות הנגד הדתיות להחזיר את המצב לקדמותו בצורה מלאה. כשמהפכות חילוניות נכשלות, כישלונן לא מותיר אחריו דבר שיוכל לרסן את הדחפים הפונדמנטליסטיים שמובילים את הדתיים לקיצוניות מרגע שהם עולים לשלטון.

מסקנה זו תתחוור לכם אם תחשבו על המקרים שוולצר לא מציג – המהפכות החילוניות שנכשלו. באיראן, כישלון המודרניזציה החילונית-אוטוקרטית של השאה הכשיר את הקרקע לחוסר הסובלנות הנורא של המהפכה השיעית. את כישלונם של האחים המוסלמים לכונן שלטון שיכיל את כל קבוצות האוכלוסייה במצרים אפשר לייחס לא רק לחוסר סובלנות, אלא גם לכישלונם של כל המנהיגים החילוניים, מנאצר ועד מובארק, להניח תשתית פוליטית פלורליסטית. ייתכן שמכל ארצות המזרח התיכון, רק בתוניסיה נותרה תקווה ליצירת סדר חוקתי שבמסגרתו יוכלו מפלגות אסלאמיות וחילוניות להתחרות על השלטון ללא שפיכות דמים.

באיראן, כישלון המודרניזציה החילונית של השאה הכשיר את הקרקע לחוסר הסובלנות הנורא של המהפכה השיעית. את כישלונם של האחים המוסלמים במצרים אפשר לייחס לא רק לחוסר סובלנות, אלא גם לכישלונם של כל המנהיגים החילוניים

אם הסיפור שוולצר מציג נשמע כמו סיפור של תבוסה, יש לומר שבמקרים שעליהם הוא כותב הסיפור עדיין לא הסתיים, ונדמה שלעולם לא יסתיים. זאת מכיוון שהמהפכה החילונית הצליחה בתחילה, ובכך הניחה תשתית של ציפיות פוליטיות ותרבות פוליטית שייתכן כי הפונדמנטליסטים לא יוכלו לעקור. בישראל, הדתיים והחילונים, האורתודוקסים והלא אורתודוקסים עדיין נלחמים, בצורה דמוקרטית לרוב, על עיצוב אופי החברה. בהודו, ראש הממשלה נרנדרה מודי מחזיק בעמדות הינדיות קיצוניות, אבל כללי המשחק אילצו אותו עד כה לכבד את מורשת הסובלנות הבין-קהילתית שנהרו הותיר אחריו. ובאלג'יריה, הגרונטוקרטיה המהפכנית מזדקנת, והאסלאמיסטים אורבים ומחכים לשעת כושר. אך כשהיא תגיע, אלה שעדיין זוכרים את הישגי המהפכה החילונית לא ייכנעו לתיאוקרטיה האסלאמית ללא מאבק.
במילים אחרות, המהפכות החילוניות שהצליחו להדיח אימפריות לא סיימו את עבודתן, וזה נכון גם למהפכות הנגד הדתיות שקמו בתגובה אליהן. רק פסימיסט מסוגל להאמין שהמאבק כבר הוכרע, ורק דוגמטיקן ירצה בניצחונו המכריע והמוחץ של אחד הצדדים.

מייקל איגנטייף חוקר תקשורת, פוליטיקה ומדיניות ציבורית בבית הספר קנדי של אוניברסיטת הרווארד. הוא כיהן לשעבר כיו"ר האופוזיציה בקנדה. ספרו האחרון הוא "Fire and Ashes: Success and Failure in Politics".

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי מייקל איגנטייף, New York Review of Books.

תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

13 תגובות על חילונים עילאיים ומתנשאים

01
גילעד

יש כאן כמה חוסר דיוקים בניתוח הנוגע למדינת ישראל:
הראשון הוא שהדת היהודית ביסודה איננה מהווה "בית רוחני" אלא מערכת משפטית מסועפת ומורכבת שמלבד עיקרי אמונה ממסדת את אורח החיים של מאמיניה לפרטי פרטים. לו היה ניסיון לצמצמה לכדי "בית רוחני" הוא נידון לכשלון מלכתחילה. מנהיגי הציונות החילונית וודאי הכירו זאת.
נקודה שניה היא שאותם "פונדמנטליסטים דתיים" עליהם מדובר בכתבה שהכשילו את המהפכה החילונית - שמאלנית בישראל בערכי "ארץ ישראל השלמה" שלהם, כלל לא התקיימו כתנועה או כרעיון לפני מלחמת ששת הימים וכחלק מתהליך ייסוד המדינה. לפיכך התיאוריה המוצעת המציירת אפשרות להתגבר עליהם מבעוד מועד או כניעה להם כחלק מתהליך ייסוד המדינה איננה אפשרית כלל.
הנקודה השלישית היא שממייסדיו הראשונים של הרעיון הציוני היו אנשים דתיים (הרב יהודה אלקלעי, הרב קלישר).
טעויות אלה מחלישות מאוד את טיעוניו של הכותב וממחישות כי הניתוח, לפחות בנוגע למדינת ישראל, מעט רדוד ולא מקיף מספיק.

    02
    בני

    הרב יהודה אלקלעי, הרב קלישר... מייסדי הציונות, שלא כמו הנלמד בישיבות תיכוניות (ואני מבוגריו), הציונות נולדה ממרד בדת, רוב העליות עד קום המדינה היו של כופרים, והיהדות האורתודוקסית היתה מתנגדת חריפה לציונות. זו הסיבה שרוב היהדות הדתית הושמדה באירופה, במקום שהרבנים יעודדו עליה לפלשתינה, אפילו שהיה ברור שהמצב הולך ונהיה מסוכן. היהדות הדתית חיכתה לבוא המשיח, עם בית מקדש מאש שירד מהשמים.

03
יואב

נשמע לא משהו בכלל.
למשל, אותו בן גוריון שהוא טוען שהבטיח שיוויון זכויות אזרחי מלא, זה אותו בן גוריון שהשית משטר צבאי על אזרחי ישראל הערבים.
ואותו בן גוריון, החילוני האידיאליסט שהזהיר מפני כיבושי מלחמת ששת הימים - הוא זה שהכריז על מלכות ישראל השלישית במבצע קדש. אם רק נקרא את השפה שלו, נראה שהוא משתמש במוטיבים תנ"כיים בלי ספור, לחלוטין לא האיש החילוני המתנשא על העם.

התיזה שלו פשוט לא מתאימה למציאות.

04
יוסף כהן

בן גוריון היה בפירוש אדם דתי - דתי תנכ"י.
הציונות ומדינת ישראל היו מבחינתו חזרה לתנ"ך , תוך כדי דילוג על בית שני והגלות שאותן הוא ראה כסוג של "תקלה" וסטיה מהרוח האמיתית של העם.

    05
    פלברות

    אתה טועה. אין כמעט קשר בין התנ"ך לבין היהדות הדתית. התנ"ך אינו נלמד בישיבות של החרדים. מעבר לכך, באמצעות העמדת התנ"ך במרכזו של הפרויקט הלאומי בן גוריון ביקש לחלן את היהדות (היהדות היא קודם כל עם ורק אח"כ דת) וליצור ליהודים מיתוס לאומי-חילוני. הוא קרא לזה "ממלכתיות"

06
פלברות

מאמר הזוי. נראה שהכותב לא חי מעולם בישראל וכל המציאות ההמזרח תיכונית שלו, כמו של רוב האינטלקטואלים הליברלים בארה"ב, מתווכת על ידי הניו-יורק טיימס וכתבותיו המוטות והמגמתיות. בתור חילוני שאינו מתגורר בת"א (וגם לא בגוש דן) המציאות שמתוארת במאמר אינה מוכרת לי. לאורך שנות קיומה של ישראל, היו עליות ומורדות, אבל אני לא חושב שניתן לערער באופן רציני על הקביעה החד משמעית שישראל של 2015 הרבה יותר דמוקרטית, ליברלית ופלורליסטית מישראל של 1975 (שלא לדבר על ישראל של 1955). גם אם הציבור פחות "חילוני" בהגדרתו העצמית הסטטוס קוו בענייני דת ומדינה לא השתנה מהותית (ורוב השינוי היה דווקא לטובת הצד החילוני)

08
שירי

נראה שוולצר בחר בפינצטה את המדינות שבהן התזה שלו (לדעתו) מתקיימת. מדינות אחרות שהיו יכולות להוסיף רובד לתזה הלא-משכנעת שלו הן ברית המועצות או סין, שבהן שלילת הדת העממית הייתה הרבה יותר קיצונית ו"לא מוותרת", אבל בכל זאת נכשלה. נראה לי שדווקא במדינות הללו, על אף שהן נאלצו להחזיר לחיים הציבוריים אספקטים שונים של הדת, הציבור הוא בכל זאת חילוני יותר (אך לא דמוקרטי לצערנו).

מסכימה עם המגיבים שמעליי שהניתוח של ישראל במאמר ובספר נראה שלוקה בחסר ובחוסר הבנה של המציאות מסביב. גם לא ברור לאיזו מדינה הומנית, דמוקרטית וחילונית הוא משווה את המדינות ש"נכשלו": ארצות הברית שתושביה דתיים הרבה יותר מחילונים? מדינות אירופה שהיו להן מאות על גבי מאות של מלחמה בדת כדי להגיע למצבן כיום, ועדיין משתלט עליהן האיסלאם הקיצוני תוך דור או שניים?...

09
יוסי

אני לא סומך על איגנטייף שהבין את וולצר, אבל נניח לכך.
שום "מהפכה דתית" לא התחוללה בישראל. התחולל שינוי פוליטי שמרני (אם תרצו "מהפכה" שמרנית), וגם זה משתנה (ראו הבחירות ב- 1992 ו-1999, אפשר לספור מנדטים ולראות שלא התחוללו שינויים משמעותיים במספר המנדטים ה"דתיים". חוץ מזה בטקסט של אינטייף יש טעויות מביכות, רק דוגמא אחת, כשהוא מדבר על ה"מתנחלים החרדים" המהווים סכנה לדמוקרטיה. נו טוף. ועוד - לחרדים אין שום רצון לתפוס את השלטון, שעה שהאיסלמיסטים רוצים.
והאם צריך להזכיר שאת ההתנחלויות התחילה דווקא ממשלה בראשות מפא"י?
אולי זה לא קשור, אבל איגנטייף ראוי לבוז על ביקורתו הארסית נגד אחת מגיבורות הדור שלנו, אייאן חירסי עלי, שסיכנה ומסכנת את חייה במלחמתה באיסלאם הרדיקלי - ואותה בחר ליברל השמפנייה הזה לתקוף ולגנות

10
אבי

בעיני הבעייתיות של המאמר, כפי שהיא באה לידי ביטוי בתגובות, מתחילה מעצם ההגדרה של "חילון" ו"דת" שלא נדונה בו. כיוון שכך, אכן לא ממש ניתן לדעת מה מסווג כחילוני ומה כדתי. ובאמת זו שאלה טובה - האם ניתן לראות בבן גוריון דמות דתית, ובגוש אמונים תנועה חילונית? אולי הרבנים קלישר ואלקלעי הושפעו מהמהפכה הצרפתית, והעלייה השנייה העתיקה מודלים חסידיים? ומה עם החסידות והמהפכה, האם הן ממצות בתוכן את החילון והדת? לדעתי התשובה שלילית. ההגדרות הנדרשות הן מורכבות מאוד וגמישות. המאמר פשוט מתעסק בנושא הלא נכון - הוא דן בסוציולוגיה בעוד השאלה היא פילוסופית.

11
איתי()

היתה מהפכה דתית בישראל?! למה אף אחד לא סיפר לנו זאת?
ישראל של היום מדירה וסובלנית פחות מישראל של מפא"י ובן גוריון?
אני מקווה שוולצר מעמיק יותר בנושאים אחרים. אולי בעיניני אמריקה. או שכותב המאמר עיוות את תפישתו של וולצר.

12
אריאל

ניתן להציג את הציונות כתנועה חילונית, אולם בסופן של דבר היא לא יכולה להתנתק לא מהתנ"ך ולא מארץ ישראל ההיסטורית. ההצדקה שלה מבוססת על דת שהיא לא מאמינה בה, פלא שהיא במילכוד?