חיפשתי, חיפשתי ולא מצאתי

הספרות, הקולנוע והתרבות העממית מבטיחות לנו שנוכל לגלות "מי אנחנו באמת". אבל מה אם העצמי הוא בעצמו כזב גדול?
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

לקראת סוף "התפסן בשדה השיפון" מאת ג'. ד. סלינג'ר (1951), גיבור הספר הולדן קולפילד קונה לאחותו פיבי כרטיס לקרוסלה ומביט בה מסתובבת. גשם מתחיל לרדת, והולדן – שבילה את רוב הספר בחרדה, בתחושה של שאט-נפש או בדיכאון – כמעט בוכה מרוב אושר. "כמעט התחלתי לבכות בקול, כל כך מאושר הייתי. זאת האמת. אני לא יודע מדוע. פשוט מפני שהיה כל כך נורא נחמד לראות אותה, איך שהיא מסתובב לה סביב-סביב כל הזמן, במעיל הכחול שלה וכל זה" 1.

ההתגבשות כאדם שזורה בהשתלבות בחברה, ולכן רומן החניכה מנסה בראש ובראשונה להוביל אותנו אל מקום חברתי יצרני

הולדן צופה באחותו מושיטה יד לטבעת-זהב מהסוס המקפץ שלה, ולפתע יש לו התגלות עמוקה: החיים דורשים מאיתנו לשמר מידה של אופטימיות ותמימות – להמשיך לנסות נוכח עולם בלתי אפשרי. בהמשך הולדן יאמר שנמאס לו אבל בשלב זה הוא אופטימי למדי: הוא מתכנן ללכת לבית ספר חדש בסתיו. הוא מצפה לזה. הלדן עבר חוויה רגשית שבעקבותיה מצא את עצמו. הגילוי הזה, בתורו, יעזור לו להשתלב בחברה, השתלבות המסמלת את התבגרותו.

הולדן קולפילד, התפסן בשדה השיפון

הולדן קולפילד על רקע עותק מקורי של "התפסן בשדה השיפון", עבודת קונספט, כרמלה אלווראדו

 

מציאת מקומנו בעולם הוא מהלך סיפורי נפוץ ביותר: בקולנוע, בתיאטרון, בספרות, בחינוך וב"סדנאות מוטיבציה" – בכל מקום שבו מעורבים אנשים צעירים

את המונח "רומן חניכה" ("בילדוּנגסרומן, Bildungsroman) טבע הפילולוג קרל מורגנשטרן (Morgenstern) בשנות העשרים של המאה התשע עשרה לציון "הבילדוּנג ("חינוך" או "חניכה") של הגיבור מראשיתו ועד שהוא מגיע לרמה כזאת או אחרת של שלמות". המונח צבר פופולריות בשנות השבעים של אותה מאה כשווילהלם דילתיי (Dilthey) כתב שרומן החניכה המופתי הוא "וילהלם מייסטר" של גתה (1796), שבו לגיבור יש משימה כפולה: להתגבש כאדם ולהשתלב בחברה. לפי דילתיי, ההתגבשות כאדם שזורה בהשתלבות בחברה, ולכן רומן החניכה מנסה בראש ובראשונה להוביל את הגיבור (ואת הקורא) אל מקום חברתי יצרני. המסורת הזאת היא האחראית העיקרית לתרבות החניכה העכשווית, כולל סלינג'ר.

לדוגמה, סצנת הקרב הסופית ברוב הסיפורים על גיבורי-העל מתרחשת רק לאחר שהגיבור למד לקח חברתי – מהי אהבה, איך לעבוד בשיתוף פעולה, או מיהו "אמור להיות". סיפורים רומנטיים מגיעים לשיאם לאחר שהגיבור חווה הארה ורץ לשדה התעופה כדי להשיג את אהובתו. בסיפורים המציבים משפחה מול עבודה, הגיבורים מקבלים את ההחלטה הסופית להיות עם יקיריהם רק לאחר שאיבדו כמעט הכול. מה שתורם לדרמטיות של הסצנות האלה, הסיבה שהן נוגעות בנו ומעוררות בנו ריגוש אדיר, הוא שהתמורה המתחוללת בדמויות נובעת מרצונן לזכות סוף סוף בשליטה בעצמי שלהן: "להתבגר" באבחה אחת או בהארה פתאומית.

פה ושם יש היפוכים, אבל סיפור החניכה נותר ביסודו זהה. "הבוגר" (1967), לדוגמה, סרטו של מייק ניקולס, הוא לכאורה סיפור חניכה מהופך שבו בנג'מין, בוגר אוניברסיטה טרי שמרגיש אבוד וחסר כיוון, מבין לבסוף שהוא טעה רק כשהוא מתעלם מהנורמות החברתיות ובורח עם בתה של המאהבת המבוגרת שלו במקום להיענות לציפיות, כלומר למצוא עבודה ולעזוב את בית ילדותו. רגע ההארה שלו מתרחש בספסל האחורי של האוטובוס לצד הבת, הבורחת מחתונתה עם גבר אחר. רק כאן, בסוף הסרט, בנג'מין מבין שטעה ומחליט לא "להתבגר" במסלול החברתי המקובל.

מציאת מקומנו בעולם הוא מהלך סיפורי נפוץ ביותר, ולא רק בקולנוע ובתיאטרון אלא גם בספרות, בחינוך וב"סדנאות מוטיבציה" – בכל מקום שבו מעורבים אנשים צעירים. בכל המקרים האלה, החיפוש אחר ה"עצמי" הוא מפוקפק, מכיוון שהוא מתבסס על ההנחה שישנו "עצמי" אחד קבוע שאורב בתוכנו ושאנחנו יכולים למצוא אותו איכשהו. אבל בפועל, ה"עצמי" היחיד שאנו יכולים להיות בטוחים בקיומו הוא עצמי המשתנה ללא הרף, כיוון שההחלטות שאנו מקבלים והנסיבות שאנו מצויים בהן לוקחות אותנו לאינספור כיוונים שונים מדי רגע. וגם אם נחשוב ש"מצאנו את עצמנו", אין זו תרופת פלא לשארית חיינו. בשורה האחרונה של "בואכה גן עדן", רומן הבכורה של פ' סקוט פיצג'רלד (1920), אמורי בְּליין הצעיר קורא: "אני מכיר את עצמי, אבל זה הכול". על אף גילו הצעיר, גיבורו הצעיר של פיצג'רלד מבין עד כמה חסר בסיס כל מה שהוא יודע בנוגע ל"עצמי" שלו בהקשר הכללי של חייו.

ההנחה שקיים "עצמי" אחד ויחיד המסתתר בפינה חשוכה שרק הבגרות יכולה להאיר, משולה להנחה שבתוכנו ישנה איזושהי מהות פנימית – ושגילויה הוא הדבר שיעזור לנו להבין כיצד לנהל את שאר חיינו

דסטין הופמן, אן בנקרופט, הבוגר

דסטין הופמן ואן בנקרופט בסרט "הבוגר", תצלום: RV1864

 

ההנחה שקיים "עצמי" אחד ויחיד המסתתר בפינה חשוכה שרק הבגרות יכולה להאיר, ושאנחנו, כמו ארכיאולוגים, צריכים לחפור כדי למצוא, משולה להנחה שבתוכנו ישנה איזושהי מהות פנימית – ושגילויה הוא הדבר שיעזור לנו להבין כיצד לנהל את שאר חיינו. תפישת ההתבגרות המנחמת הזאת, קרי המחשבה שקיים בתוכנו "עצמי" אמיתי, עודה רווחת כיום, אף על פי שהיא אינה עולה בקנה אחד עם הגישה הפסיכולוגית העכשווית השוללת את קיומה של זהות יחידה. הפסיכולוגיה העכשווית מדברת במקום זאת על התפתחות בשלבים, או על תחושת עצמי שנותרת גמישה לאורך כל חיינו ומשתנה עם הגיל, בהתאם לחוויות האישיות הייחודיות שכל אחד מאיתנו חווה.

כפי שאמר הפילוסוף בן המאה התשע עשרה ויליאם ג'יימס (James): "בפועל לאדם יש מספר רב של גרסאות-עצמי חברתיות, כמספר בני האדם השונים המזהים אותו ונושאים במוחם דימוי מסוים שלו." בשירו "אנו רבּים" (1967) מציג פבלו נרודה רעיון דומה:

כשהעולם נראה נחוש
להציגני כאיש תבונה
הטיפש שאני נושא עמי
תופס פיקוד ומשתלט על פי

הפסיכולוגיה המודרנית מאששת את קיומו של עצמי הפכפך המשתנה-תדיר. בעשרות השנים האחרונות התגבשו שתי גישות בסיסיות בחקר האישיות. האחת טוענת שהאישיות מתגבשת ומתקבעת בילדות המוקדמת ("האישיות שלנו נקבעת בכיתה א'" אמרה כותרת בעיתון ב-2010) – אין לנו שליטה במי שאנחנו: אנו יכולים רק להבין את עצמנו ואז לנסות להשתלב. הגישה האחרת טוענת את ההיפך: האישיות שלנו בלתי יציבה מיסודה. למעשה היא כל כך בלתי יציבה שלעולם לא נוכל "למצוא" אותה או אפילו להבין אותה.

מחקרים שנערכו לאחרונה מכוונים אותנו לתמהיל של שתי הגישות האלה. לפרט אין "עצמי" מוגדר, אלא "גרסאות-עצמי" רבות, המשתנות אט אט בתגובה להקשר החברתי. בריאן ליטל (Little), פסיכולוג מאוניברסיטת קיימברידג' החוקר את נושא האישיות, מבחין בין תכונות "ביוגניות" – המוטמעות בגנים שלנו ועל כן הן קבועות – ותכונות "סוציוגניות" – המבוססות על התגובה שלנו לסביבה ומשתנות ללא הרף. ניתוח של 207 מחקרים שראה אור בינואר 2017 בכתב העת Psychological Bulletin, מאשש את טענותיו של ליטל לפיהן יש לנו תכונות קבועות ומשתנות גם יחד. הניתוח מלמד שהאישיות אכן משתנה, לעתים קרובות במידה רבה, והיא עשויה להשתנות גם במהירות רבה, בייחוד אם פונים לטיפול.

מתבגר, פאנקיסט

מתבגר-פאנק. תצלום: J. Stimp

 

אז למה מיתוס ה"התבגרות" עדיין מקובל כל כך? אם מושג "העצמי הייחודי" סותר את התפישה הפסיכולוגית של הזהות – כלומר את ההנחה שקיים בנו רצף של גרסאות-עצמי או גרסאות מרובות בעת ובעונה אחת – מה משמר את כוחו?

יש נחמה במחשבה שאפשר "להתבגר" לתוך החברה. המחשבה הזאת מרמזת שיש מקום מוגדר שלעברו אנו מתקדמים, שבו נהיה סוף סוף "שייכים". אף ששורשיו של רומן החניכה, ה"בילדוּנגסרומן", נטועים בגרמניה, הוא הפך לתופעה המזוהה עם התרבות האמריקנית, מכיוון שרעיון ההבנה העצמית בארצות הברית מבוסס בעיקרו על המיתוס של האדם הבונה את עצמו בשתי ידיו. בבריטניה שואלים אותנו על ההורים שלנו, על מוסדות ההשכלה שלמדנו בהם ועל הרקע שלנו, ואילו האמריקנים מתעניינים פחות בעברו של האדם ומעדיפים לדבר על עתידו. הציניקנים טוענים, אולי בצדק, שהסיבה לכך היא שלאמריקנים אין היסטוריה ברורה או תרבות מגובשת. ואף-על-פי-כן, רומן החניכה צבר מעמד חשוב בארה"ב בגלל ההתעקשות המתמדת – אפשר לומר שזו אופטימיות, אפשר לומר שזו עיקשות – שאנחנו תמיד יכולים לבנות את עצמנו מחדש. העבר חסר חשיבות, העתיד הוא הכול.

התפישה שלפיה יש בנו איזושהי תמימות יסודית נוסח אדם-וחווה, והעיסוק האמריקני בתפישה הזאת, שקולים במובן מסוים לשלילת ההיסטוריה. איהאבּ חסן (Hassan), תיאורטיקן ספרות ערבי-אמריקני, אמר שהתכחשות זו להיסטוריה מאגדת בתוכה גם את הספרות האמריקנית וגם את הנרטיבים של הזהות הלאומית האמריקנית. על כל פנים, סיפור ההתבגרות האמריקני עוסק ביצירת עצמי מוגדר ובעל תושייה מתוך כלום, לכאורה: התמסרות מוחלט לעתיד ולאינסוף האפשרויות שהוא צופן בחובו.

מנקודת מבט סוציולוגית יותר, המיתוס האמריקני של יצירת העצמי הוא קפיטילסטי ביסודו. הפילוסוף הצרפתי מישל פוקו אמר שמדיטציה וכתיבת יומן יכולות לעזור לאדם להיכנס לתוך עצמו ולהימלט, לפחות באופן זמני, מהעולם ומהקשר שלו אליו. אבל הסוציולוג פול דו גיי (Du Gay), בכותבו על נושא זה ב-1996, טען שמעטים מתייחסים לעצמי כפי שהציע פוקו. רוב האנשים, אמר, מפתחים "עצמי יוזם" שאינו מביט פנימה אלא החוצה, שתפקידו לעזור להם לרכוש הון חברתי ולהתקדם בעולם, לקבל גישה לחוגים חברתיים מסוימים, לעבודות מסוימות וכולי. אנחנו צוברים לעצמנו אותות ועיטורים ומאמצים לנו תחומי עניין המשקפים את שאיפותינו החברתיות. כך הופך העצמי למכונה הקפיטליסטית האולטימטיבית, לסיוט נוסח פייר בּוּרדייה המנצל את עצמו מרצון.

אפילו ההנחה שישנה נקודת מעבר פנימית ברור מנערוּת לבגרות – מעבר המתרחש כשאנו חווים "תחושה" המשנה את חיינו או, לחלופין, רוכשים מיומנות כלשהי – משמעה שאנו בונים את העצמי לשם השגת רווח חברתי כלשהו, ועל כן ניתן להחיל מושגים כמו פרודוקטיביות ועבודה על הזהות שלנו. לדוגמה, לעתים קרובות מעודדים סטודנטים לקחת פסק זמן לפני הלימודים כדי להבין "מיהם" ו"מהם רוצים לעשות" (לעשות, כמובן, היא מילה נרדפת לא-ממש-מרומזת ל"עבודה"). החברה קושרת בין בגרות למצב כלכלי, והציפייה מרוב הצעירים היא שישתלבו בכוח העבודה וייעשו "עצמאים" מבחינה כלכלית. כך הדגש על התבגרות ועל "חניכה" נותן תוקף לחשיבותה המוסרית של העבודה.

נדבלה, טכס מעבר, חניכה, דרום אפריקה, התבגרות

גברים צעירים בני שבט נדבלה בדרום אפריקה ביום החניכה שלהם כבוגרים. תצלום: UN Photo

 

אפילו ההנחה שצעירים יכולים לעבור מסע יזום בסביבה בלתי שגרתית כדי לקרב את עצמם לנקודת מפנה רומנטית, פנימית, הופכת לעניין כספי. חברת Rite of passage Journeys מסיאטל לוקחת צעירים לטיולי קמפינג מודרכים בכוונה לעזור להם להבין מיהם. "חשוב לנו לוודא שהחניכים יצאו מהחוויה עם סיפור חדש, שיעצים אותם ויעזור להם לקבל אחריות על ההחלטות שיגדירו את עתידם", כתוב באתר החברה. "אנחנו עוזרים לחניכים לייצר את הסיפור שמסביר מיהם ואילו חיים הם מעוניינים לבנות, על סמך חקירה של הערכים האישיים שלהם". הרעיון הוא לעזור לאנשים "למצוא את עצמם" במהירות.

למה לעבור ילדות שלמה מלאה בחוויות ובאתגרים כשאפשר למצוא את עצמך בטיול של שבוע? כשמאמצים גישה צינית כזאת, כל הסיפור הזה של "למצוא את עצמך" מתחיל להיראות אפילו פחות טבעי. ובשעה שהפסיכולוגיה המודרנית אומרת לנו שאין עצמי אחד ויחיד, נדמה שכל גרסאות-העצמי ההפכפכות שלנו חותרות למטרה אחת בלבד: להפיק תועלת מהתפתחותן שלהן.

לא קשה להבין מדוע הניכוס תרבותי של הזהות העצמית ושל השינויים המתחוללים בה בשלב ההתבגרות, מעוררים בנו חשד. אבל חשוב גם לנסות להבין איך לתאר באופן מדויק יותר את תקופת המעבר החיונית הזאת. כל אדם יוצר לעצמו היסטוריה אישית משלו, אבל השבלונה התרבותית העכשווית אומרת שיש עת להתבגרות ועת להיות מבוגר. המטרה הסופית בכל סיפורי החניכה האמריקניים היא ההשתלבות בחברה, וזה דבר בעייתי מכיוון שהמטרה הזאת עומדת בדרכם של החיים האמיתיים. אם אנחנו משוכנעים שאנו לכודים בתוך דיכוטומיה – כלומר, או שאנחנו בתהליך של התבגרות או שאנחנו כבר מבוגרים – לא נשאר לנו הרבה מקום לצמוח, לעשות טעויות או לנהל חיים שמובילים לבגרות אמיתית. כמו כן, אם אנחנו משוכנעים שאנחנו כבר מבוגרים, אנחנו לא נקדיש מאמצים לשיפור עצמי, או לצמיחה, אף שזה זה בדיוק סוג ההתבגרות שאנו צריכים לשאוף אליו לאורך כל חיינו, ולא רק במסגרת תקופת מעבר.

מי שמצליח לשנות את צורת ההסתכלות שלו ולהתחיל לתפוש את "ההתבגרות" כתהליך מתמיד וכחלק קבוע מהחיים, מחולל למעשה שינוי יסודי באופן שבו הוא תופש את חייו ואת עצמו. בספר The Way of the World: The Bildungsroman in European Culture (משנת 1987), מציין פרנקו מורֶטי (Moretti) מספר הבדלים בולטים בין סיפורי החניכה הגרמניים והאנגליים לבין סיפור החניכה הצרפתי הטיפוסי. לטענתו, הרומנים הגרמניים והאנגליים נוטים ל"עיקרון הסיווג", כלומר הם מציגים נרטיבים עם סיום נקי וקתרזיס רגשי. הגיבור חוזר לחברה ובכך מכתיר אותה כאפשרות הטובה ביותר עבורו. דמויות המנסות לחצוב להן דרך עצמאית ומתעלמות מהחברה או מהבית, נענשות בדרך כלל או מגלות שאין להן חלופה טובה יותר (הדוגמה הקלאסית ביותר ללייטמוטיב הזה היא משל הבן האובד בבשורה על פי לוקס).

שיבת הבן האובד, פומפיאו באטוני

"שיבת הבן האובד", 1773, פומפאו באטוני. תצלום: ויקיפדיה

 

אבל סיפורי החניכה הצרפתיים נוטים להתבסס על "עיקרון השינוי", אומר מורטי, ומתמקדים בנרטיבים המתארים שינוי לשם השינוי. לפי מודל זה אין צורך בפתרון נרטיבי, כיוון שהקתרזיס הוא חסר משמעות בסופו של דבר. ב"קנדיד" לוולטר (1759), לדוגמה, "רומן השינוי הצרפתי" הקלאסי, התוהו והאימה שמלווים את הרומן כמעט לכל אורכו אינם עוזרים לקנדיד להבין איך לאמץ את החברה ולהשתלב בה, ועל אחת כמה וכמה אינם עוזרים לו להבין איך להילחם בזוועות המקיפות אותו. אין לו אלא להסתפק במה שיש.

סוג זה של סיפורי חניכה מפציע סוף סוף גם בארה"ב, אף שמדובר בתהליך אטי. ייתכן שהשינוי הזה בא לידי ביטוי יותר מכול ב"התבגרות", סרטו של ריצ'רד לינקלייטר, המציב במרכזו את נזילותם של החיים האמיתיים – הבמאי צילם את אותם שחקנים במשך יותר מעשור, ואנו רואים כיצד הילד שבמרכז הסרט משתנה עם הזמן וצומח גם מבחינה גופנית וגם מבחינה רגשית. הסרט זונח את נוסחת ההארה, שמשמשת בדרך כלל כרגע השיא של הסיפור הליניארי האמריקני הטיפוסי. האופן שבו בנוי הסרט מרמז דווקא שאין פתרון לקשיי ההתבגרות, ואין רגע יחיד שבו אי-הבגרות מתחלפת בבגרות. ישנם רק חלוף הזמן והחוויות המצטברות, שלהן אנו מייחסים משמעות בדיעבד או, לחלופין – וייתכן כי זה מהלך משמעותי יותר – מותירים אותן מאחור.

"התבגרות" כפי שהיא מוגדרת כיום – כלומר כניסה לחברה, אחת ולתמיד – עלולה אף לסתור את עקרונות המוסר. אם אנחנו משתייכים לחברה פגומה, בלתי מוסרית ובלתי צודקת (ואפשר לטעון שכולנו בלי יוצא מהכלל משתייכים לחברה כזאת) הרי שהתבגרות אמיתית דורשת מאיתנו להבין שזאת בעיה ולפעול לפתרונה, במקום לתת תוקף לחברה הפגומה על-ידי הצטרפות אליה. במרכזם של רוב סיפורי החניכה הקלאסיים נמצא גבר לבן, מכיוון שהשתלבותו של הגבר הלבן בחברה היא מתבקשת וברובה אינה בעייתית. אך השתלבותם בחברה של מיעוטים גזעיים, מינים ומגדריים היא תהליך קשה יותר, בין היתר מכיוון שהמיעוטים האלה מגדירים את עצמם "נגד" הנורמה הזאת: הם אינם "מוצאים את עצמם" ומשתלבים בהקשר החברתי שבו הם חיים. סיפור חניכה מסורתי של לסבית שחורה נכשל מראש על-פי הקריטריונים של הסוגה עצמה – איך ייתכן שגילוי הזהות האמיתית של הגיבורה יעזור לה להשתלב בחברה המתעקשת להדיר זהויות כמו שלה? אולי זה נשמע לכם מובן מאליו, אבל המקרה הזה ממחיש שאסור לנו להתעקש להגדיר את ההשתלבות בחברה כמשימתו החשובה ביותר של כל אדם צעיר. החיים הם גל של אירועים, ולכן איננו מגיעים לבגרות לעולם אלא ממשיכים להתבגר בלי הרף. אם נתעקש להגדיר בגרות מהי, נאמר שהיא בסך הכול פונקציה של זמן, ולכן כדי להתבגר אין לנו אלא לחיות די זמן.

אמנם נקודת המבט שהצגתי כאן סותרת את מה שסיפורי החניכה מלמדים אותנו כבר דורות רבים – הרי היא אומרת שאין נתיב אחד ויחיד המוביל לבגרות ואין "עצמי" אחד שעלינו לגלות או לגבש – ואף-על-פי-כן יש לה פוטנציאל להיות משחררת מאוד. אם נרצה, אנחנו יכולים לעמוד בגשם, להביט בקרוסלה, להרגיש סוף סוף בוגרים. אבל באותה מידה, לגיטימי לחוות את החוויות האלה וליהנות מהן בלי להרגיש שמופעל עלינו לחץ למצוא בהן תובנה עמוקה.

 

 

קודי דליסטרטי (Delistraty) הוא כותב והיסטוריון העוסק בספרות, פסיכולוגיה ובני אדם מעניינים. הוא פרסם כתבות בניו יורק טיימס, ניו יורקר, אטלנטיק ועוד.

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי תומר בן אהרון

תמונה ראשית: "מורד", תצלום: ויליאם סטיט, unsplash.com

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי קודי דליסטרטי, AEON.

תגובות פייסבוק

3 תגובות על חיפשתי, חיפשתי ולא מצאתי

03
חושב ש...

אין אני. אין קיום עצמי נפרד וקבוע. למערב לקחו כ 2,500 שנות חיפוש כדי להגיע לנקודה המוצא של הבודהה.

עוד כמה שנים יקחו עד שנאמץ לא רק את התובנות אלא גם את ההשלכות המעשיות?