חלקיק של כוכב בים העצום של הלילה

הן חולקות איתנו את חיינו, הן מנהלות איתנו יחסים רגשיים, והן מלמדות אותנו שהחיים והמוות קשורים באורח אינטימי. חיות הבית הופכות אותנו לאנושיים יותר.
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

הכלב הראשון שלי הגיע דרך הים, עייף ומטונף מן המסע מברבדוס לדומיניקה. הייתי ילדה כשהרועה הגרמני הופיע בחנייה באחר צהריים צהוב אחד, נשכב על רצפת האבן, תשוש ממסעו, מתבונן בעולם כמו זאב חום-שחור מאיזה יער חורפי. הוא כבר היה בגודל בינוני. הורי הכירו את האיש שהביא אותו אלינו, ואף שהגיע מאי לא רחוק, בעיניי הוא נראה כמעט שמימי, חייזרי, משום שמעולם עד אז לא התקרבתי לכלב. אחרי דקות של היסוס, התקרבתי אליו בזהירות, מתגנבת כמו גנבת מסרט מצויר, אבל פחדתי לגעת בו. ברחתי בחזרה הביתה.

הוא הפך לחבר הטוב ביותר שלי בבית, האדם-הלא-ממש-אדם שיכולתי להתרוצץ איתו ולהיאבק בו בשעשוע ולרדוף יחד איתו אחרי לטאות ולספר לו סיפורים על הפחדים הקיומיים שלי כשהערב יורד, מכוסה צעיף כתום ופניני כוכבים, מעל הים

קרנו לו צ'ינוּק, על שם הרוח הנושבת באזור האוקיאנוס השקט האמריקני. בהתחלה הוא היה שקט, זהיר, למד להכיר אותנו. בתוך שבועות ספורים, הפסקנו לפחד זה מזה. הוא הפך לחבר הטוב ביותר שלי בבית, האדם-הלא-ממש-אדם שיכולתי להתרוצץ איתו ולהיאבק בו בשעשוע ולרדוף יחד איתו אחרי לטאות ולספר לו סיפורים על הפחדים הקיומיים שלי כשהערב יורד, מכוסה צעיף כתום ופניני כוכבים, מעל הים. במשך שנים דיברתי אל הכלבים שלי, משום שהייתי בת יחידה ובמשך אחרי צהריים רבים לא היה לי עם מי לדבר; הכלבים ישבו לצדי על הגבעה המכוסה עשב בנימוס רב משהייתי ראויה לו, והאזינו כשעפעפיהם צונחים ומדי פעם התעטשו בקולי קולות.

למרבה האושר, הוא פשוט היה שם, מכיל ללא ביקורת את בדידות ילדותי. צחקתי כשהוא נבח ונהם בפראות על גלגלי הג'יפ שלנו כשנסענו מהבית. פעם אחת, הוא רדף אחרי הטנדר של בן דודי עד אחרי השערים שלנו, ורץ בעקבותיו כל הדרך עד לרחוב הראשי המתפורר של הכפר שלנו. אבל בדרך כלל צ'ינוק היה נוגה, שקט ואפילו שופע עידון זאבי.

כלב זאב, מקל

כלב זאב, משולב בענייני הבית. תצלום: קרן דור

כשכלב הרועים הבא שלנו, שהיה גור, התחבא מתחת לג'יפ בפעם הראשונה שבה הוא פגש את צ'ינוק, קראנו לו לאקי, הגור שחמק מזעמו הבלתי צפוי של צ'ינוק כשהלה גילה כלב חדש בטריטוריה שלו. הם התיידדו במהרה. הם זללו מנגו, גויאבות ואבוקדו שנשרו מהעצים, הם קרעו לגזרים אגוזי קוקוס, וכיסו את הדשא בשערות החומות של הפרי. הלילות נמלאו בנביחות שנבחו במהלך קרבותיהם מול אופוסומים, אגוטי, חתולי בר וכל חיית פרא אחרת שאיתרע מזלה לתעות אל תוך חצרנו. כשחשבו שגבולות החצר שלנו קטנים מדיי, כלבי הזאב הללו היו מזנקים מעל הגדר או חופרים תחתה ונעלמים, למשך ימים, במסעות יוצאי דופן שמהם חזרו – אחרי שאיבדנו תקווה – מכוסים בוץ ועשב ומתנשפים בחיוך מלא אשמה. שמו של לאקי קיבל משמעות נוספת כשאחת מדודותיי, שנהגה בפראות של אישה שנעשה לה עוול, דרסה אותו בטעות, ואבא שלי, ביחד עם הווטרינר, הצילו את חייו.

איבדנו את הכלבים שלנו בזה אחר זה. צ'ינוק התנפל עליי יום אחד במפתיע והחל לתקוף אותי, שוב ושוב. בפעם האחרונה שראיתי אותו הוא היה קשור במושב האחורי של טנדר ירוק, כי הוריי החליטו שהדרך היחידה להגן עליי היא למסור אותו. יום אחד, הפועל שלנו פיזר בחוץ בטעות רעל עכברים, לאקי אכל את הכדוריות הכחולות הקטלניות ומת, באיטיות, בעודנו צופים ויודעים, ובעצת הווטרינר שלנו יכולנו רק לנסות להקל על כאביו. ניסיתי ללטף אותו, לנחם אותו, ובילדותיות גם ניסיתי למשוך מתוכו את הרעל בתחינותיי, אבל הוא מת ברגע שבלע את הכדוריות. כלב רועים נוסף שלנו מת מסרטן, ואת המלינואה הבלגי הקטן והנועז בשם סייבר נאלצנו להרדים אחרי שהוא תקף שכנים ידידותיים. קוסמו, הרוטוויילר היחיד שהיה לי – יצור חסון ואוהב שמעד ללא הרף משום שנהג לצעוד לפנינו כדי להגן עלינו מפני כל איום – נעלם, פותה על ידי מישהו שרצה לגנוב אותו, וזה שבר את ליבנו.

מלינואה בלגי, Malinois

גור בן ארבעה חודשים, מלינואה בלגי. תצלום: תומס דה לא מאסה, ויקיפדיה

הם היו רק כלבים – אפילו לא מחונכים במיוחד – אבל הם היו יותר מזה. הם היו (בדרך כלל) בני לוויה לא שופטניים, שהפכו לחברים באופן הבלתי נראה הזה שבו חיות המחמד שלנו הופכות ליקירותינו

הם היו רק כלבים – אפילו לא מחונכים במיוחד – אבל הם היו יותר מזה. הם היו (בדרך כלל) בני לוויה לא שופטניים, שהפכו לחברים באופן הבלתי נראה הזה שבו חיות המחמד שלנו הופכות ליקירותינו. כשלאקי מת סוף סוף, בכיתי. זאת הייתה אחת הפעמים הראשונות שבה ראיתי את המוות לוקח מישהו, באמת, משום שחיות המחמד שלנו מתקיימות במקום כלשהו בין אנשים ובין הטבע הפחות פראי ומדמם.

התרגלנו לאבד אותם. אבל תמיד התגעגעתי אליהם. ידעתי שהם אינם כששמעתי, הרגשתי, את הדממה סביב ביתנו כשלא היו שם כלבים שינבחו או ינהמו. היו לי חברים אנושיים, חברה הכי טובה, התאהבויות, משפחה מורחבת גדולה, אבל חיות המחמד שלי היו בנות הלוויה שלי בבית. התחלתי לצאת ליותר צעידות בחוץ, לבדי, וגם בפנים, לאורך החוף הדומם שלי.

המוות שלהם לימד אותי צינה – איך להשלים עם מוות, כפי שכדור הארץ עושה מדי יום. הצינה הזו, כך הבנתי לאחר מכן, הייתה חלק מן הבגרות.

***

לילה אחד, בעודו צועד בציילון מהבונגלו שלו שליד הים, פאבלו נרודה מעד ונפל מול רכבת מתקרבת. נהג הקטר לא ראה אותו בהתחלה על הפסים. הוא רק שמע את הנביחות הפראיות של כלבו הנאמן של נרודה, קוטָקה. הוא הסתקרן והביט החוצה וראה את המשורר הצ'יליאני שרוע על המסילה, והוא האט בדיוק הזמן. נרודה, שהיה המום מהאירוע, נשבע לקרוא לכל אחד מהכלבים הבאים בחייו של שמו של קוטקה (וכך עשה). כלב נאמן, מתברר, שינה את תולדות הספרות.

בעלי חיים אכן סיפקו לו חברה בנוסף לבני אדם בימיו בקולומבו שעל האי ציילון, לשם שילחה אותו ממשלת צ'ילה ב-1928. הוא חי חיים פשוטים בבונגלו שלו בוולוואטה. למרות שהיה איתו בראמפי, נער משרת, בני הלוויה הקבועים שלו היו כנראה קוטקה, ונמייה ארוכת זנב בשם קטיה. כמו אדוארד גוֹריו חתוליו, נרודה מצא עונג מנחם יוצא דופן בחברת בעלי החיים שלו. כשקוטקה אחד מת, נרודה כתב לזכרו שיר מפעים, "כלב מת", שכמו מאמרה המפורסם של וירג'יניה וולף "מות העש", מדגים כיצד אנו יכולים לדבר על בעלי החיים ולספוד להם מבלי לגלוש לדיבורים נלעגים, ואפילו לתהות על השאלות הגדולות יותר באשר למוות ולסיבותיו.

זה עשוי להיות קשה להקדיש יצירה שלמה למותם של חיית מחמד או יצור שפגשנו במקרה מבלי להישמע מעושים מדיי. עם זאת, יתכן שאנשים שממהרים לבקר יצירות כנות על אובדן בני לוויה שאינם אנושיים חושפים את חוסר המודעות שלהם לעומק הקשר האפשרי בין אדם ובין חברים שאינם אנושיים. קורט וונגוט הרי העז לכתוב בסיפור הקצר EPICAC [מתוך הספר "ברוכים הבאים לבית הקוף"] קינה מרגשת למחשב-על שהתאהב באדם. הסיפור משכנע, משום שוונגוט מתאר את EPICAC, המחשב, בפרטי פרטים כאלה שנדמה כי "הוא" קם לתחייה. כך הצליחו גם וולף ונרודה לטעון את יצירותיהם ברגש: הם לכדו בדייקנות ובזהירות את מאפייני היצורים האמורים והחיו את דמותם. השיר של נרודה והמאמר של וולף שניהם דחוסים ברגש, ועם זאת מנסחים את רגשותיהם באופן כזה ששני מקרי המוות האלה חורגים מתחום ההספד לכלב ולעש, והופכים את מותם להרהור רחב יותר על חיי האדם והמוות.

"הכלב שלי מת," נפתח שירו של נרודה. "קברתי אותו בגינה, ליד מכונה חלודה ישנה". כמו כותרת השיר, שורות הפתיחה הללו הן בוטות, פשוטות וישירות. הכותרת נראית כמעט כמו כותרת בעיתון, החושפת אך מעט מרגשותיו של נרודה. "יום אחד אצטרף אליו ממש שם", ממשיך המשורר בבית הבא, "אבל כעת הוא איננו, בפרוותו הבלויה, נימוסיו הגרועים ואפו הקר". התיאורים הללו נראים לכאורה משמימים בחמידותם המזלזלת. אני נוהגת לעתים קרובות לשבח את הכלבים שלי כשאני אומרת להם, חצי בצחוק, כמה הם מתנהגים נורא. אבל נרודה חותר מיד תחת הבוטות של שורות הפתיחה שלו, כשהוא מגלה כי הוא אולי יהיה קבור במקום שבו כלבו קבור, ומרמז על הקרבה הגדולה ביניהם. הוא גם מתאר "גן עדן לכלביוּת", אשר "אני, המטריאליסט, שמעולם לא האמין/ בגן עדן מובטח בשמיים/ לבני אדם כלשהם/ לכלב הזה או לכל כלב/ אני מאמין כן, בגן עדן בשמיים/ שלעולם לא אכנס אליו". נרודה, האתאיסט, מדמיין לעצמו בשעשוע את כלבו כיצור הראוי לאושר בחיים הבאים, גם אם בני האדם אינם זכאים לכך, והתיאור שלו קצר ופשוט ואינו הופך למעושה.

פבלו נרודה, וילנד פרסטר

פבלו נרודה, פסל מאת וילנד פרסטר. תצלום: בן קאדן

עם זאת, נרודה אינו מקמץ בתיאור יחסיו עם חיית המחמד שלו. "חברותו כלפיי, כמו זו של דורבן/ הייתה סמכותית/ חברות של כוכב, מרוחק", אומר נרודה, "עם אינטימיות לא רבה מהנדרש,/ ללא הגזמות". זאת אבחנה מסקרנת וברורה, שבעצמה נראית צוננת, מרוחקת, מעוררת תחושה של מערכת יחסים בין מי שצופה בכוכבים ושמי הלילה, מערכת יחסים שבה הכוכבים אולי מנחמים ומעוררים התפעמות, אבל הם תמיד מרוחקים, בלתי מושגים, ואולי אפילו, ברמה פילוסופית כלשהי, בלתי ניתנים להגדרה.

עם זאת, נרודה ממשיך בשורות שמשיבות את האינטימיות ליחסיו הקרובים עם קוטקה:

הוא מעולם לא קפץ על בגדיי
למלא אותי בשערותיו או בשחין,
הוא מעולם לא התחכך על ברכי
כמו כלבים אחרים עם אובססיה למין.
לא, הכלב שלי נהג להביט בי
והקדיש לי את תשומת לב שלה הייתי זקוק
כדי לגרום לאדם יהיר כמוני להבין
שבהיותו כלב, הוא מבזבז זמן,
אבל בעיניים טהורות כל כך משלי
הוא ימשיך להביט בי
במבט שהוא שמר רק לי, לבדי,
את כל חייו המתוקים והמרופטים,
את חייו השותקים,
קרוב אליי, בלי להטריד אותי לעולם
ובלי לבקש ממני דבר.

לעתים די בזה שיש לנו מישהו שמביט בנו ומזכיר לנו שאנחנו קיימים, די בזה שלמישהו, או למשהו, אכפת

הכלב שלו מתעלה עליו, נדיב להדהים בחברותו שאינה מטרידה ואינה תלויה בדבר. לעתים די בזה, כפי שנרודה הבין, שיש לנו מישהו שמביט בנו ומזכיר לנו שאנחנו קיימים, די בזה שלמישהו, או למשהו, אכפת.

הבית הבא מראה את הערכתו של נרודה לכך שכלבו שונה ממנו, והוא משתמש לשם כך בלשון קונקרטית ובזיכרון מסוים, שנועדו להקים לתחייה את קוטקה: "הוי, כמה פעמים קינאתי בזנבו/ כשצעדנו יחד בחוף הים/ בחורף הבודד של איסלה נֶגרה/ שם הציפורים החורפות מילאו את השמים/ וכלבי השעיר דילג לו/ מלא טעון בכוח המחשמל של תנועת הים". הכלב לא סתם טוב ממנו בשל היותו שקט, טוב לב וממלא צורך רגשי. יש בו גם משהו מעורר קנאה: חירות, היעדר פחד, "רוח שמחה... חסרת בושה", כפי שהוא מתאר בבית הבא. הוא יודע שאילו היה דומה יותר לכלבו, הוא עלול היה להתגעגע לאנושיות שבו. עם זאת, אילו יכול היה להיות חופשי מן הכבלים הללו, קיומו היה קיום יוצא מן הכלל. בדרך זו, נרודה מרומם את כלבו, כיצור שיש בו מן המדהימוּת.

ועם זאת, נרודה כרת ברית עם כלבו: לומר תמיד את האמת, ולעולם לא לחרוג מן הכללים הלא מדוברים של ידידותם. "אין פרידות מכלבי שמת", הוא כותב, וחוזר לישירוּת של שורות הפתיחה. "ולא שיקרנו זה לזה, כעת או מעולם./ אז הוא מת ואני קברתי אותו, /וזה הכול". נדמה שנרודה מנסה, בעקביות, להימנע מהאפשרות שיאשימו אותו בסנטימנטליות, אלא שקריאה כזו תחמיץ את עומק האהבה שבשיר הזה. יש כאן אדם שלא רק הנציח את כלבו בשיר, אלא גם קיים את הברית העדינה שהייתה להם, ועצם זה שהוא הבטיח הבטחה לכלב כבר אומרת הרבה. אם השיר נראה כאילו הוא מצופה בשכבת קרח, בבערה קרחונית של אש כוכבים, הרי שמתחתיה הוא חם.

כלב, חסקה, ים

ביחד על החסקה. תצלום: אלכס בלז'אן

ברור שהמשורר מתגעגע לחיית המחמד שלו, למערכת היחסים המיוחדת בחייו, שבעצמה, כמו כוכב, עזרה לו למצוא כיוון באותם לילות שקטים מדיי כשהיה אבוד בים. זו דוגמה נפלאה של כתיבה על בעלי חיים: על ידי שימוש בזיכרונות ספציפיים. לא על ידי האנשה שלהם עד שהם מאבדים את הכלביות או החתוליות או הנמיוּת המהותית שלהם, אלא על ידי הכרה בשוני הברור, ולעתים הנשגב, שלהם מאיתנו, לצד הדמיון.

חברתם של כלביי עזרה להציל אותי בגיל צעיר, לא מאיזה איום גופני, אלא מסכנה גלויה פחות, איטית אבל ברורה כמגעו השוחק של הים, סכנת הבדידות העמוקה מדי

כמו קוטקה, חברתם של כלביי עזרה להציל אותי בגיל צעיר, לא מאיזה איום גופני, אלא מסכנה גלויה פחות, איטית אבל ברורה כמגעו השוחק של הים, סכנת הבדידות העמוקה מדי.

***

כשווירג'יניה וולף נתקלה ביום קיץ בעש בריומאי המעופף מצד אחד לשני של זגוגית החלון, היא לא ציפתה שהוא ימצא את דרכו לכתיבתה. נכון, בעלי חיים עשו זאת בעבר. שנים קודם לכן, היא חיברה אוטוביוגרפיה בדויה של פלאש, כלב הקוקר ספניאל של אליזבת בארט בראונינג, רומן חניכה כלבי ואנושי שהסווה שפע של ביקורת חברתית. אבל העש לא עורר בה מיד השראה. הוא היה אולי יוצא דופן, משום שעופף בשעות היום, ונראה שופע "התלהבות", אבל היא חשה בעיקר רחמים כלפי החרק, משום שדמיינה את היום מלא כל כך ב"אנרגיה" ו"אפשרויות של עונג" ש"לחיות רק את החלק העשי של החיים" – להיות בסך הכול עש – "נראה גורל קשה", ואפילו "מעורר רחמים". העולם הוא רחב ידיים. לעש ישנה רק זגוגית החלון, רק חלקיק מהעולם, רק חלק זעיר מן החיים עצמם, לא יותר מאבק וזרם חשמל המעורר אותו לחיים, על מפה זעירה עד אין קץ של העולם. גם זה הפך את אותו ל"מקסים" בעיניה, דוגמה לחיוניותם של החיים, הזעירים או רחבי הידיים.

כלב, ספנייל, כדור

לכו תסרבו לו. תצלום: Stainless Images

ועדיין, היא הייתה שוכחת ממנו לגמרי אלמלא הבחינה בו שוב כעבור מספר רגעים. העש איבד את האנרגיה שלו. היא "התבוננה בניסיונות השווא הללו זמן מה מבלי לחשוב, מחכה שלא מדעת שהוא ישוב לעופף, כפי שמחכים למכונה, שנעצרה לרגע, שתתחיל לפעול שוב, בלי לחשוב על סיבת התקלה". במהרה, הוא צנח על גבו. וולף שלפה עיפרון כדי לעזור לו להתהפך שוב, ואז הבינה כי הוא גוסס. המוות שלו היה כמו קרב כנגד יריב בלתי נראה ובלתי מנוצח, נוכח, ללא ספק, וגם נעדר. "הרגליים הניעו את עצמן שוב", היא כתבה. "חיפשתי לכאורה את האויב שבו הוא נאבק... הכוח... אדיש, לא אישי, לא מתייחס במיוחד לדבר מה מסוים". מסיבה לא ברורה כלשהי, המוות הפך ל"ניגודו של העש הקטן בצבע הקש... ואפשר היה רק להתבונן במאמצים יוצאי הדופן של הרגליים הזעירות הללו כנגד האבדון המתקרב שיכול היה, לו בחר לעשות זאת, להכריע עיר שלמה, ולא רק עיר אלא המוני בני אדם".

דבר אינו יכול להביס את המוות, ועם זאת אפילו הדברים הזעירים והנשכחים ביותר עשויים להילחם בתשוקה עיוורת ותאוות חיים ובכוח העולה על זה של בני אדם רבים

להפתעתה, העש התהפך לרגע. "מחאה אחרונה... מעולה". היא תהתה נוכח האומץ שהופגן במאמץ האחרון הזה, משום ש"לאיש לא אכפת ואיש אינו יודע, על המאמץ האדיר הזה מצדו של עש קטן ובלתי חשוב, כנגד כוח רב עוצמה כל כך, לשמור על מה שאיש מלבדו אינו מעריך או רוצה לשמור". הדבר ריגש אותה, למרבה הפלא, כך היא מהרהרת. בסופו של דבר, העש מת, וולף משאירה אותנו עם מילות סיום מדהימות: "ממש כמו שהחיים היו מוזרים דקות ספורות קודם לכן, כך המוות היה מוזר עכשיו. אחרי שהתהפך, העש שוכב עתה בהגינות, מבלי להתלונן, רגוע. הו, כן, הוא כאילו אומר, המוות חזק ממני". כשהיא מתבוננת בקרב הזה עם מלאך-השמד הדומם שמטיל את צילו על הכול, היא נדחפת לכתוב. המראה – היומיומי, אבל איכשהו גם מהפנט באפלוליותו – נראה טעון במשמעות: שדבר אינו יכול להביס את המוות, ועם זאת אפילו הדברים הזעירים והנשכחים ביותר עשויים להילחם בתשוקה עיוורת ותאוות חיים ובכוח העולה על זה של בני אדם רבים.

עש

עש: גם הוא איתנו, גם הוא חלק מחיינו, מהבית. תצלום: Pengannel

עשים ומוות היו קשורים אלה לאלה במחשבותיה של וירג'יניה וולף, כאילו החרקים היו סוג של מלווי נשמות שהובילו אותה, תמיד, לחזון של אותה ארץ מתים נטולת שמש

במאמר הזה, וולף מציגה תמונה של יקום צונן ואדיש, שבו המוות פשוט מתרחש, בלי קשר להיותו כואב או פתאומי. הוא לא יותר מהתרחשות אגבית, כמו תלייה של חייל צבא האיחוד בסיפורו של אמברוז בירס “התרחשות בגשר נחל הינשוף”. העש מתואר בתחילה כ"פריט" של זן, תיאור המשרה אווירה קרירה וקלינית על הרשימה. ממש כמו תיאור היקום הקפוא וחסר האל ביצירותיה האחרות של וולף, שהבולטות שבהן הן כנראה "אל מגדלור", "רישום של העבר" ואפילו "הגלים" שאמור היה להיקרא במקור בשם המתאים "העשים". ואכן, כפי שוולף סיפרה מאוחר יותר, ראשיתו של "הגלים" הייתה בתקרית שהיה מעורב בה עש, והיא שמעה על אודותיה במכתב מאחותה, ונסה בל. "עש ענק – ברוחב של חמישה עשר סנטימטרים" עף לילה אחד הישר אל חלונה של בל, והרעש היה עז כל כך שהם נאלצו לבדוק האם "עטלף... או ציפור" מנסים להיכנס, כך כתבה בל. וולף כתבה לה בתשובה: "הסיפור שלך על העש כל כך ריתק אותי, שאני מתכוונת לכתוב עליו סיפור". ביוני 1927 היא מצאה את עצמה מהרהרת על דמות ברומן הזה אשר "עשויה לדבר, או לחשוב, על גילה של הארץ... על מות האנושות". עשים ומוות היו קשורים אלה לאלה במחשבותיה של וולף, כאילו החרקים היו סוג של מלווי נשמות שהובילו אותה, תמיד, לחזון של אותה ארץ מתים נטולת שמש.

כמו נרודה, וולף אינה מניחה לקוראים לשכוח שנושא רשימתה הוא יצור. אפילו כשהיא הופכת את מותו של העש לסוג של דרמה גדולה, היא אינה מעניקה לה ממד רומנטי. וולף חששת שקוראיה לא יבחינו בסאטירה המתוחכמת ב"פלאש". בערב פרסומו, היא כתבה ביומנה שהיא פוחדת כי מבקרים יכנו אותו "מקסים, מעודן, נשי מאוד...אני חייבת לא להאמין שאני בסך הכול קשקשנית טיפשה ונשית". עוד לפני עידן סרטוני החתולים והגיפים, קשה היה להתייחס ברצינות לכתיבה על בעלי חיים – אבל נימת הכתיבה של וולף בחיבור הזה קודרת בבירור, בלי להפוך למקאברית. מאבקו של העש כנגד המוות הוא הבהוב של מושג הנשגב של אדמונד ברק. בעיני ברק, המוות, יותר מן הכאב, הוא "מלך האימה". קשה לא להעריץ את העש ברגעיו האחרונים, אף שוולף מזכירה לנו את חוסר החשיבות היחסי שלו. כמו נרודה, היא מרוויחה את הרגשות האלה באמצעות קולה המדוד ושפתה הקונקרטית, שמעוררת את הסצנה לחיים.

חריט דאו, כלב ישן

"כלב ישן" (1650), חריט דאו (Gerrit Dou), המוזיאון לאמנות בבוסטון. תצלום: ויקיפדיה

וולף ונרודה מראים עד כמה חשובים הם בעלי החיים, אפילו אלה שאנחנו בוודאי נשכח – והם גם מראים איך החיים, בידיים הנכונות, ראויים להספד. המוות, המביא שינוי יותר מרק מיתה, הוא תמיד דידקטי, מקרי המוות שמהם אנחנו מתעלמים סביבנו, בכל יום, אומרים עלינו לא פחות ממקרי המוות שאליהם אנו בוחרים לשים לב (ובלתי אפשרי לשים לב לכל אותם מקרי מוות שסביבנו). הרשימה והשיר מציינים שוב עד כמה אנו שונים – אף שאנו בעצמנו בעלי חיים – מיצורים אחרים, הנוטים הרבה יותר מאיתנו לבושה ולצווים חברתיים. היצירות של נרודה וולף גם מדגישות בחריפות עד כמה אנחנו דומים, בעיקר מול אויב בלתי נראה, שאינו אויב כלל – המוות מטבעו נטול העדפות – אבל אנו נאבקים בו למרות זאת, אפילו כשאנחנו מדמיינים שהשלמנו עם בואו.

היצירות שלהם מאשרות את היופי והכאב המורכבים שיש במערכות יחסים עם החיים על פני האדמה הזו – בעלי חיים או יצורים אחרים – ועוזרות לנו להבין טוב יותר את מקומנו, חסר החשיבות אבל המלא חיוניות שקטה, כמו חלקיק של כוכב בים העצום של הלילה.

 

גבריאל בלוט (Gabrielle Bellot) היא כתבת האתר Literary Hub. רשימותיה פורסמו בין השאר בניו יורק טיימס, האטלנטיק, טין האוס, הגארדיאן וכתבי עת רבים אחרים. בימים אלה היא משלימה את כתיבת הרומן הראשון שלה.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

תמונה ראשית: עיני כלב. תצלום: פראן, Pixabay

Image by Fran__ from Pixabay

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי גבריאל בֶּלוט, LitHub.

תגובות פייסבוק

2 תגובות על חלקיק של כוכב בים העצום של הלילה

01
סמדר זאבי

בס"ד
אדם חכם אמר לי בעבר, כי לאחר מוות של קרוב הצורך להתאבל הוא שלנו(סוג של אגו) כדי להכין עצמנו לקראת המצב החדש. למעשה, תקופת האבל הנה עבורנו.
המציאות מבקשת מאיתנו להתבונן על המוות כחלק מן החיים.
זה כלל אינו מפתיע, כי גם מבוגרים כילדים חווים סערת רגשות בהעדר חיית מחמד או אדם המקורב אליהם, לכן יותר מתמיד יש בהכנה לנושא כזה אצל ילדים חשיבות רבה.

02
חן

במה חכמתו של אותו אדם? ברור שהצורך להתאבל הוא שלנו, והמת לא מרגיש את האבל ואת הכאב שלנו (יש החושבים שנשמתו 'מרגישה' במושגים של עולם אחר שלא מוכר לנו, אם קיים עולם כזה. אני סבור שכן). למה לערב את ה"אגו"? באמת כואב לנו (או לא) כשאדם מת. ואם כואב, זה כאב אמיתי ולא העמדת פנים, כי יש דברים כואבים בקיומנו, והכאב הוא בפני עצמו ולא כדי "להכין עצמנו לקראת מצב חדש".
ובמה המוות הוא "חלק מהחיים"? יש חיים ויש מוות, ואלה שני דברים ומצבים נבדלים לחלוטין. ועוד: ילדים לא מבינים מוות כמו אנשים מבוגרים, וזה טבעי. הם "מבינים" פחות כי הם פחות מפותחים מכל הבחינות.