טעות גרעינית

מבנה המשפחה שאנחנו מעלים על נס מזה שנים התגלה כקטסטרופה לרבים מאוד. הגיע הזמן לחשוב על דרכים טובות יותר לחיות ביחד.
X זמן קריאה משוער: 45 דקות

מדובר בתמונה שרבים מאיתנו מכירים מתולדות משפחתם: עשרות אנשים חוגגים את חג ההודיה או כל חג אחר, סביב צבר שולחנות שנגררו מכל הבית – אחים, בני דודים, דודות, דודים, דודות רחוקות יותר. הסבים מספרים סיפורי משפחה נושנים בפעם ה-37. ״זה היה המקום היפה ביותר שראיתם בחייכם,״ אומר אחד מהם, הנזכר ביום הראשון שלו באמריקה. ״הכול היה מואר... זו הייתה חגיגת אורות! חשבתי שהיא נערכת לכבודי״.

הקשישים מתחילים להתווכח זיכרונו של מי טוב יותר. ״זה היה יום קר״, אומר אחד, המתאר זיכרון רחוק. ״על מה אתה מדבר? זה קרה במאי, בשלהי מאי״, אומרת מישהי אחרת. הילדים הקטנים יושבים פעורי עיניים, סופגים את המורשת המשפחתית ומנסים להרכיב את סיפור הדורות.

אחרי האוכל, יש בכיור ערימה של צלחות, כנופיות של ילדים זוממות מעשי קונדס במרתף. קבוצות של הורים צעירים מתכנסות במסדרון, מתכננות תכניות. הגברים הקשישים מנמנמים על הספה ומחכים לקינוח. זוהי המשפחה המורחבת בכל תפארתה האוהבת, המתישה והסבוכה.

בילדותי, היינו מתאספים סביב הסבים והם היו מספרים סיפורי משפחה... כעת יחידים יושבים מול הטלוויזיה וצופים בסיפורי משפחה של אחרים

המשפחה המסוימת הזו היא זו המתוארת בסרטו של בארי לווינסטון משנת 1990 ״אבלון״ המבוסס על ילדותו בבולטימור. חמישה אחים הגיעו לאמריקה ממזרח אירופה בשנות מלחמת העולם הראשונה ובנו עסק למכירת טפטים. במשך תקופה מסוימת הם עשו הכול ביחד, כמו במולדת הישנה. אבל בהמשך הסרט, מתברר שהמשפחה המורחבת מתפצלת. חלק מחבריה עוברים לגור בפרברים, לטובת יותר פרטיות ומרחב. אחד מהם עוזב לטובת משרה במדינה אחרת. המריבה הגדולה מגיעה בגלל משהו שנראה סתמי, אבל אינו כזה: האח הבכור מאחר לסעודת חג ההודיה ומגלה שהמשפחה התחילה לאכול בלעדיו.

דלעת

חג ההודיה והמשפחה מצטמצמת. תצלום: פטריק פור

זהו סיפור התקופה שלנו – סיפור המשפחה, שהייתה פעם מקבץ צפוף של אחים רבים וקרובים נוספים והתפצלה לצורות קטנות והולכות שהופכות שבריריות יותר ויותר

״פרסתם את תרנגול ההודו בלעדיי?״ הוא צועק. ״אני בשרכם ודמכם!... ואתם פרסתם את ההודו?״ קצב החיים מואץ. הנוחות, הפרטיות והאפשרות לנוע חשובות יותר מנאמנות משפחתית. ״העובדה שהם אכלו לפני שהאח הגיע, היא סימן לחוסר כבוד,״ אמר לי לאחרונה לווינסטון, כששאלתי אותו על הסצנה הזו. ״זה היה שבר אמיתי במשפחה. כשמפרים את הכללים המקובלים, כל מבנה המשפחה מתחיל לקרוס״.

בסרט, ככל שהשנים חולפות, תפקידה של המשפחה המורחבת הולך וקטן. בשנות השישים, כבר אין ארוחות חג עם המשפחה המורחבת. רק האב והאם הצעירים עם בנם ובתם אוכלים הודו צלוי ממגשיות מול הטלוויזיה. בסצנת הסיום, הדמות הראשית חיה לבדה בבית אבות, ותוהה מה קרה. ״בסוף אתה מבזבז את כל מה שחסכת אי פעם, מוכר את כל רכושך, רק כדי להתקיים במקום כזה״.

״בילדותי,״ אמר לי לווינסון, ״היינו מתאספים סביב הסבים והם היו מספרים סיפורי משפחה... כעת יחידים יושבים מול הטלוויזיה וצופים בסיפורי משפחה של אחרים״. הנושא המרכזי ב״אבלון״, הוא אמר, הוא ״היפרדות המשפחה. והדבר הקצין עוד יותר בימינו. פעם, משפחה נהגה לפחות להתכנס סביב הטלוויזיה. כעת לכל אחד יש מסך משלו״.

זהו סיפור התקופה שלנו – סיפור המשפחה, שהייתה פעם מקבץ צפוף של אחים רבים וקרובים נוספים והתפצלה לצורות קטנות והולכות שהופכות שבריריות יותר ויותר. התוצאה הראשונית של ההתפוררות הזו, המשפחה הגרעינית, לא נראתה כל כך גרועה. בחלקים רבים בחברה, משפחות גרעיניות התפצלו למשפחות חד הוריות, משפחות חד הוריות התפצלו למשפחות כאוטיות או להיעדר מוחלט של משפחה.

אם תרצו לסכם את השינויים במבנה המשפחה במהלך המאה האחרונה, הכי נכון יהיה לומר: הפכנו את החיים לחופשיים יותר עבור היחיד, ופחות יציבים עבור המשפחה. שיפרנו את חיי המבוגרים אבל הרענו את חיי הילדים. עברנו ממשפחות גדולות, מקושרות ומורחבות – שעזרו בהגנה על האנשים החלשים ביותר בחברה מפני מכות החיים – למשפחות קטנות יותר, מנותקות, גרעיניות, זוג נשוי וילדיהם, המעניקים לאנשים בעלי הפריבילגיות הרבות ביותר בחברה אפשרות לנצל היטב את כישוריהם ולהגדיל את מרחב האפשרויות שלהם. המעבר ממשפחות מורחבות גדולות יותר ומקושרות למשפחות גרעיניות קטנות ומנותקות הוביל בסופו של דבר למערכת משפחתית, שמשחררת את העשירים ובוזזת את בני מעמד הפועלים ואת העניים.

משפחה, תצלום משפחתי

דיוקן משפחתי של פעם. מי עוד מצטלם כך? תצלום: ג'יימס סנל

המאמר שלפנכים עוסק בתהליך זה, ובחורבן שהמיט – ובאופן שבו האמריקנים מתאמצים כעת לבנות סוגים חדשים של משפחות ולמצוא דרכים טובות יותר לחיים.

חלק 1:

עידן השבטים המורחבים

בראשית ההיסטוריה האמריקנית, מרבית בני האדם חיו במה שבמונחינו היום היו משקי בית גדולים ורחבי ידיים. בשנת 1800, שלושה רבעים מהפועלים האמריקנים היו חוואים. רוב האחרים עבדו בעסקים משפחתיים קטנים כמו חנויות של מצרכים יבשים. אנשים נזקקו לעבודה רבה כדי לתפעל את העסקים הללו, ולעתים תכופות זוגות נשואים ילדו שבעה או שמונה ילדים. בנוסף, חיו שם כל מיני דודות, דודים ודודנים שלא מצאו את מקומם בחברה, וגם משרתים שלא היו קרובי משפחה, עוזרים ופועלים (בחלק מהחוות הדרומיות היו כמובן עבדים מאפריקה, שגם הם היו חלק בלתי נפרד מחיי העבודה במקום).

משפחה מורחבת היא משפחה אחת או יותר המחוברות ברשת של תמיכה. בני זוגכם והילדים נמצאים בעדיפות ראשונה, אבל ישנם גם הדודנים, המחותנים, הסבים – רשת מורכבת של מערכות יחסים בין, נניח, שבעה, עשרה או עשרים בני אדם.

סטיבן ראגלס (Ruggles) המלמד היסטוריה ומחקר אוכלוסיות באוניברסיטה של מינסוטה, מכנה את אלה ״משפחות מאוגדות״ – יחידות חברתיות המאורגנות סביב עסק משפחתי. על פי ראגלס, בשנת 1800, 90 אחוז מהמשפחות האמריקניות היו משפחות מאוגדות. עד 1850, בערך שלושת רבעי האמריקנים בני למעלה מ-65 התגוררו ביחד עם ילדיהם ונכדיהם. משפחות גרעיניות היו קיימות, אבל הן היו מוקפות במשפחות מורחבות ומשפחות מאוגדות.

למשפחות מורחבות יש שני יתרונות גדולים. הראשון הוא עמידות. משפחה מורחבת היא משפחה אחת או יותר המחוברות ברשת של תמיכה. בני זוגכם והילדים נמצאים בעדיפות ראשונה, אבל ישנם גם הדודנים, המחותנים, הסבים – רשת מורכבת של מערכות יחסים בין, נניח, שבעה, עשרה או עשרים בני אדם. אם אימא מתה, האחים, הדודים, הדודות והדודים נמצאים שם כדי לעזור. אם מערכת יחסים בין אב ובנו עולה על שרטון, האחרים יכולים לגשר. במשפחות מורחבות ישנם יותר אנשים החולקים נטל בלתי צפוי – כשילד חולה באמצע היום או כשמבוגר מאבד פתאום את משרתו.

משפחה גרעינית נפרדת, לעומת זאת, היא מערכת יחסים קרובה מאוד בין, נניח, ארבעה בני אדם. אם מערכת יחסים אחת ניזוקה, אין בלמי זעזועים. במשפחה גרעינית, סופם של הנישואים הוא סוף המשפחה כפי שהובנה עד כה.

היתרון הגדול הנוסף של משפחות מורחבות הוא כוח החִברות שלהן. מבוגרים רבים מלמדים את הילדים להבחין בין טוב לרע, איך לנהוג באחרים, איך להיות טוב לב. במהלך המאות ה-18 וה-19, התיעוש והשינוי התרבותי החל לאיים על אורח החיים המסורתי. רבים בבריטניה ובארצות הברית בחרו במשפחה המורחבת כדי ליצור מפלט מוסרי בעולם חסר לב. על פי ראגלס, שיעור המשפחות המורחבות שחיו יחדיו כמעט הוכפל בין 1750 ל-1900, ואורח החיים הזה היה נפוץ יותר משהיה אי פעם או מאז.

במהלך התקופה הוויקטוריאנית, רעיון המשפחה המכונסת בביתה סביב האח הפך לאידיאל תרבותי. הבית ״הוא מקום מוקדש, מקדש של פולחן, מקדש האח הנשמר על ידי אלי הבית, לפי שאליהם איש אינו יכול לעלות אלא מי שמתקבלים באהבה,״ כתב המבקר החברתי הוויקטוריאני הדגול ג׳ון ראסקין. השינוי הזה הובל על ידי המעמד הבינוני העליון, שהחל לראות במשפחה יחידה רגשית ומוסרית יותר מיחידה כלכלית, כור שבו מעוצבים לבבות ונשמות.

המלכה ויקטוריה, הנסיך אלברט

קידמו את הסטנדרט: המלכה ויקטוריה והנסיך אלברט וילדיהם (1846), פרנץ שאבר וינטרהלטר, האוסף המלכותי. תצלום: ויקיפדיה

אבל אף שלמשפחות מורכבות יש כוח, הן עלולות להיות גם מתישות ומחניקות. הן אינן מותירות מקום רב לפרטיות. אתם חייבים לנהל קשר אינטימי יומיומי עם אנשים שלא בחרתם. היציבות גדולה יותר, אבל האפשרות לנוע קטנה יותר. קשרי משפחה הם איתנים יותר, אבל אפשרות הבחירה של היחיד מצטמצמת. יש לכם פחות מרחב לסלול לעצמכם דרך בחיים. בתקופה הוויקטוריאנית, משפחות היו פטריארכליות והעדיפו גברים בכלל ואת הבן הבכור בפרט.

משנת 1950 ועד 1965, שיעור הגירושין צנח, שיעור הפריון עלה, ונדמה היה שמצבן של המשפחות הגרעיניות האמריקניות טוב. ורוב האנשים כנראה שגשגו והיו מאושרים. בשנים הללו, סוג של כת החלה מתגבשת סביב סוג זה של משפחה

כשבערים הגדולות בארה״ב נפתחו בתי חרושות, בשלהי המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20, צעירים עזבו את משפחותיהם המורחבות כדי לרדוף אחר החלום האמריקני. צעירים אלה נישאו ברגע שיכלו. גבר צעיר בחווה היה מחכה עד גיל 26 כדי להינשא. בעיר הבודדה, גברים נישאו בגיל 22 או 23. משנת 1890 עד 1960, גיל הנישואים הראשונים הממוצע צנח ב-3.6 שנים עבור גברים וב-2.2 שנים עבור נשים.

המשפחות שהם הקימו היו משפחות גרעיניות. התמעטות המשפחות הרב דוריות המתגוררות יחדיו משקפת במדויק את התמעטות המועסקים בחוות. ילדים כבר לא גודלו למלא תפקידים כלכליים – הם גודלו כך שבגיל ההתבגרות הם יוכלו לעוף מהקן, להפוך לעצמאים ולחפש בני זוג משלהם. הם לא גודלו להשתלב אלא להיות עצמאיים. בשנות העשרים, המשפחה הגרעינית שבה הזכר היה המפרנס החליפה את המשפחה המאוגדת כצורה המשפחתית הנפוצה. בשנת 1960, 77.5 אחוזים מכל הילדים גרו עם שני הוריהם, שהיו נשואים, ובנפרד ממשפחתם המורחבת.

לזמן מה, נדמה היה כי ההסדר החדש פועל היטב. משנת 1950 ועד 1965, שיעור הגירושין צנח, שיעור הפריון עלה, ונדמה היה שמצבן של המשפחות הגרעיניות האמריקניות טוב. ורוב האנשים כנראה שגשגו והיו מאושרים. בשנים הללו, סוג של כת החלה מתגבשת סביב סוג זה של משפחה – שאותה כינה כתב העת לנשים McCall’s שהיה פופולרי מאוד באותם ימים, בשם ״ביחד״. אנשים בריאים חיים במשפחות דו-הוריות. בסקר שנערך בשנת 1957, למעלה ממחצית המשיבים אמרו שאנשים שאינם נשואים הם ״חולים״, ״לא מוסריים״ או ״נוירוטיים״.

הביטלס, אינדיבידואליזם

האינדיבידואליזם של שנות ה-60. חברי הביטלס מצלמים את The Magical Mystery Tour. תצלום: Parlophone Music Sweden, ויקיפדיה

באותה תקופה, אידיאל משפחתי ברור החל להתגבש במוחנו: זוג נשוי עם 2.5 ילדים. כשאנחנו חושבים על המשפחה האמריקנית, רבים מאיתנו עדיין אוחזים באידיאל הזה. כשאנחנו מתווכחים על האופן שבו ניתן לחזק את המשפחה, אנחנו חושבים על משפחה גרעינית דו הורית, עם ילד או שניים, שבוודאי מתגוררת באותו בית משפחתי בודד באיזה רחוב בפרבר. בעינינו זו הנורמה, אף שלא כך חיו בני אדם במשך עשרות אלפי שנים לפני 1950, וזו אינה צורת החיים של מרבית בני האדם ב-55 השנים מאז 1965.

היום, רק מיעוט מקרב משקי הבית האמריקניים הם משפחות גרעיניות דו הוריות מסורתיות, ורק שליש מן היחידים האמריקנים חיים בסוג כזה של משפחה

היום, רק מיעוט מקרב משקי הבית האמריקניים הם משפחות גרעיניות דו הוריות מסורתיות, ורק שליש מן היחידים האמריקנים חיים בסוג כזה של משפחה. החלון הזה, בין 1950-1965, לא היה נורמלי. הוא היה רגע חריג בהיסטוריה, שבו החברה כולה זממה יחד, מרצונה או שלא מרצונה, להסוות את השבריריות הבסיסית של המשפחה הגרעינית.

ראשית, הנשים הוגבלו לתחום הבית. חברות מסחריות רבות, ממש עד אמצע המאה העשרים, סירבו להעסיק נשים נשואות: חברות נהגו לשכור רווקות, אבל אם אלה התחתנו, הן היו נאלצות להתפטר. יחס משפיל ומזלזל כזה לנשים היה נפוץ מאוד. נשים בילו שעות אינספור לכודות בתוך הבית, מנוהלות על ידי בעליהן ומגדלות ילדים.

בנוסף, משפחות גרעיניות בתקופה זו היו מקושרות למשפחות גרעיניות אחרות, במידה גדולה בהרבה מהמקובל כיום – וכך נוצרה ״משפחה מורחבת מותאמת״ – כפי שכינה זאת הסוציולוג יוג׳ין ליטוואק (Litwak) בחיבורו ״התקבצות של משפחות גרעיניות במצב של תלות הדדית״. אפילו בשנות החמישים, לפני שהטלוויזיה והמזגן הפכו לנפוצים כל כך, אנשים המשיכו לחיות במרפסות הקדמיות אלה של אלה ולקחו חלק בחייהם של אחרים. חברים חשו חופשיים לנזוף בילדיהם של אחרים.

בספרו The Lost City, העיתונאי אלן ארנהלט (Ehrenhalt) מתאר את החיים באמצע המאה בשיקגו ובפרבריה:

״להיות בעל בית צעיר בפרבר כמו אלמהרסט בשנות החמישים פירושו היה לקחת חלק במפעל קהילתי, שרק המתבודדים הנחושים ביותר יכלו להימלט ממנו: מפגשי ברביקיו, רכילות על קפה, משחקי כדור נוצה, שמרטפות משותפת ואינסוף חילופים של חפצי בית, גידול ילדים על ידי ההורים שבמקרה היו בסביבה, שכנים נכנסים הביתה בכל שעה, בלי לדפוק בדלת – כל אלה היו כלים שבאמצעותם המבוגרים הצעירים שנשלחו אל הלא נודע הקימו קהילה. אלה היו חיים שנחיו בציבור״.

מרפסת, כיסאות נוח, כיסאות נדנדה

פעם זה היה מוסד חברתי אמריקני. תצלום: מיץ' אלטמן

לבסוף, התנאים בחברה בכללותה בשלו ליציבות המשפחה. בתקופה שלאחר המלחמה מספר המבקרים בכנסיות הגיע לשיא וכך גם התאגדויות הפועלים, האמון הציבורי והשגשוג הכללי – כולם גורמים התורמים ללכידות המשפחה. גבר יכול היה למצוא בקלות יחסית עבודה שתאפשר לו להיות המפרנס במשפחה בעלת הכנסה אחת. בשנת 1961, הגבר האמריקני החציוני בגיל 25-29 הרוויח כמעט 400 אחוזים יותר מכפי שאביו הרוויח בערך באותו גיל.

ניתן לבנות חברה יציבה סביב משפחות גרעיניות – כל עוד הנשים מוגבלות למשק הבית, משפחות גרעיניות אינן מקושרות עד כדי כך שהן בעצם משפחות מורחבות, וכל התנאים הכלכליים והסוציולוגיים בחברה משתלבים לתמיכה במוסד

בקיצור, התקופה שבין 1950-1965 מראה כי ניתן לבנות חברה יציבה סביב משפחות גרעיניות – כל עוד הנשים מוגבלות למשק הבית, משפחות גרעיניות אינן מקושרות עד כדי כך שהן בעצם משפחות מורחבות, וכל התנאים הכלכליים והסוציולוגיים בחברה משתלבים לתמיכה במוסד.

התפוררות

אבל התנאים הללו לא שרדו. התנאים שהטיבו לזמן קצר עם המשפחה הגרעינית החלו להתפוגג עד מהרה, ואת מקומה של המשפחה המוגנת של שנות החמישים תפסה המשפחה הלחוצה של כל העשורים מאז. חלק מן הלחצים היו כלכליים. מאז אמצע שנות השבעים, שכרם של גברים צעירים פחת, והלחץ, בעיקר על משפחות ממעמד הפועלים, גבר. עיקר הקשיים היו תרבותיים. החברה הפכה ליותר אינדיבידואליסטית ומכוונת לעצמי. אנשים החלו לייחס ערך רב יותר לפרטיות ולאוטונומיה. התנועה הפמיניסטית העולה עזרה להעניק לנשים יותר חירות לחיות ולעבוד כפי שיבחרו.

מחקר של עיתוני נשים שערכו הסוציולוגים פרנצ׳סקה קנסיאן (Cancian) וסטיבן ל. גורדון (Gordon) גילה כי בין 1900-1979, נושאים של הצבת המשפחה לפני האני היו הנושאים הנפוצים בשנות החמישים: ״אהבה פירושו להקריב את עצמך ולהתפשר״. בשנות השישים והשבעים, בלטה העדפת העצמי על פני צרכי המשפחה: ״אהבה פירושה ביטוי עצמי ועצמאות״. גם גברים ספגו את הנושאים התרבותיים הללו. הטרנד העיקרי בתרבות של דור הבייבי-בוּם היה חירות – ״חופשי כציפור״, ״נולד לרוץ״, ״הנווד״.

אלי פינקל (Finkel), פסיכולוג וחוקר נישואים מאוניברסיטת נורת׳ווסטרן, טען כי מאז שנות השישים התרבות המשפחתית השלטת היא ״נישואים המאפשרים ביטוי עצמי״. ״אמריקנים,״ הוא כותב, ״מחפשים כעת בנישואים את הגילוי העצמי שלהם, ההערכה העצמית והצמיחה האישית״.  על פי הסוציולוגיות קתרין אֶדין (Edin) ומריה קֶפָאלאס (Kefalas) נישואים ״כבר אינם קשורים בעיקר להולדה וגידול ילדים. הנישואים כיום נועדו בעיקר לאפשר למבוגרים להגשים את עצמם״.

השינוי התרבותי הזה הטיב מאוד עם חלק מן המבוגרים, אבל לא הטיב עם משפחות בכלל. פחות קרובי משפחה יכלו לעזור לבני הזוג בעתות מצוקה. אם התחתנתם מתוך אהבה, פחות הגיוני שתישארו ביחד כשהאהבה מתה. היחלשות קשרי הנישואים החלה בשלהי המאה ה-19: מספר מקרי הגירושים עלה בערך פי 15 בין 1870-1920, ואז טיפס פחות או יותר ללא הפסקה במשך מספר העשורים הראשונים של עידן המשפחה הגרעינית. כפי שציין ההיסטוריון החוקר כריסטופר לאש (Lasch) בשלהי שנות השבעים, המשפחה האמריקנית לא החלה להתפורר בשנות השישים. היא ״הייתה בתהליך התפוררות כבר יותר ממאה שנה״.

לאמריקנים יש היום פחות משפחה מאי פעם. משנת 1970 ועד 2012, שיעור משקי הבית שכללו זוגות נשואים וילדיהם קטן למחצית. ב-1960, על פי מפקד האוכלוסין, רק 13 אחוזים מכלל משקי הבית כללו אדם יחיד. בשנת 2018, שיעורם של אלה עלה ל-28 אחוזים. בשנת 1850, 75 אחוז מן האמריקנים בני 65 ומעלה התגוררו ביחד עם קרובי משפחה. בשנת 1990, רק 18 אחוז מהם חיו כך.

נולד לרוץ: ברוס ספרינגסטין והאתוס האמריקני 

בשנת 2019, למעלה מארבע חמישיות מן המבוגרים בארה״ב אמרו שנישואים אינם חיוניים לחיים של הגשמה עצמית

במהלך שני הדורות הקודמים, אנשים בילו פחות ופחות זמן כנשואים – הם נישאו מאוחר יותר, אם בכלל, והתגרשו יותר. ב-1950, 27 אחוז מהנישואים הסתיימו בגירושין. היום, זה קורה בערך ל-45 אחוז מהם. בשנת 1960, 72 אחוז מהמבוגרים באמריקה היו נשואים. ב-2017, כמעט מחצית מהמבוגרים באמריקה היו גרושים. על פי דו״ח משנת 2014 של צוות החשיבה  Urban Institute כ-90 אחוז מן הנשים בנות דור הבייבי-בום ו-80 אחוז מבנות דור האיקס נישאו לפני גיל ארבעים, ואילו רק כ-70 אחוז מן הנשים בנות דור ה-Y צפויות לעשות זאת. זהו השיעור הנמוך ביותר בהיסטוריה של ארה״ב. בסקר שערך מכון המחקר Pew בשנת 2019, למעלה מארבע חמישיות מן המבוגרים בארה״ב אמרו שנישואים אינם חיוניים לחיים של הגשמה עצמית, אולם אלה אינם מתנזרים רק מנישואים: על פי הסקר החברתי השנתי של אוניברסיטת שיקגו, בשנת 2004, 33 אחוז מהאמריקנים בני 18-34 חיו ללא בני זוג רומנטיים. בשנת 2018 המספר תפח ל-51 אחוז.

במהלך שני הדורות הקודמים, משפחות הפכו לקטנות בהרבה. שיעור הילודה הכללי בארה״ב עומד על מחצית מכפי שהיה בשנת 1960. בשנת 2012, ברוב משקי הבית בארה״ב לא היו ילדים. כיום ישנם בארה״ב יותר משקי בית שיש בהם חיות מחמד ממשקי בית שיש בהם ילדים. ב-1970, כעשרים אחוז ממשקי הבית כללו חמישה אנשים או יותר. מאז 2010 שיעורם ירד ל-9.6 אחוז בלבד.

כלב, סנטרל פארק

במקום ילד. מראה נפוץ בסנטר פארק, ניו יורק. תצלום: י' נקאנישי.

במהלך שני הדורות האחרונים, המרחק הפיזי המפריד בין משפחות גרעיניות התרחב. קודם לכן, גיסות נהגו לברך זו את זו בצעקות מעבר לכביש, מן המרפסות הקדמיות. ילדים היו ממהרים מבית לבית ואוכלים מתוך המקרר הסמוך. אבל המדשאות התרחבו וחיי המרפסת הקדמית הצטמצמו, ויצרו מרחב גדול, המפריד כל בית מן האחרים. כפי שמנדי לן קרטון (Carton) כתבה לאחרונה ב״אטלנטיק״, אנשים נשואים נוטים פחות לבקר הורים ואחים, ונוטים פחות לעזור להם בביצוע מטלות או להציע תמיכה רגשית. משפחה גרעינית נוטה להתנהל כיחידה מסוגרת: אימא, אבא והילדים נמצאים לבדם, וגדר הפרדה מקיפה את האי שהוא ביתם.

השמרנים העשירים יכולים להרשות לעצמם לקנות את התמיכה שהמשפחה המורחבת נהגה להעניק – ואשר האנשים שבאוזניהם הם מטיפים, ואשר הכנסתם נמוכה יותר, אינם יכולים לקנות

לבסוף, במהלך שני הדורות החולפים, משפחות הפכו שוויוניות יותר. בארה״ב ישנם היום שני סוגים נפרדים לגמרי התנהלות משפחתית. בקרב בעלי ההשכלה הגבוהה, דפוסי המשפחה יציבים כמעט כפי שהיו בשנות החמישים. בקרב מי שהם פחות בני מזל, חיי המשפחה הם תכופות בבלגאן מוחלט. ישנה סיבה לחלוקה הזו: לעשירים יש משאבים לקנות למעשה משפחה מורחבת, כדי לספק לעצמם תמיכה. חשבו על מלאכות גידול הילדים שהורים עשירים קונים כיום ואשר בעבר בוצעו על ידי קרובי משפחה רחוקים יותר: שמרטפות, טיפול מקצועי בילדים, שיעורים פרטיים, אימונים, טיפולים פסיכולוגיים, חוגים יקרים אחרי שעות הלימודים. חשבו באותה הזדמנות גם על האופן שבו העשירים יכולים לשכור לעצמכם מטפלים וקואצ׳ים, כתחליף לבני משפחה או חברים קרובים. הכלים והשירותים היקרים הללו אינם רק תומכים בהתפתחות הילדים ועוזרים להכין אותם לתחרות במריטוקרטיה. הם מפחיתים את הלחץ ואת מחויבויות הזמן של ההורים, ומשמרים את הרוח הטובה בנישואים. שמרנים עשירים טופחים לעצמם תכופות על השכם על כך שיש להם משפחות גרעיניות יציבות. הם מטיפים לכולם שעליהם לבנות משפחות יציבות גם כן. אבל אז הם מתעלמים מן הסיבה המרכזית בזכותה המשפחות שלהם יציבות: הם יכולים להרשות לעצמם לקנות את התמיכה שהמשפחה המורחבת נהגה להעניק – ואשר האנשים שבאוזניהם הם מטיפים, ואשר הכנסתם נמוכה יותר, אינם יכולים לקנות.

בשנת 1970, מבני המשפחה של העשירים והעניים לא נבדלו במידה רבה. כעת ישנו פער עצום ביניהם. בשנת 2005, 85 אחוז מהילדים שנולדים במשפחות מן המעמד הבינוני העליון גרו עם שני הוריהם הביולוגיים ואמם הייתה בת יותר מ-40. בקרב משפחות ממעמד הפועלים, זה היה מצבם של 30 אחוז מהילדים בלבד. על פי דו״ח משנת 2012 של המרכז הלאומי האמריקני לנתונים בתחום הבריאות, לנישואים הראשונים של נשים בנות 22-40 שלמדו בקולג׳ יש סיכוי של 78 אחוז לשרוד עשרים שנה לפחות. לנשים בנות אותו גיל, בעלות השכלה תיכונית או נמוכה מזו, יש סיכוי של 40 אחוז בערך. בקרב אמריקנים בני 18-55, רק 26 אחוז מהעניים ו-39 אחוז מבני מעמד הפועלים נשואים כעת. בספרה Generation Unbound, איזבל סוהיל (Sawhill), כלכלנית ממוסד ברוקינגס, מצטטת מחקר המציין כי ההבדלים במבנה המשפחה ״הגדילו את אי השוויון הכלכלי ב-25 אחוז״. אם ארה״ב תחזור לשיעורי הנישואין של 1970, העוני בקרב הילדים יפחת ב-20 אחוז. כפי שהסוציולוג אנדרו שרלין (Cherlin) מאוניברסיטת ג׳ונס הופקינס ניסח זאת פעם: ״האמריקנים הפריבילגיים הם שמתחתנים, ונישואים מסייעים להם לשמר את הפריבילגיות״.

אומנת, ילד, עגלה

ההורים עסוקים בקריירה וקונים עזרה בדמות אומנת. תצלום: צ'נאקה פאלאיאגורו

כשמצרפים את כל אלה, מתברר כי אנו חווים כנראה את השינוי המהיר ביותר שחל במבנה המשפחה בתולדות האנושות. הסיבות הן כלכליות, תרבותיות ומוסדיות גם יחד. אנשים שגדלו במשפחה גרעינית נוטים לחשוב בצורה אינדיבידואלית יותר מאנשים שגדלו במשפחה רב דורית מורחבת. אנשים הנוטים לאינדיבידואליות מוכנים פחות להקריב מעצמם לטובת המשפחה, והתוצאה היא התפוררות נוספת של המשפחה. אנשים שגדלו במשפחות לא יציבות מתקשים יותר לקבל את ההשכלה שהם זקוקים לה לשם פיתוח קריירות משגשגות. אנשים שאין להם קריירות כאלה, מתקשים לבנות חיי משפחה יציבים, בגלל קשיים כלכליים ואחרים. הילדים במשפחות כאלה הופכים ליותר מבודדים וסובלים מטראומות.

לרבים מהאנשים הגדלים בתקופה הנוכחית אין בסיס בטוח שממנו יוכלו לצאת לחיים ואין להם נתיב ברור אל הבגרות

לרבים מהאנשים הגדלים בתקופה הנוכחית אין בסיס בטוח שממנו יוכלו לצאת לחיים ואין להם נתיב ברור אל הבגרות. מי שיש להם הון אנושי המאפשר להם לבדוק וליפול, ומרפד את נפילותיהם, יש להם יותר חירות והזדמנויות, ומי שאין להם משאבים כאלה, חווים יותר בלבול, חוסר מטרה ברורה וכאב.

במהלך 50 השנים האחרונות, גופי ממשל מקומיים וארציים ניסו לרכך את ההשפעה ההרסנית של נטיות אלה. הם ניסו להגדיל את שיעור הנישואים, לצמצם את שיעור הגירושים, לעודד פריון וכל השאר. המאמצים התמקדו תמיד בחיזוק המשפחה הגרעינית, ולא המשפחה המורחבת. מדי פעם, תוכנית כזו או אחרת הייתה מניבה תוצאות חיוביות, אבל אי השוויון בין משפחות הולך וגדל ללא הפרעה.

מי שסובלים במיוחד מן הצמצום בתמיכה המשפחתית הם הפגיעים – ובעיקר הילדים

מי שסובלים במיוחד מן הצמצום בתמיכה המשפחתית הם הפגיעים – ובעיקר הילדים. ב-1960 כחמישה אחוז מהילדים נולדו לנשים לא נשואות. כעת שיעורם עומד על 40 אחוז. מכון Pew מדווח כי 11 אחוז מהילדים חיו ב-1960 בנפרד מאביהם. בשנת 2010 שיעורם עמד על 27 אחוז. בימים אלה, כמחצית מילדי ארה״ב גדלים בחברת שני הוריהם הביולוגיים. ל-20 אחוז מהמתבגרים אין כל קשר עם אביהם (במקרים מסוימים הדבר נובע מכך שהאב אינו בחיים). לילדים האמריקנים יש יותר סיכוי לחיות במשק בית חד הורי מאשר לילדים בכל מדינה אחרת.

ילד בודד

אז מי מחכה לי בבית היום? תצלום: דן פוי

כולנו מכירים משפחות חד הוריות יציבות ואוהבות. אבל בממוצע, ילדים להורים יחידניים או להורים לא נשואים הגרים יחד נוטים להיות בריאים פחות, בעלי בריאות נפשית טובה פחות, מצליחים פחות בלימודים, סובלים מיותר בעיות התנהגות ונוטים יותר להיעדר מהלימודים לעומת ילדים הגדלים עם שני הוריהם הביולוגים הנשואים. על פי מחקרו של ריצ׳רד ו. ריבס (Reeves), מנהל-שותף במרכז לילדים ומשפחות של מכון ברוקינגס, אם נולדתם במשפחה ענייה וגידלו אתכם הוריכם הנשואים, יש לכם 80 אחוז סיכוי לצאת מן העוני. אם נולדתם לעוני וגודלתם על ידי אם לא נשואה, יש לכם סיכוי של 50 אחוז להיתקע שם.

לא רק היעדר מערכות היחסים פוגע בילדים. אלה קשיי היומיום. על פי מחקר משנת 2003 שמצטט אנדרו שרלין, 12 אחוז מהילדים האמריקנים חיו לפחות בשלוש ״שותפויות הוריות״ עוד לפני גיל 15. רגעי המעבר, שבהם בן הזוג הקודם של אימא עוזב את הבית או כשבן זוגה החדש נכנס, הם הקשים ביותר לילדים, על פי שרלין.

ילדים הם אמנם הקבוצה החלשה שהפגיעה בה כתוצאה משינויים במבנה המשפחה הכי ברורה, אבל זו אינה הקבוצה היחידה.

חשבו על גברים רווקים. משפחות מורכבות סיפקו לגברים רווקים השפעה מחזקת של חברותא גברית, וגם חברה נשית. היום רבים מן הגברים באמריקה מבלים את עשרים השנים הראשונות בחייהם ללא אב, ואת 15 השנים שלאחר מכן ללא בני זוג. קיי היימוביץ (Hymowitz) ממכון מנהטן בילתה חלק ניכר מהקריירה שלה בבחינת ההרס שנגרם כתוצאה מהתפוררות המשפחה האמריקנית, והיא מביאה ראיות לכך שבהיעדר קשר ומשמעות שמספקת המשפחה, גברים לא נשואים הם בריאים פחות – ההתמכרות לאלכוהול וסמים נפוצה בקרבם – מרוויחים פחות ומתים בגיל צעיר מגברים נשואים.

אף שנשים הרוויחו רבות מהתרופפות מבני המשפחה המסורתית – יש להן יותר חופש לבחור את אורח החיים הרצוי להן – אימהות רבות המחליטות לגדל ילדים שלא בקרבת המשפחה המורחבת מגלות כי הן בחרו אורח חיים קשה ביותר ומבודד

על נשים, מבנה המשפחה הגרעיני הפעיל לחצים אחרים. אף שנשים הרוויחו רבות מהתרופפות מבני המשפחה המסורתית – יש להן יותר חופש לבחור את אורח החיים הרצוי להן – אימהות רבות המחליטות לגדל ילדים שלא בקרבת המשפחה המורחבת מגלות כי הן בחרו אורח חיים קשה ביותר ומבודד. המצב מחריף בשל העובדה שעל פי נתונים עדכניים, נשים עדיין מבלות זמן רב יותר, משמעותית, בעבודות בית וטיפול בילדים, לעומת גברים. כך נוצרה המציאות שאנו רואים סביבנו: אימהות לחוצות ועייפות המנסות למצוא איזון בין עבודה והורות, נאלצות לתמרן את עבודתן כשחיי המשפחה משתבשים.

ללא המשפחות המורחבות, אמריקנים קשישים יותר סובלים גם הם. על פי נתונים של קבוצת האקטיביסטים למען הקשישים AARP, 35 אחוז מהאמריקנים בני למעלה מ-45 אומרים שהם סובלים מבדידות כרונית. מבוגרים רבים הם כעת ״יתומים בוגרים״, ללא קרובי משפחה או חברים קרובים שדואגים להם. בשנת 2015, הניו יורק טיימס פרסם מאמר תחת הכותרת ״מותו הבודד של ג׳ורג׳ בל״, על גבר חסר משפחה בן 72, שמת לבדו ונרקב בדירתו שבקווינס במשך זמן רב כל כך, עד שכאשר המשטרה מצאה אותו, לא ניתן היה לזהות את גופתו.

אמריקנים שחורים סבלו באורח חסר פרופורציות בעידן המשפחה הגרעינית הנפרדת

לבסוף, בגלל שקבוצות אשר סבלו מאפליה קשה יותר נוטות להקים משפחות שבריריות יותר, אמריקנים שחורים סבלו באורח חסר פרופורציות בעידן המשפחה הגרעינית הנפרדת. כמעט במחצית מן המשפחות השחורות עומדת בראש המשפחה אישה, רווקה, בהשוואה לפחות משישית המשפחות הלבנות. שיעור הכליאה הגבוה של שחורים מבטיח מחסור בגברים פנויים לשמש כבעלים או מטפלים לילדים. על פי נתוני מפקד האוכלוסין משנת 2010, 25 אחוז מהנשים השחורות בנות 35 ומעלה מעולם לא נישאו, בהשוואה לשמונה אחוז מן הנשים הלבנות. שני שליש מן הילדים השחורים באמריקה חיו בשנת 2018 במשפחות חד הוריות, בהשוואה לרבע מן הילדים הלבנים. משפחות חד הוריות שחורות מרוכזות בדיוק באותם באזורים במדינה שבהן הייתה העבדות נפוצה ביותר. ממחקר שנעשה על ידי ג׳ון אייסלנד (Iceland), מרצה לסוציולוגיה ודמוגרפיה באוניברסיטת פן סטייט, עולה כי ההבדלים בין מבנה המשפחות הלבנות והשחורות מסביר פער של 30 אחוז בעושר בין שתי הקבוצות.

אישה שחורה, תחנת אוטובוס

בדרך לעבודה. תצלום: פול דומניק

בשנת 2004, העיתונאית ומתכננת הערים ג׳יין ג׳ייקובס פרסמה את ספרה האחרון, בחינה של החברה הצפון אמריקאית תחת הכותרת Dark Age Ahead. הטיעון המרכזי שלה היה כי משפחות ״מוכשלות מראש״. המבנים שפעם תמכו במשפחה כבר אינם קיימים, היא כתבה. ג׳ייקובס הייתה פסימית מדי בנוגע לדברים רבים, אבל עבור מיליוני אנשים, השינוי ממשפחות גדולות או מורחבות למשפחות גרעיניות מנותקות אכן היה אסון.

בעוד המבנים החברתיים שתמכו במשפחה הלכו והתפוררו, הוויכוח בנושא קיבל איכויות מיתולוגיות. שמרנים חברתיים מתעקשים לומר שאנחנו יכולים להשיב את המשפחה הגרעינית. אבל התנאים שאפשרו יציבות של המשפחה הגרעינית בשנות החמישים, לא ישובו לעולם. לשמרנים אין מה לומר לילדים שאביהם הסתלק, שאימם ילדה שלושה ילדים אחרים מאבות שונים. ״לכו לחיות במשפחה גרעינית״ זו לא ממש עצה רלוונטית. אם רק מיעוט ממשקי הבית מתנהלים כמשפחות גרעיניות מסורתיות, פירוש הדבר כי הרוב חי בצורה אחרת: הורים יחידניים, הורים שמעולם לא נישאו, משפחות מעורבות, משפחות שבראשן עומדים סבים וסבתות, זוגיות סדרתית וכן הלאה. הרעיונות השמרניים לא מותאמים למציאות הזו.

לעומת זאת, הפרוגרסיבים עדיין מדברים כמו אינדיבידואליסטים השואפים לביטוי עצמי משנות השבעים: ״אנשים צריכים שתהיה להם החירות לבחור איזו צורה משפחתית שמתאימה להם״. והם צודקים, כמובן. אבל רבות מצורות המשפחה החדשות אינן מתאימות לרוב האנשים – ובעוד האליטות הפרוגרסיביות אומרות שכל מבני המשפחה הם תקינים, ההתנהגות שלהם עצמם מעידה על כך שהם אינם מאמינים בכך. כפי שהסוציולוג ו. ברדפוד וילקוקס (Wilcox) ציין, פרוגרסיבים משכילים במיוחד אמנם מכריזים הכרזות סובלניות בנוגע למבני המשפחה כשהם מדברים על החברה בכללותה, אבל יש להם ציפיות ברורות ונוקשות להחריד ממשפחתם שלהם. כשווילקוקס שאל תלמידים באוניברסיטת וירג׳יניה אם הם חושבים שלידת ילד מחוץ לנישואים היא מעשה לא ראוי, 62 אחוז מהם ענו בשלילה. כשהוא שאל את התלמידים איך היו הוריהם מגיבים לו הם עצמם היו יולדים ילד מחוץ לנישואים, 97 אחוז אמרו שהוריהם היו ״יוצאים מהכלים״. בסקר שנערך לאחרונה על ידי המכון לחקר המשפחה, תושבי קליפורניה בני 18-50 בעלי השכלה גבוהה, נטו פחות ממי שלא למדו בקולג׳ לומר כי לידת תינוק מחוץ לנישואים אינה ראויה. אבל הם גם נטו יותר לומר שהם עצמם אינם רואים לידת ילד מחוץ לנישואים בחיוב.

המהפכה המינית באה והלכה, והותירה אותנו ללא כללים לניהול חיי משפחה, ללא ערכים מדריכים וללא רעיונות ברורים

במילים אחרות, השמרנים החברתיים אמנם דוגלים תיאורטית בחיי משפחה מסוג שהם שאינם יכולים לממש בפועל, כי השקפתם כבר אינה רלוונטית, לפרוגרסיבים כלל אין תפיסה אחידה של חיי משפחה, כי הם לא רוצים להיראות שופטניים. המהפכה המינית באה והלכה, והותירה אותנו ללא כללים לניהול חיי משפחה, ללא ערכים מדריכים וללא רעיונות ברורים. לתרבות המשותפת שלנו אין לרוב אמירה רלוונטית באשר לנושא המרכזי שלה – ולכן במשך עשרות שנים הדברים הלכו והתפוררו.

הבשורות הטובות הן שבני האדם מסתגלים, אפילו אם המדיניות מדביקה אותם באיטיות. כשצורה אחת של משפחה כבר אינה פועלת, אנשים מחפשים משהו חדש – לעתים הם מוצאים אותו במשהו ישן מאוד.

חלק 2:

הגדרה מחודשת של קרבה משפחתית

בהתחלה הייתה קבוצה. במשך עשרות אלפי שנים, בני אדם חיו ביחד בקבוצות קטנות של בערך 25 אנשים, שהיו קשורים עם כעשרים קבוצות אחרות מאותו שבט. אנשים בקבוצה יצאו יחד לקושש מזון וחלקו אותו. הם צדו ביחד, נלחמו ביחד במלחמות, הכינו בגדים זה עבור זה, השגיחו זה על ילדיו של זה. בכל תחומי החיים, הם סמכו על משפחתם המורחבת ועל קרוביהם במובן הרחב.

אלא שהם לא הגדירו קרובי משפחה כפי שאנו מגדירים אותם כיום. במונח קרובים אנחנו מציינים את מי שקרובים לנו ביולוגית. אבל במהלך רוב תולדות האנושות, קרבה משפחתית הייתה משהו שניתן היה ליצור.

אנתרופולוגים מתווכחים כבר עשרות שנים על המהות המדויקת של הקרבה המשפחתית. מחקרים על חברות מסורתיות, גילו מגוון של יחסי קרבה שנוצרו בתרבויות שונות. עבור אנשי האילונגוט בפיליפינים, אנשים שהיגרו ביחד הם קרובי משפחה. בעיני תושביו של עמק נבילייר בגיניאה החדשה קרבה משפחתית נוצרת כשחולקים ״גריז״ – כוח החיים המצוי בחלב האם או בבטטות. אנשי הצ׳ואוק ממיקרונזיה נוהגים לומר ״אחי מאותו קנוּ״. אם שני אנשים שרדו יחד סכנות בים, הם הופכים לקרובי משפחה. במדרון הצפוני של אלסקה, אנשי אינופיאט מעניקים לילדיהם שמות של אנשים שמתו, והילדים הללו נחשבים לבני משפחה של אותם אנשים על שמם הם קרויים.

נשיקה, אינופיאט, אסקימוסים

נשיקה של סבתא לנכדה, בנות אינופיאט: קרבת משפחה נקבעת לפי הדם, ולפי השם הניתן לילד. תצלום: פלויד דייווידסון, ויקיפדיה

בחלקים גדולים מההיסטוריה האנושית אנשים חיו במשפחות מורחבות, שכללו לא רק את קרובי המשפחה שלהם אלא אנשים שהם בחרו לכלול במשפחה

במילים אחרות: בחלקים גדולים מההיסטוריה האנושית אנשים חיו במשפחות מורחבות, שכללו לא רק את קרובי המשפחה שלהם אלא אנשים שהם בחרו לכלול במשפחה. צוות חוקרים בינלאומי ניתח לאחרונה מבחינה גנטית אנשים שנקברו יחדיו – ולכן סברו שהם חיו ביחד – לפני 34 אלף שנה באזור שהוא היום רוסיה. הם גילו כי האנשים שנקברו יחד לא היו קרובים גנטית זה לזה. במחקר של 32 חברות מלקטים בנות ימינו, קרבה מדרגה ראשונה – הורים, אחרים וילדים – היוו על פי רוב פחות מעשרה אחוז מחברי הקבוצה. משפחות מורחבות בחברות מסורתיות לא תמיד מעידות על קרבה גנטית, אבל הן בוודאי קרובות רגשית יותר מכפי שרובנו מסוגלים לדמיין. במאמר יפה על קרבת משפחה, מרשל סָלינס (Sahlins), אנתרופולוג מאוניברסיטת שיקאגו, אומר כי בחברות רבות קרובים חולקים ״שיתוף הוויה״. חוקר הדתות המנוח ג׳. פריץ-יוהנסֶן (Prytz-Johansen) כתב כי קרבה נחווית כ״סולידריות פנימית״ של נשמות. האנתרופולוגית הדרום אפריקנית המנוחה מוניקה וילסון (Wilson) תיארה קרובי משפחה כ״תלויים זה בזה באורח מיסטי״. קרובים שייכים זה לזה, כותב סליס, משום שהם רואים את עצמם כ״חלקים זה של זה״.

במאות ה-17 וה-18, כשהפרוטסטנטים באירופה הגיעו לצפון אמריקה, התרבות האינדיבידואליסטית יחסית שלהם התקיימה לצד התרבות של הילידים האמריקנים, שהיא שיתופית מאוד. בספרו Tribe, סבסטיאן יוּנגר (Junger) מתאר מה קרה לאחר מכן: בעוד המתיישבים האמריקנים נהגו לעזוב את משפחותיהם כדי לעבור לחיות במשפחות ילידיות, כמעט איש מהילידים האמריקנים לא עזב את ביתו כדי לחיות במשפחה אירופית. מדי פעם האירופאים לכדו מישהו מהילידים והכריחו אותו לבוא לחיות אצלם. הם לימדו אותו אנגלית ולימדו אותו את אורחות המערב, אבל כמעט תמיד הילידים ברחו ברגע שיכלו. מתיישבים מאירופה היו לעתים נשבים על ידי הילידים, במהלך קרבות, ומובאים לחיות בקהילות ילידיות. הם ניסו לברוח רק לעתים רחוקות. הדבר הטריד את האירופאים: התרבות שלהם הייתה נעלית, אז למה אנשים בוחרים לחיות בצורה אחרת?

כשקוראים את דיווחיהם, אי אפשר שלא להתפלא האם התרבות שלנו טעתה טעות איומה.

חג ההודיה הראשון בפלימות', חג ההודיה

"חג ההודיה הראשון בפלימות'" (1914), ג'ני אוגוסטה בראונסקומב, Pilgrim Hall Museum, Plymouth, Massachusetts, תצלום: ויקיפדיה

איננו יכולים, כמובן, לחזור לאחור. האינדיבידואליסטים המערביים כבר אינם אותם אנשים שחיו בקבוצות הפרהיסטוריות. יתכן שאנחנו אפילו כבר לא אותם אנשים שנראו בסצנות הראשונות של הסרט ״אבלון״. הפרטיות והחירות האישית חשובות לנו מדי.

אנחנו רוצים יציבות וחיבור לשורשים, אבל גם אפשרות לנוע וקפיטליזם דינמי, וחירות לאמץ איזה אורח חיים שנרצה. אנחנו רוצים משפחות קרובות, אבל לא מגבלות חוקיות, תרבויות וחברתיות שהפכו את המשפחות הללו לבלתי אפשריות

התרבות שלנו תקועה במקום מוזר. אנחנו רוצים יציבות וחיבור לשורשים, אבל גם אפשרות לנוע וקפיטליזם דינמי, וחירות לאמץ איזה אורח חיים שנרצה. אנחנו רוצים משפחות קרובות, אבל לא מגבלות חוקיות, תרבויות וחברתיות שהפכו את המשפחות הללו לבלתי אפשריות. ראינו את החורבן שנותר בעקבות התמוטטות המשפחה הגרעינית הנפרדת. ראינו את מגפת ההתמכרות לאופיואידים, את העלייה בשיעור ההתאבדויות, הדיכאון, אי השוויון – כל אלה הם בחלקם תוצאה של מבנה משפחה שהוא שברירי מדי, וחברה שהיא מנותקת מדיי, מפוררת ואשר לא ניתן להישען עליה. ועם זאת, איננו מסוגלים ממש לחזור לעולם קולקטיבי יותר. מה שכתבו ההיסטוריונים סטיבן מינץ (Mintz) וסוזן קלוג (Kellogg) בשנת 1988 נכון עוד יותר גם היום: ״רבים מן האמריקנים מייחלים לפרדיגמה חדשה של חיי משפחה אמריקניים, אבל בינתיים שוררת תחושה עמוקה של בלבול ואמביוולנטיות״.

ממשפחות גרעיניות למשפחות שנוצקו יחדיו

אבל ישנם סימנים המעידים לכל הפחות על אפשרות כי פרדיגמה משפחתית חדשה עומדת לצוץ. רבים מן הנתונים שהבאתי במאמר הם נתונים קודרים. אבל הם מתארים את העבר – את הנסיבות שהביאו אותנו לכאן. בתגובה לכאוס המשפחתי, מצטברות עדויות לקאמבק של העדפת המשפחה. האמריקנים מתנסים בצורות חדשות של קרבה משפחתית ושל משפחה מורחבת, בחיפוש אחר יציבות.

על פי רוב, התנהגות משתנה לפני שאנחנו מבינים כי צצה פרדיגמה תרבותית חדשה. דמיינו מאות מיליוני חיצים זעירים. בזמנים של שינוי חברתי, הם משנים כיוון – בתחילה אחדים מהם, ואז רבים. במשך זמן מה, איש אינו מבחין בכך, אבל בסופו של דבר אנשים מתחילים לזהות דפוס חדש, ומערכת ערכים חדשה שהופיעו.

יתכן כי זה מה שמתרחש כעת – בחלקו מתוך צורך אבל בחלקו מתוך בחירה. מאז שנות השבעים, ובעיקר מאז המיתון של שנת 2008, הלחץ הכלכלי דחף את האמריקנים להסתמך יותר על המשפחה. מאז 2012 בערך, שיעור הילדים המתגוררים עם הורים נשואים החל לעלות מעט. ותלמידי קולג׳ שומרים יותר על קשר עם הוריהם מכפי שעשה הדור שלפניהם. אנחנו נוטים לגנות זאת בתואר ״הורות הליקופטר״ או כישלון לצאת לעצמאות, וזה נכון חלקית, אבל תהליך רכישת ההשכלה הוא היום ארוך ורחב יותר, ולכן הגיוני שצעירים יהיו תלויים בהוריהם למשך זמן ממושך מאשר בעבר.

בשנת 1980, רק 12 אחוז מהאמריקנים גרו במשקי בית רב דוריים. אבל המשבר הכלכלי של 2008 הביא לעלייה חדה בשיעור הבתים הרב דוריים. היום 20 אחוז מהאמריקנים – 64 מיליון בני אדם, שיא של כל הזמנים – גרים בבתים רב דוריים.

תחיית המשפחה המורחבת נובעת בחלקה הגדול מכך שבוגרים צעירים חוזרים לגור בבית. בשנת 2014, 35 אחוז מן הגברים האמריקנים בני 18-34 גרו עם הוריהם. עם הזמן, יתכן שהשינוי הזה יתגלה כבריא ברובו, ונובע לא רק מצורך כלכלי אלא מדחפים חברתיים מועילים. נתונים של סקרים מעידים כי רבים מהצעירים כבר מתכננים לעזור להוריהם כשאלה יזדקנו.

דורות, כפות ידיים

דורות שונים: היום גוברים הסיכויים שהם יגורו ביחד, שוב. תצלום: קיילי

חלק נוסף מאותה תחיה מייחסים לכך שהקשישים במשפחה עוברים לגור עם ילדיהם. שיעור הקשישים שגרים לבדם הגיע לשיאו בסביבות 1990. כעת יותר מחמישית מן האמריקנים בני 65 ומעלה גרים בבתים רב דוריים. באלה לא נכלל החלק הגדול של הקשישים שעוברים דירה כדי להתגורר בקרבת הנכדים אבל אינם גרים באותו בית.

מהגרים ומי שאינם לבנים – שרבים מהם נאלצים להתמודד עם לחצים כלכליים וחברתיים – נוטים יותר לגור במשקי בית שבהם גרה המשפחה המורחבת. יותר מעשרים אחוז מהאסיאתים, השחורים וההיספאנים גרים במשקי בית רב דוריים, בהשוואה ל-16 אחוז מהלבנים. ככל שאמריקה הולכת ונעשית רבגונית, נפוצות יותר המשפחות המורחבות.

משפחות שחורות הן רחבות, משתנות ונשענות באורח נפלא על תמיכה, ידע ויכולתם של תושבי ׳הכפר׳ לטפל אלה באלה

שחורים באמריקה נשענו תמיד על המשפחה המורחבת יותר מכפי שעשו זאת הלבנים. ״למרות הכוחות המנסים להפריד בינינו – עבדוּת, חוקי ג׳ים קרו, הגירה בכפייה, מערכת הכליאה, ג׳נטריפיקציה – הצלחנו לשמר מחויבות מדהימה זה לזה״, אמרה לי לאחרונה מיה בירדסונג (Birdsong) מחברת הספר How We Show Up. ״האמת היא, שמשפחות שחורות הן רחבות, משתנות ונשענות באורח נפלא על תמיכה, ידע ויכולתם של תושבי ׳הכפר׳ לטפל אלה באלה. הנה דוגמה: החוקר-העובד הסוציאלי-המשהו הלבן רואה ילד נודד בין בית אמו, בית סביו ובית הדוד ורואה ׳חוסר יציבות׳. אבל מה שקורה באמת הוא שהמשפחה (המורחבת והנבחרת) מנצלת את כל משאביה כדי לגדל את הילד הזה״.

המשפחה השחורה המורחבת שרדה אפילו בימי העבדות וההפרדות שנכפו עליה. המשפחה הייתה חיונית ביותר בדרום של אז ובערי הצפון, כדי להתמודד עם לחצי ההגירה ההמונית, ההזדמנויות המוגבלות והגזענות המובנית. אבל מדיניות הממשלה הקשתה לעתים על משפחה כזו לשגשג. אני התחלתי את הקריירה ככתבת לענייני משטרה בשיקגו, המדווחת על הנעשה בדיור הציבורי. בהשראת מחקרים בתחום מדעי החברה, הפוליטיקאים הרסו את הבניינים הנמוכים הרעועים בשכונה – ועקרו רשת מורכבת של קשרים חברתיים שנתמכו על ידי הבניינים הללו, על אף שיעור הגבוה של מקרי פשע ואלימות – ובנו במקומם בנייני דירות גבוהים. התוצאה הייתה איומה: פשיעה אלימה, השתלטות של כנופיות על המעליות, שחיקה של חיי המשפחה ויחסי החברות בין השכנים. למרבה המזל, הבניינים הללו נהרסו מאז בעצמם, והוחלפו על ידי קהילות של בעלי הכנסה מעורבת, נוחות וידידותיות יותר לצורות מגוונות של משפחה.

שיקגו, South Side

שיקגו: סיפור של הישרדות גמישה. תצלום: טרנס פיירקלות'

החזרה להסדרי מגורים רב דוריים כבר משנה את הנוף הבנוי. סקר משנת 2016 שנערך על ידי חברת ייעוץ בתחום הנדל״ן גילה כי 44 אחוז מרוכשי הבתים חיפשו בית שיהיה בו מקום להורים קשישים, ו-42 אחוז רצו בית שיהיה בו חדר עבור ילדם הבוגר שחזר לגור איתם. קבלנים נענים לכך ובונים בתים המכונים ״שני בתים תחת אותו גג״. הבתים הללו נבנים כך שבני משפחה יוכלו לבלות זמן ביחד, אבל תהיה להם גם פרטיות. ברבים מהבתים הללו ישנה כניסה משותפת, מרפסת כביסה ואזור בילוי משותף. אבל ל״סוויטת המחותנים״ שבה אמורים לגור ההורים הקשישים יש גם כניסה משלה, מטבחון ופינת אוכל. ״סוויטת המילניאלים״ המקום שבו הילדים הבוגרים יגורו, כוללת גם שביל גישה משלה למכונית וכניסה נפרדת. השכלולים הללו כמובן נועדו למי שיכולים להרשות לעצמם מלכתחילה לרכוש בית – אבל הם מעידים על הבנה כוללת: בני משפחה מדורות שונים צריכים לעשות יותר כדי לתמוך אלה באלה.

בשנים האחרונות חלה עלייה בהסדרי מגורים חדשים, שמשלבים אנשים שאינם קרובי משפחה בחיי משפחה או כמו-משפחה

המשפחות המורחבות המעניינות ביותר הן אלה שחוצות את קווי הקרבה המשפחתית. בשנים האחרונות חלה עלייה בהסדרי מגורים חדשים, שמשלבים אנשים שאינם קרובי משפחה בחיי משפחה או כמו-משפחה. באתר CoAbode אימהות יחידניות יכולות למצוא אימהות יחידניות אחרות המעוניינות לחלוק בית. בכל רחבי המדינה, אפשר למצוא פרויקטים למגורים משותפים, שבהם קבוצות של מבוגרים גרות בקבוצות של מעין משפחה מורחבת, עם אזורי שינה נפרדים ואזורים משותפים. בשנת 2015 קמה חברת נדל״ן בשם Common, שמנהלת למעלה מ-25 קהילות של מגורים משותפים, בשש ערים, ובהן יכולים להתגורר צעירים רווקים. לאחרונה החברה משתפת פעולה עם יזם אחר, והם משיקים את Kin קהילה של מגורים משותפים שנועדה להורים צעירים. לכל משפחה צעירה יש אזור מגורים משלה, אבל יש במקום חללי משחק משותפים, שירותי טיפול בילדים ואירועים ובילויים למשפחה.

הניסויים הללו ואחרים כמותם, מרמזים כי אנשים עדיין רוצים גמישות ופרטיות מסוימות, אבל הם מעוניינים בצורות חיים משותפות יותר, המונחות על ידי מערכת ערכים ההולכת ומתגבשת.

ב-  Temescal Commons שהיא קהילה של מגורים משותפים באוקלנד, קליפורניה, יש 23 חברים מגיל שנה ועד גיל 83. הם גרים בקומפלקס עם תשע יחידות מגורים. זו אינה איזו קומונה עשירה של היפסטרים מאזור המפרץ. הדירות קטנות, והדיירים הם בני מעמד הפועלים והמעמד הבינוני. יש להם חצר משותפת ומטבח משותף בגודל של מטבח תעשייתי, שבו הם מכינים ארוחות משותפות בערבי שלישי וראשון. הם אחראים במשותף על התחזוקה. המבוגרים משגיחים זה על ילדיו של זה, והחברים לווים זה מזה סוכר וחלב. ההורים הוותיקים יותר מייעצים לצעירים. כשמישהו מחברי המשפחה המורחבת היה מובטל לתקופת מה, או סבל מבעיה בריאותית, כל השבט התגייס לעזרה.

ביחד

ביחד: אופציה מעבר לביולוגיה. תצלום: דוי פאם

קורטני א. מרטין (Martin), כתבת המתעניינת במיוחד באופן שבו אנשים מגדירים מחדש את החלום האמריקני, גרה באותה קהילה. ״אני ממש אוהבת את העובדה שהילדים שלנו גדלים לצד כל מיני סוגים של מבוגרים, בעיקר לצד סוגים שונים של גבריות״, היא אמרה לי. ״אנחנו רואים בכל הילדים שלנו ילדים שלנו״. למרטין יש ילדה בת 3, סטלה, שיצרה קשר מיוחד עם גבר בן עשרים, קשר שלא יכול היה להתקיים מחוץ למבנה המשפחה המורכבת. ״סטלה מצחיקה אותו, ודייוויד מרגיש נפלא משום שילדה בת 3 מעריצה אותו״, אמרה מרטין. זה מין קסם, היא מסכמת, שאי אפשר לקנות בכסף. אפשר רק לחוות אותו עם הזמן והמחויבות, כשמצטרפים למשפחה מורחבת. סוג כזה של קהילה היה מתפורר אילו הדיירים היו מתחלפים. אבל לפחות במקרה הזה, הם לא.

המשפחות החדשות שיוצרים האמריקנים יראו מוכרות לקדמונינו הציידים-הלקטים מלפני עידנים. משום שאלה משפחות נבחרות – והן חוצות את גבולות הקרבה המשפחתית

בזמן שמרטין דיברה, הבנתי פתאום את אחד ההבדלים המהותיים בין המשפחות המורחבות הישנות, כמו זו שבסרט ״אבלון״, לאלה החדשות של היום: תפקיד הנשים. המשפחה המורחבת ב״אבלון״ שגשגה משום שהנשים במשפחה היו נעולות במטבח, והאכילו בכל פעם 25 בני אדם. בשנת 2008, צוות של חוקרים אמריקנים ויפנים גילו שנשים במשקי בית רב דוריים ביפן היו חשופות יותר למחלות מנשים שחיו עם בן זוג בלבד, כנראה בגלל המתח. אבל במשפחות המורחבות של היום התפקידים המגדריים מגוונים הרבה יותר.

ועם זאת, לפחות מבחינה אחת, המשפחות החדשות שיוצרים האמריקנים יראו מוכרות לקדמונינו הציידים-הלקטים מלפני עידנים. משום שאלה משפחות נבחרות – והן חוצות את גבולות הקרבה המשפחתית.

התנועה להכרה במשפחה הנבחרת המודרנית הגיעה לשיאה בסן פרנציסקו של שנות השמונים, בקרב הומוסקסואלים ולסביות, שלרבים מהם לא היו קשרים עם משפחותיהם הביולוגיות, והם תמכו אלה באלה בהתמודדות עם הטראומה של משבר האיידס. בספרה Families We Choose: Lesbians, Gays, Kinship, האנתרופולוגית קאת׳ ווסטון (Weston) כותבת, ״המשפחות שראיתי, אלה שהקימו הומואים ולסביות, באזור המפרץ, היו על פי רוב בעלות גבולות גמישים ביותר, שלא כמו התארגנויות סביב קרבה משפחתית באזורים שבהם התגוררו השחורים, הילידים האמריקנים ובני מעמד הפועלים הלבנים״.

הומואים ולסביות העידו בבירור כי בני משפחה הם מי ׳שנמצאים שם בשבילך׳, אנשים שאפשר לסמוך עליהם רגשית וחומרית

היא ממשיכה:

״כמו ההטרוסקסואלים בני אותו מעמד, הומואים ולסביות העידו בבירור כי בני משפחה הם מי ׳שנמצאים שם בשבילך׳, אנשים שאפשר לסמוך עליהם רגשית וחומרית. ׳הם מטפלים בי׳, אמר אחד הגברים, ׳ואני מטפל בהם׳״.

הקבוצות הללו הן מה שדניאל ברנס (Burns), חוקר בתחום מדע המדינה מאוניברסיטת דאלאס, מכנה ״משפחות שנוצקו יחדיו״. טרגדיה וסבל דחפו את האנשים האלה זה אל זה, באופן עמוק יותר מסתם הסדרי מגורים נוחים. הם הפכו, כפי שמכנים זאת האנתרופולוגים, ״קרובי משפחה בדויים״.

במהלך העשורים האחרונים, ירידת מעמדה של המשפחה הגרעינית יצרה טראומה בממדי מגפה – מיליונים מצאו את עצמם תועים ללא כיוון, משום שמערכת היחסים שהייתה אמורה להיות האוהבת והבטוחה בחייהם התפרקה. אט אט, אבל בתדירות גוברת, אותם יחידים תועים מצטרפים זה לזה ויוצרים משפחות שנוצקו יחד. משפחות כאלה מאופיינות בתחושה של מחויבות עמוקה. בני המשפחה שבחרתם הם אנשים שיבואו לעזרתכם בכל מצב. באתר ״פינטרסט״ אפשר למצוא שלטים עם משפטי השראה לתלייה במטבחים של משפחות כאלה: ״משפחה אינה תמיד מבוססת על קרבת דם. משפחה היא האנשים בחייך שרוצים אותך בחייהם. אלה שמקבלים אותך כפי שאתה. אלה שיעשו הכול כדי לראות אותך מחייך, ויאהבו אותך בכל תנאי״.

לפני שנתיים, התחלתי משהו בשם  Weave: The Social Fabric Project. הפרויקט הזה נועד לתמוך ולמשוך תשומת לב לאנשים וארגונים בכל הארץ, שבונים קהילות. עם הזמן, עמיתיי ואני הבנו שאחד הדברים המשותפים למרבית משתתפי הפרויקט הוא זה: הם מספקים למי שאינם קרובי משפחה את סוג התמיכה שרבים מאיתנו מספקים לקרובי משפחה בלבד – תמיכה שהייתה מסופקת בעבר על ידי המשפחה המורחבת.

ליסה פיצפטריק (Fitzpatrick), מנהלת בתחום הבריאות בניו אורלינס היא חברה בפרויקט Waever. יום אחד, היא ישבה במושב הנוסע במכונית כשהבחינה בשני ילדים קטנים בין 10 או 11, המרימים משאר כבד. זה היה רובה. הם השתמשו בו כדי לכוון אותו מולה ולירות בה. זה היה טקס חניכה של כנופיה. כשהחלימה, היא הבינה שהיא הייתה רק נזק משני. הקורבנות האמיתיים היו הילדים הקטנים, שנאלצו לירות במישהי כדי להתקבל למשפחה, לכנופיה שלהם.

אקדח

כך לא מגיעים לשום מקום. תצלום: מקס קליינן

היא התפטרה ממשרתה והחלה לעבוד עם חברי כנופיה. היא פתחה את ביתה לילדים שאולי אחרת היו מצטרפים לכנופיה. בשבת אחת, אחר הצהריים, היו בביתה 35 ילדים. היא שאלה אותם למה הם מבלים יום מקסים כל כך בביתה של אישה בגיל העמידה. הם ענו, ״את האדם הראשון שאי פעם פתח לנו את הדלת״.

בסולט לייק סיטי, ארגון בשם The Other Side Academy מספק לעבריינים שביצעו עבירות קשות משפחה מורחבת. רבים מהגברים והנשים שהתקבלו לתוכנית הורשו לצאת מהכלא, שם הם מרצים על פי רוב תקופות מאסר ארוכות, אבל הם חייבים לגור כקבוצה, בבית, ולעבוד בעסקים המשותפים, חברת הובלות וחנות יד שנייה. המטרה היא לשנות את אופיו של כל בן משפחה. במהלך היום הם עובדים כמובילים או קופאים. לאחר מכן הם סועדים ביחד ומתאספים, מספר פעמים בשבוע, למשה שמכונה ״משחקים״: הם מעירים זה לזה על כל כישלון מוסרי קטן – התרשלות בעבודה, יחס לא מכבד לבן משפחה אחר, התנהגות פסיבית-אגרסיבית, אנוכיות או התחמקות.

המשחקים אינם מנומסים. הדיירים צורחים זה על זה כדי לחדור את שכבות השריון שנבנו בכלא. דמיינו שני גברים ענקיים מכוסים בקעקועים וצורחים: ״לך תזדיין! לך תזדיין! לך תזדיין!״ במפגש שבו לקחתי חלק, חשבתי שהם עומדים להכות זה את זה. אבל אחרי הכעס, ישנה מין קרבה שלא הייתה שם קודם. גברים ונשים שמעולם לא הייתה להם משפחה אוהבת, זוכים פתאום ב״קרובים״, שיכריחו אותם להצטיין מוסרית. יושרה קיצונית היא הדרך להשתייך לשבט. האקדמיה מספקת לאנשים דחויים הזדמנות לטפל באחרים ויוצרת מתוך הדאגה ההדדית הזו משפחה יצוקה מלוכדת מאוד.

אני יכול לספר לכם מאות סיפורים כאלה, על ארגונים היוצרים משפחות מורחבות עבור חיילים משוחררים שעברו טראומות, או בתי אבות שבתוכם מתנהלים גני ילדים, כדי שהקשישים והילדים הקטנים יוכלו לעבור את החיים ביחד. בבולטימור, עמותה בשם Thread מעניקה לסטודנטים שאינם מצליחים בלימודים ליווי של מתנדבים, שחלקם נקראים ״סבא וסבתא״. בשיקגו, הארגון  Becoming a Man עוזר לנוער במצוקה ליצור קשרים כמו-משפחתיים אלה עם אלה. בעיר וושינגטון, פגשתי לאחרונה קבוצה של מדעניות בגיל העמידה – שאחת מהן מדענית בתחום הביולוגיה של התא, מן המכון הלאומי לבריאות והאחרת אסטרופיזיקאית – שגרות ביחד בקהילה קתולית, חולקות משאבים וחולקות את החיים. מגוון המשפחות היצוקות באמריקה של היום הוא אינסופי.

יתכן שאתם עצמכם חברים במשפחה יצוקה. כמוני. בשנת 2015 הוזמנתי לביתם של בני הזוג קאת׳י ודייוויד, שהקימו קבוצה דמויות משפחה מורחבת בוושינגטון, ושמה All Our Kids או AOK-DC. שנים ספורות קודם לכן, בנם של קאת׳י ודייוויד למד בבית הספר עם חבר בשם ג׳יימס, שלעתים קרובות לא היה לו מה לאכול ולא היה לו מקום לישון בו, ולכן הם הציעו שיישאר אצלם. לילד היה חבר במצב דומה ולחברים הללו היו חברים. כשאני הצטרפתי אליהם, כ-25 ילדים נהגו לאכול אצלם ארוחת ערב בכל יום חמישי, וחלקם ישנו במרתף.

הצטרפתי לקהילה ולא עזבתי מעולם – הם הפכו למשפחה הנבחרת שלי. אנחנו אוכלים ביחד בימי חמישי בערב, חוגגים ביחד את החגים ויוצאים יחד לחופשות. הילדים קוראים לקאת׳י ודייוויד אימא ואבא. בהתחלה, המבוגרים בשבט שלנו שימשו דמויות הוריות לצעירים – תיקנו את הטלפון הניידים השבורים שלהם, תמכו בהם כשהיו בדיכאון, אספו כסף כדי לממן את לימודיהם בקולג׳. כשאחת הצעירות בקבוצה שלנו נזקקה לכליה חדשה, דייוויד נתן לה את אחת מכליותיו.

שנים של ארוחות משותפות וחוויות חיים משותפות יצרו בינינו קשר. אם מישהו מהקבוצה יחווה משבר, כולנו נתמוך בו. שוכנעתי, מניסיון, שכולם צריכים להיות חברים במשפחה יצוקה עם אנשים השונים מהם לחלוטין

היו לנו משפחות ביולוגיות, שזכו לקדימות, אבל הייתה לנו גם המשפחה הזו. כעת הצעירים במשפחה היצוקה הזו כבר בני עשרים ויותר וזקוקים לנו פחות. דייוויד וקאת׳י עזבו את וושינגטון, אבל הם שומרים על קשר. הארוחות עדיין מתקיימות. אנחנו עדיין נפגשים ודואגים זה לזה. שנים של ארוחות משותפות וחוויות חיים משותפות יצרו בינינו קשר. אם מישהו מהקבוצה יחווה משבר, כולנו נתמוך בו. שוכנעתי, מניסיון, שכולם צריכים להיות חברים במשפחה יצוקה עם אנשים השונים מהם לחלוטין.

מראשית עבודתי על המאמר הזה, אני מוטרד מאות מהטבלה הזו. היא מציגה את אחוז האנשים החיים לבד במדינה, לעומת התוצר הלאומי הגולמי של אותה מדינה. ישנה התאמה ברורה. מדינות שבהן חמישית מן האנשים חיים לבד, כמו דנמרק ופינלנד, הן עשירות הרבה יותר ממדינות שבהן כמעט איש אינו חי לבדו, כמו מדינות אמריקה הלטינית או אפריקה. במדינות עשירות משקי הבית קטנים יותר מאשר במדינות עניות. הגרמני הממוצע חי במשק בית עם 2.7 בני אדם. תושב גמביה הממוצע חי במשק בית שיש בו 13.8 בני אדם נוספים.

הטבלה הזו מרמזת לשני דברים, בעיקר בהקשר האמריקני. ראשית, השוק רוצה שנחייה לבד או עם אנשים מעטים בלבד. כשאנו ניידים, לא קשורים ולא מחויבים אנחנו מסוגלים להקדיש שעות אינסופיות לעבודה. שנית, כשאנשים שגדלו במדינות מתפתחות מקבלים כסף, הם קונים פרטיות.

במקו, מאלי, משפחה

מול עדשת המצלמה, במקו, מאלי: יש מה ללמוד מהם, מה לקנא בהם. תצלום: מרק פישר

המצב הזה לא רע, עבור הפריבילגיים. אורח חיים כזה מאפשר לעשירים להקדיש יותר שעות לעבודה ולמייל, משום שאין להם מחויבויות משפחתיות. הם יכולים להרשות לעצמם לשלם לאנשים שיעשו את כל מה שמשפחה מורחבת הייתה נוהגת לעשות. אבל הדבר מלווה בעצב, מודעות לכך שהחיים ריקים מרגש כשמשפחה וחברים קרובים אינם קרובים פיזית, כשהשכנים אינם קרובים מספיק, גשמית או מטפורית, ולא ניתן להיעזר בהם או לעזור להם. משבר הקשרים של היום נובע מהידלדלות חיי המשפחה.

לעתים תכופות אני שואל את חברי האפריקנים שהיגרו לאמריקה מה הפתיע אותם במיוחד כשהגיעו. התשובה שלהם היא תמיד וריאציה על נושא – הבדידות. הרחוב הריק בפרברים באמצע היום, שעל המדרכה שלו אולי חולפת אם אחת שדוחפת עגלה אבל אין סביבה איש.

עבור מי שאינם פריבילגיים, עידן המשפחה הגרעינית הנפרדת היה אסון. הוא הוביל למשפחות הרוסות או היעדר מוחלט של משפחה. למשפחות שהתנהלו כסחרחרה והותירו ילדים בטראומה, ילדים מבודדים. קשישים שמתו לבדם בחדר. כל צורות אי השוויון הן אכזריות, אבל אי שוויון משפחתי הוא כנראה האכזר מכולן

עבור מי שאינם פריבילגיים, עידן המשפחה הגרעינית הנפרדת היה אסון. הוא הוביל למשפחות הרוסות או היעדר מוחלט של משפחה. למשפחות שהתנהלו כסחרחרה והותירו ילדים בטראומה, ילדים מבודדים. קשישים שמתו לבדם בחדר. כל צורות אי השוויון הן אכזריות, אבל אי שוויון משפחתי הוא כנראה האכזר מכולן. הוא מזיק ללב. בסופו של דבר אי שוויון משפחתי אפילו פוגע בכלכלה שאותה משפחה גרעינית הייתה אמורה לשרת: ילדים שגדלו בכאוס מתקשים להפוך בהמשך חייהם לעובדים מוכשרים ויציבים ובעלי ניידות חברתית.

כשהאינדיבידואליזם הקיצוני החל לפרוח בשנות השישים, אנשים התנסו בצורות חיים חדשות שאימצו ערכים אינדיבידואליסטיים. היום אנחנו נחלצים מתוך ההריסות של אותו אינדיבידואליזם קיצוני – שהותיר משפחות רבות מנותקות וחסרות תמיכה, ואנשים מנסים כיום אופני חיים מקושרים יותר, צורות חדשות וגרסאות חדשות של המשפחה המורחבת.

תמיכה ממשלתית יכולה לסייע לטפח ניסויים כאלה, בעיקר עבור בני מעמד הפועלים והעניים, באמצעות דברים כמו נקודות זיכוי במס, תכניות הדרכה לשיפור יכולות הוריות במשפחות מתקשות, סבסוד של גני ילדים וחופשות לידה ממושכות. השינוי החשוב ביותר אמנם יהיה תרבותי ויונע באמצעות בחירות אישיות, חיי המשפחה בחלקיה העניים ביותר של החברה האמריקנית מתנהלים תחת לחצים חברתיים וכלכליים כאלה, שללא פעולה ממשלתית קשה להניח שאלה יצליחו להשתקם.

המשפחה הדו הורית אינה עומדת לעת עתה להיכחד. עבור רבים, בעיקר מי שיש להם משאבים כלכליים וחברתיים, זו דרך נהדרת לחיות ולגדל בה ילדים. אבל אתוס חדש וקהילתי יותר הולך ונבנה, כזה שמתאים למציאות המאה ה-21 ולערכיה.

כשאנחנו מדברים על הבעיות עמן מתמודדת ארצנו, אנחנו לא מדברים מספיק על המשפחה. נדמה לנו שזו שיפוטיות, שזה מביך מדי. אולי אפילו דתי מדי. אבל האמת הפשוטה היא שהמשפחה הגרעינית מתפוררת בהילוך איטי מזה עשרות שנים, ורבות מן הבעיות שלנו – בחינוך, בבריאות הנפש, התמכרויות, איכות כוח העבודה – נובעות מן ההתפוררות הזו. עזבנו את פרדיגמת המשפחה הגרעינית של 1955. עבור מרבית האדם היא אינה עתידה לחזור. האמריקנים כמהים לחיות במשפחות מורחבות או יצוקות, בדרכים שהן חדשות ונושנות גם יחד. זו הזדמנות חשובה, הזדמנות לעבות ולהרחיב את קשרי המשפחה, הזדמנות לאפשר ליותר מבוגרים וילדים לחיות ולגדול תחת עשרות זוגות עיניים, במקום שבו יתפסו אותם אם יפלו, עשרות זוגות ידיים. במשך עשורים אכלנו ליד שולחנות שהלכו וקטנו, בחברת פחות ופחות בני משפחה.

הגיע הזמן למצוא דרכים להחזיר למקומם את השולחנות הגדולים.

דייוויד ברוקס (Brooks) הוא כתב קבוע ב"אטלנטיק" ובעל טור ב"ניו יורק טיימס". הוא מחבר הספרים The Road to Character וכן The Second Mountain: The Quest for a Moral Life.

כל הזכויות שמורות לאלכסון.

Copyright 2019 by The Atlantic Media Co., as first published in The Atlantic Magazine. Distributed by Tribune Content Agency. The original article was published here.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

תמונה ראשית: בתים בודדים. תצלום: טים מקפרסון, אימג'בנק / גטי ישראל

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי דייוויד ברוקס, The Atlantic.

תגובות פייסבוק

3 תגובות על טעות גרעינית

זה תהליך מחזורי מאז המצאת האימפריות הכפייתיות תחת איזה דגל דמיוני כמו לאום גזע אדמה וכל זה עם דת דמיוני כאופיום להמונים.

התהליך הזה מוסבר באופן הפשוט ביותר.
1, האדם בלי משפחה שורד רק את חייו את עצמו כלומר אין לו דורות.
2, המשפחה מבטיחה לאדם את שרידותו לדורי דורות.
3, יעילות החברה\מדינה\אימפריה למשפחות הוא "חלוקת העבודה"
4, האמצעי חליפין = השמן של המכונה שמאפשרת את חלוקת העבודה, תמיד מתכנס אצל יחידים במשך הזמן.
5, המשפחות נהפכים לעניות ומתפרקות לטובת השוק החופשי.
6, העשירים שאצלם התכנס ההון אנושי כנ"ל מאוד מעוניינים בפירוק המשפחות ככה קל יותר וזול יותר לקנות עבדים כאינדיבידואלים.
7, האינדיבידואלים האלה סובלים מהעבדות לעשירים ומחוסר משמעות חיים נפשית ורוחנית, הם מקימים משפחות והם מתקוממים נגד הקפיטל החזיר, וכל המשפחות החדשות חוזרים ללאומניות לגזענות וכו' וכו'

הפרדוקס:
אין חברה בלי המשפחה (הרי חברה לא תוליד לעצמה את ילדיה ראו ערך הקיבוץ. וראו את אפלטון שהציע נשים מיוחדת לכלל השרים ונשים מיוחדות לנגרים פחחים וכו' וכו', וזה לא התקיים לעולם).

והחברה עצמה לא סובלת את המשפחה העצמאית בטבעו.
ולכן אומר הגל את הדברים המבהילים האלה

"כדי לא לאפשר להם (למשפחה\ליחיד\לאינדיווידואל) להכות שורש ולהקשיח בבידוד הזה, כלומר כדי לא לתת לכוליות להתפרק ולרוח להתנדף, הממשלה צריכה מעת לעת לזעזעם באינטימיות שלהם על ידי מלחמה. על ידי המלחמה היא צריכה לשבש את סדר חייהם ההופך להרגל, להפר את זכותם לעצמאות, כפי שלפרטים, שמתוך השתקעותם בסדר הזה הם מתנתקים מהכוליות ושואפים אל ההיות-עבור-עצמו הבלתי ניתן להפרה ואל הביטחון האישי, צריכה הממשלה, בעבודה הכפויה הזו, לתת להם להרגיש את האדון שלהם, את המוות" (הגל)

שאנו מגיעים למדינות והאימפריות הפוסט מודרניות הנאו ליברליות.
המלחמה נגד המשפחה עוברת מהשליט לבעלי ההון, קרי, הטייקונים.

מה שמעיין זה שהחלום השני של נבוכדנצר עוסקת בדיוק במחזוריות הזו.
בחלום הראשון הוא מבין שכל הכסף האמצעי חליפין = הזהב, התכנס אצלו ולכן הוא שולט בכיפה. אבל בפתרון החלום הוא מבין שאפשר שבני אנוש יחליפו אמצעי חליפין לסילבר\כסף או נחושת או ברזל או אפי' חרס או נייר.
ואז עשה את הפסל שלו מזהב שאומרת שאסור לסחור אך ורק עם זהב ואחת דתו למות למי שמפר את צוו הבנק המרכזי\העולמי שלו.
והצליח לכמה זמן עד שמתחיל ההתקוממות של העבדים ההפיכה החברתית שהיא בלתי נמנעת.
ואז מגיע החלום השני שלו. ששם מוסבר אייך בני אנוש המשפחות חוזרים ללאומניות לאדמה וכו' וכו' ככה שמתפרקות האימפריות והגלובליזציה.

ראו "מעשה בשני מלכים שחלמו חלום – פשר ספר דניאל"
שם אני מסביר בטוב טעם את הסגה הלא תבוני הזה שבני אנוש חוזרים עליהם תמיד.
תלחצו על שמי maxmen וחפשו מאמר מספר 224
"מעשה בשני מלכים שחלמו חלום – פשר ספר דניאל"

02
גלעד

חוכמה ועידון, תענוג לקרוא דבר כזה בסגר ביתי. אולי נבין שמשפחה זה מושג רחב ושאנחנו יכולים להרחיב את ההגדרה שלו כדי לתת למי שאין לו ולאפשר לכולם חיים של חום ואכפתיות? תודה לאלכסון. ראיתי שיש בעיות באתר אבל אני בטוח שתתגברו על הבעיה הטכנית הרגעית.

03
לילך

מאמר יפה ומעלה שאלות. האם הסיבה העיקרית שהמשפחה הרחבה התפרקה (ושהמשפחה הגרעינית מתפרקת כשאין אהבה) היא הקפיטליזם? נכון, משפחה גרעינית טובה יותר לקפיטליזם מכל הסיבות שנמנו במאמר. אבל נראה לי שאם יתרונות המשפחה המורחבת היו עולים על חסרונותיה, היא היתה ממשיכה להתקיים. ועובדה היא, ע״פ המאמר, שכאשר הזמנים קשים כלכלית, אנשים חוזרים למשפחה מורחבת שבה כמה דורות חיים תחת קורת גג אחת. מניסיוני הדל, ולאן שלא אסתכל, אנשים בורחים מהמחנק של משפחה מורחבת. הלואי ומשפחות מורחבות היו מופת לעזרה הדדית וקבלת החלש. אם הדבר היה נכון הן לא היו מתפרקות. בפועל,לדעתי,משפחות מורחבות לוקחות את הזכות להכנס לעולמו של כל בן משפחה,אך משתמשות בזה לרעתו. הקטנת החלש,תחרותיות וביקורתיות הן הנורמה. הסיבה לדעתי נמצאת גם היא במאמר, המשפחות המורחבות היו היררכיות ופטריאכליות ונסובו סביב עסק משפחתי. ברגע שהעסק,חקלאי או אחר התפרק, הסמכות המאחדת את המשפחה הזו נעלמה. כיום מה שמחזיק משפחה מורחבת היא סוג של מחויבות מצפונית,נימוסים וכו׳ ואלו לא חזקים מספיק כדי להפגיש את המשפחה המורחבת בצורה של דאגה ואהבה אלא בצורה תחרותית וביקורתית.