ילדים, הגרסה השפויה

אנשים רבים רוצים להוליד ילדים, אך הם עשויים לשאול את עצמם: האם זה מוסרי להביא ילד לעולם כל כך מקולקל, שבו ילדיהם עשויים לסבול, להיפגע או להיקלע למצבים של חוסר צדק? אחרים מעדיפים לא להוליד ילדים. הבחירה הזו מעלה גם היא תהיות מוסריות: האם זה "אנוכי" להימנע מהִתרבות? האם מי שאינם הורים נמנעים מלתרום לעתיד האנושות –  לבניית הדור הבא –  כפי שכול מי שיכול נדרש לעשות?

מפתה להתייחס בביטול לשאלות כאלה, בטענה שמדובר בעניין אישי. הרי ברור שזה לא עסק של אף אחד. לא הממשלה, ולא החברה צריכות לומר לי אם ללדת או לא. השאלות שייכות לגמרי ל"תחום הפרטי", שבחברה ליברלית ראויה, על אחרים לכבד את גבולותיו.

עובדה שמדובר בעניין פרטי, משהו שלאחרים אין כל סמכות להחליט לגביו, אין פירושה שהנושא אינו מצריך התחבטויות מוסריות

זה נכון. אבל העובדה שמדובר בעניין פרטי, משהו שלאחרים אין כל סמכות להחליט לגביו, אין פירושה שהנושא אינו מצריך התחבטויות מוסריות. כל אחד מאיתנו עדיין יכול לשאול את עצמו: מה עלי לעשות? האם ישנם שיקולים מוסריים שעלינו להתחשב בהם –  שיקולים שיכולים להדריך אותנו בבואנו להתחבט בשאלות מאוד חשובות ומאוד אישיות? ואם נחליט לשאול את עצמנו את השאלות המוסריות הללו, התשובות עשויות להפתיע אותנו.

"מחכים לתינוק", תצלום: נינה שרודר

האם זה הוגן, כלפי ילדיכם העתידיים, ללדת אותם לחיים שללא ספק יכילו מידה משמעותית של כאב, אי נוחות, סבל וכאבי לב? במאמרו משנת 1850 "על הסבל העולם", ארתור שופנהאואר שאל:

"אם ילדים היו מובאים אל העולם משיקולים הגיוניים בלבד, האם המין האנושי היה מוסיף להתקיים? האם האדם לא היה מגלה חמלה רבה כלפי הדור הבא, וחוסך ממנו את נטל הקיום? או לפחות לא לוקח על עצמו לכפות נטל כזה בדם קר?"

כן, בתנאי שאתם חוזים שחיי ילדיכם יכללו אושר, סיפוק, שמחה ואהבה. אבל רבים רואים גם את הא-סימטריה הקיימת כאן. אתם אולי חושבים שחשוב יותר לא לפגוע באחרים מלעזור להם. אחרים ילכו צעד נוסף קדימה ויציעו שאין לנו כל סיבה מוסרית מהותית ליצור חיים מאושרים נוספים (לטענתם, מדובר בבחירה מוסרית ניטרלית) בעוד שיש לנו סיבות מוסריות מהותיות שלא ליצור חיים אומללים לחלוטין. אם זה נכון, חיים חדשים של אושר הם ניטרליים מבחינה מוסרית ואילו חיים חדשים של אומללות הם רעים מבחינה מוסרית. מאחר שחיים באשר הם כוללים תערובת של אושר ואומללות (ולכן, על פי תפישה זו, הם תערובת של ניטרליות ורע מוסרי), האם נובע מכך –  כפי שטען הפילוסוף הדרום אפריקני דייוויד בנעטר (Benatar) –  שכל סוג של חיים הוא בסופו של דבר רע?

ההיקש הזה מהיר מדי. פשוט לא סביר לטעון כי חיים שהם ברובם מאושרים, אך כוללים מדי פעם כאב ראש, הם חיים "רעים". הטיעון השתבש במקום כלשהו, אולי, כפי שאטען בהמשך, עלינו לדחות טענות עזות מדי על א-סימטריה בין אושר ואומללות, ולהכיר בסיבות המוסריות המהותיות להביא אל העולם חיים מאושרים.

בעוד שיש להימנע מחיים שאינם כוללים דבר מלבד כאבי ראש, מה בנוגע לחיים שבהם האומללות קטנה בהרבה מן האושר?

אך גם אם תדחו את התשובה הזו, סביר שמה שבאמת רע אינו סתם אומללות מוכרות, אלא אומללות שאין לה שום פיצוי. בעוד שיש להימנע מחיים שאינם כוללים דבר מלבד כאבי ראש, מה בנוגע לחיים שבהם האומללות קטנה בהרבה מן האושר? אפילו אם לא תסכימו שאושר הוא סיבה מספקת להביא לעולם חיים חדשים, האושר בחיים עדיין עשוי להיות רלוונטי מבחינה מוסרית, משום שהוא מבטל או מערער את אותן סיבות כנגד יצירת חיים חדשים שעלו כשחשבנו על חיים של אומללות בלבד.

משום כך יש לנו סיבה סבירה לפקפק בטענה כי הציווי "ראשית, אל תגרמו נזק" מספק לנו עצה מוסרית איתנה בכל הנוגע להחלטה האם להתרבות או לא. כל חיים יכילו, כמובן, רגעים של אומללות. אבל כל עוד יש לכם סיבה סבירה להניח כי תוכלו לתת לילדיכם חיים שהם בכללותם חיוביים –  כאלה שייראו להם, בסופו של דבר, ראויים –  אז נדמה כי מבחינת הילדים, הבאתם לעולם אינה צעד רע מוסרית.

האם אי-הולדה עשויה להיות רעה מבחינה מוסרית? כך חושב, כנראה, האפיפיור פרנציסקוס. לפני חודשים ספורים הוא גינה זוגות שבחרו לא ללדת וכינה אותם "אנוכיים". הוא טען בלהט כי: "חברה שיש בה דור חמדן, שאינו רוצה להקיף את עצמו בילדים, שחושב שהם עול, דאגה מיותרת וסיכון יותר מכל דבר אחר, היא חברה מדוכאת". זו טענה נחרצת. ומהם גבולות העיקרון שבבסיסה? האם זה "אנוכי" ללדת רק ילד אחד, כשאתם יכולים ללדת שניים, או שלושה וכן האלה? האם אסור למבוגרים לבחור מטרות או נושאי עניין אחרים בחייהם מלבד "להקיף את עצמם בילדים"? זה לא נשמע הגיוני.

בראשית החיים. תצלום: שרון מק'קצאון.

מצד שני, ברור שלחיים מאושרים יש ערך, והיכולת שלנו לתרום ערך כזה לעולם היא בוודאי בעלת משמעות מוסרית.

לפני שנוכל לברר כראוי את השאלה הטעונה כל כך, ולברר מה נכון ולא נכון בדבריו של האפיפיור, נדרשת סטייה רטורית קטנה, שתפריד בין המשמעויות השונות שעשויות להיות לטענה כי אנשים (שיכולים) צריכים ללדת ילדים.

ראינו כי חשוב להבחין בין מוסר בגוף ראשון למוסר בגוף שלישי: שאלות הנוגעות למה שעלי לבחור לעשות בעצמי, לעומת מה שאחרים רשאים לצפות או לתבוע ממני. בחירה אישית יכולה להיות פרטית, כלומר כזו שלא ראוי כי אחרים יבקרו אותה מבחינה מוסרית, ועדיין להותיר מקום לתהיות מוסריות מנקודת המבט האישית של אדם המחפש הדרכה מוסרית.

הבחנה נוספת עולה בתוך נקודת הבט האישית, והיא קשורה לחומרתו של פסק הדין המוסרי. נניח שהחלטתי איזו אפשרות היא נכונה מוסרית. אני עדיין עשוי לשאול: "האם אני חייב לעשות זאת? או שזהו פשוט מעשה שטוב לעשותו?" למשל, נניח שאני נתבע מוסרית להציל פעוט מטביעה במקווה מים, או להימנע מלרצוח בני אדם. לעומת זאת, לעזור לקשיש לחצות את הכביש זהו מעשה טוב, אבל אינו הכרחי.

תפישת השיפוטים המוסריים הנוגעים להחלטות אישיות ככאלו שהם לא יותר מהמלצות מוסריות, ולא תביעות חמורות, הופכת אותם למתקבלים יותר על הדעת. היא מקטינה בהרבה את התחושה כי כל הרהור מוסרי בשאלות כאלה הוא בהכרח פולשני וביקורתי. ומסתבר כי ישנם פילוסופים –  מאליזבת אנסקומב ועד אליסטר נורקרוס – שתהו האם עצם הרעיון של תביעות מוסריות הוא בכלל הגיוני ("תביעות מטעם מי?" אתם עשויים לשאול). אולי, בסופו של דבר, כל מה שאנו יכולים לעשות זה לבחון רצף של אפשרויות הנעות בין "טוב יותר" ל"רע יותר". מתיחת גבול במקום מסוים על הרצף, והטענה כי לאחריו "אתם חייבים לעשות לפחות את זה!" נראית מלאכותית.

יתכן כי בתקופה שבה אנו מתקשים כלכלית השיקולים המוסריים יצביעו נגד הולדה, אבל יתכן גם שזה בסדר להביא ילדים לעולם במצב כזה, ואין סיבה לחוש בשל כך אשמה

מצד שני, נראה כי הרעיון לפיו חלק מן המעשים שלנו רעים במובן חמור, או שהם חורגים מן ההוגנות המינימלית, הוא חלק מן ההבנה המוסרית המשותפת שלנו. ראוי לגמרי להרגיש תחושות אשמה נוראיות אם הנחתם לפעוט לטבוע כשיכולתם להצילו. לעומת זאת, אם לא עזרתם לקשיש לחצות את הכביש, אולי לא התנהגתם למופת, אבל אתם עדיין בסדר מבחינה מוסרית (נכון?).

במרבית המקרים, הציפייה כי אנשים יחושו אשמה או בושה משום שקיבלו החלטה "רעה" בנוגע לאפשרות ללדת ילדים, נראית חמורה באורח בלתי סביר. וזו סיבה לחשוב שעל מרבית השיפוטים המוסריים בנושאים כאלה להיעשות בצורה חמורה פחות. למשל, יתכן כי בתקופה שבה אנו מתקשים כלכלית השיקולים המוסריים יצביעו נגד הולדה, אבל יתכן גם שזה בסדר להביא ילדים לעולם במצב כזה, ואין סיבה לחוש בשל כך אשמה.

חיוך מבלי דעת. תצלום: פיליפ מרוז

חשוב לראות את ההבדלים הללו, שאם לא כן, ההסתייגות שלנו מהצבת תביעות מוסריות נוקשות על החלטות הנוגעות לפריון עלולה להוביל למסקנה המוטעית לפיה אין כל אפשרות להעריך החלטות כאלה מבחינה מוסרית. אבל כל עוד אפשרויות מסוימות טובות מוסרית מאחרות, ישנה חשיבות רבה לבחינתן. אחרי הכול, כישויות מוסריות, אנחנו מעוניינים בדרך כלל לפעול באורח ראוי, ולא רק להימנע מעשיית רע ברור. בין אם ההתנהלות הראויה (מה שמכונה מסורתית "המעלה הטובה") היא עצמה הגמול שלנו, ובין אם לא, אנחנו נוטים לשאוף ליותר מהמינימום בלבד.

כדי להבהיר, בואו נשתמש במונח "ראוי", כדי לציין שאפשרות היא טובה מוסרית (או מומלצת, מנקודת מבט מוסרית) ונגביל את המונח "חובה" למובנה הנוקשה כתביעה מוסרית. כעת אנו יכולים לשאול: האם יש לנו חובה ללדת ילדים? עשויים להיות מקרים מדומיינים בלתי סבירים לגמרי, שבהם נוכל לדמיין חובה כזו –  למשל, אם עתיד האנושות תלוי בכך. אבל מה בנוגע לנסיבות שגרתיות יותר?

נניח שנסיבות חייכם מתאימות בצורה אידיאלית לגידולו של צאצא שישגשג ויפרח. אתם משכילים, נהנים מביטחון כלכלי, יש לכם תמיכה חברתית נרחבת וכן הלאה (איני מתכוון לרמוז כי היעדר יתרונות כאלה בהכרח ימנע מילד לשגשג –  אני רק מציין שאלה הם יתרונות, והם משפרים את סיכויו של הצאצא לפרוח). יתרה מזאת, נניח שיש לכם אופי מקסים, וברור שתטפלו היטב ובאהבה בכל ילד שייוולד לכם. עם זאת, אתם לא בטוחים שאתם רוצים ילדים, משום שיש לכם תחומי עניין אחרים שחשובים לכם, ואלה ייפגעו (לפחות במידת מה) אם יהיו לכם ילדים.

ישנו חשש שאם הבאת חיים מאושרים לעולם תיחשב לפעולה טובה מוסרית, יידרש לגזור מכך כי נשים בנסיבות מתאימות צריכות להתמסר כל כולן לתפקוד כמכונות הולדה, לטובת הכלל

בנסיבות כאלה, אם יהיו לכם ילדים, יהיו להם בוודאי חיים משובחים. זה, כנראה, מצוין –  הרי אין דבר ההופך את העולם למקום טוב יותר, יותר מחיי אדם משובחים ומלאי שגשוג. אם תנסו לדמיין שני יקומים אפשריים ולהעריך איזה מהם טוב יותר מבחינה מוסרית, השיפוט שלכם בוודאי יושפע מהשאלה באילו מהם ישנם יותר חיים מאושרים ומשגשגים לעומת חיים אומללים, או אפילו ניטרליים.

ישנם פילוסופים, המונעים מדאגה לחירות ההולדה, אשר מתנגדים להערכה כזו. נדמה כי הם חוששים שאם הבאת חיים מאושרים לעולם תיחשב לפעולה טובה מוסרית, יידרש לגזור מכך, באורח אבסורדי, כי נשים בנסיבות מתאימות צריכות להתמסר כל כולן לתפקוד כמכונות הולדה, ולייצר ללא הרף תינוקות מאושרים לטובת הכלל. אני מסכים שעלינו לדחות את הטענה האבסורדית הזו, המעוררת שאט נפש מבחינה מוסרית. אבל איני בטוח שהכחשת ערכם של חיים מאושרים היא הדרך הטובה ביותר לעשות זאת.

אנו יכולים להתקדם באמצעות ההבחנות שציינו עד כה. (1) אפילו אם הִתְרבות נתבעת מבחינה מוסרית, אין פירושו שמותר לכפות אותה חוקית או חברתית. (2) אפילו אם מנקודת מבט מוסרית אישית אנחנו נתבעים לה, אין פירושו שלמישהו אחר מותר לבקר אותנו על הימנעות מהולדה. (3) אפילו אם הולדה הייתה הבחירה המוסרית האידיאלית, אין פירושו שאדם נתבע לבצע אותה מבחינה מוסרית.

משפחה בגשם. תצלום: דימיטרי דה-פריז

ישנם כל מיני דברים שטוב לעשות מבחינה מוסרית, אבל עשייתם תתבע הקרבה אישית גדולה כל כך, שאיש אינו יכול לצפות (מעצמו או אחרים) שנעשה אותם

כדאי להרחיב את האמירה האחרונה. ישנם כל מיני דברים שטוב לעשות מבחינה מוסרית, אבל עשייתם תתבע הקרבה אישית גדולה כל כך, שאיש אינו יכול לצפות (מעצמו או אחרים) שנעשה אותם. תרומת הכנסתכם לעמותות צדקה יעילות ביותר, כפי שממליצים אנשי תנועת האלטרואיזם האפקטיבי, היא מעשה מוסרי נהדר. מעטים בלבד יתנגדו לטענה הזו ויאמרו כי סיוע לאנשים במדינות מתפתחות אינו חשוב, או שהחיים שמצילות העמותות הם חסרי ערך. כל עוד עמותת הצדקה יעילה באמת בסיוע לאנשים (ללא השלכות בלתי רצויות שאיש לא התכוון אליהן), אין לנו אלא להסכים כי תמיכה כלכלית בעמותה היא מעשה טוב. קשה לחשוב על דרך טובה יותר מוסרית להוציא את כספכם. למרות זאת, משום שמדובר בהקרבה אישית משמעותית, מרבית האנשים חושבים כי התנהגות אלטרואיסטית היא "מעל ומעבר למתחייב". ההתעקשות כי עלינו להתמסר לעשיית הטוב, תוך זניחת מטרותינו האישיות בחיים, תהיה, כנראה, בקשה גדולה מדיי.

סוג כזה של "תובענות בכפייה" בנוגע לחובות מוסריות אפשריות, נראה חמור עוד יותר כשמדובר בהחלטות הנוגעות לפריון. הבקשה לוותר על חלק ניכר מהכנסתכם היא כאין וכאפס לעומת התובענות והפולשנות שיש בתביעה כי נשים, שנמצאות בנסיבות המאפשרות זאת, יוותרו על כל חייהן ועצמאותן כדי להפוך לבית חרושת חי להולדת תינוקות. אפילו אם יהיה בדבר תוספת גדולה מאוד לטוב הכללי (מה שלגמרי לא ברור –  תמיד עשויים להיות דברים טובים עוד יותר שהאישה יכולה לעשות בחייה), פשוט לא הגיוני לבקש ממישהו להקריב קורבן אישי עצום כל כך. מסיבה זו, ניתן לדחות את קיומה של חובת פריון.

בקצרה, ניתן להודות כי הבאת חיים טובים אל העולם היא דבר טוב, מבלי להתחייב לחובת פריון בלתי סבירה. אפילו אם אדם חש שמתפקידו "להעביר את זה הלאה", ולתרום לעתיד האנושות, ישנן אינספור דרכים לעשות זאת. הולדה היא רק אחת מהן. בכל פעם שאתם תורמים לחברה, או פועלים בנדיבות ובאכפתיות, אתם מתחזקים ותורמים, במידה קטנה, לתרבות האנושית. השפעה ארוכת טווח גדולה עוד יותר אפשרית אם אתם מוכנים לתרום תרומות ממוקדות מאוד לצדקה –  למשל, להציל חיי ילדים או לפעול למניעת אסונות גלובאליים.

ישנם גורמים מסוגים שונים שעשויים להשפיע באורח הגיוני על החלטות הפריון שלכם. אחד המרכזיים הוא השאלה איך אתם מרגישים ביחס לכך, ועד כמה נראה לכם שילדים ישתלבו בתוכניות ובתקוות שלכם ביחס לחייכם. אם הולדת ילדים תאמלל אתכם, למשל, ברור שזו סיבה רבת משקל נגד –  למענכם וגם למען הילדים הלא רצויים הפוטנציאליים שלכם! מה שברצוני לטעון הוא, כי בנוסף לסיבות האישיות הברורות האלה, ישנן גם סיבות מוסריות לגמרי שיש לשקול, משום שאנו יכולים –  באמצעות בחירות הפריון שלנו, כמו באמצעות בחירות רבות אחרות –  להוסיף לעולם ערך רב להדהים.

ריצ'ארד צ'אפל (Chappell) מלמד פילוסופיה באוניברסיטת יורק בבריטניה. הוא נושא תואר ד"ר לפילוסופיה מאוניברסיטת פרינסטון.

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

תמונה ראשית: "יום קיץ, חוף ברייטון" (סביבות 1914), אדוארד הנרי פוטהסט. תצלום: סות'ביס לונדון, ויקיפדיה