ילדים רק עם בעלי, חי או מת

האפשרות ליטול זרע מתורם מת מעלה שורה של שאלות מוסריות, אתיות ורגשיות. ומסתבר שישראל מובילה בתחום
X זמן קריאה משוער: 24 דקות

גבר מחכה לרופא, וזמנו אוזל והולך.

השעה היא שעת ערב מאוחרת. רק זמן קצר קודם לכן גישש הרופא בחשכה בניסיון למצוא את הטלפון המצלצל. "אתה יכול לעזור לנו?", שאלה אישה מצדו השני של הקו, קולה סדוק.

כעת הרופא מתכונן לניתוח, והוא כבר ערני. הוא פועל בזריזות, מקרצף את ידיו וזרועותיו בסבון ולובש כפפות. האסיסטנט נוטל כלים מחוטאים ומכלי נוזלים ומסדר אותם ברשרוש על גבי שולחן של פלדת אל-חלד. הקירות עשויים לבנים חשופות בגוון צהוב חיוור. האוויר קריר ורווי ניחוחות של חומרי חיטוי.

הרופא יושב לצד המטופל, מוכן להתחיל בניתוח. הוא משתהה, עושה סדר במחשבותיו ואז חותך בעור עד שהשכבות החיצוניות של האיבר נגלות אליו. הן בוהקות, חלביות ועמוסות ורידים בולטים. הרופא חותך מהאיבר נתח ספוגי ומכניס אותו למבחנה. האסיסטנט חוטף אותה במהירות.

לאחר שבדק ווידא שההליך הושלם בהצלחה, הרופא תופר את המטופל בקפידה. המטופל נותר דומם. החדר שקט. אין שם צג מהבהב או עירוי מטפטף. אף אחד אינו בודק את קצב הלב של המטופל, או כל מדד חיוּת אחר. הוא לא קיבל תרופות נגד כאבים.

המטופל מת.

לגבר יש נוזל המסוגל לייצר חיים. אך כשגבר מת, איננו יודעים כיצד להתייחס לחומר שערכו לא יסולא בפז.למעשה, הוא מת כבר לפני זמן מה – מעט יותר מ-30 שעות לפי התיק הרפואי – אבל חלק ממנו שרד. מטרת הניתוח הייתה לחלץ מגופו נוזל המסוגל לייצר חיים. חומר מדהים שאינו אדם ואינו דבר. הוא מצוי בשפע אך ערכו לא יסולא בפז, ולכן עדיין לא הבנו בדיוק כיצד עלינו להתייחס אליו. מדובר בזרעו של הגבר המת.
***

חייל אמריקני חוזר מאפגניסטאן ומתקבל על ידי אשתו.

חייל אמריקני חוזר מאפגניסטאן ומתקבל על ידי אשתו. תצלום: Georgia National Guard

אנה ומייקל קלארק היו נשואים שנה אחת בלבד כשנודע להם שמייק עומד לצאת בפעם החמישית לפעילות בחו"ל. מייק, 25, היה סמל בחיל הנחתים. הוא התגייס בגיל 18 ובשבע שנותיו בחיל זכה במספר עיטורים ומדליות, בהם "לב הארגמן". הזוג החליט לעשות טיול משותף לפני שמייק ייצא למשימה: נסיעת אופנוע לאורך כביש חוצה קליפורניה.

היה זה הטיול המשותף האחרון שלהם. בדרכם חזרה אל הכביש המהיר, לאחר ארוחת הצהריים, איבד מייק את השליטה באופנוע, והם נפלו מצוק. אנה שרדה. מייק מת.

הידיעה שאני אוכל לשאת את המורשת שלו, מישהו שימשיך את דרכו כגיבור, נתנה לי הרבה מוטיבציה...

בעודה מתאוששת משברים בעמוד השדרה ובכתפיים, התאבלה אנה לא רק על בעלה, אלא גם על ילדיהם העתידיים. "דיברנו על זה רק שבוע או שבועיים לפני שהוא מת כי הוא עמד לצאת למשימה. הוא אמר, 'כן, את יודעת, חבל שאנחנו לא יכולים ללכת עכשיו לבנק הזרע ולהקפיא אותם... אני עמוס מדי בעבודה'".

אחת מחברותיה של אנה ראתה שהיא כואבת את אובדן ילדיה ובעלה גם יחד, והציעה לה לשקול לשמור את הזרע של מייק. הזרע חי יותר זמן ממה שנדמה לך, אמרה לה חברתה. אז אנה עשתה חיפוש בגוגל. "בדקתי ברשת והתקשרתי לבנק זרע", היא אומרת. לאחר מספר שיחות היא הצליחה למצוא רופא שיהיה מוכן לבצע ניתוח הפקת זרע במטופל מת. "אחר כך הייתי צריכה להזמין רכב קבורה...".

רכב הקבורה הסיע את גופתו של מייק מבית החולים אל סן דייגו, מרחק כ-150 קילומטרים משם, בשביל ההליך, ואז החזיר אותה.

בטלפון נשמעת אנה כאדם עצמאי ושקול. כתבות המתפרסמות בכלי התקשורת נותנות לעתים את התחושה שנשים המעוניינות בילד מזרעו של בן זוג שהלך לעולמו אינן מאוזנות, שהן נאחזות באהוב שלעולם לא יחזור, שהן מנותקות מהמציאות. אך אני קיבלתי את הרושם שאנה קלארק עומדת עם שתי רגליים על האדמה.

"זה העניק לי תקווה ונתן לי את התחושה שהוא לא ייעלם לעד, שיישאר לי משהו חי ממנו. רק בשבילי. חלק קטן ממייק". יתרה מזו, אנה רצתה ליצור מורשת למייק. "הוא היה בן אדם נהדר. הוא היה נחת מצוין, והידיעה שאני אוכל לשאת את המורשת שלו, מישהו שימשיך את דרכו כגיבור, אני חושבת שזה נתן לי הרבה מוטיבציה...".
***

בסוף שנות ה-70 ביצע קאפּי רוֹתְמן (Rothman), אורולוג מלוס אנג'לס, את הניתוח הראשון אי פעם להפקת זרע לאחר המוות.

לפני כן הפיק רותמן זרע מגברים חיים הסובלים מאי-פוריות, ולכן הוא הכיר היטב את האנטומיה של מערכת הרבייה הזכרית, והיה לו גם ניסיון בהפקת ושימור זרע. מכרים ועמיתים ידעו שהוא מעוניין לעזור לגברים עם בעיות פוריות. במהרה יצא לו מוניטין בלוס אנג'לס.

"תוך שישה שבועות מרגע פתיחת המרפאה היו לי הזמנות חצי שנה קדימה", הוא נזכר. ואז, כשבנו של פוליטיקאי ידוע עבר תאונת דרכים ונותר במצב של מוות מוחי, "קיבלתי שיחה מהמתמחה הבכיר בנוירוכירורגיה ב-UCLA והוא אמר, 'יש לי בקשה מוזרה. [הפוליטיקאי] רוצה לשמר את הזרע של בנו. זה משהו שאתה יכול לעשות?'".

רותמן הציע שלוש אפשרויות. (1) לתת תרופה שתיצור פרכוסים בכל הגוף ובתקווה תביא לפליטה. (2) להסיר את איברי הרבייה של האיש ולחפש בהם זרע. (3) מכיוון שאדם במצב של מוות מוחי שומר על חלק מתפקודי גופו, אפשר לנסות גירוי ידני. "אני זוכר שהוא השתתק לרגע... [הנוירוכירורג] אמר, 'שמע, דוקטור, ביקשו ממני כל מיני דברים כמתמחה בכיר בנוירוכירורגיה, אבל אם אתה חושב שאני הולך להביא ביד לאיזה בחור מת, התחלקת על השכל'".

הם בחרו באפשרות השנייה. "הרגשתי כמעט כמו מיכאלאנג'לו", אומר רותמן, "לבד, בחדר הניתוח, עם האנטומיה הגברית. זאת הייתה חוויה לימודית". ב-1980 הוא פרסם מאמר על המקרה הזה, הראשון מסוגו.

הלידה המוצלחת הראשונה כתוצאה מהפקת זרע לאחר המוות התרחשה רק ב-1999. גבי ורנוף ילדה את התינוקת בּרֶנְדָלין מזרע שהופק על-ידי רותמן 30 שעות לאחר שבעלה מת. גבי סיפרה שהיא הצליחה להיכנס להיריון ממנת הזרע האחרונה שנותרה לה. במשפט ורנוף נגד אסְטְרוּ מ-2009, שזכה לתשומת לב ציבורית רבה, תבעה גבי הטבות ביטוח לאומי עבור הילדה. בית המשפט פסק שברנדלין אינה זכאית להטבות שְׁאִירִים כיוון שהיא לא הייתה נתמכת של אביה בזמן מותו, כפי שנדרש על-פי חוקי קליפורניה.

הזרקת תא זרע לתוך ביצית.

הזרקת תא זרע לתוך ביצית. תצלום: Wellcome Images

אך באריזונה פסק בית המשפט ב-2004 שילדים שנולדו לאחר מות אביהם זכאים להטבות אלה. שם, בניגוד לקליפורניה, הורות ביולוגית היא תנאי מספק להורות משפטית.

רותמן מכהן כיום כמנהל הרפואי של California Cryobank, בנק הזרע הגדול בארצות הברית, שהוא גם אחד ממייסדיו. הוא מעריך שמרפאת הבנק ביצעה קרוב ל-200 הליכי הפקת זרע לאחר המוות. רובם לאחרונה, כיוון שההליך נעשה שכיח יותר. רשומותיהם מראות כי בשנות ה-80 בוצעו שלושה בלבד, ובשנות ה-90 בוצעו 15, אבל בין 2000 ל-2014 הם ביצעו 130: קרוב לתשעה לשנה, בממוצע.

והמרפאה של רותמן אינה היחידה שמציעה את השירות הזה. אין הרבה סטטיסטיקות לגבי התקופה האחרונה, אך סקרים שביצעו מרפאות פוריות אמריקניות מ-1997 עד 2002 מראים שישנה עלייה במספר הבקשות לשירותי הפקת זרע לאחר המוות, אם כי נקודת ההתחלה הייתה נמוכה מאוד. לפי ג'ייסון האנס מהחוג למדעי המשפחה באוניברסיטת קנטקי, "העלייה במספר הפרוטוקולים המסודרים בבתי החולים והמרפאות, התביעות המשפטיות, המאמרים המדעיים והכתבות העיתונאיות, מרמזת על עלייה בביקוש להליך. אך יש להודות שאולי זהו סימן למודעות גוברת, ולא לעלייה בביקוש".

יהיו הנתונים אשר יהיו, ברור כעת שהפקת זרע לאחר המוות היא תופעה הראויה להתייחסות.
***

מסתבר שהגוף שלנו אינו מת בבת אחת, אלא בחלקים. הספרות המדעית המוקדמת מייעצת לרופאים להפיק דגימת זרע ולהקפיא אותה תוך 24-36 שעות מרגע המוות, אך חקרי מקרה מלמדים כי בתנאים הנכונים, זרע בריא עשוי לשרוד גם הרבה מעבר לטווח הזמן הזה. רותמן מספר על גבר שמת בשיט קיאקים במים קרים. הזרע שלו נשאר במצב טוב יומיים שלמים לאחר מכן. ובאפריל 2015 הודיעו רופאים באוסטרליה על "תינוק בריא ומאושר" שנולד מזרע שהופק 48 שעות לאחר מות האב.

הזרע לא חייב להיות במצב מושלם. די שיהיה בחיים. אמנם שחיינים נמרצים שורדים טוב יותר את תהליך ההקפאה וההפשרה, אך גם זרעים אטיים מסוגלים לייצר היריון. כל שנדרש הוא זרע בודד המוזרק לתוך ביצית.

אך תחילה מישהו צריך להפיק אותו. כדי להבין את הליך ההפקה, כדאי לדעת מעט על מערכת הרבייה הגברית. האשכים – או הביצים, או איך שאתם לא רוצים לקרוא להם – הם האיברים הכדוריים שתלויים מאחורי הפין. לכל אחד מהאשכים מחוברת מלמעלה יותרת האשך, הצינור שבו תאי הזרע מגיעים לבשלות, ושדרכו הם עוברים מהאשכים אל צינור הזרע. צינור הזרע נושא תאי זרע בוגרים אל השופכה, שעוברת לאורך מרכז הפין ומובילה אל העולם החיצוני.

ישנן מספר דרכים מרכזיות להפיק זרע, כולל שאיבה באמצעות מחט. בשיטה זו מחדירים מחט לתוך האשך ושואבים ממנו את הזרע. משתמשים בה לעתים קרובות במטופלים חיים, אך מכיוון שבמקרה של מטופלים מתים אין חשש מהליכים פולשניים, הרופאים נוטים להשתמש אצלם בשיטות אחרות.

אחת השיטות האלה היא הסרת האשך או יותרת האשך באופן כירורגי. כיוון שיותרת האשך היא המקום שתאי הזרע מבשילים בו, הרקמה הזו משמשת מטרה מועדפת להסרה כירורגית. לאחר ההסרה הרופא חולב ממנה את הזרע, או מפריד את הזרע מהרקמה בצורה אחרת. לחלופין, ניתן להקפיא את יותרת האשך כולה, או חתיכה מרקמת האשך.

מכיוון שתאי הזרע המצויים בצינור הזרע הם בוגרים, אפשר להפיק אותם גם משם. המנתח יכול לחרוץ חריץ בצינור הארוך והגמיש הזה ולשאוב ממנו נוזל בעזרת מחט (תהליך המכונה aspiration), או להציף אותו בתמיסה (irrigation). לתאי זרע בוגרים יש סיכויים טובים יותר למצוא ביצית, לחדור לתוכה ולהפרות אותה בהצלחה.

אפשרות רביעית נקראת rectal probe ejaculation, או electroejaculation. הרופא מחדיר גלאי מוליך לתוך פי הטבעת עד שהוא מגיע סמוך לבלוטת הערמונית. הגלאי מעביר זרם חשמלי וגורם להתכווצות שרירים המביאה לפליטת זרע בערוצים הרגילים.

מעניין שהשיטה הזאת פותחה במקור למטרות חקלאיות ועדיין משמשת גם לכך (בשוורים, חמוסים, נמרים, פילים והיפופוטמים, בין היתר). מכיוון שהיא אינה דורשת רפלקסים תקינים, היא משמשת גם אצל גברים הסובלים מפציעות בעמוד השדרה.

אך רק מפני שאנחנו יודעים איך להפיק זרע לאחר המוות, אין ערובה שהרופאים יסכימו לבצע את ההליך. מרטין בּסְטוּבָּה, המייסד והמנהל הרפואי של מרפאת Male Fertility & Sexual Medicine Specialists בסן דייגו, הוא הרופא שהפיק את הזרע של מייקל קלארק לאחר תאונת האופנוע שבה מת. "אין כללים מוגדרים", אומר בסטובה. "רוב החוקים הרשמיים נוסחו זמן רב לפני שהטכנולוגיה הייתה קיימת".

העמדה המשפטית הרשמית של הממשל האמריקני היא סבך של תקנות מבלבלות ואף סותרות. החוקים העוסקים בתרומת רקמות ואיברים הם פדרליים (Uniform Anatomical Gift Act ו-National Organ Transplant Act), אבל הם אינם חלים בהכרח על נושא תרומת הזרע, המסווג כ"רקמה מתחדשת" (renewable tissue). ארתור קפלן, ראש מחלקת הביואתיקה במרכז הרפואי ע"ש לנְגוֹן באוניברסיטת ניו יורק, אומר ש"יש לתקן את [החוק הפדרלי] כך שיכלול תאי זרע, ביציות, רחמים, שחלות ואשכים". בינתיים, לכל מדינה יש חוקים משלה בנושא רבייה מלאכותית.

אם גבר לא הותיר אחריו הוראות מפורשות, כמו הרשאה לתרום את איבריו, שאיריו יכולים להחליט אם להפסיק להחיות אותו במכשירים, אם לתרום את איבריו, איך להשתמש בגופו, ומה יהיו סידורי הקבורה. אך זרעו של המת זוכה לעתים קרובות ליחס אחר.

אומרים שהזרע הוא מיוחד. מספר פסיקות חדשות העניקו לזרע מעמד משפטי רם יותר מזה של הדם, מח העצמות או האיברים. בעוד שכל אלה עשויים להציל חיים, תאי הזרע – בדומה לביציות – מקבלים יחס שונה בזכות יכולתם ליצור חיים. גופים אחדים מיישרים קו עם ההבחנה הזו, כמו למשל האגודה האמריקנית לרפואה רבייתית, שטענה ב-2013 כי "בהיעדר הנחייה כתובה, מתקבל על הדעת שהרופאים אינם מחויבים להיענות לבקשה [להפקת זרע או לשימוש בזרע מופק] מבת הזוג ששרדה לאחר המת".

עם זאת, קיים מגוון של דעות ופסיקות משפטיות. ב-2006 פסק רופא שנתן פרשנות משלו למדיניות תרומת האיברים, כי איברים, ובהם תאי זרע, יכולים להינתן על-ידי הוריו של גבר לאחר מותו, בהנחה שהוא לא סירב לכך מבעוד מועד.

כיוון שאנו עדיין לא מצליחים להחליט מהם בדיוק תאי הזרע, לכל בית חולים יש מדיניות משלו לגבי הפקת זרע לאחר המוות. למען האמת, לרוב בתי החולים אין שום מדיניות בנושא. בסקירה שהתפרסמה ב-2013 בכתב העת Fertility and Sterility, חוקרי אתיקה ביו-רפואית יצרו קשר עם 40 בתי חולים בארצות הברית כדי לבחון את הפרוטוקולים שלהם לגבי איסוף זרע פוסט-מורטם. רק שישה סיפקו פרוטוקולים מלאים, ו-24 (60 אחוז) דיווחו שאין להם פרוטוקול, או שאינם מודעים לקיומו. ייתכן שהסיבה לכך היא שבקשות להפקת זרע לאחר המוות הן נדירות. למרבה הצער, כשמישהו כן מעביר בקשה מסוג זה לבית החולים, הרי הספירה לאחור כבר בעיצומה ובית החולים נדרש לקבל החלטה במהירות.

לאור השונוּת הזאת, ייתכן כי שני בתי חולים העומדים זה מול זה באותו רחוב יקבלו החלטות הפוכות. כותבי הסקירה הנ"ל מסכמים: "לרוב המוסדות אין פרוטוקולים, והפרוטוקולים המעטים הקיימים נבדלים זה מזה בכל מיני היבטים חשובים, כמו הראיות הנדרשות לווידוא הסכמת המת, זמן ההמתנה לפני השימוש בזרע, שיטת ההפקה וההיבטים הלוגיסטיים של אחסון הזרע והתשלום על ההליך".

רופאים המקבלים בקשה להפקת זרע יכולים להיעזר ברשימת הנחיות המשמשת כמעין "קוד פיראטי" אורולוגי. ההנחיות של מחלקת האורולוגיה באוניברסיטת קורנל אומצו על-ידי New York Hospital ובתי חולים נוספים ברחבי ארצות הברית, כמדיניות רשמית או בלתי רשמית. בין ההנחיות: האדם המבקש חייב להיות אשתו של המת. לבני הזוג הייתה כוונה מלאה להביא יחד ילדים לעולם. האלמנה צריכה לחכות לפחות שנה לפני שתקבל גישה לזרע המופק.

עמדתה של האגודה האמריקנית לרפואה רבייתית היא שרק בנות זוג יכולות לבקש הפקת זרע פוסט-מורטם, ושחייבת לעבור תקופת אבל לפני השימוש בזרע. מן הראוי לציין כי מבחינת האגודה, המרכזים הרפואיים "אינם מחויבים לבצע הליכים מסוג זה, אך רצוי שהם ינסחו מדיניות כתובה".

אם רופא או בית חולים אינם חשים בנוח לבצע את ההליך, הם יכולים לעתים קרובות לשחרר את הגופה לרשותו של מישהו אחר. בסטובה כבר ביצע הליכי הפקת זרע ביחידת טיפול נמרץ של בית חולים, בחדר מתים, במשרדו של חוקר מקרי מוות משטרתי ואפילו בבית לוויות. אבל ההליך חייב להתבצע בהקדם כדי שהזרע יישאר תקין. כל החלטה המתקבלת לאורך הדרך חייבת להתיישב עם המדיניות של בית החולים או עם עמדת ועדת האתיקה שלו.
***

תינוקות שזה עתה נולדו, בבית חולים

תינוקות שזה-עתה נולדו. תצלום: טמאקי סונו.

מה לגבי מדינות אחרות? חלקן הקדישו חוקים לנושא. חלקן לא. חלקן מקִלוֹת. חלקן לא. בלגן בקנה מידה גלובלי.

צרפת, גרמניה, שבדיה וקנדה הן בין המדינות שאוסרות הפקת זרע לאחר המוות. בריטניה אוסרת זאת אלא אם הגבר השאיר הסכמה בכתב. באמצע שנות ה-90 משך הנושא תשומת לב ציבורית בעקבות המקרה של דיאן בְּלאד. דיאן ובעלה, סטיבן, החלו לנסות להביא ילד, אך אז מת סטיבן באופן פתאומי מדלקת קרום המוח. בתחילה דחה בית המשפט את בקשתה של דיאן להביא ילד באמצעות הזרע של סטיבן, בטענה שהפקת הזרע עצמה הייתה בלתי חוקית. אך לאחר עתירה אישרו לה לשלוח את הזרע אל מחוץ לבריטניה כדי שהיא תוכל לעבור הפריה במדינה מקלה יותר.

בסופו של דבר ילדה דיאן שני בנים בעזרת הזרע של בעלה. אבל ממשלת בריטניה סירבה להכיר בסטיבן כאביהם של הילדים. הם הוגדרו חסרי אב בעיני החוק. דיאן פעלה בנושא, וב-2003 קבעה הממשלה שהיא מנעה ממשפחת בלאד זכויות אדם בסיסיות בכך שאסרה על דיאן להגדיר את סטיבן כאבי הילדים בתעודות הלידה שלהם. מאז פרסמה דיאן ספר על אודות חוויותיה, וכעת יש לה קריירה תקשורתית. במייל היא כותבת לי ש"הזמן חלף. עכשיו אנשים בכלל לא מבינים על מה הייתה המהומה".

נשים ממשיכות להיאבק בתקנות של בריטניה. בת' וורן ניצחה לאחרונה בקרב משפטי, ומנעה את השמדת הזרע של בעלה לאחר מותו. הוא אחסן את הזרע בבנק זרע לפני שהתחיל טיפולים בסרטן, ולאחר מכן מת מגידול במוח. התקנות קבעו שאי אפשר לאחסן את הזרע יותר מעשר שנים בלי הסכמה מחודשת מצדו.

הולנד אוסרת הפקת זרע בלי אישור בכתב מצד התורם, אף על פי שבאי כוח רשאים לקבל החלטות בנושאים כמו תרומת איברים או איסוף רקמות. המגבלות האלה מקשות על הרופאים. במקרה של גבר שהרופאים עמדו לנתק ממכשירי ההחייאה, הוחלט בסופו של דבר לסרב לבקשה להפקת זרע, בהתאם לתקנות. במאמר שכתבו הרופאים, הם מהרהרים, בעגמומיות מה, שהם היו יכולים לשלוח אותו לבלגיה השכנה לפני ניתוקו מהמכשירים, כי שם מותר להפיק זרע לאחר המוות.

באסיה לא כתבו רבות בנושא, אך הספרות הקיימת מעידה על גישה מחמירה. לפי Asian Bioethics Review ומגוון דיווחים בעיתונות, ארוסתו של קצין צבא טייוואני ביקשה ב-2005 להפיק את זרעו לאחר שנהרג בטנק שבו נהג, כשהוא ניסה להעלות אותו למשאית. משרד הבריאות הטייוואני דחה תחילה את בקשתה, אך אישר אותה בסופו של דבר בעקבות לחץ ציבורי – אף על פי שהיא מעולם לא קיבלה גישה לזרע. לאחר מכן חוקקה הממשלה חוק שמונע מזוגות נשואים המנסים לעבור הפריה מלאכותית, להמשיך בניסיונות ההפריה לאחר מות הבעל.

בקווינסלנד שבאוסטרליה, נדחתה בקשתה של אישה להפיק את הזרע של בעלה ולהקפיא אותו לאחר מותו הפתאומי, אף על פי שהם תכננו להקים משפחה. בהמשך היא למדה שייתכן כי בעלה תרם זרע כשהיה סטודנט. חוקר אתיקה שכתב מאמר על המקרה מסביר למה, ברמה עקרונית, היה על המדינה לאשר לאישה לקנות את הזרע שבעלה תרם לוּ עדיין היה זמין ושמיש.

רופאי פוריות במערב אוסטרליה תיארו את המצב הקיים במדינה במאמר משנת 2014 בכתב העת Human Reproduction: "ישנה אנומליה בחקיקה כיוון שחוק אחד אומר שמותר להפיק זרע, בשעה שחוק אחר אומר כי אסור לאחסן את הזרע הזה", הם כותבים, ומוסיפים שהם אינם מפיקים זרע לאחר המוות ללא צו של בית המשפט העליון. "אנו מקווים שיום אחד ייעשה סדר בבלגן החקיקתי הזה", הם כותבים.

בישראל די בהסכמה מרומזת – אין צורך בהסכמה בכתב שהותיר אחריו המת. מספיק שאלמנתו תאמר כי היא מאמינה שבעלה היה מסכים לוּ היה בחיים. הממשלה אף תספק סיוע כספי: סל הבריאות הממלכתי יכסה כמה מחזורי הפריה חוץ-גופית שנדרשים כדי להביא לעולם שני תינוקות. ובאשר לזכויותיהם של ילדים שנולדו בזכות הפקת זרע לאחר המוות, הוחלט – בעקבות מאבק בבית המשפט ב-2007 – שהילד נחשב ליורשו החוקי של המת.

חלק ממרפאות הפוריות בארצות הברית ובמדינות אחרות מסרבות לבצע הפקת זרע פוסט-מורטם אם האדם המבקש אינו אשת המת או בת זוג קבועה, אלא אם הוא הותיר אחריו הנחיות מפורשות אחרות. המדיניות הזאת משקפת את עמדתה של האגודה האמריקנית לרפואה רבייתית, וכן את ההנחיות של קורנל, הקובעות כי "ההסכמה חייבת להינתן על-ידי האישה, ולא על-ידי בני משפחה אחרים, כיוון שהיא האדם שאיתו התכוון המת להביא ילדים לעולם".

המדיניות המקלה של ישראל יצרה לאחרונה מצב מורכב למדי. ב-2015 דיווח The Times of Israel כי הוריו של חייל מילואים שנהרג בתאונת אימונים ניצחו במאבק על הזכות להביא לעולם נכד מזרעו. אבל יש תפנית בעלילה. הם קיבלו את הזכות לעשות זאת אף על פי שאלמנתו סירבה להביא לעולם את ילדו לאחר מותו, והיא מתנגדת לניסיונות הוריו להשתמש בזרע בעצמם.

סביר להניח כי על כל מקרה שמדווח בתקשורת – ויש לא מעט – ישנם עוד אנשים רבים המבקשים באופן פרטי לבצע את ההליך ומצליחים, או לא.
***

שלושה עציצים עם תינוק בתור פרח

"תינוק", תצלום: מולאן

אילו שיקולים עומדים לנגד עיני הרופאים והמועצות הרפואיות כשהם נדרשים לקבל החלטה בנוגע להפקת זרע לאחר המוות? "כמו ברוב הסוגיות האתיות ברבייה בפרט או ברפואה בכלל, החששות המרכזיים נוגעים לרצונו והסכמתו של המטופל", אומרת אליזבת יוּקוֹ, ביו-אתיקנית. "במקרה הזה, מכיוון שהמטופל מת, המצב מורכב יותר, אבל צריך לשקול גם את רווחת הילד העתידי... במקרים רבים אין ברירה אלא לנחש מה המטופל היה רוצה".

ישנם שיקולים נוספים, כולל השמירה על שלמות גופו של המת, זכותו להתרבות, זכותו לא להתרבות, זכותם של בני המשפחה לילדים או נכדים, ושיכוך אבלם של השאירים.

אם הגבר המת הבהיר את רצונו בחייו, זכויותיו כמעט תמיד גוברות על זכויות השאירים. מדוע? המשפטן גלן כהן אומר שהשאלה הזו עתיקה לא פחות מהפילוסופיה עצמה. קיימים שני מחנות עיקריים. "האחד אומר... אם אינך מסוגל לחוות דבר... כיצד אפשר לטעון שיש פגיעה?"., הוא אומר. "חברי המחנה האחר לא מסכימים. לטענתם, חייך עשויים להיות טובים יותר או פחות בעקבות הדברים שקורים לך לאחר מותך". מבחינת המחנה הזה, הוא אומר, הגיוני הרבה יותר לאסור הפקת זרע לאחר המוות כדי למנוע פגיעה במת.

כאשר אנו מדברים על הפקת זרע לאחר המוות ושואלים "מהו זרע?", אנחנו שואלים גם "מהם חיים?" ו"מהו מוות?"

מי שואל גברים חיים מה הם רוצים שיקרה לזרע שלהם לאחר מותם? בנק הזרע. ב-2012 החליטה קבוצת חוקרים להשתמש במידע הזה. מבין כ-360 גברים הסובלים מסרטן או מבעיות פוריות, אשר אחסנו את הזרע שלהם בבנק זרע בטקסס, קרוב ל-85 אחוז הסכימו לשימוש לאחר המוות.

ארון שֶׁפילְד, כומר מטָלָהאסי, פלורידה, אחסן את הזרע שלו בבנק זרע לפני שהחל טיפולים בסרטן האשכים. הוא מסכים שלוּ אשתו הייתה רוצה להשתמש בזרע שלו כדי להביא ילד לאחר מותו, היה צריך להרשות לה. "זה קשור לשבועות הנישואים", הוא אומר. "יש לה זכות לא פחות ממני להשתמש בזרע אם היא רוצה... אני לא חושב שהיה לא בסדר מצדה, מבחינה מוסרית, להשתמש בו". כיום יש להם שני ילדים, ובשני המקרים היא הרתה באופן טבעי. הם השמידו את הזרע שארון אחסן בבנק הזרע, והוא עבר חסימת צינור זרע.

בסקר טלפוני שנערך בארצות הברית והתפרסם ב-2014, שאלו החוקרים את המשיבים אם הם היו רוצים שבני זוגם יוכלו להשתמש בזרע (או בביציות) שלהם לאחר מותם כדי להביא ילד לעולם. 70 אחוז מהגברים בגילאי 18-44 ענו שכן. החוקרים הסיקו שאם נפעל באופן גורף על בסיס ההנחה שבן הזוג היה מסכים לשימוש בזרעו לאחר מותו, מספר המקרים שבהם נכבד את רצונו יהיה גדול פי שלושה מכפי שקורה כעת.

נדמה שלאורך 40 השנה האחרונות השתנה היחס הכללי לנושא. רותמן נזכר כיצד הותקף על-ידי מראיינת בטלוויזיה: "היא הייתה כל כך משוחדת. היה ברור שהיא מתעבת את הפעילות שלי", הוא אומר. "הם חשבו שזה נורא... אני חושב ש[אחר כך] הם שלחו פרחים והתנצלו...". ובכל זאת, יש לזכור שיחס כזה משקף את אי-הנוחות שרבים חשים לגבי הפקת זרע לאחר המוות, בזירה האקדמית והציבורית גם יחד.

מאמר שהתפרסם ב-1998 בכתב העת British Medical Journal דן בהיבטים האתיים של הפקת זרע. כתוב שם: "הרופאים... תומכים מבלי דעת בשימוש בגופם של גברים מתים לסיפוק רצונן של נשים". המאמר הסיק כי רופאים "צריכים לאזור אומץ ולסרב לתקיפת מטופלים פגיעים השרויים במצב של מוות מוחי".

ב-2003 פרסמה קבוצת רופאים מאמר שבו נמצא כי ההסתמכות על הנחיות קורנל המחמירות-יחסית "הפחיתה משמעותית את מספר הליכי הפקת הזרע המבוצעים פוסט-מורטם במוסד שלנו". הם כתבו: "אנו רואים בכך גישה שמרנית זהירה לאור היעדר תמימות הדעים החברתית בנושא". מחקר אתי נוסף מ-2002 מסכם: "אפילו בהינתן הסכמה, יש לשקול את רווחת הילד הפוטנציאלי".

נראה כי לאחרונה אנשים מסכינים יותר מתמיד עם הפקת הזרע לאחר המוות. סקר מ-2008 שנערך באחת ממדינות דרום ארצות הברית מצא כי "היחס הכללי וה... עמדות הכלליות נטו לטובת הפקת זרע לאחר המוות". וב-2015 פרסמו אנשי מקצוע אוסטרלים העוסקים באתיקה פרשנות המעודדת רופאים לפעול לפי הנחת היסוד שהמת היה מסכים להפקת הזרע. הם טוענים כי יש בכך יתרונות רבים למת ולבת זוגו, ושרווחת האלמנה והילד העתידי צריכים להימצא בראש מעיינינו".

אבל מה לגבי הילדים? יש החושבים שעלינו לאסור תרומת זרע לאחר המוות כי תוצאתה היא ילדים בעמדות מוחלשות שלעולם לא יכירו את אביהם הביולוגי. אבל ילדים רבים אינם מכירים את אביהם הביולוגי, גם אם הוא בחיים. "מה שהיה לי קשה להבין", אומרת דיאן בלאד, "זה שהייתי יכולה לקבל זרע מתורם אלמוני, אפילו אם הוא מת, אבל לא את זה של בעלי".

ג'וליאן זְוַויְיפֶל, פסיכולוגית קלינית וחברת ועדת האתיקה של בית הספר לרפואה ובריאות הציבור של אוניברסיטת ויסקונסין, חולקת עליה. "כשאנשים מבוגרים מקבלים החלטה להביא ילד לעולם עם הורה מת, הם עושים זאת מתוך צרכים של אנשים בוגרים, בלי להקדיש די מחשבה להשלכות של המהלך הזה על הילד", היא אומרת.

לפי זווייפל, מחקרים מראים שבני אדם אינם נוטים להתחשב ברווחתו של מי שהם עדיין אינם מכירים. רק ברגע שלידת הילד הופכת למציאות מוחשית אנחנו מתחילים לחשוב על צרכיו ברצינות. "אני לא חושבת שמבוגרים ש[מבקשים הפקת זרע לאחר המוות] נמצאים, מבחינה פסיכולוגית, במקום שבו הם יכולים באמת ובתמים לחשוב ברצינות על צורכי הילד".

זווייפל חוששת לגבי המעמסה המוטלת על הילד. "הילד עלול להפוך להיות 'נר זיכרון' לאב המת... הוא עלול להרגיש שאנשים מחפשים בו את תכונות ההורה המת ולחוש שזוהי אמת מידה שהוא צריך לעמוד בה".

ילד בצינור בגן משחקים

"בצינור", תצלום: ג'סטין לינקולן

וישנה גם אי-אפשרות מוחלטת (ולא רק אי-סבירות) שהילד יכיר את אביו. "כשילדה או ילד באים לעולם לאחר שאביהם מת, הם לעולם לא יוכלו לפגוש אותו", אומרת זווייפל. היא עובדת עם אימהות חד-הוריות המשתמשות בשירותיהם של בנקי זרע, ואומרת שרבות מהן בוחרות בתורמים שניתן לברר את זהותם, כדי שהילד יוכל להיות בקשר עם התורם בשלב מאוחר יותר.

עם זאת, ישנן מדינות שבהן אפשר לתרום תרומת זרע באנונימיות מוחלטת. והפקת זרע פוסט-מורטם אין משמעותה שלילד לעולם לא יהיה אב, אלא רק שבינו לבין אביו לא יהיה הקשר הגנטי הרגיל. היו מקרים שבהם ילדים עם מחלות גנטיות חיפשו את אביהם הביולוגי כדי שיעזור להם בטיפולים או במידע לגבי סיכונים עתידיים, אך לא הצליחו למצוא אותו. לילדה או ילד שנולדו מזרע שהופק לאחר המוות תהיה לפחות גישה להיסטוריה המשפחתית.

מחקרים מעטים בלבד בחנו את ההשלכות הפסיכולוגיות או הבריאותיות האפשריות על ילדים שנולדים מזרע שהופק לאחר המוות. ב-2015, מחקר קטן מאוד (כפי שהודו החוקרים עצמם) בחן ארבעה ילדים שנולדו מזרע שהופק לאחר המוות ומצא אצלם "תוצאות בריאותיות והתפתחותיות נורמליות".
***

עם כל מה שעוברות המשפחות ובנות הזוג – המחלה או הטראומה שגורמת למוות, כל ההחלטות הקשורות להפקת הזרע, התהליכים וההליכים הכרוכים בהפקה – הדבר המפתיע הוא שרוב השאירים כלל אינם משתמשים בזרע.

מבחינת רותמן ובסטובה, הפקת זרע לאחר המוות היא בראש ובראשונה מעשה של חמלה עבור האבלים. מתוך כ-200 ניתוחים שבוצעו אצלו, אומר רותמן, השאירים השתמשו בזרע בשני מקרים בלבד. "אני שם לב שרוב הזמן הדבר נעשה כדי [להקל] את יגונה של המשפחה בטווח המידי".

בסטובה מסכים: "כמו הרבה דברים בחיים, התוצאה בפועל אינה העיקר. ישנה כמיהה לשמור משהו מאדם שהיה חשוב לך כל כך. זה בעיני הערך האמיתי". למיטב זיכרונו, ניתוחי הפקת הזרע שהוא ביצע מעולם לא הובילו ללידה מוצלחת. מאמר שהתפרסם ב-2011 ב-Fertility and Sterility עסק במצב בישראל, שנחשבת, כאמור, לאחת המדינות המקלות ביותר בכל הקשור לרבייה לאחר המוות. נכתב שם: "בשמונה השנים האחרונות מעולם לא הוגשה בקשה להשתמש באחת מ-21 דגימות הרקמה הקפואות שהופקו לאחר המוות ומאוחסנות בבנקי הזרע הציבוריים שלנו".

גם נשים הנחושות לבצע הפקת זרע פוסט-מורטם עשויות לזנוח את מאמציהן בסופו של דבר. אישה טקסנית בשם מיסי אוונס זכתה לתשומת לב תקשורתית ב-2009 בעקבות ניסיונותיה להשתמש בזרע של בנהּ המנוח ניקולס כדי להביא ילד לעולם. "הסיבה שהתעקשתי על זה", אומרת מיסי, "היא הרצונות והשאיפות שהיו לבני בחייו". היא קיבלה רשות להשתמש בזרע של ניקולס, וניסתה למצוא פונדקאיות במספר מדינות.

אבל התהליך היה קשה. הרופאים השתמשו בחצי ממנות הזרע, אבל אף אחד מההריונות לא צלח. "זה כל כך יקר וגוזל כל כך הרבה זמן, וזה קורע לב", אומרת מיסי. היא אינה בטוחה אם היא תמשיך.

בינתיים הפכה מיסי לסבתא בזכות בנה האחר. "אחרי שהקדשנו לזה כל כך הרבה זמן, בשנים האחרונות אנחנו פשוט נהנים מהנכדה שיש לנו", היא אומרת. "הבן שלי פחד נורא שבגלל המאמץ הרב שאני משקיעה בהבאת הילד או הילדים של אחיו, אני לא אהנה מהילדה שכבר הייתה שם איתנו. אז הקשבתי לו". ובכל זאת, היא אומרת שהיא אינה מתחרטת לגבי ההחלטה שקיבלה.

אז מה אפשר לעשות כדי לוודא שהדברים שקורים או לא קורים לכם אחרי מותכם הם הדברים שאתם רוצים שיקרו? אפשר, למשל, לציין את רצונכם בצוואה. בייחוד במדינות כמו ארצות הברית, שם המצב המשפטי מעורפל, אנחנו צריכים לנהל את השיחות האלה ולציין בכתב את רצונותינו.

למרבה הצער, לא זה מה שקורה בפועל. אולי לא תופתעו לשמוע שבעניין הזה ישראל פורצת דרך. עורכת דין ישראלית בעלת יוזמה מספקת שירות מיוחד הנותן מענה בדיוק לצורך הזה: הצוואה הביולוגית. לדבריה, משמעותה של הצוואה, שמתירה להביא לעולם ילדים אפילו לאחר מות שני ההורים, היא ש"כעת הזכות להמשכיות גנטית עומדת בנפרד אפילו מהחיים עצמם". מייסדת החברה מצהירה באופן חד-משמעי: "מניעת הזכות לרבייה היא גזר דין שאולי קרוב באופיו יותר מכל דבר אחר לעיקור כפוי או עונש מוות".

ובאשר לאנה קלארק, חלפו כבר שנתיים מאז שבסטובה הפיק את הזרע של בעלה המת. האם היא עדיין רוצה להביא לעולם את ילדו של מייק? "בלי שום ספק", היא אומרת. "אין שום סיכוי שאני לא אלד את הילד הזה". היא רוצה לחכות עוד כמה שנים, לתת לעצמה זמן להשלים את התואר השני כדי שהיא תוכל לפרנס את הילד בנוחות. "מי שאבחר להיות איתו יהיה חייב לקבל את זה, ואין שום דבר שהוא יוכל לעשות בנדון".

היא מספרת שהמשפחה שלה תומכת בה לחלוטין. מוזר לחשוב שפחות אנשים היו מעבירים עליה ביקורת מוסרית לוּ היא הייתה קונה זרע מתורם אלמוני. אבל היא כבר פגשה את הגבר שאת ילדיו היא רוצה ללדת.

"אני לא רוצה להביא ילדים עם אף אחד אחר", היא אומרת, "רק עם בעלי".

 

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי תומר בן אהרון

Save

Save

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי ג'ני מוֹרְְבֶּר, Mosaic.

תגובות פייסבוק

תגובה אחת על ילדים רק עם בעלי, חי או מת