יש לך שקל? ואולי בית?

חסרי הבית הם חלק מן הנוף העירוני. האם נשכיל לחיות יחד איתם, כשותפים?
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

דייוויד הוג מהסס אם לומר לי את שמו. הוא יושב במשרד בתוך בית המחסה שבו הוא מתגורר בשנה וחצי האחרונות, ידיו משולבות בנימוס בחיקו. והוא דווקא רוצה לדבר. הוא מספר לי שהוא אינו מצליח למצוא עבודה. הוא מספר לי איך הוא דילג ממקום מגורים אחד למשנהו במשך שנים. הוא מספר לי שאחיו הוריד אותו כאן ביום שלאחר הסילבסטר.

אבל להגדיר את עצמו כ"חסר בית" – זה כבר דבר חדש.

"חסר בית" היא הגדרה רחבה ונזילה. מחלקת השיכון והפיתוח העירוני של ממשל ארצות הברית הודיעה בינואר 2014 שבמדינה ישנם 578,424 חסרי בית, אבל ארגונים העוסקים בנושא, כמו ה-National Student Campaign Against Hunger and Homelessness, אומרים שמדי שנה יותר משלושה מיליון אמריקנים עוברים פרק זמן כלשהו שבו ניתן להגדירם כחסרי בית; ייתכן שלילה, שבוע או חודש במוטל, בוואן או על ספה של חבר לא הופכים אתכם לחסרי בית בעיני הממשל הפדרלי, אך אין ספק שהם מעצבים את חוויית החיים שלכם בתקופה הזו.

מחוסר בית, ארה"ב. תצלום: Eyespalsh

מחוסר בית, ארה"ב. תצלום: Eyespalsh

מאז ומתמיד היו בארצות הברית גוונים רבים של עוני, אך העידן הנוכחי מבשר את תחילתו של פרק חדש בתולדות חסרי הבית האמריקנים. הסיבות למשבר ברורות. ההכנסה הריאלית החציונית של משקי הבית האמריקנים לא עלתה מאז שנות ה-60. שכר המינימום (בהתאמה לאינפלציה) צונח מאז שנות ה-70. לאחר שתעשיית הייצור התכווצה והאבטלה צמחה בשנות ה-80, אוכלוסיית חסרי הבית בערים האמריקניות עלתה במהירות. לראשונה מאז "הוּברְוויל" – עיירת הפחונים שבנו חסרי בית בתקופת השפל הגדול בשנות ה-30 – נחשף העוני האמריקני לעיני כול בפארקים וברחובות. מאז אותם ימים, 600,000 איש בארצות הברית חיים ללא בית בכל לילה נתון.

התוכניות הפדרליות והמקומיות לסיוע לסובלים מהפרעות נפש קרסו בפועל. ושיעור הכליאה בארצות הברית, הגבוה בעולם, רק מחליש עוד יותר את הקהילות העניות.

לא קיים שוק דיור שבו אפשר לשכור דירת שני חדרים ממוצעת כשמרוויחים שכר מינימום. התוכניות הפדרליות והמקומיות לסיוע לסובלים מהפרעות נפש קרסו בפועל. ושיעור הכליאה בארצות הברית, הגבוה בעולם, רק מחליש עוד יותר את הקהילות העניות. נהוג להתייחס לסוגיית חסרי הבית כאל בעיה טבעית ובלתי נמנעת של החיים העירוניים העכשוויים: דבר שיש לנהל, לא לתקן.

אך כעת צצה לה אידיאולוגיה אופטימית חדשה בכמה ערים אמריקניות – פילוסופיה שאינה רק מנסה להתמודד ישירות עם סוגיית חסרי הבית, אלא למצוא לה פתרון. במהלך 25 השנים האחרונות, דוקטרינת "דיור תחילה" (Housing First) מטפטפת מהעובדים הסוציאליים אל האקדמיה, ולבסוף גם אל הממשלה. והיא עובדת. סוף סוף שיעור חסרי הבית יורד.

פילוסופיית "דיור תחילה" יושמה לראשונה בלוס אנג'לס, ב-1988, על-ידי העובדת הסוציאלית טניה טאל (Tull), ולאחר מכן נוסתה והוגדרה בצורה מסודרת על-ידי הפסיכיאטר סם צֶמְבּריס (Tsemberis) מאוניברסיטת ניו יורק. היא מבוססת על הנחה רדיקלית ומאוד לא אמריקנית: דיור הוא זכות. במקום לדרוש תחילה מחסרי הבית שימצאו עבודה או ירשמו לתוכניות טיפוליות, או במקום לדרוש שיגורו בבתי מחסה לפני שיוכלו להגיש בקשה לדירות משלהם, הממשלה וקבוצות הסיוע פשוט נותנות להם בתים.

סוגיית חסרי הבית אינה סוגיה כלכלית טהורה - היא משבר של אמפתיה ודמיון.

סוגיית חסרי הבית אינה סוגיה כלכלית טהורה - היא משבר של אמפתיה ודמיון. כך היה תמיד. ממשלות משקיעות מיליונים מדי שנה בבתי מחסה, שירותי בריאות וצורות נוספות של טיפולי חירום עבור חסרי הבית, אך מחקר שנערך באוניברסיטת וושינגטון ב-2009 הראה שפשוט זול יותר לתת להם בתים. כאשר מונעים שריפה מבעוד מועד, אפשר לחסוך מים.

לפי כל העדויות, "דיור תחילה" היא מדיניות מוצלחת במיוחד. היא חסכונית ובת-השגה. החדשנות האמתית היחידה שנדרשת כאן היא למצוא דרך לעורר בממשלות את החמלה והתבונה שיעודדו אותן לבנות את הבתים החיוניים האלה.

אבל "דיור תחילה" אינה מדיניות פופולרית. היא עומדת בניגוד למיתולוגיה המריטוקרטית של ארצות הברית, שמניחה כי הצלחותיו וכישלונותיו של אדם תלויות בו בלבד. כלומר ההנחה היא שחסרי הבית הביאו את עצמם אל הרחוב.

מעטים המקומות שהעזו ליישם את מדיניות "דיור תחילה" במלואה, אף על פי שמאות ערים הכינו תכניות ליישומה. ובכל זאת, הגישה הזו נחלה הצלחה רבה ביוטה; שיעור חסרי הבית הגבוה של המדינה ירד ב-91% במהלך העשור האחרון בזכות תכניות דיור מהירות שהעניקו בתים בזריזות ובזול לאלפי משפחות ויוצאי צבא שהפכו זה לא כבר לחסרי בית. למרבה הפתעתם של הפרוגרסיבים בכל רחבי ארצות הברית, הפכה יוטה לדוגמה ומופת של תכניות מוניציפליות.

ייתכן כי ההתפשטות של "דיור תחילה" היא סנונית ראשונה המבשרת את עלייתה של גישה ממשלתית חדשה, רחומה, בעידן חדש של צמיחה עירונית – אך כמו כל מדיניות ניתן ליישמה בצורה מוגבלת בלבד. התוכניות זמינות רק לתת-קבוצה קטנה של חסרי בית: בעלי מוגבלויות כגון הפרעות נפשיות, אלכוהוליזם והתמכרות לסמים, שהרגליהם ואורח חייהם הם נטל כבד במיוחד על קופת המדינה. הן אינן זמינות לאנשים כמו דייוויד הוג, לפחות לא לפני שמצוקתו תגדל ואז תיחשב יקרה מדי עבור המדינה. גם כשרשת הביטחון הסוציאלית מתוחה היטב, היא תלויה קרוב מאוד לקרקע הקשה.

כשהממשל הפדרלי השיק את תוכנתו המשמעותית הראשונה ל"חיסול בעיית חסרי הבית" לפני יותר מעשור, היא נראתה מעין חלום, לא כאסטרטגיה ברורה ומפותחת.
אם הפרוגרסיבים מופתעים מיוטה, הם יזדעזעו לשמוע שמדיניות "דיור תחילה" יצאה לדרך בזמן כהונתו של ג'ורג' וו. בוש. בין 2002 ל-2003 נפגשו מאות ספקי שירותים ופקידי ממשל מקומיים בוושינגטון די. סי. כדי ללמוד על המדיניות החדשה. באופן כללי, "דיור תחילה" נשענת על שני יסודות: דיור מוגן לחסרי בית "כרוניים", קרי אנשים בעלי סיכוי גבוה להיות חסרי בית לפרקי זמן ארוכים, או אנשים המועדים להתמכרות לאלכוהול וסמים או להפרעות נפשיות; וסיוע בדיור לחסרי בית המצויים במצב חמור פחות, המקבלים עזרה במציאת בית שכור ודמי מחיה בסיסיים למשך כמה חודשים עד שיעמדו על רגליהם.

במהלך המפגש, נציגי ערים ומדינות מרחבי ארצות הברית רקחו תכניות שאפתניות לעיצוב מחדש של קהילותיהם, אבל יוטה הייתה אחת הבודדות שיישמה אותן בפועל.
"אנשים שואלים, למה יוטה?", אומר לי לויד פֶּנְדְלטון (Pendleton), העומד בראש "כוח המשימה לסוגיית חסרי הבית" של יוטה. במשך שנים היה פנדלטון מנהל בחברת פורד, אך אז עבר למשרת ניהל משאבים בכנסייה המורמונית. במסגרת עבודתו החדשה הוא עמד בקשר קרוב עם ספקי שירותים וקבוצות סיוע מרחבי המדינה. לאחר אותו מפגש ב-2003, הוא ביקש מהכנסייה "להשאיל אותו" לממשלה כדי לעבוד על התכנית, ולאחר מכן עבר לכוח המשימה הנ"ל. בזמנו היו ביוטה אוכלוסיית חסרי בית שרק הלכה וגדלה; קהילה הומוגנית וחזקה; אתוס של סיוע הדדי המושתת על אמונה דתית; משאבים רבים; ומנהיג נחוש בעל מוטיבציה יוצאת דופן – פנדלטון.

ב-2010 השיק ממשל אובמה את תכניתו השאפתנית כגרסה חדשה של התכנית שהחלה תחת ממשל בוש. התכנית של אובמה הושקה בשקט, אך היו לה משימה ברורה ולוח זמנים: לשים קץ לבעיית חסרי הבית הכרוניים וחסרי הבית יוצאי הצבא עד 2015, ולבעיית המשפחות והילדים חסרי הבית עד 2020. בשלב זה, פיילוט "דיור תחילה" שנערך ביוטה כבר הוכיח את עצמו: 17 מחסרי הבית הנואשים והיקרים ביותר של סולט לייק סיטי קיבלו דירות משלהם.

סולט לייק סיטי, הידועה בכינוי "צומת הדרכים של המערב", היא עיר ייחודית שיושבה לראשונה על-ידי אנשים מיואשים שלא ידעו לאן עוד ללכת. המורמונים שהקימו את המדינה בגלות דתית היו קבוצה מגובשת שידעה איך לדאוג לעצמה. חבריה שמרו בקנאות על חירותם האישית. הקהילה מעולם לא התחשבה בחוקים או במדיניות של הממשל הפדרלי העוין, והרוח הזו נותרה בעינו. במובנים מסוימים מדובר במעין מערב פרוע, מקום שמרני למדי: יש דגש רב על שימור חירויות אישיות וסלידה ניכרת ממסים. אך במובנים אחרים תרבות זו - שנולדה מתוך קהילה עצמאית ביותר שאף על פי כן חבריה נוהגים להסתמך זה על זה - היא פרוגרסיבית יותר מכל מדינות ה"צווארון הכחול".

סולט לייק סיטי

סולט לייק סיטי. תצלום: גארת

כשביקרתי ביוטה אמרו לי אנשים שוב ושוב שהשינוי התאפשר בזכות שיתוף פעולה. רוב האנשים שדואגים לחסרי הבית הם אנשים שמשלמים להם לדאוג לחסרי הבית. פנדלטון החליט לשנות את זה. בעזרת הרקע שלו בעבודה תאגידית ובכנסייה הוא הצליח להפגיש גורמי ממשלה, עמותות, ארגונים דתיים ואנשי עסקים בולטים. הוא שכנע אותם שסוגיית חסרי הבית דורשת פתרון מהותי יותר מהפתרונות ששירותי הרווחה המסורתיים מסוגלים להציע. המסקנה הזאת מתבקשת, אך הפתרון שלו התגלה כרדיקלי: ספקי השירותים לא התחרו עוד זה בזה על אותו מימון, ואנשי העסקים לא יכלו עוד להתלונן על בעיית חסרי הבית החריפה אך בה בעת לטעון שאין להם השפעה על הפתרון.

"האנשים היחידים שמשתתפים בדיונים לגבי סוגיית חסרי הבית הם ספקי שירותים העוסקים בנושא", אומר לי פנדלטון. "אבל יש צורך במעורבות קהילתית עמוקה יותר, במאמץ מתואם ברמה גבוהה".

שרשרת השותפויות כוללת את העמותה Housing Opportunities, שמפתחת מתקני דיור קבע לנזקקים ברחבי מחוז סולט לייק והאזור. בנייני הדירות של העמותה ממוקמים הרחק מאזורי העסקים, קרוב יותר לשכונות מגורים. הם מזכירים מעונות סטודנטים יותר מאשר מוסדות טיפוליים. שטחים ציבוריים, חדרי כושר, מעבדות מחשבים, ספריות, גנים קהילתיים ומתקני ספורט – אפשר להתרברב בבטחה באשר לכל המותרות האלה כיוון שעלותם נמוכה יותר מאשר עלות החלופות.

סוג זה של דיור מוגן נבנה על-ידי גורמים ציבוריים ופרטיים המשתמשים בערוצי מימון מבוססים המוקדשים ממילא לדיור בר-השגה. במחוז סולט לייק, עמותת “The Road Home" ורשות הדיור של סולט לייק סיטי מפעילות גם הן מתקני דיור דומים למשפחות ויחידים. נוסף לכך, תכניות לדיור קבע משַכנות חסרי בית בדיור "סעיף 8" (של חוק הדיור מ-1937), שבמסגרתו בעלי הבית מקבלים שוברי דיור במקום תשלום.

שכר הדירה הוא לכל הפחות 25 דולר בחודש, או שליש מהכנסתו של הדייר (אם יש כזו). חלקם מתפרנסים כשרתים, פקידים או גננים במתקני המגורים עצמם. שאר העלות מסובסדת על-ידי מחלקת השיכון והפיתוח העירוני ועל-ידי מענקים מיוחדים.

אמנם נדמה שמדובר במדיניות חדשה לחלוטין, אך "דיור תחילה" אינה אלא גרסה מחודשת של תכניות ותקציבי הדיור המאובנים הקיימים. יוטה אינה עשירה במיוחד בהשוואה למדינות אחרות, ובעיית חסרי הבית הכרונית שלה לא הייתה זולה מהרגיל. לכן חלק גדול מעבודתו של הצוות העוסק בנושא היא לחפש מענקים, שוברים או ערוצי מימון אחרים שמתאימים לכל אחד מאתרי הדיור.

בדרכי ליוטה, במאי 2015, קראתי מכתב שנשלח לעיתון מקומי בסולט לייק. הכותב טען ש"דיור תחילה" היא מדיניות בזבזנית שנדונה לכישלון, טירוף מוחלט. תומכי "דיור תחילה" ביוטה אומרים לי שמדובר בפזמון חוזר. אבל הוא מעיד על התפיסות האמריקאיות המושרשות שעלולות למנוע יישום נרחב של הגישה החדשה.

אמריקנים מאמינים בכל לבם בכוחו של האדם למשוך את עצמו מעלה בשערות ראשו – גם אם הוא קירח. בראשיתה של ארצות הברית, מערכות הדיור המסובסד הנפוצות היו "בתי מחסה ועבודה" או "חוות עניים", שבהם עבדו חסרי בית בפרך בתמורה למגורים עלובים. רק בשנות ה-30 של המאה ה-20, לאחר שתכנית ה"ניו דיל" המקיפה של הנשיא רוזוולט יצאה לדרך, נוסדו תכניות הסיוע הציבורי הראשונות ובהן הדיור המסובסד. אך בשנים שחלפו מאז נעשו התוכניות האלה דומות לבתי המחסה הישנים יותר מאשר למדיניות סוציאלית פרוגרסיבית.

סיוע סוציאלי מבוסס כמעט תמיד על מערכת של תמריצים: מין מכונת רוּב גולדברג הכוללת גזרים, מקלות ואינספור גלגלות, שמושכת את חסרי הבית ללא הרף בכיוונים חדשים ומנוגדים. הסיוע תלוי בתנאים מסוימים ועל חסרי הבית להרוויח אותו בדיוק כפי שהם "הרוויחו" את מקומם ברחוב. תכניות דיור זמני, הצורה הנפוצה ביותר של דיור לחסרי בית בארצות הברית, מעניקות דירות כגמול על התנהגות טובה, כמו השתתפות בתכנית לגמילה מסמים או הצלחה בעבודה. העונש על התנהגות רעה הוא פינוי ממקום המגורים.

מאז המיתון של העשור הקודם, יותר מ-20 מדינות בארצות הברית הציעו חוקים שדורשים מכל המועמדים לסיוע ציבורי לעבור בדיקת סמים. החוקים האלה נפסלו מתוקף היותם בלתי חוקתיים, אך לפחות 13 מדינות העבירו חקיקה שדורשת מחלק מהאנשים המקבלים תלושי מזון, רווחה, או סיוע ציבורי מסוגים אחרים לעבור בדיקות סמים, ולפחות 18 מדינות נוספות הגישו הצעות חוק דומות.

באווירה התרבותית הזו מוטב שלא להציג את "דיור תחילה" כאידיאולוגיה הוליסטית שמחוללת שינוי עמוק במבנה רשת הביטחון הסוציאלית ובזכויות הפרט, אלא כאמצעי לחיסכון כלכלי: הגזרים יקרים הרבה פחות מאשר המקלות, לפחות בכל הקשור לחסרי בית המצויים במצוקה קשה במיוחד.

אם יוטה היא המודל האידיאלי, הרי שהוואי מלמדת אותנו מוסר השכל. תת-סעיף 9 בסעיף 10 של חוקת הוואי מבוסס על הוראה בחוק הילידי של המדינה, חוק "המשוט הבקוּע". הוא נחקק לראשונה על-ידי המלך קָמֶהַאמֶהָה ב-1797 בכוונה להגן על העניין:

שמעו אנשים,
כבדו את האל;
התייחסו בכבוד ל[זכויותיהם של] אנשים גדולים וקטנים כאחד;
מי ייתן וכולם, מן הזקן ועד הילד
יהיו חופשיים להשתרע לצד הדרך
ללא חשש מפגע.
כל המפר חוק זה, מות יומת.

במאות שחלפו מאז החלו בהוואי לתפוס את חוק המשוט הבקוע כהצהרה לגבי בטיחות הציבור, והוצאתם מחוץ לחוק של חסרי הבית. לא קשה לחיות ללא בית בהוואי המתונה שתרבותה, באופן מסורתי, סובלנית. דבר זה מתסכל זה מכבר את הפוליטיקאים השמרנים יותר במדינה, שבתחילה הציעו לחסרי הבית גזרים משונים – כרטיסי טיסה בחזרה לקהילות שמהן הגיעו – לפני שפנו, מילולית, למקלות; בסוף 2013 נקט טום בראוּור, חבר בית הנבחרים של הוואי, גישה קשוחה יותר לבעיית חסרי הבית של בירת המדינה: הוא החל לרסק בעזרת פטיש גדול כל עגלת קניות שנתקל בה, לאחר שסילק ממנה, ברוב התחשבות, את חפציו של חסר הבית. לאחרונה ביטלה הוואי הצעה לניסוח מגילת זכויות לחסרי בית, ושמרה על חוק האוסר על אנשים לשבת או לשכב על מדרכות ציבוריות.

ציוד של מחוסרי בית ברחוב בהוואי.

ציוד של מחוסרי בית ברחוב בהוואי. תצלום: מייקל קופלן

גם בקליפורניה, במאחזים פרוגרסיביים של אידיאליזם היפי כמו סן פרנסיסקו, סנטה קרוז וברקלי (וכמוהן גם בקרוב לשליש משאר ערי ארצות הברית), הוחלו איסורים על ישיבה או שכיבה בשטחים ציבוריים. איסורים על קיבוץ נדבות, נתינת מזון לחסרי בית ושינה במכוניות מקשים עד מאוד על חייהם של חסרי הבית במאות ערים אמריקניות. המדיניות הזו מבוססת מחד גיסא על הנחה מציאותית – שבעיית חסרי הבית היא עניין מקומי –, אך מאידך גם על הנחה מופרכת – שאם חסרי הבית יידחקו לאזורים הכפריים ביותר במדינה, הם פשוט יפסיקו להתקיים. החוקים האלה טובים לערך הנדל"ן, אך לא לתקציבי הערים – מחקר שנערך באוניברסיטת ברקלי ב-2015 מצא שעלות אכיפתם גבוהה.

בערים של ימינו יש הרבה פחות מקום לחסרי הבית, לעניים ואפילו לחלק גדול ממעמד הביניים. הביקוש לחיים בעיר עולה על היצע הדירות ברוב הערים הגדולות, וכל מחוזות ארצות הברית מתמודדים כעת עם משבר של דיור בר-השגה. בעוד שבעבר היו ערים המקום הנוח ביותר לעניים כיוון שהן הציעו גישה לשירותים, סיוע, תחבורה ודירות קטנות, הרי שכעת כמעט בלתי אפשרי לגור בהן בלי כסף.

לצד הלחצים הכלכליים החדשים האלה נאלצות הערים להתמודד עם גל של תקנות פרוגרסיביות-לכאורה אשר מיושמות בשם הקיימות והחדשנות. האורבּניסטים אומרים שערים הן מוקדי חדשנות, מעבדות המדיניות שלנו. בחלק ניכר מהערים בעלות המדיניות הפרוגרסיבית ביותר אפשר למצוא את שווקי הדיור היקרים ביותר וקהילות חסרי הבית הנואשות ביותר. אלה המקומות שאנו מקשרים כיום עם רוח החדשנות.

הביקורות המהותיות ביותר על מדיניות "דיור תחילה" מצביעות על התמונה הכלכלית הרחבה: מצבם של חסרי הבית הוא בעייתי, אך הוא אינו שורש הבעיה. המדיניות הכלכלית שלנו יוצרת מצב שבו תמיד יישאר מישהו מאחור, ואם לא נטפל בבעיה היסודית הזו, שום תכנית לא תוכל לפתור את בעיית חסרי הבית. עד אז אפשר לייצר פתרונות חלקיים בלבד. למרבה הצער, ישנו ביקוש הולך וגדל לפתרונות מהירים שמתחזים לפתרונות מערכתיים. הסיסמה "למדו את חסרי הבית לתכנת" החלה כבדיחה לפני שהפכה לעובדה קיימת בסן פרנסיסקו, ואחריה באו אוטובוס שהומר למקלחות עבור חסרי הבית ואינספור אפליקציות המתיימרות לספק פתרון למצבם.

כשאיש ההיי-טק גרג גוֹפְּמן כתב בפייסבוק פוסט התוקף את חסרי הבית של סן פרנסיסקו ומשווה אותם לחיות פרא, הוא ננזף. גופמן כיפר על חטאיו באמצעות מעט שירות קהילתי אצל קבוצות העוסקות בסוגיית חסרי הבית, ואז המציא את עצמו מחדש כעסקן ומומחה לנושא והחל להציע פתרונות. תכניתו האחרונה לפתרון בעיית חסרי הבית היא בניית קהילות יזומות ובהן כיפות גיאודזיות המרוהטות כל אחת במיטה בלבד, שעליהן ישלמו הדיירים 250 דולר לחודש ויתגוררו בהן חצי שנה לכל היותר. הדיירים יהיו חייבים להיות פיכחים וללא היסטוריה של הפרעות נפשיות.

דיור זמני למחוסר בית, אריזונה

דיור זמני למחוסר בית, אריזונה. תצלום: לואיס טמאיו

גופמן קורא לקהילות האלה "מרכזי מעבר", קריצה למודל הדיור הזמני שהערים זונחות כיום לטובת דיור קבע. כעת הוא מחפש "משקיעים". כשאני מספרת לספקי שירותים ביוטה על גופמן, הם מביטים בי כאילו הם מריחים משהו רקוב.

אנשים המריעים להצלחותיה המרשימות של יוטה מקפידים לומר שתכנית "דיור תחילה" היא "פשוטה להדהים". אך למעשה מדובר בתכנית מורכבת להפליא שתצליח רק בצירוף ספציפי מאוד של נסיבות. ערים שינסו לפתור את הבעיה החברתית המורכבת והיקרה הזו לפני שיפנימו שדיור הוא זכות אנושית, נידונו לכישלון.

למרות ההצלחה המדהימה ביוטה, "דיור תחילה" לא התפשטה במהירות בשאר ארצות הברית. מאז 2002, ערים ומדינות מיישמות את עקרונות "דיור תחילה" בדרגות שונות של הצלחה. יוסטון וניו אורלינס עמדו במטרות הראשוניות שלהן, אבל סיאטל נכשלה – לפי מנהל עמותת השירותים הגדולה ביותר בעיר, המדיניות לא הוטמעה בקנה המידה המתאים לסיאטל.

הצלחותיו של פנדלטון בכוח המשימה של יוטה זכו לתשומת לב תקשורתית, כולל הופעה בינואר 2015 בדיילי שואו, שאפשרה לו להתחיל לייעץ לערים אחרות.
"אני רוצה למצוא איזו אורלנדו, איזו דנבר, שרוצה לפתור את הבעיה הזו ברצינות", אומר לי פנדלטון. "המטרה האישית שלי היא למצוא כחצי תריסר מדינות, מחוזות או ערים, להתחיל לעבוד איתם באופן קבוע ולהסביר להם: ככה אנחנו עשינו את זה, הנה העקרונות, עכשיו בואו נמצא את הנציגים המקומיים שיובילו את הפרויקט".

אבל גיבורים ורעיונות לבדם אינם מסוגלים לחולל שינוי. הסיבה להצלחתה של יוטה היא הכוח והעושר המרוכזים בכנסייה המורמונית – קרי הכוח והעושר שפנדלטון הביא עמו. קֶרי בֵּייט, מנכ"ל Housing Opportunities, נזכר כיצד הם ארגנו קהילות דתיות שלמות שאספו יחד את הריהוט בכל הדירות – ריהוט שהן עצמן תרמו. נדרשו להן כמה שעות בלבד. "לכנסייה שתי פנים", הוא אומר לי. "היא יכולה לחנוק אותךְ, אבל את יכולה גם לפרוח".

עם זאת, עדיין יש חסרי בית ביוטה. חשוב להזכיר את העניין הזה, אף על פי שמדובר בנקודה כואבת. בית המחסה של עמותת The Road Home מעולם לא סרב לאף אחד, אומרת המנהלת מלני זָמוֹרָה, אבל 850 מיטותיו מלאות מדי לילה, ומאות חסרי בית נוספים ישנים בפארקים, תחת גשרים ועל גדות הנהר.

כמו ערים אמריקניות גדולות רבות, גם סולט לייק עוברת תהליך של ג'נטריפיקציה. היא אחת הערים היחידות שבהן השכר החציוני עולה בקצב מהיר יותר מאשר מחירי הדיור החציוניים, אבל עדיין חסרות בה אלפי יחידות של דיור בר-השגה, ושיעור חסרי הבית הכללי עלה במהירות מאז המיתון. במרכז העיר, ליד The Road Home, עשרות חסרי בית מבלים את הלילות בבית מחסה, ואת הימים ברחובות ובפארקים הסמוכים. במרחק כמה רחובות משם, הלופטים נמכרים במחירים גבוהים והמנופים עובדים שעות נוספות כדי לבנות עוד בנייני דירות. אחד הקבלנים השיק קמפיין שכונתי להעברת בית המחסה לצדו האחר של הכביש המהיר, שם הנדל"ן זול ונגיש יותר. מבחינה כספית יהיה זה מהלך משתלם עבור שוק הדיור של סולט לייק, ומכה קשה לתוכניות הדיור לחסרי הבית.

מדיניות "דיור תחילה" לא נכשלה; פשוט לא די בה.

עבור אנשים כמו דייוויד הוג מדובר בנחמה פורתא, המדיניות מקבילה למזרנים הקשים שעליהם נאלצים לישון חסרי הבית שהגיעו לבית המחסה מאוחר מכדי למצוא מיטה אמתית.

נכון לעכשיו, הוג אינו יוכל לקבל סיוע נוסף לפני שהמצב הבלתי נסבל שלו יהפוך בלתי נסבל אף יותר.
"הוא כאן כבר שנה וחצי – אבל הוא אינו נחשב חסר בית כרוני?" אני שואל את זמורה.
"אם לא נפעל בקרוב, הוא יגיע גם לזה", היא אומרת.

 

סוזי קייגֵל היא עיתונאית וקריקטוריסטית עורכת. עבודתה התפרסמה ב- The American Prospect, Pacific Standard ובין השאר גם ב-The Awl. היא חיה באוקלנד, קליפורניה


AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי סוזי קייגל, AEON.

תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

8 תגובות על יש לך שקל? ואולי בית?

02
סמדר זאבי

בס"ד
לצערי, ארה"ב איננה מעצמה יחידה בה מתקבעת תופעת ההומלסים, כאשר עם גדילת הפערים החברתיים- כלכליים בהתמדה ישנו קושי רב בצמצום הפערים.

דווקא תעשיית הסרטים היטיבה ליזום פתרון יצירתי-באמצעות קומדיה
ראו סרטו של הבמאי היהודי-אמריקני מל ברוקס "החיים בזבל".

04
שפנת נסיונות

תינוקות שנולדו או ילדים שעוד הספיקו לחטוא מתו לפני שהפרו תחוקים האלה מספיק עם המניפולציות, אנחנו לא במדינות העולם השלישי אנחנו בישראל , לכבד אחד את השני זה כלול לא להתעסק במניפולציה