כוחה של מבוכה

לחשוף את מה שידוע או לדבר בעקיפין? למבוכה יש תפקיד חברתי חיוני
X זמן קריאה משוער: 10 דקות

אחרי יום ארוך במשרד אתם רוצים לנקות את הראש ומחליטים לצאת לשתות עם אנשים מהעבודה. במסעדה מישהו מזכיר את הבחור שיושב לידכם במשרד, ואתם מתחילים לחקות בהתלהבות את צורת הדיבור הייחודית שלו, כולל החיבה למילים מהעגה העסקית והנטייה להשתמש במחוות ידיים פרועות. ברגע שאתם מסיימים, אתם שמים לב שהאדם שזה עתה חיקיתם עומד ליד הבר. מה תעשו?

מבחינת רבים התשובה תלויה בשאלה מכרעת אחת: האם החיקוי שלכם הוא סוד? אתם יודעים שצחקתם על עמיתכם לעבודה, אבל האם הוא יודע? יתרה מזאת, האם הוא יודע שאתם יודעים שהוא ראה אתכם מחקים אותו? אם לא, שניכם תוכלו להעמיד פנים שהוא בכלל לא ראה אתכם.

הניסיון להבין אילו דברים הם בחזקת "ידע שגור" הוא מה שיקבע את השתלשלות האירועים בסיטואציה שתיארנו, ובסיטואציות רבות אחרות כמוה. תופעות חברתיות, בהן טרנדים באופנה, התרסקויות של הבורסה ומחאות ציבוריות, תלויות כולן בהנחה שדבר מסוים ידוע לכול. אף על פי כן, סטיבן פינקר (Pinker) מהרווארד טוען שחוקרי פסיכולוגיה לא השקיעו די זמן בבחינת הקשר בין ידע שגור ותופעות חברתיות אחרות.

בנאום שנשא בכנס השנתי של האגודה האמריקנית למדעי הפסיכולוגיה ב-2016 בשיקגו, במעמד חלוקת פרס ויליאם ג'יימס, סקר פינקר את המחקרים החדשים הבוחנים את מנגנוני הידע השגור ואת תפקידו המרכזי בחיי היומיום.

האם הוא יודע שאני יודע?

ההבחנה הראשונה שעלינו לעשות, אומר פינקר, קשורה להבדל בין ידע "משותף" לידע "שגור". לגבי הסיטואציה שתוארה לעיל: אם החיקוי שלנו הוא בחזקת ידע משותף, משמעות הדבר היא שאנו יודעים שעמיתנו כנראה שמע אותנו, והוא יודע שאנו יודעים זאת. אבל אם החיקוי הוא בחזקת ידע שגור, משמעות הדבר היא שכל אחד מאיתנו מבין גם בדיוק מה האחר יודע. את ההבנה הזאת ניתן לנסח באופן פורמלי כשורה של הצהרות מקוּננות (למשל, "אני יודע שהוא יודע שאני יודע") או בעזרת נוסחה רקורסיבית, אבל לרוב היא באה לידי ביטוי כאינטואיציה, שעל פיה הידע המדובר הוא נחלת הכלל. ברוב המקרים הישירים, אנו יודעים שדבר מה הוא בחזקת ידע שגור, כלומר ידוע לכול, מכיוון שאנו רואים שכולם שמים לב להתרחשות מסוימת.

רכילות, נשים מרכלות

"רכילות", תצלום:Brave Heart

תיאום חברתי דורש מאיתנו להבין מה אנשים אחרים חושבים, בייחוד אם התיאום כרוך במידה של סיכון

תיאום חברתי דורש מאיתנו להבין מה אנשים אחרים חושבים, בייחוד אם התיאום כרוך במידה של סיכון – למעשה, משער פינקר, ההבנות האלה חיוניות כל כך עד שפיתחנו מיומנות המאפשרת לנו לזהות אם דבר מה הוא בחזקת ידע משותף או ידע שגור, גם אם איננו מסוגלים לומר איך בדיוק עשינו זאת.

כדי לבחון עד כמה אנו רגישים למצבי הידע השונים של האנשים שסביבנו, ביקשו פינקר ועמיתיו מקבוצה של נבדקים לדמות מצב שבו הם צריכים לקבל יחד החלטה פיננסית. הם התבקשו להיכנס לנעליהם של אופים המנסים להחליט מה לאפות – הם יוכלו להכין לחמניות רגילות תמורת רווח קטן, או להכין לחמניות לנקניקיות ולהרוויח יותר, אבל רק אם הקצב יכין נקניקיות. והקצב מכין נקניקיות רק אם מחיר הנקניקיות בשוק גבוה מספיק.

לחלק מהנבדקים נאמר בפרטיות מה מחיר הנקניקיות: שליח אמר להם – לא הקצב עצמו – מה מחיר הנקניקיות באותו יום.

אחרים קיבלו ידע משותף: השליח אמר להם מה המחיר ואמר גם לקצב, אבל הקצב לא ידע שהאופים יודעים מה המחיר.

חברי קבוצה שלישית קיבלו סוג אחר של ידע משותף: השליח אמר לקצב את המחיר ואמר לו שהוא יאמר גם לאופים, אבל הוא לא אמר לקצב שהוא יאמר לאופים שהוא אמר לקצב מה המחיר (כלומר הקצב יודע שאתם מודעים למחיר, אבל לא שאתם מודעים לכך שגם הוא יודע מה המחיר).

לבסוף, קבוצה רביעית קיבלה ידע שגור: כולם שמעו את מחיר הנקניקיות היומי במערכת כריזה.

בהתחשב במידע שהם קיבלו מהשליח נדרשו המשתתפים להחליט: האם להכין לחמניות לנקניקיות או לחמניות רגילות.

רק כעשרה אחוז מהנבדקים שקיבלו ידע פרטי החליטו לתאם ביניהם, בהנחה שהקצב אינו מודע ככל הנראה למחיר היומי ולכן לא יכין נקניקיות. פחות ממחצית מחברי שתי הקבוצות שקיבלו ידע משותף החליטו לתאם ביניהם, ומכך אפשר ללמוד שהם לא היו בטוחים שהתיאום אכן יניב להם רווח. אבל כמעט כל הנבדקים – כתשעים אחוז – אשר ידעו שגם הם וגם הקצב מודעים למחיר הנקניקיות היומי, קרי חברי קבוצת הידע השגור, החליטו לתאם ביניהם.

על בסיס הממצאים האלה, נראה שאנשים אכן תופשים ידע פרטי, ידע משותף וידע שגור כקטגוריות קוגניטיביות נבדלות.

אין לי מושג למה אתה מתכוון

אין ספק שידע שגור מעודד תיאום חברתי, אבל פינקר אומר שבמקרים אחדים אנו מחליטים באופן מודע להימנע מידע שגור כדי להגן על מערכות היחסים שלנו.

כפי שיודע כל מי שחי עם שותפים, כששותף אומר, "אני ממש אשמח אם תוכלו לשטוף את הכלים אחרי שאתם אוכלים", הוא אינו מתכוון לומר שהיכולת שלכם לשטוף כלים תעורר בו שמחה. בפועל, הוא מבקש מכם לשטוף את הכלים המלוכלכים ולא להניח להם להיערם בכיור.

אם גם אתם וגם השותף שלכם מבינים מה הוא מנסה לומר בעצם, מה הטעם לדבר בעקיפין?

התשובה, לפי פינקר, היא זכות ההכחשה: דיבור עקיף מספק לנו מחסה מילולי ומאפשר לנו להעמיד פנים שאיננו מפרשים את הדברים כמו האדם שמולנו, כשאיננו בטוחים איך הוא יגיב.

תארו לכם שאתם נוהגים במכונית, אומר פינקר, ושוטר תופס אתכם בגלל מהירות מופרזת. יש לכם שתי אפשרויות: אתם יכולים לנסות לשחד את השוטר, או לשתוק. מה תעשו? שוב, התשובה תלויה בחישובים של סיכון מול רווח אפשרי. השוטר עלול להיות מושחת, כלומר לקבל את השוחד ולשחרר אתכם. אבל יכול להיות שהוא שוטר ישר, ובמקרה זה הוא יוסיף "ניסיון שוחד" לרשימת העבירות שלכם. אם תשתקו, סביר להניח שהשוטר יקנוס אתכם בסכום לא גבוה במיוחד, בין אם הוא מושחת ובין אם הוא ישר. כדי לבחור את האסטרטגיה האופטימלית, אתם צריכים לדעת איזה סוג של שוטר עצר אתכם.

עכשיו תארו לכם אפשרות שלישית: השוחד המוסווה. אתם יכולים, כמו דמותו של סטיב בושמי בסרט "פארגו", לשלוף בעדינות שטר של חמישים דולר, לפנות לשוטר ולומר: "חשבתי שאולי הדבר הטוב ביותר יהיה לסגור את העניין הזה כאן בבּריינֶרד".

לפתע, חישובי הסיכון והרווח משתנים. השוטר המושחת עשוי להבין שמדובר בשוחד ולשחרר אתכם. השוטר הישר לא יוכל להוכיח שניסיתם לשחד אותו, וסביר להניח שהוא פשוט ייתכן לכם דו"ח. השימוש בדיבור עקיף מונע בפועל את התוצאה הגרועה ביותר.

טוב, זה היה מביך

היתרונות האלה חלים גם על מצבים יומיומיים, שבהם לא ברור אם אתם ואדם אחר מבינים את מערכת היחסים שלכם באותו אופן. לכל סוג של מערכת יחסים יש כללים מרומזים משלו ונורמות משלו, והתנהגות שמתאימה לסוג אחד של מערכת יחסים עלולה לא להתאים כלל לסוג אחר של מערכת יחסים.

מבוכה, ג'ינג'ית

מבוכה. תצלום: vimba.ru

"כשטיבה של מערכת יחסים אינו חד-משמעי, אי-הבנות לגבי אופיו של הקשר עלולות לגבות מאיתנו מחיר, והמחיר הזה הוא מבוכה". זאת גם כשאין קנסות או עונשים מוחשיים יותר, מציין פינקר.

אי-הבנה מהסוג הזה מופיעה, למשל, בקומדיה הרומנטית הקלאסית "כשהארי פגש את סאלי".

"הארי וסאלי נפגשו זה עתה. הארי אומר דבר מה שסאלי מפרשת כאמירה מינית, ולכן היא מתעמתת איתו", אומר פינקר.

סאלי: אתה מתחיל איתי!

הארי: ומה את רוצה שאני אעשה? נעמיד פנים שלא אמרתי את זה, בסדר? הנה, לא אמרתי את זה.

סאלי: אי אפשר להעמיד פנים שלא אמרת את זה.

הארי: למה לא?

סאלי: כי זה כבר נאמר.

הארי: נו באמת. מה אנחנו אמורים לעשות? להתקשר למשטרה? אוי לא, זה כבר נאמר!

פינקר מסביר, שהסיטואציה הזאת מביכה כל כך מכיוון שדבר שהיה במקור בחזקת "ידע משותף" הופך לדבר שכבר נאמר, לדבר שיצא לאוויר העולם, ולכן אי אפשר עוד להעמיד פנים שמערכת היחסים שלהם היא ידידותית ותו לא.

כדי לבחון את ההשערה שדיבור ישיר מספק לנו וודאות – הוודאות הטמונה בידע שגור – ואילו דיבור עקיף אינו מספק לנו ודאות, פינקר וג'יימס ג' לי (Lee), תלמידו לשעבר, שמרצה כיום באוניברסיטת מינסוטה, המציאו מספר תרחישים בדיוניים שונים המתארים שוחד, פיתוי, ואיום. התרחישים נבדלו זה מזה במידת הישירות שלהם.

בתרחיש הפיתוי, לדוגמה, העמיתים מייקל וליסה יוצאים יחד לארוחת ערב. מייקל מסיע את ליסה הביתה, וכשהם חולפים על פני הדירה שלו, הוא אומר את אחד הדברים הבאים:

"ואו, אני מרגיש כאילו דיברנו המון, אבל רק 22:30 עכשיו", או:

"בדיוק קיבלתי מייל מחבר עם תמונות מהטיול שסיפרתי לך עליו, לאירופה. אתה רוצה לבוא אליי לראות?" או:

"יש  נוף מדהים מהמרפסת שלי... רוצה לבוא אליי לראות?", או:

"אני נמשך אלייך מאוד וכיף לי להיות איתך... את רוצה לעלות לדירה שלי ולשכב איתי?"

הנבדקים קראו את התרחיש וענו על שורה של שאלות לגבי האופן שבו ליסה ומייקל יתפשו את הסיטואציה. כל שאלה הוסיפה רובד תפישתי חדש (לדוגמה, "מה ליסה חושבת? מה מייקל חושב שליסה חושבת?" וכו').

בכל הקשור להצעותיו הלא ישירות של מייקל, פינקר ולי חזו שרמת הביטחון של הנבדקים לגבי מחשבותיה של כל אחת מהדמויות תפחת עם כל רובד נוסף; אבל בכל הקשור להצעות הישירות, הם חזו שהרבדים השונים לא ישפיעו על רמת הביטחון של המשתתפים לגבי מחשבותיהן של הדמויות. כלומר הם חזו שיהיה קשה יותר ויותר לפרש דיבור עקיף, ככל שהוא ישתקף הלוך ושוב מבעד לנקודות המבט השונות של המעורבים בשיחה, אבל לעומת זאת דיבור ישיר תמיד יהיה ברור, ולא משנה כמה שכבות של פרשנות נעמיס עליו.

וכך בדיוק קרה – רמות הביטחון של הנבדקים צנחו עם כל רובד שהחוקרים הוסיפו כשמייקל דיבר במרומז, אבל הביטחון המלא שלהם לא התערער בכל רובדי הפרשנות כשמייקל דיבר בבוטות.

כפי שפינקר מסביר, כשאנו משתמשים ברמיזות, אנו יכולים לעקוף את הידע השגור ולייצר "הצהרה שלא תשנה את טיב מערכת היחסים". אבל דיבור ישיר מייצר מצב שבו כל אחד מהמעורבים מבין בדיוק איפה מערכת היחסים עומדת.

מאוחר מדי לבקש סליחה?

לכן רמיזה היא אסטרטגיה עקיפה, שעוזרת לנו לשמר מערכת יחסים. אבל איך נתמודד עם המבוכה החברתית המתעוררת כשמידע מזיק בפוטנציה הופך לפתע לידע שגור? כדי להתמודד עם מקרה כזה, אומר פינקר, אנו מפגינים רגשות המעידים על מודעות עצמית, כמו מבוכה, אשמה ובושה.

אנו מתכווצים, מסמיקים ומסיטים מבט, וכך מאותתים לאדם שמולנו שאנו מבינים שעשינו דבר שאינו במקום במסגרת מערכת היחסים. החצנה של מודעות עצמית עוזרת לנו לשמור על מערכת היחסים, כיוון שהיא מודיעה לאדם האחר שאנחנו יודעים שפישלנו.

במחקר שהושלם לאחרונה, קיל א' תומס (Thomas), פיטר דשיולי (Descioli) ופינקר בחנו את התיאוריה שלפיה רגשות הקשורים למודעות עצמית מתעוררים בתגובה לידע שגור. לשם כך הם השתמשו בשיטה מוכחת להבכת הזולת: לבקש מאדם אחר לשיר מול קהל.

החוקרים ביקשו מכל נבדק לבצע את להיטה הגדול של אדל, “Rolling in the Deep” מול פאנל של שופטים בשיחת וידאו. בחלק מהמקרים, הנבדקים חשבו שהשופטים אינם יודעים שהנבדק רואה אותם, כלומר אלה היו מקרים של ידע משותף. נבדקים אחרים חשבו ששני הצדדים רואים זה את זה ושהשופטים יודעים שרואים אותם, כלומר אלה היו מקרים של ידע שגור.

בפועל, הנבדקים ראו סרטון של השופטים, שצולם מבעוד מועד.

כצפוי, הנבדקים הובכו מאוד בשני המקרים – אבל בהתאם לתחזיותיהם של החוקרים, הם היו נבוכים הרבה יותר כשהם חשבו שהאירוע כולו הוא ידע שגור.

הפיל, המלך והקניידלעך

אפשר כעת לומר שיש לנו ראיות רבות המעידות על כך שידע שגור הוא בעל תפקיד מהותי בחלק גדול מהאינטראקציות החברתיות שלנו. אם כך, למה אנחנו לא מדברים עליו לעתים קרובות יותר?

פינקר טוען שידע שגור הוא דווקא נושא שיחה נפוץ – אנחנו פשוט לא תמיד מבינים שאנחנו אכן מדברים עליו. כאשר אנו עדים לתופעות הקשורות לצביעות, לטאבו, לטקט ולתקינות פוליטית, ואפילו כאשר אנו עדים לתופעות הקשורות לסלבריטאות, אנו חשים לעתים קרובות מה אנשים חושבים על מה שאחרים יודעים. למעשה, מושג הידע השגור – כלומר מצב שבו כולם רואים אותו דבר ויודעים שכולם רואים אותו דבר – שוכן בלב חלק גדול מהמטאפורות שלנו, כולל "יצא המרצע מן השק" ו"בגדי המלך החדשים".

וכמו תופעות משונות רבות מן החיים החברתיים, הידע השגור הופיע בהופעת אורח בפרק של "סיינפלד". כשג'ורג' מודיע שהוא אמר למישהי "אני אוהב אותך", ג'רי שואל אם גם היא השיבה לו באותו מטבע. "כי כשלא מקבלים את אותו מטבע, זה אומר שאתם תקועים עם חתיכת קניידל רציני", מהרהר ג'רי.

אף על פי שאנחנו עלולים ללכת לאיבוד בניסיון לעקוב אחרי מצבי הידע המקוננים האלה, "כולנו מבינים היטב באופן אינטואיטיבי את המלך, המרצע והקניידל", מסכם פינקר.

אנה מיקוּלָק (Anna Mikulak) היא בוגרת אוניברסיטת ג'ורג'טאון בפסיכולוגיה וקוגניציה ומנהלת את תחום החדשות והמידע ב-APS

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי תומר בן אהרון

המאמר פורסם במקור בכתב העת של ה-Association for Psychological Science. כל הזכויות שמורות לאלכסון.

תמונה ראשית: "חור המנעול", תצלום: ניקלס מורברג

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי אנה מיקולק, APS Observer.

תגובות פייסבוק

3 תגובות על כוחה של מבוכה

02
רון

היה לי קשה להבין את סוגי הידע. לי מועיל מאוד מתן המונח/מושג באנגלית. מעניין שאין אף התייחסות ל Theory of mind שעוסקת בדיוק באותו עניין: מה חושבים על הידע של האחר, ואין שום נגיעה לתורת המשחקים, שבה יש הבחנות בין משחקים שלמשתתפים יש ידע אודות דברים שונים, ובכללם הידע של האחרים.