כך נולד טירוף

רוב המקצועות בעולמנו נתונים בסכנה קיומית, אבל למתכנתים יש הכול -- כסף, הטבות, חופש וכבוד. הדבר היחיד שאין בעבודה שלהם הוא ערך אמיתי
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

יש רגע נהדר בסרט התיעודי ג'ירו חולם על סושי (2011), שבו שף הסושי הנערץ ביותר בעולם פונה לבנו, שעוזב כדי לפתוח מסעדה משלו, ואומר: "אין לך בית לחזור אליו." זה נשמע חריף או מדכדך, אבל בעצם זה הדבר הטוב שאפשר לומר למישהו שיוצא להרפתקה. באוקטובר האחרון התפטרתי מהעבודה שלי ונעשיתי עיתונאי פרילנס. עד אז הרווחתי רק 900 דולר מכתיבה, אבל הפרויקט האחרון שלי, פרופיל על דאגלס הופשטטר, עורר את עניינם של שני מגזינים אמריקאים גדולים. עמדתי להרוויח בין 10,000 ל-20,000 דולר על הכתבה.

התוכנית שלי הייתה למכור את הפרופיל ולהמשיך לכתוב עוד כמוהו. אלה יהיו חיי רוח סוערים. אני אמצא נושא כתיבה שמרתק אותי ואחיה איתו עד שאדע כל מה שיש לדעת. ואז אני אשב בחדר איפשהו ואקליד סינתזה עם כל כך הרבה עומק וחן ושנינות, עד שאף כותב עיוני אחר לא יעז לגעת בנושא שלי שוב – כי פיצחתי אותו, כי לא יהיה להם עוד מה להוסיף. החיים החדשים שלי התחילו ביום ראשון. אני אוהב לישון עד מאוחר, אבל קראתי איפשהו שכותבים הם פורים מאוד דווקא בבקרים. אז קמתי מוקדם, הרתחתי מים לקפה ופתחתי את הלפטופ.

בשנת 1958, כשארנסט המינגווי נשאל: "מהו האימון האינטלקטואלי הטוב ביותר לסופר לעתיד?", הוא ענה:

בואו נאמר שהוא צריך לצאת ולתלות את עצמו אחרי שיגלה שכתיבה טובה היא מלאכה קשה מנשוא. ואז עליו לחתוך את החבל בלי רחמים ולאלץ את עצמו לכתוב היטב ככל שיוכל למשך שארית חייו. לפחות יהיה לו סיפור התלייה כהתחלה.

כתיבה היא דבר קשה מנטלית – קשה לדעת למה יש ערך; קשה להיות ברור; קשה לסדר דברים בצורה שתמשוך את תשומת לבו של הקורא; קשה להישמע טוב; אפילו קשה לדעת אם השינויים שאתה עושה הם שיפורים. זה קשה ממש עד כאב, כמו כאב של ריצה למרחקים ארוכים. זה כאב שמפחיד אותך, אבל איכשהו גם מסב לך הנאה.

עבדתי על הטקסט של הופשטטר עד אחר הצהריים המוקדמים ביום חמישי. ביום חמישי בערב קיבלתי אימייל מפתיע. זאת היתה הצעת עבודה, ואלה היו התנאים: 120,000 דולר שכר שנתי, מענק חתימה של 10,000 דולר, אופציות, מינוי חינם לחדר כושר, ביטוח בריאות מצוין, טלפון נייד חדש וארוחות צהריים וערב חינם כל יום. יום העבודה שלי יתחיל באחת עשרה בבוקר. הוא יסתיים מתי שארצה, לפעמים בערב המוקדם. העבודה כמעט שלא תאמץ אותי. יהיו לי חופש פעולה ותחומי אחריות. העמיתים שלי יהיו פחות או יותר בגילי, חכמים וכיפיים. עשיתי הפסקה בהרפתקה.

במקום לממן 4-5 חברות הזנק ב-100 מיליון דולר יכולה קרן הון-סיכון לקחת את הכסף הזה ולזרוע 1,000 ניסויים קטנים; רובם יכשלו, אבל אחד מהם יצמח ויהיה שווה מיליארד דולר

באוניברסיטה השתעשעתי ללא תכלית. קראתי מה שרציתי והתעסקתי במחשב. בניתי אתרים קטנים להנאתי, ישנתי עד מאוחר והברזתי משיעורים, ואף על פי שלפעמים ראיתי בעצמי אינטלקטואל חופשי בסגנון ויל האנטינג, בפועל הייתי חסר אחריות. רק בזכות נס חיצוני, כשסיימתי את הלימודים בשנת 2009 עם ממוצע ציונים בינוני ונכנסתי לשוק עבודה רעוע, נמלטתי מלימבו של זכויות יתר – בברוקלין, למשל, בדירה על חשבון ההורים. למעשה, הייתי אחד מהעובדים הצעירים הדרושים ביותר בעולם.

מתכנת במסיבה. צילום: מייק רנלנד

מתכנת במסיבה. צילום: מייק רנלנד

הנס החיצוני הוא שהשתעשעות עם אתרים הפכה פתאום למקצוע מבוקש.
אני מפתח ווב, ומעולם לא היו ימים טובים יותר למקצוע שלי. כדי שתבינו עד כמה המצב מטורף, הנה דוגמה: יש לי חבר שהחליט, באמצע השנה השנייה שלו בלימודי משפטים, להתחיל לקודד. חודשיים אחר כך הוא כבר היה רשום ל-Hacker School בניו יורק, ושלושה חודשים לאחר מכן הוא עבד כמתמחה בחברת ייעוץ שעוזר לבנות אתרים לחברות הזנק. חודש אחרי תחילת ההתמחות – שישה חודשים בסך הכול – הוא קודם למשרה מלאה בשכר שנתי כולל של 85,000 דולר בשנה.

לא חשבתי שיהיה כל כך קל למצוא עבודה טובה. תמיד חשבתי שאני אגמור כמו אחותי. אחותי קבעה שיאים של מצוינות בבית הספר ולמדה באוניברסיטת שיקגו, אבל המשרה היחידה שהתאימה לכישורים שלה, כשהיא חזרה הביתה אחרי הלימודים, היתה תרגום תפריטים של חברות תעופה. היא מבריקה ורגישה מאוד, אבל אין לה כישורים טכניים; והשוק עשה לה את מה שהוא עושה לאנשים כאלה.

אני זוכר שפעם אחת, בארוחת ערב, היא שאלה את אבא שלנו, שעובד במשרה תאגידית בכירה: "אתה תמיד אומר כמה חשוב לעבוד קשה. אבל מה לגבי מישהו שעובד במכרה פחם – אתה לא חושב שהוא עובד קשה בדיוק כמוך? למה אתה מרוויח כל כך הרבה יותר ממנו?" פעם חשבתי שזאת שאלה תמימה נורא.

בשנת 1999, חברת אינטרנט בלי הכנסות יכלה לשרוף 100 מיליון דולר בשנה, כולל 2 מיליון דולר על פרסומת בזמן הסופרבול. גם אם האתר שלה הציע חוויית משתמש נוראית, היא עדיין יכלה לצאת להנפקה. המשקיעים רדפו אחרי מחירי המניות העולים, דחפו את המחיר עוד ועוד למעלה, וזה בתורו משך משקיעים נוספים. כך צמחה "בועה ספקולטיבית" קלאסית שהתפוצצה ברגע שכולם הבינו שאין בתוכה שום דבר.

דברים כאלה לא קורים יותר. האינטרנט לא נעשה פחות חשוב, והמשקיעים לא איבדו את "ההתלהבות חסרת ההיגיון" שלהם –חברות ההזנק פשוט נעשו זולות יותר. לחברת הזנק אינטרנטית כמעט אין בימינו עלויות קבועות. אין צורך להשקיע בתשתית פס רחב, כי היא כבר שם. אין צורך לקנות פרסומות בטלוויזיה כדי להשיג נתח שוק, כי אפשר להשיג אותו אורגנית על-ידי חיפוש (גוגל) ורשתות חברתיות (פייסבוק). על שרתי "ענן", כמו על רוב השירותים האחרים שחברה וירטואלית עלולה להזדקק להם – כולל סליקת כרטיסי אשראי, מענה טלפוני אוטומטי, שליחה המונית של מיילים – אפשר לשלם לפי הצורך, במחירים המשתנים בהתאם לחוק מוּר.

ומשמעות הדבר היא שבימינו, העלות הנדרשת לראות אם חברת הזנק הולכת להצליח היא לא מאות מיליוני דולרים – היא מאות אלפי דולרים. היא עלותם של כמה לפטופים והשכר שמשלמים למייסדים בזמן שהם מנסים כל מיני דברים. במקום לממן 4-5 חברות הזנק ב-100 מיליון דולר יכולה קרן הון-סיכון לקחת את הכסף הזה ולזרוע 1,000 ניסויים קטנים; רובם יכשלו, אבל אחד מהם יצמח ויהיה שווה מיליארד דולר.
וכך נולד טירוף.

פעם עבדתי במקום עם כתובת אימייל מיוחדת שאליה היה אפשר לשלוח בקשות לדברים בחינם – מקלדת בשווי 300 דולר, כיסא ב-900 דולר, סירופ מייפל אורגני

אתם מבינים למה אני במצב טוב כל כך. בבהלה הנוכחית לזהב, אני את החפירה. אנחנו, מפתחי הווב, צוואר בקבוק, אנחנו תנאי בל יעבור, כי אנחנו היחידים שיודעים איך לממש רעיונות כתוכנות. למען האמת, אנחנו כל כך מהותיים לחברות הקטנות האלה עד שבעמק הסיליקון אומרים שחברת הזנק ללא הכנסות שווה בדיוק למספר המפתחים שעובדים אצלה. כלל האצבע הוא שכל מפתח שווה מיליון דולר.

אחת הסיבות לתופעה, היא שאין מספיק מאיתנו. חבר שעובד בבלומברג אמר לי שהם פספסו את יעד ההעסקה הרבעוני שלהם בניו יורק ב-200 איש. אני מקבל לפחות שתי פניות בשבוע מציידי ראשים שמנסים לפתות אותי לעזוב את המשרה הנוכחית שלי. אם אני אומר שאני מחפש עבודה חדשה, אני אהפוך למעין סֶלֶבּ מקומי, והיומן שלי יתמלא בפגישות לקפה, בראיונות הפוכים שבהם חברות הזנק מנסות להרשים אותי.

נראה כאילו המבנה הבסיסי של המגזר הכלכלי העולמי הזה תוכנן למעני. מאז שהמפתחים נעשו הנכס החשוב ביותר – אם לא היחיד – של חברות הסטארט-אפ, הן מתחרות עליהם על-ידי שיפור מקום העבודה. רק לפני כמה שבועות, צוות צילום של MTV2 נכנס למשרד שלי כדי לצלם פרק של עבודות לא מחורבנות. בונוסים, העלאות, אופציות ומתנות הם עניין שבשגרה. פעם עבדתי במקום עם כתובת אימייל מיוחדת שאליה היה אפשר לשלוח בקשות לדברים בחינם – מקלדת בשווי 300 דולר, כיסא ב-900 דולר, סירופ מייפל אורגני. עדיין לא הלכתי לעבוד במקום ללא בירה בהישג יד. השעות גמישות ויש זמן פנוי בשפע. על פשלות ממהרים לסלוח. החששות שלך מטופלים. את השכל שלך מוקירים. בקיצור, מטפלים בך.

אתם מתארים לעצמכם איך האגו מתנפח כשמחזרים אחריכם, אומרים שאי אפשר לוותר עליכם, ובאופן כללי מתייחסים אליכם כאילו אתם הבחורה השווה היחידה באופק. כל זאת בשעה שלהרבה מבני גילי אין עבודה. בשעה שמעל רוב המשרות מרחפת חרב דמוקלס, ורוב האנשים חשים דחיפות גורלית במקום העבודה. כשאתה מבוקש כל כך אתה מרגיש נוזלי, קל, כאילו אתה לא מסוגל לטעות. אני יודע שבכל עיר גדולה מחכה לי משרה מעולה. וקשה לא לייחס לדבר כזה משקל מוסרי. הוא מתקף אותך; הוא מנפח את האופי שלך בעיני עצמך. אני מספר לעצמי, לפעמים, שבשעה שאנשים אחרים חגגו או קראו להנאתם, אני ישבתי בחדר בראש מורכן ונלחמתי – שעבדתי קשה ללמוד את כל הדקויות הטכניות, ועכשיו אני מקבל את מה שמגיע לי.

לפעמים, כשמתחילים להאמין בסיפורים כאלה, הפרימדונה יוצאת החוצה. אני מסתכל על הרבה קורות חיים המגיעים למקום העבודה הנוכחי שלי, ואני זורק את כל אלה שאינם מפתחים. אני עושה את זה מספיק פעמים ביום עד שאסוציאציה פשוטה נקשרה במוחי: אם אתה לא טכני, אתה לא שווה כלום.
לנו יש כוחות קסם. כל מפתח יודע שקוד נראה מגניב, שעיניים נפערות כשאנחנו ממלאים את הצגים שלנו בלחשים צבעוניים. "על המפתח," כתב ב-1988 מדען המחשב ההולנדי המנוח, אדסחר דייקסטרה, "להיות מסוגל לחשוב במונחים של היררכיות מושגיות עמוקות הרבה יותר מכל אלה שניצבו בעבר בפני מוח בודד." אנחנו אוהבים את הרעיון הזה. אנחנו אוהבים לחשוב שמפני שאנחנו יודעים לקודד, יש לנו כוח מינוף חסר תקדים על העולם. אנחנו מחליטים מה יראו 15 מיליון אנשים כשהם לוחצים על קישור. הלפטופים שלנו מתחממים, מילולית, מרוב הפעילות החשמלית שאנחנו מייצרים.

אף אחד לא אומר לנו שאנחנו טועים בצורת החשיבה הזאת. למעשה, הם מגבים אותה. הם מברכים אותנו על החלוציות שלנו. וכשחושבים על האפשרויות שלי ללא תכנות לעומת האפשרויות שלי עם תכנות, נדמה שהלקח הוא: הצטרפו אלי! נסו את Codecademy בניו יורק, לכו ל-Hacker School – הישבעו, כמו שעשה מייקל בלומברג ב-2012, שתלמדו לקודד. אבל לא זה צריך להיות הלקח.

בשלוש שנות הפעילות שלנו, כל מה שעשינו הוא לבזבז 350,000 דולר של אנשים אחרים. החברה של אבא עשתה המבורגרים; שלי אכלה אותם

הייתי רק בן עשרים ואחת כשנעשיתי סמנכ"ל הטכנולוגיה של תאגיד אמריקאי. כשזה קרה, חשבתי על אבא שלי, כי גם הוא היה פעם בין המנהלים התאגידיים הצעירים ביותר במדינה, סמנכ"ל כספים בגיל 28. ההבדל היחיד הוא שהחברה שהוא עבד בה בשנות העשרים שלו היא Hardee's, רשת מסעדות מזון מהיר עם יותר מ-1,000 סניפים, בעוד שהחברה שאני עבדתי בה היתה חברת הזנק אינטרנטית. בשלוש שנות הפעילות שלנו, כל מה שעשינו הוא לבזבז 350,000 דולר של אנשים אחרים. החברה של אבא עשתה המבורגרים; שלי אכלה אותם.

אחד החברים שלי הוא מהנדס מכונות. בעבר הוא בנה מנועי מטוסים בג'נרל אלקטריק, וכיום הוא מנסה לפתח בקבוק תרופות חכם יותר לחולי איידס וסרטן. הוא עובד ב"חממת" חברות הזנק, במשרד המשותף לעשרות חברות אינטרנט. אין לו הרבה סבלנות בשבילן. "זה מחליא אותי," הוא אמר לי, "הם מדברים כל היום על צבעים."

חברות הזנק אינטרנטיות הן כמו חברות צעצוע. היחס ביניהן לבין חברות אמתיות שקול ליחס בין תנורי צעצוע למטבחים.

הנה, למשל, Doormates, חברת הזנק כושלת שנוסדה בשנת 2011 על-ידי שני בוגרים טריים מאוניברסיטת קולומביה. מטרתם היתה לאפשר למשתמשים "ליצור רשתות פרטיות לבניינים, עם גישה לדיירי הבניין בלבד." לשם כך הם גייסו 350,000 דולר. אתם תוהים אם מישהו שאל: "האם האנשים שגרים באותו בניין רוצים ליצור קהילה כזאת? אולי אפשר לפתור את הבעיה הזאת עם מגש כריכים?" (מאז עברו המייסדים ל-Mommy Nearest, יישום לאייפון שמזהה מקומות ידידותיים לאימהות בניו יורק).

הרבה מהדברים שמפותחים כיום פשוט לא שאפתניים כל כך. "מודל הפרסום גורם לאנשים לחשוב בקטן, לחשוב רזה," כתב אלקסיס מדריגל במאמר על חברות הזנק באטלנטיק בשנה שעברה. "שים ארבעה סטודנטים בחדר, תן להם פיצה ותראה מה יוצא להם שגם החברים שלהם יאהבו. איזה כיף! גדול! אבל יודעים מה? הם ממשיכים לייצר מוצרים שנראים כמו מה שתייצר קבוצה של בחורים צעירים והומוגניים בכל תחום אחר: זולים, כיפיים ומועילים לעולם בערך כמו משחק שתייה חדש."

כפילים של גרופון הם פופולאריים, וגם יישומים שעוזרים לכם לאתר ברים או מסעדות באזור. יש עשרות יישומי דייטינג עם הבדלים קטנים – כמו Tinder, יישום לאייפון שבו מעבירים את האצבע על תמונות של בני זוג אפשריים: ימינה אם הם מוצאים חן בעיניכם ושמאלה אם לא; או Coffee Meets Bagel, שמאפשר לכם שידוך אחד ביום לדייט קצר ולא מחייב על קפה. SideTour, שהצוות הטכני שלו מנוהל על-ידי אחד מעמיתיי לשעבר, מאפשר לכם לקנות "חוויות" קטנות ברחבי העיר, כמו ארוחת ערב עם נזיר. רק אתמול, חבר מפתח שנעשה עצמאי לאחרונה, שיתף אותי ברעיון האחרון שלו: יישום שמראה לך כספומטים בסביבתך.

החברים שלי ואני, מפתחי האתרים – אנחנו ילדים! אנחנו ילדים שמשחקים עם כלים שקיבלנו ממבוגרים

נדמה שחברות ההזנק המצליחות ביותר, לפחות לפי המספרים – 13.5 מיליון דולר ל-Snapchat, שלושים מיליון דולר ל-Vine, מיליארד דולר ל-Instagram (כשכל אחת מהרכישות האלה מבטיחה באופן עקיף 100 חקיינים זולים) – הן אלה שמציעות לנערים ונערות דרכים חדשות לשתף ביניהם תמונות.

כשאני הולך לסופרמרקט, אני חושב לפעמים על כל התשתית והתושייה שנדרשו כדי להמיר את הקושי למצוא מזון בטבע בקושי להסתובב בחדר עם סל קניות. כל כך הרבה תבונה ויזע הושקעו בהבאת המוצרים האלה אליי. זאת התזונה שלי: עבודתם של אנשים אחרים מאפשרת לי, מילולית, לחיות. ומה אני עושה בתמורה?

אנחנו קוראים לעצמנו מפתחי ווב, מהנדסי תוכנה, בונים, יזמים, חדשנים. מוקירים אותנו, אנחנו זוכים להרבה עושר ותשומת לב וכישרון. אנחנו שואבים לא פחות בוגרי אוניברסיטה מצטיינים מאשר וול סטריט. אבל אנחנו לא ממציאים מכונית שנוהגת בעצמה. אנחנו לא ממציאים בקבוק תרופות חכם יותר. למעשה, אנחנו בעיקר מכניסים תיבות לעמודים. המשתמשים שמים מילים ותמונות בתיבה אחת; אנחנו מאחסנים אותן בבסיס נתונים; ואז זה יוצא החוצה לתיבה אחרת.

צוות של מתכנתים שהשתתף ביריד המתכנתים Drupalcon בדנוור ב-2012. צילום: פדרו לוזנו

צוות של מתכנתים שהשתתף ביריד המתכנתים Drupalcon בדנוור ב-2012. צילום: פדרו לוזנו

אנחנו ממלאים את ימינו בתחזוקה שגרתית של התיבות האלה: אנחנו משנים את הצבעים; אנחנו מוסיפים קישור כדי שתוכלו לערוך טקסט; אנחנו בודקים עד לאן אתם גוללים בכל עמוד; אנחנו מאפשרים לכם להיכנס לאתר שלנו עם חשבון הטוויטר שלכם; אנחנו משפרים תוצאות חיפוש; אנחנו מתקנים באג שבו העלאה של תמונה הייתה נתקעת באמצע.

את רוב העבודה שלי אני עושה בכלי שנקרא Ruby on Rails. הכלי הזה עושה בשביל מפתחי הווב את מה שרובוט מתקין אסלות יעשה בשביל שרברבים (פיתוח ווב דומה לשרברבות יותר ממה שאנחנו, היושבים מול שני צגים מבריקים, מוכנים להודות). עבודות שבעבר דרשו חודשים, הוא מאפשר לעשות בשעות. ומה שחשוב להבין הוא שאני בסך הכול משתמש בכלי הזה. לא יצרתי אותו. אני רק קראתי את הוראות ההפעלה. למען האמת, אני כל כך נחשק בשוק העבודה מכיוון שקראתי את הוראות ההפעלה בעיון. מכיוון שאני שקדן וסבלני בכל הנוגע להוראות הפעלה. אבל זה כל הסיפור.

החברים שלי ואני, מפתחי האתרים – אנחנו ילדים! אנחנו ילדים שמשחקים עם כלים שקיבלנו ממבוגרים. בסדר יורד של בגרות, ואני מדלג על לא מעט דברים, אני מדבר על כלים כמו: ארכיטקטורת פון נוימן לאחסון תוכניות במחשב; הטרנזיסטור; סיבים אופטיים עם תפוקה גבוהה; מערת ההפעלה Unix; פלטפורמת הענן המד"בית; הדפדפן; האייפון; תנועת הקוד הפתוח; Ruby on Rails; אתר השאלות והתשובות למתכנתים, Stack Overflow; וכולי וכולי, עד שמגיעים לקוד שעמיתיי הקצת-יותר-בוגרים ממני כותבים לשימושי. מגדל ההמצאות הזה הוא נס. אבל ככל שאני רוצה להודות לאנשים שעשו את כל זה, אני גם רוצה להזהיר אותם: כשאתם מאפשרים לכתוב ולהפיץ תוכנות בקלות גדולה כל כך עד שגם אני יכול לעשות את זה, אתם מסתכנים ביצירת מגדל בבל מאיים של יזמות זולה.

האם יש עוד בועת דוט-קום? קשה לקרוא לזה "בועה" כשהנאסד"ק לא משתולל, כשאף אחד לא הולך לאבד את הפנסיה שלו – כשכל מה שהם הולכים לאבד, בפועל, הוא זמן: זמן שבו הם מעמידים פנים שהם תאגיד; זמן שמתבזבז על "שיתופים" ו"לייקים" בפורומים חסרי חשיבות; זמן שבו הם מקודדים קוד סתמי, מרוויחים כסף קל. הדרך המדויקת היחידה לחשוב בה על ערך, היא במונחים של דולרים, של מחירים שהתקבלו בעזרת סחר חופשי. קשה לערער על מספרים כאלה. אומרים שכאשר המחיר "נמוך מדי" או "גבוה מדי" יש הזדמנות להרוויח כסף בטוח. אנשים נוטים לקפוץ על הזדמנויות כאלה. וככה המחירים נוטים להתיישר ולהיות בדיוק איפה שהם אמורים להיות, בנקודה שהשוק יכול לשאת.

האם משלמים לי יותר מדי לקודד? האם משלמים לי פחות מדי לכתוב? לא: בכל אחד מהמקרים, משלמים לי בדיוק מה שאמורים לשלם לי. אני אוהב את השאלה שאחותי הפנתה לאבא שלנו בארוחת הערב. יש תשובה לשאלה הזאת – וזאת התשובה שאני זוכר ששמעתי באותו ערב – שלפיה ככל הנראה אבא שלי הרוויח יותר כסף מכורה פחם כי הכישורים הנדרשים לסמנכ"ל כספים בחברת Fortune 500 נדירים יותר ומבוקשים יותר מאשר הכישורים הנדרשים לכורה פחם. השילוב בין הנדירות לביקוש מעלה את השכר.

והתשובה הזאת נראית הוגנת, וסבירה. נראה שהיא עונה על השאלה. אבל אנחנו לא מדברים על תיאוריה כלכלית, אנחנו מדברים פה על אנשים אמתיים ומה הם עושים כל היום, ואף על פי שאחותי נשמעה תמימה, היה צדק בדבריה, והצדק הזה היה שהדבר התמים באמת, הדבר המהיר והקל, הוא לטעון שערך קשור למחיר שיווי המשקל של השוק.

בארץ הכותבים, אני שום כלום, זמן התגובה הממוצע למיילים שלי הוא שלושה וחצי שבועות. גם אם אשקיע את כל המרץ והכישרון שלי בכתבה, כל מה שאני חושב וכל מה שאני, היא עלולה להיות שווה אפס דולר

מחירה של מילה בשוק הוא אפס. כתבת המגזין ההיא, האחת שעבדתי עליה, נמצאת בהפקה כבר שנה וחצי. היא היתה חלק עצום מחיי, שאבה כל כך הרבה מהשעות הפנויות שלי, כתבתי כל כך הרבה שכתובים בשביל העורכים – כתבתי, ואמשיך לכתוב, כל מה שהם ירצו – וכל זה בחינם. אין קרנות הון-סיכון לזה; אין מגייסים שרודפים אחריי; בארץ הכותבים, אני שום כלום, זמן התגובה הממוצע למיילים שלי הוא שלושה וחצי שבועות. גם אם אשקיע את כל המרץ והכישרון שלי בכתבה, כל מה שאני חושב וכל מה שאני, היא עלולה להיות שווה אפס דולר.

ולכן, למרות הערכתי הרבה לאתגר שבכתיבה, לאפשרויות שבחיי הכותב, אף אחד לא באמת רוצה שאני אכתוב. המוח האמריקאי הבהיר את זה בצורה מוחלטת, הוא אמר: "תתמחה במשהו – תמלא את ראשך ברוח הזמן, בַּטכני – ואנחנו נקבל את התנאים שלך." אין לי אומץ לסרב לזה. לא הצלחתי בינתיים להימלט מהדבר הזול וצר האופקים הזה, לא הצלחתי כי אני מפחד. אני מתכנת בינוני נורא – ובכל זאת, העתיד שלי מובטח. וכאילו לא די בכך, אני חלק מקבוצה מיוחסת. אני קם בבוקר בידיעה שאני מייצר משהו שאנשים רוצים. אני יודע את זה לפי כל הכסף שהם נותנים לי.

ג'יימס סומרס הוא כותב ומפתח שגר בניו יורק.
AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי ג'יימס סומרס, Aeon .

תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

11 תגובות על כך נולד טירוף

03
שרול

יש בזה משהו..למרות שאפליקציות כמו וייז-פשוט משפרות משמעותית את החיים. אפשר להשליך את זה על כל דבר-יש גם ספרים שמפתיע שמישהו הוציא אותם להדפסה..

06
יוסי

לא הבנתי למה הוגן שאדם בעל ידע נדיר ומבוקש יותר יחיה חיים קלים ונעימים פי מאה יותר מאדם בעל ידע שכיח ולא מבוקש.

אבל גם ההנחה בשאלה של האחות חסרת הגיון. למה עבודה קשה מצדיקה תמורה גבוהה יותר?

לאף אחד לא מגיע כלום, ואין דרך להצדיק דבר.

08
איתי

לעבודה של מתכנתים אין ערך? לעבודה בשוק החופשי יש ערך על פי כמה שהיו מוכנים לשלם עליה. לכן העובדה שהמשכורות גבוהות משקפת את העובדה שדווקא אנשים חושבים שיש ערך בעבודה הזו, אפילו שכותב המאמר חושב הפוך.

ולקומוניסטים שביניכם (בעיה נפוצה בימינו) שלא השתכנעו מהטיעון הנ"ל, לפחות תתנחמו בכך שמתכנתים לא רק כותבים אתרים (למעשה זה נחשב יחסית סוג תכנות נחות, ביננו), אלא כותבים קוד להמון תעשיות בימינו שבלעדיו לא היו יכולות להתקדם ולפעמים גם לא להתקיים - לדוגמא, כל המכשור הרפואי המתקדם שנולד בכמה עשרות שנים האחרונות.

09
ארי א

מפתחי תוכנה, וחומרה, תורמים ערך אמיתי ומהותי מאוד לחברה, בהמון מובנים ( וממש לא במובן שאיתי כותב כי זה ממש בעייתי לראות את הכל רק מפרספקטיבה של היצע וביקוש או מה שאנשים חושבים)

מפתחי תוכנה וחומרה בונים תשתית שמשנה מהותית את הדרך והקצב והצורה שבה אנחנו משתפים מידע,
אין דבר חשוב מזה,
המפתחים תורמים לכל התחומים הכי חשובים, כמו אקולוגיה ורפואה וחינוך ומיגון ובטיחות ותחבורה ונגישות ובכלל מספקים את התשתית למהלכים שמביאים לחברה יותר "שטוחה" ויותר "שקופה".

הכותב משתבח ביופיה וכנותה של הכתיבה בזמן שהוא מוציא תחת ידו מאמר פופוליסטי וחנפני.

11
רונן

משלמים להם הרבה כסף כי יש מחסור במתכנתים אבל בועד 10-20 שנה יהיו הרבה יותר ואז נראה מה יהייה.
בסופו של דבר זה ביקוש והצע.
למה דירה בתל אביב שווה את המחיר שלה? מצד אחד כן כי משלמים בשבילה הרבה כסף אבל מצד שני לא בגלל שהדירות מאעפנות תחבורה גרועה זיהום אוויר וכו.
אין נכון ולא נכון.
בכל אופן כתבה מעניינת.