כלכלת גיבורי החיל

הם לועגים למצליחים, מסתייגים מכל מי שמתבלט, בזים לפירות עמלם, והם החברה המצליחה ביותר בתולדות האדם. יש להם מה ללמד אותנו על קינאה, הוגנות וצדק חלוקתי לטובת כולנו
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

לתכונות אנוכיות כמו קנאה יצא שם רע. אחרי הכול, הן חלק מן "החטאים שדינם מוות", "טומאת הלב", ועל פי ה-Summa Theologica, "מכלול התיאולוגיה" של תומאס אקווינס מן המאה ה-13, "מטרתן מנוגדת לצדקה, שממנה הנפש שואבת את חיי הרוח שלה". לא רק הקתוליות עוינת תכונות כאלה. כל הדתות הגדולות מאיימות באבדון נורא על מי שמשתעבד למפלצת ירוקת העין.

אולם אף שנדמה כי הקנאה מזיקה מאוד לחברה, היא נפוצה מאוד. הרשתות החברתיות ספוגות בה. עד כדי כך שהיא מספקת פרנסה חדשה למטפלים, וכן מגוון חדש של מונחי אבחון כמו "קנאת פייסבוק".

הקנאה ממלאת תפקיד מהותי בהרבה מכפי שרובנו מוכנים להודות, בעיצוב הבחירות והמעשים שלנו. לא רק משום שהיא מתחזה תכופות לשאפתנות. וגם לא משום שרבים כל כך מאתנו מודדים את עצמנו על פי ציפיות בלתי אפשריות

ממש כפי שהתעצמה ברשתות החברתיות, הקנאה יצאה כעת מבין הצללים הפוליטיים אל מרכז הבמה. אבל מעבר לוויכוחים המייצרים כותרות על אודות מספר הנוכחים בטקסי השבעה וחיסולים ממוקדים ברשתות חברתיות, הקנאה ממלאת תפקיד מהותי בהרבה מכפי שרובנו מוכנים להודות, בעיצוב הבחירות והמעשים שלנו. לא רק משום שהיא מתחזה תכופות לשאפתנות. וגם לא משום שרבים כל כך מאתנו מודדים את עצמנו על פי ציפיות בלתי אפשריות.

זה קורה, משום שהקנאה שימשה לתכלית אבולוציונית חשובה, גם אם מפתיעה, תכלית שמסייעת לנו ליישב בין התכונות האנוכיות ביותר שלנו והחברותיות החיונית כל כך להצלחתו יוצאת הדופן של המין האנושי. אם לשפוט על פי התנהגותן של חברות הציידים-לקטים של המאה העשרים, מעל ומעבר ליתרונות הברורים של הקנאה עבור יחידים, היא לקחה חלק בתערובת התכונות שבסופו של דבר סייעה להומו ספיינס ליצור ולתחזק קבוצות חברתיות חזקות.

שבעת החטאים שדינם מוות, היירונימוס בוש

"שבעת החטאים שדינם מוות וארבעת הדברים האחרונים" (1485), היירונימוס בוש. תצלום: ויקיפדיה

אזור נייה-נייה (Nyae-Nyae) במדבר קלהארי בנמיביה הוא שם נרדף לאזור נידח, במדינה שכל כולה נידחת. זהו ביתם של אנשי ג'ו/הואנסי, ה"בושמנים", קהילת הציידים והלקטים המתועדת ביותר על פני כדור הארץ. איש בנייה-נייה כבר אינו תלוי לחלוטין בציד או ליקוט. חצי מאה של גזל אדמות, תוכניות פיתוח כלכליות שנולדו מכוונות טובות אבל לא צלחו, ועשור של כיבוש צבאי גרמו לכך שהבושמנים אינם מסוגלים יותר לחיות כפי שחיו אבותיהם.

אולם מחקרים שנערכו בקרב הג'ו/הואנסי בשנות החמישים והשישים, כשעדיין יכלו לצוד וללקט בחופשיות, הפכו על ראשן את הדעות המקובלות על התפתחות החברה. עד אז, הסברה הרווחת הייתה כי ציידים-לקטים נאלצו להתמודד ללא הרף עם סכנת הרעב, ושרק עם התקדמות החקלאות התחלנו להשתחרר מעריצותו הגחמנית של הטבע. כשהאנתרופולוג הקנדי הצעיר ריצ'רד בורשאי לי ערך בשנת 1964 סדרה של ניתוחי השקעה/תמורה כלכליים פשוטים של אנשי הקהילה בעודם מתנהלים בשגרת חייהם, הוא גילה לא רק שהם מתקיימים היטב מן הציד והליקוט, אלא שהם גם ניזונים היטב וחשים מסופקים. התגלית המפתיעה ביותר של מחקרו הייתה כי אנשי ג'ו/הואנסי הצליחו לחיות כך בהשקעה של 15 שעות עבודה בשבוע בלבד. על בסיס ממצאים אלה, האנתרופולוג מרשל סהלינס בספרו Stone Age Economics (משנת 1972) שינה את שמם של הציידים-לקטים ל"חברת השפע המקורית".

אם חברה נשפטת על פי עושר העמידה שלה לאורך זמן, הרי כמעט ברור שזו הייתה החברה האנושית המצליחה ביותר בהיסטוריה –  ובפער ניכר

המחקר גילה גם כי אנשי ג'ו/הואנסי היו מסוגלים להתקיים היטב בסביבה רחבת ידיים ומאוכלסת בדלילות, כי היה להם מעט מאוד רכוש, ומעל לכל, הם היו "שוויוניים מאוד", כדברי לי. התברר כי לאנשי ג'ו/הואנסי לא היו מוסדות הנהגה רשמיים ולא היררכיה רשמית; גברים ונשים נהנו מכוח דומה בקבלת החלטות; ילדים שיחקו בעיקר במשחקים שאינם תחרותיים ובקבוצות גיל מעורבות; והקשישים, שזכו ליחס חם ביותר, לא זכו למעמד מיוחד או להטבות כלשהן. המחקר הזה גם הראה כיצד אותה קהילה שוויוניות להפליא ביטחה את השפע שלה. השוויוניות שלהם היא שהבטיחה כי איש לא טרח לצבור עושר, ובו זמנית אפשרה חלוקה טבעית של משאבים מוגבלים בתוך הקהילה, כך שגם בתקופות של מחסור, לכולם היה פחות או יותר אותו דבר.

מובן שההתנהלות הזו הייתה יעילה מאוד. אם חברה נשפטת על פי עושר העמידה שלה לאורך זמן, הרי כמעט ברור שזו הייתה החברה האנושית המצליחה ביותר בהיסטוריה –  ובפער ניכר. ניתוחים גנטיים חדשים מצביעים על כך שאנשי ג'ו/הואנסי ואבותיהם חיו באפריקה הדרומית מראשית ההתיישבות של ההומו ספיינס שם ועד לפני כ-200 אלף שנה, ברציפות. ממצאים ארכיאולוגיים אחרונים מהאזור מצביעים על כך שמרכיבים מן התרבות החומרית שלהם היו קיימים כבר 70 אלף שנה קודם לכן ואולי יותר. חשוב לא פחות, ניתוח של קצב המוטציות הגנטיות מעלה את האפשרות כי האוכלוסייה שממנה מוצאם של אנשי ג'ו/הואנסי, אנשי הקויסאן, הייתה אוכלוסיית ההומו ספיינס הגדולה ביותר, ואף לא סבלה מצמצום במספר חבריה כמו שקרה לאוכלוסיות אחרות ב-100 אלף השנים האחרונות.

נמיביה, מדבר, בושמנים

לכאורה, אין הרבה במדבר של נמיביה, ארצה של חברת השפע המקורית. תצלום: ז'אן ווימרלין

עובדה זו –  בשילוב העובדה כי חברות ציידים ולקטים אחרות שתועדו היטב, מאנשי המבֶּנדג'י בא-יאקה בקונגו ועד אנשי האגטה בפיליפינים (שהאב הקדמון המשותף להם ולג'ו/הואנסי חי לפני כ-150 אלף שנה) היו שוויוניות גם הן –  מעלה את האפשרות כי אבותיהם הישירים הקפידו, קרוב לוודאי, גם הם על חיי שוויון.

בקרב אנשי הקהילה הלקטים, האינטרס האישי מושטר תמיד על ידי צלו, הקנאה –  שבתורה הבטיחה כי כל אחד יקבל חלק הוגן, וכי אלה שניחנו בכריזמה ובכושר "הנהגה" טבעי ינהגו תמיד בשיקול דעת

השוויוניות של אנשי ג'ו/הואנסי לא נולדה מטעמים אידיאולוגיים שאנו מכירים מן המרקסיזם או ה"קומונליזם" הניו אייג'י החולמני של המאה ה-20. הוא לא כלל מניפסט של "קומוניזם פרימיטיבי". זו הייתה פשוט תוצאה טבעית של מגעים בין אנשים הפועלים במפורש למען עצמם בחברה יחידנית מאוד. זה קרה משום שבקרב אנשי הקהילה הלקטים, האינטרס האישי מושטר תמיד על ידי צלו, הקנאה –  שבתורה הבטיחה כי כל אחד יקבל חלק הוגן, וכי אלה שניחנו בכריזמה ובכושר "הנהגה" טבעי ינהגו תמיד בשיקול דעת. דוגמה משובחת לכך היא המנהג "להעליב" את בשר הציידים.

ציידי ג'ו/הואנסי מיומנים נדרשו להיות בעלי עור עבה. משום שבעוד שהצלחה מרשימה במיוחד בציד הייתה תמיד סיבה לחגיגה, הצייד עצמו זכה לעלבונות במקום למחמאות. כל מי שעמד לקבל נתח מן הציד, ולא משנה מה גודלה של החיה שניצודה, נהג להתלונן כי הבשר אינו מספיק, לא שווה את המאמץ שבגרירתו אל המחנה או שלא יהיה די בשר לכולם. הצייד מצדו, היה מצופה להגיש את הבשר כמעט בהתנצלות.

כולם ידעו, כמובן, את ההבדל בין ציד מוצלח לדל, אבל המשיכו להטיח עלבונות אפילו בעודם בולסים. ציידים לא נהגו לקחת את העלבונות ללב, והמעליבים עצמם עשו זאת בחיוך רחב. זה היה מופע שבו כל אחד גילם את תפקידו, מופע שהייתה לו תכלית ברורה, משום שמתחת לעלבונות המחויכים, הסתתרה מציאות שהיה לה פוטנציאל להתדרדר.

יותר מכל סוג אחר של מזון, לבשר הייתה יכולת לגרום לאנשי ג'ו/הואנסי לשכוח את נימוסיהם, ולכן נדרשה זהירות מיוחדת בחלוקתו. הייתה גם סכנה שציידים מיומנים ונמרצים במיוחד יתחילו לחשוב שאחרים חייבים להם, וכך יופר האיזון השוויוני העדין של החיים ביחד (בקבוצה קטנה של קרובי משפחה). העלבונות הביאו לכך שציידים לא יצטיינו במיוחד, לא יבלטו במיוחד וחלילה לא יחשבו שהם חשובים מאחרים.

אחד הגברים מבני ג'ו/הואנסי הסביר זאת בלשון ברורה ללי, המצטט אותו ב-The Dobe Ju/’hoansi (משנת 1984):

"כשבחור הורג הרבה בשר, הוא מתחיל לחשוב שהוא צ'יף או איש גדול, והוא חושב שכל השאר הם משרתיו או נחותים ממנו. אנחנו לא יכולים להשלים עם זה... ולכן אנחנו תמיד מדברים על בשר כאילו הוא חסר ערך. ככה אנחנו מצננים את ליבו ומעדנים אותו".

הקנטות כאלה לא היו מוגבלות לציידים טובים. הן היו מנת חלקו של כל מי שהתרברב, "חשב את עצמו" או זכה בהון כלשהו. וכל מי שנראה אנוכי, אולי משום שאגר טבק או מזון, היה צפוי למטחים של עלבונות.

ניסיונותיי להבין מדוע אנשי ג'ו/הואנסי מיהרו כל כך לבקר, להקניט וללעוג הניבו תמיד תשובות מהסוג שמזכיר לאנתרופולוגים שנורמות תרבותיות הן נורמות, בדיוק משום שהן מקובלות ואיש אינו מפקפק בהן, ומשום שהן נדמות טבעיות ובלתי נמנעות. בכל פעם ששאלתי, הלעג יוחס פשוט לתחושות של "קנאה", ממש כפי שהענווה שהפגינו ציידים טובים ואנשים אחרים שהיו להם סיבות להתרברב, יוחסה ל"מבוכה". "כאלה אנחנו", נאמר לי שוב ושוב.

גנו, בשר, נמיביה

בשר בנמיביה. תצלום: איוון מוסי

כולם השתדלו מאוד להימנע מלהתבלט באנוכיות או חשיבות עצמית. שלא במפתיע, הדבר הוליד אווירה הרמונית, שנפגמה רק לעתים נדירות ביותר, כשמישהו חש שנעשה לו עוול

כולם נהגו לבקר זה את זה בקנאה בלי הפסקה. קל לעשות זאת כשהחיים החברתיים מתנהלים כולם במרחב ציבורי. הם בחנו היטב מה אחרים אוכלים, איזה רכוש יש להם, מה אחרים קיבלו או נתנו כמתנה והאם גילו נדיבות מספקת. ולרוב, כולם השתדלו מאוד להימנע מלהתבלט באנוכיות או חשיבות עצמית. שלא במפתיע, הדבר הוליד אווירה הרמונית, שנפגמה רק לעתים נדירות ביותר, כשמישהו חש שנעשה לו עוול.

עלבונות ולעג לא היו הכלי היחיד שבאמצעותו ציידים-לקטים שימרו את השוויון. כלי נוסף שנקשר במפורש להבעת קינאה היה "התביעה לשיתוף". בעוד שאנו נוהגים לראות בתביעה מפורשת או ציפייה לקבל משהו השייך לנו גסות רוח, אנשי ג'ו/הואנסי רואים בכך התנהלות תקינה. יותר מזה, בעיניהם, מי שמסרב לבקשה כזו מסתכן בכך שיראו בו אדם אנוכי. התביעה לשיתוף לא הובילה לפריצת גבולות שערערה את מושג הרכוש הפרטי. תביעות לקבל דברים התבצעו בדרך כלל –  אם כי לא תמיד –  בזהירות שקולה. כתוצאה מכך, הרכוש הפרטי כוּבד –  אחרי הכול, ללא רכוש פרטי, איך אפשר ליהנות ממתן או קבלה של מתנה? –  אבל אי-שוויון חומרי תוקן מיד. עם זאת, בעיני אנשים מבחוץ, כמוני, שיש להם לא מעט משאבים, המערכת הזו נראתה מאתגרת, משום שלעתים קרובות אספקת הטבק והמזון שייעדתי לחודש של שהיה בשטח, נגמרה תוך פרק זמן קצר.

הלעג והתביעה לשיתוף היו הביטויים הברורים ביותר של הקנאה, ששימשה כ"יד הנעלמה" בכלכלה החברתית של הג'ו/הואנסי. אולם השפעתה הייתה שונה לגמרי מן "היד הנעלמה" שדמיין אדם סמית ב"עושר האומות" (1776). בעיני סמית, האדם "פועל רק למען הרווח של עצמו", אבל בעשותו כך, יד נעלמה מנחה אותו "לקדם מטרה שהוא לא התכוון אליה". מטרה זו היא, על פי סמית, "קידום האינטרסים של החברה" באורח יעיל יותר מכפי שהאדם יכול היה לעשות, אפילו לו התכוון לכך. סמית האמין כי המסחר והיזמות שמטרתם הגדלת העושר האישי, כשהם מתנהלים ללא הפרעה והסדרה, מובילים לחלוקה היעילה ביותר של כל מה שדרוש בחיים, וכך מקדמים את האינטרסים של החברה כולה.

אף כי היד הנעלמה של סמית עדיין מועלית פה ושם באוב, כלכלנים בודדים בלבד יהיו מוכנים כיום לאמץ אותה כלשונה. סמית עצמו היה בוודאי מן הראשונים להודות שעולם הכלכלה הנוכחי, על נגזרותיו הפיננסיות המפותלות וערך הנכסים התופח ללא הרף, הוא יצור שונה מאוד מעולמם של "סוחרים ורוכלים" שהוא דמיין כשהרהר ביתרונות הלא מכוונים של המסחר המונע מאינטרסים אישיים.

הפרזה, גרגרנות, אלברט אנקר

"הפרזה: חטא הגרגרנות" (1896), אלברט אנקר. תצלום: SIKART, ויקיפדיה

אבל למרבה האירוניה, האופן שבו הקנאה מתפקדת בחברות דוגמת זו של אנשי ג'ו/הואנסי, מעלה את האפשרות כי אף שהיד הנעלמה של סמית אינה ממש מתאימה לקפיטליזם המאוחר, האמונה שלו כי סך האינטרסים האישיים עשוי להבטיח חלוקה הוגנת של "צרכי החיים", הייתה נכונה, גם אם לגבי חברות קטנות יחסית. אצל הציידים-מלקטים, סך האינטרסים האישיים הבטיח בסופו של דבר חלוקה שוויונית מאוד של המשאבים, על ידי מניעת סחר לשם רווח, היררכיה, צבירת הון ואי שוויון חומרי משמעותי.

הדגש הזה על מעמדה של הקנאה בחברת הג'ו/הואנסי עלול ליצור רושם שמדובר בחברה שאנשיה מתנהלים בשוויון שלא מרצונם ומתקיפים זה את זה ללא הרף –  והדבר רחוק מאוד מחיי היומיום שלהם, המלאים פטפטת עולצת וחיבה הדדית. אנשי ג'ו/הואנסי אמנם אינם מתגמלים שוויון, אבל הם מודעים מאוד ליתרונות הרגשיים והחברתיים של שיתוף, שיתוף פעולה והרמוניה. בין השאר מדובר בתחושת שייכות עמוקה, המתוארת יפה כל כך על ידי לורנה מרשל ((Marshall באתנוגרפיה הקלאסית שלה The !Kung of Nyae-Nyae (משנת 1976). ואפילו כשאנתרופולוגים נטו להתמקד ביתרונות החומריים של השוויון ביצירת רשתות המסייעות לאנשים הנמצאים בסכנה חומרית, התברר כי ליתרונות הרגשיים שנבעו מן הקשרים ההדוקים שקשרו אנשים בתוך הקהילה ובין קהילות היה משקל חשוב יותר.

שלא במפתיע, קנאה מהווה עדיין את הסיבה העיקרית לחיכוכים בקרב אנשי ג'ו/הואנסי בנמיביה כיום, שבה אי השוויון גדול מאי פעם בעבר, משום שלחלקם יש משרות או גישה למקורות כמו קצבאות, שאין לאחרים. הקנאה אורבת בשקט בין צללי החיים החברתיים, ומזכירה לכולם את נוכחותה כשאנשים מתווכחים או רבים. כדי להגביל את הקנאה לרקע חייהם בלבד, אנשי ג'ו/הואנסי ממשיכים להדגיש את חשיבותם של נימוסים וענווה ומתאמצים מאוד להימנע מלגרום לאחרים תחושת קיפוח.

השוויון ששירת היטב את אנשי ג'ו/הואנסי ואבותיהם, מציב בפניהם כיום אתגר. הם הקבוצה הענייה והמודרת ביותר מכל קהילותיה של נמיביה. אבל הם עדיין אינם חשים בנוח להציב מישהו מחבריהם בעמדת הנהגה, ואלה הלוקחים על עצמם את התפקיד באורח לא רשמי, עושים זאת בלית ברירה, בידיעה שהם ייבחנו בקפידה ולעתים יזכו לביקורת אכזרית. כתוצאה מכך, הם רחוקים מלהיות מיוצגים כראוי במוסדות המדינה, אשר לרוב מתעלמים מהאינטרסים שלהם. רבים מאנשי ג'ו/הואנסי גם תלויים כעת בכלכלת המזומנים (בעיקר ככוח עבודה זול) המתנהלת בצורה היררכית עם מערכות ניהול, והם אינם ששים לקחת על עצמם תפקידי ניהול או תפקידים שיכריחו אותם לכפות את החלטותיהם ולהפעיל סמכות על אחרים.

אי שוויון מתגלה שוב ושוב כתמריץ חזק יותר לפעילות פוליטית מעוני מוחלט, ומפגני עושר בוטים מסוגלים לעורר זעם אימתני במי שנדמה כי הם בני מעמד בינוני מסופקים

הקנאה אמנם מילאה תפקיד מועיל בחברות מצומצמות כמו זו של הג'ו/הואנסי, אך קשה לדעת אם היא מועילה באותה מידה בחברות מורכבות והיררכיות יותר. מה שברור הוא שהרגשות המתעוררים ממלאים תפקיד משמעותי בעיצוב הבחירות הכלכליות וההשתייכות הפוליטית שלנו.

למרות זאת, חשוב להבין את התפקיד המלכד של הקנאה בחברות שבטיות. ההבנה הזו מציעה תובנות לאופן שבו מה שנראה לנו כחטא משחית שרד את הברירה הטבעית, ומזכירה לנו שלתחושת ההוגנות שלנו יש קרוב לוודאי מרכיב גנטי חזק. וחשוב מכל, כנראה: היא מסייעת לנו להבין למה אי שוויון מתגלה שוב ושוב כתמריץ חזק יותר לפעילות פוליטית מעוני מוחלט; למה מפגני עושר בוטים מסוגלים לעורר זעם אימתני במי שנדמה כי הם בני מעמד בינוני מסופקים, ולמה דמגוגים מצליחים כל כך כשהם מציבים את עצמם כאויבי "האליטה" –  האמיתית והמדומיינת כאחת.

למבורגיני, ניקור עיניים

מכונית חונה ברחוב בשיקגו. תצלום: קווין בהגט.

אי שוויון הוא נושא החוזר על עצמו בניתוחים ההולכים ומתפשטים של הלך הרוח הקודח ההולך ואוחז לאחרונה בדמוקרטיות המבוססות באירופה ובארצות הברית. הנטייה לאי שוויון הולך וגדל –  למרות תנאי חיים בסיסיים המשתפרים לאין ערוך –  עומדת במוקד ניתוחים חשובים שנעשו על ידי מספר כלכלנים עכשוויים נחשבים ביותר, מתומא פיקטי ועד ג'וזף שטיגליץ.

אך אפילו אם הפער בין עשירים לעניים (וחשוב מזה, בין העשירים-להחריד לכל השאר) לא התרחב מאוד מאז שנות השמונים, אי השוויון בולט היום יותר מבעבר. אנחנו ניצבים מול זרם כמעט בלתי פוסק של התרברבויות ראוותניות בתקשורת המשודרת וברשתות החברתיות כאחד. ובעוד הדבר מספק השראה לאחדים ורכילות עולצת לאחרים, הוא גם מייצר סוג של טינה שבעבר הציתה מהפכות. הניסוי ה"קומוניסטי" הגדול בשוויון אמנם הוכתר בכישלון, אבל אפשר שהטכנולוגיה תספק לנו תמריץ טבעי ליצירת מודעות עצמית הקשובה לקנאה, כמו זו ששימרה את השוויון המוקפד המאפיין את חברות הציידים-לקטים, ואשר הבטיחה את שגשוגן במשך תקופה ארוכה באורח כה יוצא דופן.

 

ג'יימס סוזמן (Suzman) הוא אנתרופולוג, העומד הראש קבוצת המחקר והתמיכה Anthropos בקיימברידג', בריטניה. ספרו האחרון  Affluence Without Abundance: The Disappearing World of the Bushmen ראה אור ב-2017.

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

תמונה ראשית: בושמנים "סאן", בני ג'ו-הואנסי, במהלך ציד בשמורת נייה-ייה בנמיביה. תצלום: David Cayless, אימג'בנק / גטי ישראל

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי ג'יימס סוזמן, AEON.

תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

17 תגובות על כלכלת גיבורי החיל

01
דולי

מאמר מפליא, מרתק ומקורי מאוד: לא אידיליה של חוסר קנאה, אלא התמודדות מתוחכמת איתה, לטובת הכלל. קבוצה כזאת, אם תדע על כמה מסיפורי התנ"ך או מהמיתולוגיה היוונית בטח תגחך מתוך רחמים.

במשפט אחת הם אומרים:

"אם פגש בך מנוול זה משכהו לבית המדרש" (חז"ל)

לעומק זה אומר: אנחנו חלשים מול המידות הרעות שלנו, ולכן תנצלו אותם בחכמה, תרכבו עליהם להשיג את המטרה התבוני והמוסרי שלכם.

05
אחד

איזו התרפסות פתטית של אדם מערבי בפני האידיליה האקזוטית, אפשר לחשוב שאנחנו במאה ה17. אני בטוח שהחיים בחברה כזו הרבה יותר מורכבים ממחקר של אנתרופולוג כלשהו שבדק ומצא ש'כולם מסופקים'. מסר כל כך פשטני שבלי מעמדות ורכוש אין קנאה, אין שנאה ומלחמות. אבל כמובן שאין מדע , אין טכנולוגיה ואין פילוסופיה לכולם עניים ונזקקים באותה המידה. שלא לדבר על כך שברגע שבאה חברה תחרותית , כמו האירופאים הם לא החזיקו שתי שניות.

06
גילי

יש לי זכרון של חברה מסורתית, כמעט בימי הביניים, שיום אחד באה מולה חברה עם מדע, טכנולוגיה ופילוסופיה, חברה תחרותית מאוד ואירופית, ואכן ששה מיליונים מתוך בני החברה המסורתית לא החזיקו שתי שניות. האם טורפנות בחסות מדע וטכנולוגיה זה האס החדש בשרוול של הימין?

אחד,
נדמה לי שאף אחד לא מדבר על חזרה לעולם כזה. יש כאן פשוט עקיצה לנוכח העובדה שהם עובדים הרבה פחות שעות מאיתנו. גם אני הייתי שמח לחזור כל יום בארבע הביתה, לצאת עם הילדים ולכייף. דרך אגב זו גם שאלה כלכלית שאיכשהו כלכלנים משתמטים ממנה והיא מדוע בשנים האחרונות מספר שעות העבודה עולה? צמיחה לכאורה הייתה אמורה להתבטא בגידול ברווחה ולכן בפחות שעות עבודה. בפועל אנחנו עובדים יותר שעות ולא מצליחים לקנות דירה.

לגילי,
הציור של היהודים כחברה ימי בינימית פשוט איננו מדויק היסטורית. ערב מלחמת העולם השניה היתה המסורת היהודית בקריסה מוחלטת בפולין. מתוך 18 נציגים יהודיים בסיים הפולני ב1939 היה רק אחד נציג של אגודת ישראל. כל השאר היו בונד או ציונים. התאוששות החרדים החלה אחרי מלחמת העולם השניה בעקבות השתלבותם במדינת הרווחה וגם בעקבות השואה שהחזירה את היחודיות היהודית.

12
Mosheshy

תומך בדברי דולי.

וְרָאִיתִי אֲנִי אֶת כָּל עָמָל וְאֵת כָּל כִּשְׁרוֹן הַמַּעֲשֶׂה ,כִּי הִיא קִנְאַת אִישׁ מֵרֵעֵהוּ .גַּם זֶה הֶבֶל ,וּרְעוּת רוּחַ.

שאנשים לא מבינים מהי חשיבה, תמיד תראו אותם מקשים: מה נחזור לימי,,,,,,,,,,,?!

כל חשיבה מתחיל מהיסודות. ולכן כל חושב\הוגה\פילוסוף\משורר\סופר ידבר על היסודות.
שנותנים לנו כזה מאמר כנ"ל, זה לא אומר שנחזור לשם, זה אומר מהן היסודות. שתבין את היסודות תתנהג בהתאם.

אני אתן שני דוגמאות משם תבין את השאר.
אם כל חזיר יבין שחזרנו לארץ ישראל בכדי להחזיר לעצמינו את הטבע. הוא לא יהיה מסוגל מצפונית רציונלית לקחת מזוג צעיר משכורת שלימה על הזכות שלהם לישון בארץ ירושתם.
אותו דבר לגבי משאבי הארץ. הוא לא יהיה מסוגל לגזול רווקים ורווקות מההורים בחינם ובכפיה (חוק גיוס חובה) בכדי להגן על אסדות הגז של משפחת תשובה. או להגן על קנייניו של המשכיר שלו בזמן שלהוריו של הרווק אין קניינים.

עוד דוגמא:
לווה ומלווה. אפשרי אך ורק בכסף מחזורי. ביצירת הכסף אין לווה ומלווה כי יצירת הכסף היא משאב ציבורי. ואם יצירת הכסף הוא על חוב = בנקאות ברזרבה חלקית אם בכלל ?! בוודאי שאין כאן לווה ומלווה.
אז אייך 1, הבנק לוקח ריבית על יצירת הכסף 2, אייך הבנק לוקחת את היזמות שלי או את העסק או את הדירה (אם כשלתי בהסדר התשלומים בזמן), בזמן שהוא לא מלווה לי כלום הוא רק יצרן של המשאב הציבורי.

עוד דוגמא:
הצוו של לא תגנוב, הומצאה ביחד אם המצאת הקניין והירושה הקבילים.
שאין לאדם קניין, מותר לו לגנוב. שזה אומר אין לך קניינים.
יוצא שקניין אפשרי אך ורק בתנאי שזולתך מקבל על עצמו את הצוו של לא תגנוב. ולמה שזולתך יקבל על עצמו דבר שכזה ועוד ימות מרעב ?
התשובה היא שהקניין קביל אך ורק שיש לכל אדם - פלוס כל נולד על ידי ירושה - קניין.

בכדי שלא נהיה דוגמטיים ושתבין את היסודות של החשיבה האנושית, מספרים לך סיפור. למשל הסיפור המקראי מספר את הסיפור הזה.
מי שמספר את הסיפור המקראי רוצה לחזור לשם ? בוודאי שלא הרי הסיפור עצמו דורש התפתחות דורית.
היא מספרת לנו את הסיפור הבסיסי בכדי שלא נהיה דוגמטיים ונבין למה תמיד מוסר בני אנוש מופרת במחזוריות והורגת מיליוני בני אדם בדרך.

14
אבי ט.

אין במאמר תשובה לכמה שאלות ברורות.
א. מה אורך החיים הממוצע בחברה הזו? כמה תינוקות/זקנים/נשים הרות מתו? כמה חלו וסבלו?
ב. האם אפשר לתחזק חברה גדולה בצורה זו? בירושלים לדוגמא חיים היום 700,000 איש. אם היו לקטים ציידים, אולי אלף איש יכלו לחיות באותו שטח. אין פלא שאפשר לעבוד הרבה פחות שעות. פשוט חיים מהטבע.
ג. האם החברה הזו יצרה נכסי תרבות/רוח כלשהן? האם יש לה כתב?
כל עוד שאין תשובות ברורות לשאלות שהעליתי, נראה העניין מוזר

15
אורי

הבושמנים הם כמובן לא "החברה האנושית המצליחה ביותר בהיסטוריה", אלא אחת החברות האנושיות הנחשלות ביותר בהיסטוריה, פחות או יותר לפי כל מדד אפשרי. תנאים גיאוגרפיים ייחודיים אמנם איפשרו להם לשרוד בתור ציידים לקטים בזמן שרוב כדור הארץ נכבש על ידי אימפריות חקלאיות, אבל זה לא הופך אותם למוצלחים, אלא למוזרים. מחוץ לנישה שלהם לא היה להם סיכוי לשרוד בתחרות אל מול חברות של רועים וחקלאים, אשר כבשו בסערה את יבשת אפריקה באלפי השנים האחרונות. וכמובן, גם חברות מערביות פיתחו מנגנונים דומים ומוצלחים לא פחות.

16
ערן

מעניין שהשבטיות המדוברת חלה גם אצלנו בבית, אמנם אולי לא בהרמוניה המתוארת, אך כשחושבים על כך קנאה בין אחים מביאה ברוב המקרים לכך שמשאבי ההורים יחולקו באופן שווה.

17
חיים

1. מאוד מעניין. ומעלה מחשבות לגבי חברות אחרות, כמו למשל הקיבוץ - איך זה שהקיבוץ לא החזיק מעמד? ואולי הסיפור של הקיבוץ לא מת, ותהיה התחדשות. אילו הייתי קיבוצניק הייתי בודק במה הבושמנים הצליחו. יש גם דימיון לקבוצות בציבור החרדי, שמגנות את צבירת הרכוש.
2. כמובן ש700,000 בושמנים לא היו יכולים להסתדר בירושלים על צייד ולקט. בתור ירושלמי, אני מעריך שהם לא היו מסתדרים כאן גם בשום צורת חיים אחרת. שם מדבר, פה ג'ונגל. גם אנחנו לא מסתדרים.