כל הגזענים גזענים

האשמות בגזענות מוטחות מכל עבר. אבל האם כל ההכללות שגויות? כיצד נדע אילו ראויות ואלו פוגעניות ושגויות? ומה עושים עם סטריאוטיפים?
X זמן קריאה משוער: חצי שעה

רוסים אוהבים וודקה וטובים במתמטיקה. אתיופים רצים מהר ואוכלים אינג'רה. יהודים אוהבים כסף והם חכמים. פרסים הם קמצנים ועשירים. ירושלמים הם שמרנים. אמריקנים הם חומרניים ואינם אומרים את מה שהם חושבים באמת... אנחנו שומעים, חושבים ואומרים הכללות בלי סוף. האם כולן פסולות? אם נציג באופן מעט קריקטורי את הדעות הנשמעות ברחוב, יש מי שחושבים שכל הכללה על אנשים היא ביטוי של גזענות ולכן פסולה. לדעתם, כל בני האדם שווים ומכך נגזר שאסור לנו לייחס תכונות, במיוחד אם הן שליליות, על בסיס שיוך קבוצתי. לפי דעה אחרת, ישנן הכללות אמתיות, ומכיוון שכך, איננו צריכים לפחד לומר אותן. לפי עמדה זו, אסור לנו לפחד לומר אמת גם אם היא כואבת ופוגעת. אז מי צודק?

גזענות והכללות פוגעניות

נתחיל מהטענה שכל ההכללות פסולות משום שהן מופע של גזענות. ישנן מספר בעיות בעמדה הזו. קודם כל, ישנן הכללות שבברור אינן גזעניות וגם אינן פסולות. למשל, ישנה קבוצה של אנשים שהם טובים בשחמט, נכנה אותם "השחמטאים". אם מישהו יטען שכל השחמטאים טובים בשחמט, זו אמנם הכללה אבל היא אינה צריכה להפריע לאיש, ולא רק משום שהיא עוסקת בתכונה שנתפשת כחיובית. נטייה לגנוב היא תכונה שלילית לכל הדעות. אין שום בעיה לטעון שכל הגנבים נוטים לגנוב. מה שמשותף לשתי ההכללות הללו הוא ששתיהן טריוויאליות ובמהותן הן הכרחיות לוגית. אז אולי כל ההכללות גזעניות חוץ מהכללות טריוויאליות?

המילה "גזענות" היא מילה עמומה ואין לה מובן מוסכם, מה גם שלא רק הכללות גזעניות פסולות, ואפילו לא ברור שכל ההכללות על בסיס גזע הן פסולות

ישנן שתי בעיות בגישה הזו. ראשית, המילה "גזענות" היא מילה עמומה ואין לה מובן מוסכם. שנית, לא רק הכללות גזעניות פסולות, ואפילו לא ברור שכל ההכללות על בסיס גזע הן פסולות. כדי לשפוט, נצטרך לשאול את עצמנו מה הסיבה לכך שהכללות גזעניות הן פסולות.

אוקלהומה, ג'ים קרואו, גזענות, אפליה

עמדת מי שתייה ל"צבעוניים" בתחנת רכבת קלה באוקלהומה סיטי, אוקלהומה (1939). תצלום: ראסל לי, ויקיפדיה

מהי גזענות? נוהגים להבחין בין מובן צר למובן רחב של המושג. במובנה הצר, גזענות היא התפישה שלפיה בני אדם מחולקים לסוגים המכונים "גזעים", כפי שבעלי החיים מחולקים למינים, וגזעים אלו שונים לא רק בצבע עורם, גובהם ותווי הפנים שלהם, אלא גם בתכונות האופי וביכולות החשיבה. דוגמאות לגזענות במובן הצר הן הגזענות הנאצית, שטענה לעליונות הגזע הארי, וגזענות של תנועות עליונוּת לבנה, כמו חוקי ג'ים קרואו בדרום ארצות הברית ושלטון האפרטהייד בדרום אפריקה, שטענו לעליונות האדם הלבן. אלא, שפעמים רבות כשמדברים על גזענות, במיוחד בהקשר הישראלי, הכוונה היא לתופעה רחבה יותר של תפישה מכלילה של קבוצות. אבל אילו הכללות קבוצתיות נחשבות לגזענות במובן הרחב? האם מי שחושב שיהודים אוהבים כסף הוא גזען? ומה אם הוא חושב שזו אינה תכונה גנטית אלא תכונה תרבותית? ומה לגבי מי שמיחס תכונה לבני דת או לאום, ולא לגזע? ומה אם התכונה חיובית, למשל, אם יש מי שחושב שרוסים טובים במתמטיקה, האם זו גזענות? לשאלות הללו אין תשובה מוסכמת.

בדרך כלל, מי שמואשמים בגזענות באמת ובתמים אינם תופשים את עצמם כגזענים

ישנה מוסכמה חברתית שלפיה גזענות היא תופעה פסולה, אבל אין מוסכמה חברתית הקובעת אילו מההכללות הללו הן פסולות ואיזו מהן נחשבת גזענית. לכן, בדרך כלל, מי שמואשמים בגזענות באמת ובתמים אינם תופשים את עצמם כגזענים. קחו למשל את הדיונים על פסילת מתמודדים לכנסת מטעם מפלגת עוצמה יהודית בשל גזענות. אותם מתמודדים לא טענו להגנתם שבמדינת ישראל ראוי לכבד גם דעות גזעניות. הם טענו שהעמדות שלהם אינן גזעניות. אנשים נוטים לפרש את המונח גזענות באופן צר או מרחיב, כדי להתאים לתפישתם.

המושג גזענות הוא דוגמה לתופעה רחבה, שאותה כינה הפילוסוף וו. בי. גיילי (W. B. Gallie) "מושגים שנויים במחלוקת באופן מהותי". אלה מאופיינים בכך שהם גורמים לאנשים להתווכח ללא הפסקה על משמעותם. גיילי מציג לדוגמה את המושג "דמוקרטיה", הרלוונטי גם כיום. בחברה שלנו ברור לכולם שהתואר "דמוקרטי" הוא תיאור חיובי של משטר. אבל מהי בדיוק דמוקרטיה? כשמשמאל רוצים להעצים את כוחו של בית המשפט העליון לעומת הכנסת, עולה מימין האשמה בחוסר דמוקרטיות, מתוך הנחה שדמוקרטיה מתאפיינת בהחלטה של רוב ייצוגי. כשהימין רוצה להעצים את כוחה של הכנסת לעומת זה של בית המשפט העליון, הוא מואשם משמאל בחוסר דמוקרטיות, מתוך הנחה שדמוקרטיה מתאפיינת ביחס שוויוני ומכבד לכל אזרח, וכי מיעוטים דורשים את הגנת בית המשפט מפני הרוב. אם נצביע בפני הצדדים על כך שהם משתמשים במילה "דמוקרטיה" במובנים שונים, הדבר לא יגרום לוויכוח לשכוך.

הדוגמה השגורה לגזענות היא הנאציזם. אבל על מה בדיוק שמים את הדגש בהשוואה כזו? על החלוקה של בני אדם לגזעים טבעיים? על האמונה שגזע מסוים הוא סוג עליון של אדם? או על המוכנות לשלוח בני אדם לתאי גזים?

דבר דומה קורה ביחס לגזענות. בחברה שלנו מוסכם שגזענות היא פסולה. ישנן דוגמאות לגזענות המשמשות אותנו תכופות לשם השוואה, שהמרכזית בהן היא הנאציזם. אבל על מה בדיוק שמים את הדגש בהשוואה כזו? על החלוקה של בני אדם לגזעים טבעיים? על האמונה שגזע מסוים הוא סוג עליון של אדם? או על המוכנות לשלוח בני אדם לתאי גזים? אין דרך מוסכמת להשתמש במונח גזענות. לתפישתי, ויכוח על פירושה של מילה, ובכלל זה המילה ״גזענות״, עלול לטשטש את הגבול בין ויכוח מילוני עקר לבין ויכוח מוסרי על השאלה אילו התנהגויות ראויות ואילו מגונות. כאן אנחנו מעוניינים בשאלה המוסרית ואיננו מחפשים הגדרה מוסכמת למילה "גזענות".

במובנה הצר, ברור לכולנו שגזענות היא פסולה, אבל למה בדיוק? מה רע בתפישה שלפיה בני אדם מחולקים לגזעים, שאחד ממנו הוא הגזע הארי ויש לו תכונות נעלות יותר משאר הגזעים? אפשר להבין למה גרמנים בסוף המאה ה-19 וראשית המאה ה-20 חשבו שהם שייכים לגזע עליון. הם הסתכלו על ההישגים של האירופאים והשוו אותם להישגים של חברות אחרות שהכירו. כמעט כל מה שנתפש בעיניהם כקדמה אנושית התחיל באירופה. אך טבעי היה לחשוב שהסיבה לכך היא שמדובר בסוג עליון של בני אדם. לא כך? לא כך. אמנם מפתה היה לחשוב כך, ולכן המונים נסחפו אחרי אידיאולוגיות גזעניות. אבל, ההצדקה הזו של גזענות מבוססת על ברירת ראיות, תוך התעלמות מאחרות. למשל, רוב האירופאים היו עדיין בורים. הממציאים הגאונים היו תמיד אחוז קטן מהאוכלוסייה, ובתקופות אחרות, היו ממציאים באותו קנה מידה בסין, בעולם המוסלמי, בפרס. ואת כל זה ידעו גם במאה ה19.

מה רע בגזענות במובן הצר? ראשית, היא מבוססת על הנחות שקריות. זה לא נכון שקבוצת האנשים השייכת לגזע הארי היא בעלת תכונות טבעיות טובות יותר. שנית, הנחות אלו משמשות בתוך מערך הצדקות להתנהגויות ציבוריות ומוסדיות מפלות ופוגעניות. גזענות זו שימשה להצדקת עבדות ממוסדת של בני אדם והשמדה המונית. התפישה שלפיה בני גזעים מסוימים הם נחותים יותר, מובילה להתייחסות אליהם כאל ראויים פחות לכבוד, בעלי זכויות פחותות, כמי שאין לקחת באותה הרצינות את צרכיהם ומאווייהם. שתי הבעיות הללו, השקר והצדקת יחס פוגעני, הן בעיות מרכזיות גם כשחושבים על הכללות שאינן גזעניות במובן הצר.

גארי קספרוב

ארמני, יהודי ורוסי, וגם טוב בשחמט: גארי קספרוב. תצלום: Juerg Vollmer / maiak - The Newsroom of Eastern Europe

טעויות שיטתיות

נחזור אל שאלתנו, אלו הכללות בנוגע לבני אדם הן פסולות ולמה? לכאורה, התשובה המתבקשת היא שמותר וראוי להכליל אם ורק אם ההכללה היא אמיתית, ויש לגנות הכללות שאינן אמתיות. אלא שלגישה זו ישנן שתי בעיות. הבעיה הראשונה היא שלא תמיד ברור לנו מהי האמת. הבעיה השנייה היא שלא כל אמת ראויה שתיאמר בכל הקשר.

חשיבה בסטריאוטיפים

הפסיכולוגים דניאל כהנמן ועמוס טברסקי זכו בתהילה עולמית וכהנמן בפרס נובל לכלכלה גם בזכות מחקריהם הרבים שעסקו בטעויות חשיבה שיטתיות של בני אדם ובמיוחד בטעויות בחשיבה סטטיסטית. ממחקריהם עולה כי המוח שלנו משתמש בקיצורי דרך, שבדרך כלל משרתים אותנו נאמנה, אבל לקיצור הדרך יש מחיר: טעויות שיטתיות. הרעיון הזה תקף להכללות שלנו ביחס לקבוצות אנושיות. אחת הסיבות לכך היא שאנחנו חושבים בסטריאוטיפים ("הֶטְפֵּסים" בעברית).

חשיבה בסטריאוטיפים מקלה עלינו. במקום לזכור מידע סטטיסטי מדויק, אנחנו מייצרים סטראוטיפים של אנשים

חשיבה בסטריאוטיפים מקלה עלינו. במקום לזכור מידע סטטיסטי מדויק, אנחנו מייצרים סטראוטיפים של אנשים. איננו חושבים "67% מהישראלים חצופים". אנחנו פשוט חושבים "ישראלים הם חצופים". איננו מאחסנים במוח את הנתון "64% מהרוסים שפגשתי אוהבים וודקה". אנחנו זוכרים רק ש"רוסים אוהבים וודקה". כאילו שבמוח יש לנו תגית "רוסים" ותגית "וודקה", והוא מקשר בין השניים בלי לאחסן את הפרטים המדויקים. בדרך כלל השיטה הזו עובדת. אם אני מתכונן לארח יוצאי רוסיה, יהיה הגיוני להציע להם וודקה כמשקה חריף. אף שלא כל הרוסים אוהבים וודקה, שיעור הרוסים שאוהבים וודקה גדול מספיק, כדי שבהקשרים שבהם המידע הזה רלוונטי, הגיוני שהמוח יעשה את הקישור. העדפות השתייה של אורחים אינה, על פי רוב, שאלה חשובה מאוד. קיצור הדרך הזה נעשה קריטי ותורם להישרדות שלנו, כשאנחנו בסכנה וצריכים לשפוט בזריזות האם אדם לא מוכר שעומד מולנו צפוי לעזור לנו או לשלוף סכין.

דרך הפעולה הזו של המוח משתקפת בצורה שבה אנחנו מדברים. אנחנו משתמשים לרוב במשפטים גנריים, משפטים נטולי כמת, אף שמשמעותם של משפטים כאלה היא חמקמקה. השוו את המשפט "לסוסים יש ארבע רגליים" למשפט "לכל הסוסים יש ארבע רגליים" או למשפט "לרוב הסוסים יש ארבע רגליים". לאחרונים יש כמת, מילה שאומרת לנו על כמה מהסוסים הטענה אמורה לחול, ולכן קל לנו לומר אם הטענה שקרית או אמתית – לרובם יש ארבע רגליים, אך לא לכולם. לעומת זאת למשפט גנרי כמו "לסוסים יש ארבע רגליים" קשה יותר לומר מה נדרש כדי שיהיה אמיתי. אופן הדיבור שלנו הוא כזה שאנחנו נוטים ליחס תכונה או מעשים לאוכלוסייה שלמה, גם אם הם מתאימים רק לרובה או אפילו לחלק קטן ממנה. למשל, עיתונאים עשויים לכתוב ש"שפני סלע נושאים את מחלת הלישמניה", והטענה הגנרית תיחשב אמיתית, גם אם רוב שפני הסלע כלל אינם נושאים את המחלה. אפשר להבין למה בהקשרים רגילים, מספיק שיהיה לנו בזיכרון קישור בין שפן סלע למחלת הלישמניה, ואיננו צריכים לשמור את המספרים המדויקים. אם אנחנו רוצים להימנע מלישמניה, כדאי שנרחיק את שפני הסלע ממקומות יישוב, גם אם רוב שפני הסלע אינם נושאים את המחלה.

מוטב שנכיר בכך שסטריאוטיפ מבוסס כמעט תמיד על דבר מה במציאות. ועדיין, סטריאוטיפים גורמים לנו לטעויות

זו אינה צורת חשיבה שאנחנו יכולים פשוט להימנע ממנה, וככל הנראה גם לא כדאי לנו, כי היא מסייעת לנו בהקשרים שגרתיים רבים. אז מה הבעיה? ישנן מספר בעיות, אבל כאן אדבר על דרכים שבהן חשיבה סטריאוטיפית גורמת לנו לטעות. יש נטייה לחשוב שהבעיה בסטריאוטיפים היא שאין קשר בינם לבין המציאות. לדעתי, מוטב שנכיר בכך שסטריאוטיפ מבוסס כמעט תמיד על דבר מה במציאות. ועדיין, סטריאוטיפים גורמים לנו לטעויות, כי הקשר בין מה שהסטריאוטיפ מבוסס עליו לבין מה שאנחנו מסיקים מהסטריאוטיפ הוא הרבה פעמים לקוי.

סקוטי, חמת חלילים

ידועים בכשרונם בנגינה על חמת חלילים ובנדיבותם. תצלום: לוקרסיה קרנלוס

הטיות בחירה

אחת הבעיות בסטריאוטיפים היא שאנחנו מתייחסים לסטריאוטיפ כאילו הוא מייצג את הקבוצה או לפחות את רוב הקבוצה, בעוד שלעתים קרובות אין זה כך.

נניח שאנחנו תיירים שבאים לישראל לראשונה ומנסים להבין מה טיבם של יושבי הארץ. איננו יכולים להכיר את כל אזרחי ישראל. אנחנו נוטים לחשוב שנוכל ללמוד מהקבוצה המצומצמת שאנחנו פוגשים על השאר. לו קבוצת האנשים שהתיירים פוגשים כאן הייתה נבחרת באופן אקראי והייתה מספיק גדולה, סביר שאכן הייתה מייצגת היטב את כלל האוכלוסייה. אלא שעל פי רוב זו אינה קבוצה אקראית. תיירים פוגשים נהגי מוניות, מדריכי תיירים ועובדי מלונות. הם עשויים לא לפגוש כלל רופאים, עורכי דין, אמנים ופעילים חברתיים. מה יהיה הסטריאוטיפ של הישראלי שתייר כזה יגבש? סביר להניח שהוא לא יהיה מייצג. כשמגבשים הכללה מוטעית על קבוצה, על פי מדגם שלא נבחר אקראית, נתקלים בהטיית בחירה.

יהודים חיו בדרך כלל בגטאות, ונוצרים רבים פגשו בהם רק כשנזקקו להלוואה. היהודים בלטו בכך שעסקו בבנקאות (ובהלוואה בריבית) ולא פלא שנולד להם דימוי של רודפי בצע

הטיית בחירה עשויה להסביר חלקית סטריאוטיפים אנטישמיים. נוצרי באירופה של ימי הביניים לא פגש יהודים מדי יום. היהודים חיו בדרך כלל בגטאות, ונוצרים רבים פגשו בהם רק כשנזקקו להלוואה. היהודים בלטו בכך שעסקו בבנקאות (ובהלוואה בריבית) ולא פלא שנולד להם דימוי של רודפי בצע.

הטיית בחירה משפיעה גם על הסכסוך הישראלי-פלסטיני. מתי ישראלים פוגשים פלסטינים? הם פוגשים פועלי בניין פלסטינים והם שומעים על פלסטינים בחדשות, בעיקר בהקשרים אלימים – פיגועים, טילים, הפגנות אלימות. מספר פועלי הבניין אמנם גדול ממספר המפגעים, אבל פיגועים מותירים רושם עז יותר. הם טעונים רגשית וזוכים ליותר תשומת לב. וכך נוצר סטריאוטיפ: פלסטינים מבצעים פיגועים. אבל, הקבוצה הזו אינה מייצגת. בחדשות לא מדווחים על פלסטיני שעובד בחנות כל חייו ומגדל את ילדיו, או על פלסטיני שרועה כבשים או עזים ומעולם לא הזיק לאיש. גם לא על מורים בבתי הספר, אנשי עסקים או אמנים. אותם, ישראלים אינם פוגשים. הסטריאוטיפ מתגבש בהתאם. קשה למצוא נתונים מדויקים על מספר הפלסטינים שביצעו פיגועי טרור. בואו ננסה לאמוד את מספר הפלסטינים שגרים באזור יהודה ושומרון הוא אזור הגדה המערבית. בשנים הכי קשות, כמה מהם ביצעו פיגועים? עשרות? אולי מאות? איזה אחוז הם מתוך 3 מיליון פלסטינים שחיים באזור? אני בספק אם מדובר אפילו באחוז אחד מהאוכלוסייה.

גם פעילי שלום חשופים להטיית בחירה. ישנה קבוצה מצומצמת של ישראלים פעילי שלום, הפוגשת פלסטינים באופן יזום. הפעילים הללו פוגשים מורים, אנשי עסקים ואמנים. אצלם מתגבש סטריאוטיפ שונה. פעילי שלום אינם פוגשים פעילי חמאס או ג'יהאד אסלמי. הם פוגשים רק פלסטינים שמוכנים לפגוש ישראלים. על פי סקר מהתקופה האחרונה, 47% מהפלסטינים תומכים בחזרה למאבק מזוין ולאינתיפאדה. זה אינו רוב, אבל זהו אחוז לא מבוטל שאינו מיוצג בקבוצות שלום. כמה פלסטינים מאמינים שראוי להיפגש עם ישראלים? לא מצאתי נתונים, אבל מקובל לומר שהגישה הרווחת בקרב פלסטינים מתנגדת לנרמוּל היחסים עם ישראלים. אלה אינם הפלסטינים שפוגשים פעילי השלום, כמובן.

ניהול סיכונים

כשאנו מייחסים לקבוצה סטריאוטיפ, אנחנו נוטים לחשוב שהוא מייצג את רוב הקבוצה. אבל, כמו שראינו בדוגמת שפני הסלע והלישמניה, לפעמים סטריאוטיפים מייצגים מיעוט בלבד מתוך הקבוצה. לאופן הפעולה הזה של המוח שלנו ישנו הסבר הגיוני, אף שהוא מוביל לטעויות.

למה הגיוני שהמוח שלנו יעבוד כך? בצבא אומרים "כשיש ספק אין ספק". למה הכוונה? הצבא הוא סביבה מסוכנת. לטעויות עלולות להיות השלכות הרסניות מאוד. לכן עדיף להימנע מסיכונים. אם בדרך פעולה מסוימת יש סיכון של 5% שאמות לעומת סיכוי של 95% שלא יקרה לי דבר, אעדיף דרך פעולה בטוחה יותר. כך בצבא, בשונה מסביבה שבה השלכות של טעות פחות קריטיות. אם אשקיע כסף עודף במנייה הנחשבת למסוכנת, במקרה הגרוע אפסיד כסף. בהקשרים שאינם מסוכנים, לפעמים הגיוני לקחת סיכון. בהקשר של סכנה, המוח שלנו מעדיף ללכת על בטוח.

אפשר להבין למה מי שחוו פגיעה מינית יפחדו מגברים. אמנם, רוב הגברים אינם אנסים, אבל רוב האנסים הם גברים

אפשר להבין למה מי שחוו פגיעה מינית יפחדו מגברים. אמנם, רוב הגברים אינם אנסים, אבל רוב האנסים הם גברים. הדרך של המוח להימנע מפגיעה מינית נוספת היא לקשר בין גברים לאנסים, כלומר לייצר סטריאוטיפ של גבר כאנס, ולהתרחק מכל הגברים. הסטריאוטיפ מבוסס על דבר מה אמיתי, ויש בו היגיון. הבעיה היא שהסטריאוטיפ עלול להוביל לאמונה כי רוב הגברים הם אנסים, וזו טעות. התבנית הזו מאוד נפוצה.

שוטר, כוח משטרה מיוחד

הנה שוטר: תבקשו ממנו עזרה להגיע למקום מסוים, או תעברו למדרכה ממול? תצלום: היזיר קאיה

קבוצתיות

טעויות ייצוג נגרמות גם בשל העובדה שאנו, בני האדם, יצורים קבוצתיים. אנחנו נוטים ואוהבים להיות חלק מקבוצות. גם לתכונה הזו יש הסבר אבולוציוני. הסיכויים של קבוצה שמשתפת פעולה לשרוד גבוהים משל קבוצה שאינה משתפת פעולה. סיכוייה של פלוגה ממושמעת, שכל אחד בה מתמקצע בתפקיד מסוים, ואנשיה מחויבים להגן זה על גבו של זה, גבוהים בהרבה מאלה של יחידה שאינה ממושמעת, שבה כל אחד דואג רק לעצמו. ממילא, הגנים של בני הקבוצה הראשונה יתרבו יותר משל אנשי הקבוצה השנייה. התפקוד שלנו כקבוצה אינו נשען על מחשבה מסודרת, אלא על מנגנון אוטומטי. קחו קבוצת בני 18, שימו אותם באוהל, תנו להם לרוץ ביחד, לעשות תרגילי כושר ביחד, לצאת לשטח ולהתלכלך, ומהר מאוד הם יתחילו לשיר שירי פלוגה, להתגאות בסמל שעל הכומתה ולקרוא אחד לשני "אחי". כשיצאו לקרב מול קבוצה יריבה, כל זה יגדיל את הסיכוי שלהם לשרוד.

קל לנו יותר לראות את החסרונות של קבוצות אחרות מאשר את החסרונות של הקבוצה שלנו. לכן, אנחנו עשויים להאמין שאנחנו טובים יותר, גם אם לא כך הדבר

לנטייה הקבוצתית יש תופעות לוואי. חלקן אינן מזיקות. למשל, אנשים בוחרים באופן אקראי קבוצת כדורגל, מרגישים חלק מהקבוצה, לובשים את מדי הקבוצה ושרים שירי קבוצה, אף שהקבוצה אינה עושה למענם שום דבר ממשי. אבל לנטייה הזו ישנן גם תופעות לוואי מזיקות. אחד המנגנונים שמאפשר לנו להיות קבוצתיים הוא האמונה שהקבוצה שלנו היא טובה יותר מהקבוצה היריבה. זהו שוביניזם. קל לנו יותר לראות את החסרונות של קבוצות אחרות מאשר את החסרונות של הקבוצה שלנו. לכן, אנחנו עשויים להאמין שאנחנו טובים יותר, גם אם לא כך הדבר.

בוודאי נתקלתם ביהודים שחושבים שיהודים הם טובים יותר מאחרים, באמריקנים שחושבים שאמריקנים הם טובים יותר מאחרים, במוסלמים שחושבים שמוסלמים הם טובים יותר מאחרים, באוהדי בית"ר החושבים שבית"ר היא הקבוצה הטובה ביותר ובאוהדי מכבי שחושבים שמכבי היא הקבוצה הטובה ביותר. ברור, לא כולם חושבים ככה, אבל זו גם אינה תופעה שולית.

תכונות שליליות

קהיר, סאו פאולו וניו דלהי הן הערים הגדולות המסוכנות ביותר לנשים, לעומת לונדון, טוקיו ופריס שהן הבטוחות ביותר עבורן. ברור, כמובן, שהסכנה בקהיר, למשל, אינה נובעת מן העצים והאבנים וגם לא מהנילוס, אלא מן האנשים

האם ישנן תכונות שליליות לקבוצות שונות של אנשים? כל תייר יודע שיש מקומות בעולם שבהם נעים יותר לטייל והסיכוי לחוות תקיפה או שוד נמוך מאשר במקומות אחרים. למשל, על פי סקר של חברת רויטר משנת 2018, קהיר, סאו פאולו וניו דלהי הן הערים הגדולות המסוכנות ביותר לנשים, לעומת לונדון, טוקיו ופריס שהן הבטוחות ביותר עבורן. ברור, כמובן, שהסכנה בקהיר, למשל, אינה נובעת מן העצים והאבנים וגם לא מהנילוס, אלא מן האנשים. האם יש בעיה לומר על קהיר שיש בה יותר עברייני מין מאשר בלונדון? אני חושב שלא. האם יש בעיה לומר שעבריינות מינית היא תכונה נחותה, אפילו נחותה מאוד? שוב, אני סבור שלא. הדוגמה הזו מראה שהכללה המזהה תפוצה של תכונה שלילית בקבוצה אנושית אינה תמיד פסולה. ישנן תכונות שליליות, ולצערנו הן לפעמים נפוצות יותר בקרב קבוצה אחת של אנשים לעומת קבוצה אחרת. כל עוד מדובר בתכונה שהיא שלילית בבירור, כמו עבריינות מינית, מתבקש להביע כלפיה יחס שלילי . ליחס שלילי כזה אין מקום כשמדובר בעניין של טעם וריח – למשל, כשריח של מאכלים מסוימים החביבים על קבוצת אוכלוסייה אינו מוצא חן בעינינו, לא ראוי שנייחס בגללו תכונות שליליות לאותה קבוצה, ובוודאי שהדבר אינו מצדיק התייחסות אל בני אדם האוכלים אוכל כזה כאל שווים פחות מאחרים.

סאו פאולו

השדרה המרכזית בסאו פאולו, עיר מסוכנת לנשים, כלומר תושביה מסוכנים, כלומר לא כולם. תצלום: יורי קטלאנו.

לא כל אמת ראוי שתיאמר

פרגמטיקה של שפה והיסקים לא רצויים

הכללות יכולות להיות פסולות אף שהן אמיתיות

אם בחלק הקודם עסקנו בדרכים שבהן הכללות עשויות להיות פסולות בגלל שהן שקריות, בחלק זה נעסוק בדרכים שבהן הכללות יכולות להיות פסולות אף שהן אמיתיות. נניח שנציג ציבור כלשהו מכריז ביום בחירות כי מצביעים מקבוצה אחת במדינה ״נעים בכמויות אדירות לקלפי״. נניח שזו גם טענה אמיתית. מה רע בהכרזה הזו? למה יש מי שיעלבו ממנה? הבעיה אינה שנטענה טענה שקרית. הבעיה היא שלדברים שאנחנו אומרים ישנן השלכות על השיחה ועל נמעניה, מעבר לתוכן המצומצם של המילים והמשפטים שנאמרים. תיאורטיקנים של השפה נוהגים להבחין בין סמנטיקה לפרגמטיקה של הנאמר. סמנטיקה היא התוכן המצומצם של הדברים, ואילו פרגמטיקה היא הרובד הנוסף הנובע מההקשר או מאופן ההתנסחות. בדוגמה שנתתי ברור היה מתוך ההקשר שהדובר חושב שמדובר בתופעה שלילית, אף שלא אמר זאת במפורש. משום כך נפגעו רבים. כשאנחנו שופטים אמירה מכלילה, חשוב להתייחס לא רק לסמנטיקה שלה, אלא גם לפרגמטיקה.

היסקים מהותניים

הזכרתי קודם הכללות גנריות ועתה אציין בעיה נוספת שיש בהכללות כאלו. חכמי התלמוד אמרו ש"נשים דעתן קלה עליהן" (שבת לג ע"ב, קידושין פ ע"ב). זו טענה גנרית. איך אתם מבינים את הטענה הזו? היא לא נשמעת כאילו היא מתארת רק את הנשים שחכמים אלה מכירים, מנקודת מבטם. נדמה כאילו הם חשבו שקלות דעת היא תכונה נשית מהותית. לו היו חושבים חכמי התלמוד שמדובר בהכללה בלבד, אולי היו מנסים לשפר את חינוכן של הנשים. הדעת נותנת שהם לא ניסו, כי הם חשבו שהדבר אינו תלוי בחינוך ולא ניתן לשנותו. בין אם אכן הם חשבו כך ובין אם לאו, כשאנחנו שומעים משפט כזה, כך אנחנו נוטים לפרש אותו. זהו מקרה פרטי של תופעה כללית. באופן כללי, כפי שטוענת הפילוסופית סאלי הסלנגר, בהקשרים רבים טענות גנריות מזמינות פרשנות מהותנית.

חשבו למשל על היחס בין שתי הטענות הבאות: (1) "אתיופים הם פחות משכילים", לעומת (2) "שיעור בעלי התואר האקדמי בקרב יהודים יוצאי אתיופיה שהתחנכו בישראל הוא כמחצית משיעורם קרב יהודים שאינם יוצאי אתיופיה: 19.7% לעומת 40.3%". הטענה השנייה היא טענה סטטיסטית, המבוססת על נתונים של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, ואילו הטענה הראשונה היא גנרית. האם הטענה הראשונה נכונה? הדובר עשוי לטעון שהתכוון בסך הכול לנתון הסטטיסטי, ולכן הטענה שלו אמיתית, אבל גם אפשר להבין למה יוצא אתיופיה ייעלב מהטענה הראשונה באופן שלא ייעלב מהטענה השנייה. הטענה הראשונה אינה נשמעת כמו טענה סטטיסטית, אלא כהבעת דעה על טבעם של כל יוצאי אתיופיה. הטענה הסטטיסטית פחות פוגענית. לא ניתן להסיק ממנה שבעלי התואר האקדמי שמוצאם מאתיופיה, הם פחות משכילים מבעלי תואר אקדמי שמוצאם אחר.

הבעת היררכיה

"קורא יקר, לידיעתך, יש לי דוקטורט בפילוסופיה". זו טענה אמיתית. אבל, למה אני טורח לטעון אותה? זו שאלה שאינכם צריכים להקדיש לה מחשבה. המוח שלכם מיד יקפוץ למסקנות, בהתאם להקשר. למשל, אולי תסיקו שאני מתנשא. אמנם לא טענתי מפורשות שהתואר שלי הופך את דעתי לנחשבת יותר, אבל כך עובדת פרגמטיקה של שפה. לעומת זאת, אם קודם לכן מישהו הציג אותי כדוקטור לספרות, ובתגובה אני אומר "אני דוקטור לפילוסופיה", לא תייחסו לי התנשאות אלא רק ניסיון לתקן טעות.

כשאנחנו מדברים, אנחנו לא רק מביעים טענות. רכיב נוסף של השפה הוא הקונוטציה. יחס נפשי שאנחנו מביעים במה שאנחנו אומרים. כשאני בוחר לציין עובדה שלילית לגבי קבוצה מסוימת, לפעמים יש בכך כדי להעיד על יחס שלילי שלי כלפי אותה קבוצה. זה לא תמיד כך. פעיל חברתי שמציין נתונים על ההשכלה האקדמאית באוכלוסייה מוחלשת במטרה לרתום אנשים לקדם אוכלוסייה זו, אינו מביע יחס שלילי ודבריו אינם פוגעניים.

"לאורך מאות אלפי שנות קיומם של בני האדם הם התפזרו על פני כדור הארץ, ובתהליך אבולוציוני נוצרו מאפיינים גנטיים לבני האדם בהתאם למקום מוצאם. המאפיין הבולט ביותר הוא צבע העור. ככל שמוצאם של אנשים קרוב יותר לקו המשווה, שם קרינת השמש חזקה יותר, כך צבע העור שלהם כהה יותר. מאפיינים נוספים הם גובה, צבע העיניים והשיער והצורה של העיניים והאף". עד כה ציינתי עובדות די בנאליות. כעת אוסיף עוד משפט: "יתכן שישנם גם הבדלים בממוצעי האינטליגנציה בין הקבוצות השונות". לחץ הדם שלכם בטח מתחיל לעלות וחיישן הגזענות מתחיל לצפצף. אבל למה? לא אמרתי שום דבר שקרי. המילה "יתכן" אומרת שככל הידוע לי, אפשרות זו לא נשללה, וזו האמת. אז למה אסור לומר דברים כאלו? הסבר אחד הוא המדרון הפסיכולוגי החלקלק המוביל ממחשבות כאלה לעוולות נוראיות, שמוצדקות על ידן. מעשי הזוועה של הנאצים והעבדות הממוסדת בארה"ב הן דוגמאות מפורסמות. בני אדם נוטים לנצל הכללות כאלו, אמיתיות או מדומיינות, כדי להתייחס לקבוצות אחרות כאל נחותות בזכויותיהן המוסריות.

כשהכללות משמשות, או נוטות להתפרש, כהבעת עליונות על אנשים אחרים, הן פסולות אפילו אם התוכן שלהן אמיתי

באופן כללי, לבני אדם יש נטייה להיררכיות. מילדות אנחנו רגילים לחלק אנשים לשווים לנו, עליונים או נחותים לעומתנו. ילדים לומדים שהורים ומורים נמצאים מעליהם בהיררכיה, ולכן הם צריכים להקשיב להם ואילו בני גילם שווים להם וילדים קטנים יותר נחותים מהם. חלוקות כאלו אינן נחלתם הבלעדית של ילדים. הנטייה להיררכיה רווחת בכל הגילים ובכל החברות האנושיות. פרופסוריות באוניברסיטה, מנהיגי קהילות דתיות, חברי פרלמנט וראשות ממשלה כולם זוכים תדיר ליחס מיוחד, כאילו שהם נעלים מאיתנו, ולא שווים לנו. ולמרבה הצער, כולנו יכולים להצביע על אנשים שאליהם אנחנו מתייחסים כאל נחותים. כשהכללות משמשות, או נוטות להתפרש, כהבעת עליונות על אנשים אחרים, הן פסולות אפילו אם התוכן שלהן אמיתי.

הנסיך צ'רלס

חשוב, בכיר, מורם מעם, מכובד: הנסיך צ'רלס (1974), דיוקן: אלן וורן, תצלום: ויקיפדיה

תקרת זכוכית סטטיסטית

נניח שבפני משרד עורכי דין עומדות שתי מועמדות. קורות החיים שלהן דומים. אבל, כל מי שאי פעם בחן קורות חיים יודע שלא ניתן ללמוד מתוכם הכול ואך טבעי שמעסיקים יחפשו דרכים נוספות להעריך את המועמדות. גם ריאיון אינו מלמד תמיד על טיבו של האדם. נניח שמועמדת אחת גדלה בשכונה עשירה והשנייה גדלה בשכונת עוני. נניח שעל פי נתונים סטטיסטיים, אפשר להסיק במידה רבה של סבירות שהאישה מן השכונה העשירה גדלה בסביבה טובה יותר. מגיל קטן היא קיבלה תזונה טובה יותר ביחס למתחרה משכונת העוני. היא הלכה לבתי ספר טובים יותר. ההורים והחברה שבה גדלה היו משכילים יותר וכן הלאה. כל הגורמים הללו מעלים את הסיכוי לכך שמי שגדלה בשכונה עשירה יותר תהיה עורכת דין טובה יותר. למועמדת משכונת העוני מגיעה הזדמנות להיחלץ מהסטטיסטיקה. נתוני הפתיחה שלה אמנם קשים יותר, ולעתים נתונים כאלה משפיעים על היכולת להצליח. אבל אם נתחשב בסטטיסטיקות כאלו, אולי נקבל, סטטיסטית, עורכות דין שמצליחות בתפקידן, אבל נקבל גם תקרת זכוכית. מועמדות משכונות עוני, בעלות כישורים מתאימים, שמתאמצות יותר מחברותיהן העשירות, לא יקבלו הזדמנות להביא את כישוריהן לידי ביטוי. המשכורת הנמוכה לא תאפשר להן לעבור לגור בשכונה טובה יותר, והיא וצאצאיה ייתקעו בשכונת העוני, עם תנאי פתיחה פחות טובים ואי שוויון הזדמנויות. גם בכך ראוי להתחשב כשמסתכלים על נתונים סטטיסטיים של קבוצות אוכלוסייה, משום שישנם שיקולים שמצדיקים התעלמות מהסטטיסטיקה. וזו עוד סיבה שבגללה גם טענות סטטיסטיות אמיתיות, לא תמיד ראויות להיאמר. כשאנחנו מציינים נתונים סטטיסטיים כאלו, קשה לנו להתעלם מהן, ובהקשרים מסוימים, מן הראוי שנתעלם.

הבחנות שאנשים עושים

לפעמים מייחסים לקבוצה אנושית תכונה תורשתית, העוברת מהורים לצאצאים. לפעמים המנגנון התורשתי שמתייחסים אליו הוא גנטי, רצפי דנ"א שצאצאים מקבלים מהוריהם. לפעמים הכללות אנושיות קשורות לשיפוט של תרבות כלשהי, ולא לתכונה גנטית. ולפעמים ההכללות נוגעות לאידיאולוגיה או דת. האם ההבדלים הללו חשובים? אם כן, למה בדיוק?

תכונות תורשתיות ואי השתנות

דמיינו ויכוח בין שני תיירים שמתווכחים על חוצפתם של המקומיים. תייר א' טוען שהחוצפה המקומית עוברת בגנים ותייר ב' טוען שהחוצפה הזו היא תרבותית. אלו ואלו מייחסים למקומיים חוצפה. האם משנה איזה ההסבר הם מעניקים לה? בעיניי, ההסבר אינו חשוב במיוחד. אם המקומיים אינם למעשה חצופים, לא ראוי ליחס להם חוצפה כלשהי. ואם הם באמת חצופים, למה חשוב לדעת מה מקורה?

השאלה החשובה אינה האם התכונה נרכשת או מולדת, אלא האם היא בת שינוי. שהרי, ישנן תכונות מולדות שניתנות לשינוי וישנן תכונות נרכשות שקשה עד בלתי אפשרי לשנותן

מצד שני, איני חושב שהשאלה הזו היא חסרת חשיבות לחלוטין. יש חשיבות מסוימת לשאלה אם תכונה מסוימת ניתנת לשינוי. נניח שאני מפעיל רכבת קלה ואני שם לב שאנשים שמעוניינים לעלות לרכבת נדחפים פנימה ואינם מחכים בצד כדי לאפשר לאנשים לרדת. אם אני חושב שהתכונה הזו אינה ניתנת לשינוי, אין טעם שאצא בקמפיין "קודם יורדים ורק אז עולים". אם נדמה לי שזו תכונה שאפשר לשנות, יש טעם לנסות לשנות את התנהגות נוסעי הרכבת להתנהגות נעימה ומכבדת יותר. ההבדל החשוב בין ייחוס תכונה שלילית לקבוצה אנושית, לבין ייחוס תכונה שלילית בשילוב אמונה שהתכונה אינה ניתנת לשינוי, הוא בשאלה המעשית האם יש טעם לנסות לתקן חברה זו. השאלה החשובה אינה האם התכונה נרכשת או מולדת, אלא האם היא בת שינוי. שהרי, ישנן תכונות מולדות שניתנות לשינוי וישנן תכונות נרכשות שקשה עד בלתי אפשרי לשנותן.

מדרגות נעות

תושבי לונדון עולים מימין ויורדים משמאל: לא עניין גנטי. תצלום: תום פרסונס

ההבדל בין תכונה מולדת לתכונה נרכשת עשויה להיות חשובה לשאלה אחרת. יש לנו נטייה לראות אנשים כאחראים יותר לתכונות נרכשות שלהם מאשר לתכונות מולדות. אדם שנולד גאון ותמיד הצטיין בלימודים ללא מאמץ, יזכה לפחות שבחים לעומת לאדם אחר, שמטבעו הוא לומד לאט ובקושי רב, ובכל זאת הצליח להצטיין בלימודיו. באופן דומה, אנחנו נוטים להאשים פחות עבריין שנולד עם תסמונת אלכוהול עוברי שפגעה בשיקול הדעת שלו, לעומת עבריין שאנו תופשים כבריא. אם הבחנה זו סבירה – וזו שאלה פילוסופית לא פשוטה – אז דווקא ככל שאנחנו חושבים שתכונה שלילית מסוימת היא תכונה מולדת, עלינו לחוש יותר חמלה ולהאשים פחות. אולי בעולם אידיאלי, דווקא האנשים הגזענים ביותר אמורים להיות אמפטיים כלפי זולתם. מצד שני, בעולם אידיאלי לא היו גזעניים, כמובן.

אז מה עושים?

אם כך, אילו הכללות הן ראויות ואילו לא? איני מתיימר לומר מה בדיוק מותר ומה אסור, אבל אציע מספר עקרונות העשויים לעזור, ולו בתור כללי אצבע.

עיקרון 1: מותר לומר אמת, גם אם היא כואבת.

במדינת ישראל יש פחות יוצאי אתיופיה עם השכלה אקדמית מאשר מי שאינם יוצאי אתיופיה. יש פחות ערבים עם השכלה אקדמית מאשר יהודים. אלו נתונים שלא צריכים להתעלם מהם וראוי שיאמרו. ראוי שיאמרו כדי שנחשוב אם אנחנו מעוניינים לשנות ואיך אפשר לשנות. וראוי שיאמרו, כי אנחנו צריכים להתמודד עם המציאות כפי שהיא.

כאמור, לא כל אמת ראויה שתיאמר, ולשם כך נועדו העקרונות הבאים.

עיקרון 2: אנחנו שואפים לפגוע באנשים כמה שפחות.

אין לציין נתונים רק כדי לפגוע בקבוצה כלשהי. עלינו לחשוב איך אפשר לצמצם את הפגיעה והאם העלות עולה על התועלת. דרך טובה היא להעדיף טענות סטטיסטיות על טענות גנריות. זה, כמובן, אינו מספיק. כולנו יודעים שיש דרכים שונות לומר אמיתות כואבות, ועלינו להשתדל לעשות זאת באופן שאינו פוגעני.

עיקרון 3: כשמגבשים שיפוט או טוענים טענה, עלינו להשתמש בכל הראיות שבידינו.

רוצים לומר משהו על קבוצה כלשהי? רצוי לחפש סקר או מחקר רציני. רבים הסיכויים שאם נתבסס רק על הרשמים שלנו, נטעה. אין מידע כזה? ננסה לחשוב בצורה ביקורתית על מה שאנחנו מכירים מהניסיון. האם הוא מספיק רחב ומייצג? האם אנחנו שמים לב רק למקרים השליליים ומתעלמים ממקרים אחרים? כדאי להשוות את הדרך שבה אנחנו חושבים על הקבוצה האחרת, לדרך שבה היינו חושבים על הקבוצה שאליה אנחנו משתייכים. האם גם על הקבוצה שלנו מישהו עשוי לומר משהו דומה?

כאמור, לפעמים ראוי להתעלם גם מנתונים סטטיסטיים חד משמעיים. חשוב לוודא שאנחנו מאפשרים לאנשים להיחלץ מהסטטיסטיקה שלתוכה הם נולדו.

ככל שנכיר יותר אנשים בני עם אחר, מכל שכבות האוכלוסייה והמגזרים, הסטריאוטיפים שלנו ישתנו וייצגו באופן הולם יותר את המציאות

ועיקרון מעשי

אולי אי אפשר להימנע מסטריאוטיפים, אבל אפשר לשפר אותם. מחקרים מצביעים על דרך אחת לשפר את הסטראוטיפים שאנחנו מגבשים בנוגע לקבוצות. הדרך היא חשיפה רבה יותר לגיוון שבאותה הקבוצה. לא נצליח לברוח מחשיבה סטריאוטיפית על עם אחר, אבל ככל שנכיר יותר אנשים בני העם הזה, מכל שכבות האוכלוסייה והמגזרים, הסטריאוטיפים שלנו ישתנו וייצגו באופן הולם יותר את המציאות. כל עוד רוסים יהיו מסוגרים בשכונות של רוסים, אתיופים יבשכונות של אתיופים, ערבים בשכונות של ערבים וכן הלאה, המאבק בנטיות הטבעיות שלנו לגבש סטריאוטיפים נועד לכישלון. אם ננסה להתערבב יותר ולהכיר יותר, טובים הסיכויים שסטריאוטיפים יהיו מייצגים יותר והוגנים יותר.

לקריאה נוספת:

גזענות: יהודה שנהב ויוסי יונה, "גזענות מהי", בתוך: גזענות בישראל, הוצאת מכון ון ליר והקיבוץ המאוחר 2008, ע"מ 13–46.

סטריאוטיפים כקיצור דרך: דניאל כהנמן, לחשוב מהר לחשוב לאט, תל אביב 2013, פרק 16.

הסבר אבולוציוני לנטייה האנושית לקבוצתיות: : Jonathan Haidt. 2012. The Righteous Mind: Why Good People Are Divided by Politics and Religion. New York: Random House, פרק 9.

* אני מודה ליואל אורבך, בניה גולדברג, ישראל כהן, הדס לבמור, מיטל לוקוף, רוני גורה סדובסקי, גיא צבירן ולעורכי אלכסון על הערות מחכימות על גרסאות קודמות של המאמר.


דן ברא"ז הוא עמית בתר דוקטורט בפילוסופיה בתכנית עמיתי מרטין בובר למדעי הרוח והחברה שבאוניברסיטה העברית.
האתר האישי שלי: danbaras.com 

תמונה ראשית: דיכוי על שום מה? צבע? תצלום: לוי מוראלס, אימג'בנק / גטי ישראל

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי דן ברא"ז.

תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

14 תגובות על כל הגזענים גזענים

05
רן

עקרון רביעי - כאשר אנחנו מצטטים מישהו מסוים (אפילו רק ברמיזה לזהותו) כדאי שנדייק בדבריו. בייחוד כאשר אנחנו עושים זאת בדיון על חשיבותה של האמת.

בנימין נתניהו לא השתמש במילה "נוהרים". הוא אמר "נעים בכמויות אדירות לקלפי". סביר להניח שמי שהטביע את הציטוט השגוי ידע בדיוק מה הוא עושה, או לחילופין כנראה יצא יותר גזען באופן פרוידיאני מהאדם אשר אותו הוא התיימר לצטט.

    08
    חיים ניצני

    אין שום גזענות באמירה של נתניהו.
    הוא אמר אמת. הערבים הולכים בהמוניהם להצביע. וידוע שהם לא מצביעם בשבילו. ולא חשובה דקות הניסוח. הוא בסך הכל רצה לדרבן את מצביעיו ללכת לקלפי.
    הקפיצה על העוגיה הזאת כדי להאשימו בגזענות היא חלק מקמפיין השנאה נגדו.

09
איש חופשי

עיקרון מספר 2 מוצג כעניין מוסרי אך מחביא בתוכו זרעי פורענות קשים:
"אנחנו שואפים לפגוע באנשים כמה שפחות."
הוא מערבב, אולי שלא בכוונה כמה דברים שאינם קשורים חלקם נכונים וחלקם נוראים ןגורמים לעיוותים קשים מאוד בעולם המערבי היום. אנסה לטפל בהם אחד אחד:

אין לציין נתונים רק כדי לפגוע בקבוצה כלשהי. <-- נכון מאוד !
עלינו לחשוב איך אפשר לצמצם את הפגיעה והאם העלות עולה על התועלת. <-- רעל טהור. תמיד יש מי שיגיד שהנתון הבא פוגע בו פעיעה אנושה ולכן אסור לאמרו. מהר מאוד אנו מוצאים את עצמנו במקום שאין בו חופש דיבור עם צנזורה נוראה שמעכרת כל סמן דמוקרטי.
דרך טובה היא להעדיף טענות סטטיסטיות על טענות גנריות <-- נכון, אבל לא תמיד קל לעשיב.
זה, כמובן, אינו מספיק. כולנו יודעים שיש דרכים שונות לומר אמיתות כואבות, ועלינו להשתדל לעשות זאת באופן שאינו פוגעני. <-- נכון, אבל עם זאת עלינו לאמר גם אם כואב.

10
נירית

אתה מתעלם מהמשך הציטוט, שהיה שקרי לכל הדיעות, על עמותות השמאל שמביאות אותם באוטובוסים.
האמירה היתה חד משמעית משפילה ומקטינה את כל מי שלא נמנה על מצביעיו. גם אם לא עומדת מאחוריו גזענות אלא רצון לנצח בבחירות, זה מעיד על היותו אדם דוחה ולא ראוי להיות נבחר ציבור.

11
דבורה שפירא

מאמר מאד מענין וראוי לקריאה. הוא מחדד דברים חשובים שלי לפחות היה קשה להגדיר לעצמי, וטוב שהדברים מתחדדים. עם זאת הוא נופל למקום שהכותב מזהיר מפניו, פרגמטיקה: ההקשר ואופן ההתנסחות. (ותודה לכותב שהרחיב את השכלתי בעניין זה)
להביא ציטוט מוכר של נתניהו ולטעון שההקשר ואופן ההתנסחות הוא שגרם לרבים להיפגע, מעיד על הטיה של הכותב עצמו. ההקשר היה מערכת בחירות וברור שהמטרה הייתה לעורר את מצביעי נתניהו ללכת לקלפי. רבים נפגעו? כי למתנגדי נתניהו והתקשורת שעושה את דברם היה אינטרס להציג זאת כך! עצם הבחירה בדוגמא זו, בימים בהם חלקים בציבור מגדירים את עצמם דרך "בעד- נגד נתניהו" היא שגויה במהותה. ואם מטרת הכותב היא להשפיע על כלל השיח הציבורי לא רק לקבל מחמאות מקבוצה שהוא מזוהה עמה, היא גורמת להחמצה של העיקר- וראו כמה מהתגובות לעיל התמקדו בציטוט זה. ממש חבל !

    תודה דבורה. מסכים שהתגובות כאן לציטוט, ולא למה שאמרתי עליו, מראות כמה שאנחנו לא שמים לב רק לתוכן המצומצם של מילים, לפעמים בכלל לא שמים לב לתוכן המצומצם, אלא להיבטים פרגמטיים. ובין ההיבטים הפרגמטיים, דרך מילים אפשר לפעמים להבין אם הכותב נמנה עם הקבוצה שלי או הקבוצה היריבה. לפעמים הקורא מחליט אם הוא מסכים עם הכתוב רק על סמך זה, האם הכותב שייך לקבוצה שלי או לא. זה חלק מתופעת הקבוצתיות שהזכרתי במאמר. אני שואף בכתיבה שלי לסוג אחר של דיון. דיון ענייני. אני מאמין ומקווה שזה משהו שהרבה אנשים, מכל צידי המפה הפוליטית, מחפשים.