כשאדם בורא אדם

תשוקתו של האדם לברוא בצלמו ובדמותו מתבטאת ברחבי האמנות, התאטרון, הדת והמיתוס
X זמן קריאה משוער: 11 דקות

"עדיין צריך לעשות את הידיים ואת הרגליים. ברגע שנעשו, ג'פטו חש בעיטה נמרצת בקצה אפו. 'מגיע לי!', אמר לעצמו. 'הייתי צריך לחשוב על זה לפני שעשיתי אותו. עכשיו מאוחר מדי!'" [קרלו קולודי, 'פינוקיו']. מיתוסים ומעשיות עם, אמנות, תיאטרון וקולנוע מראים שהאדם התעניין תמיד ביצירתיותו, בתהליך יצירתו וביצירותיו. מסיפור פינוקיו עד פיגמליון, מסרטים כמו שמונה וחצי, שושנת קהיר הסגולה, בלייד ראנר ומטרופוליס, מבריאת האדם של מיכלאנג'לו עד סדרת הטלוויזיה העדכנית ווסטוורלד, שבה הזיכרון – כנראה – הוא המפתח לזהות אנושית ואנדרואידית כאחת, היצירתיות עצמה ריתקה את היוצרים לא פחות ממושא היצירות, מהנושא, מהמצע או מהמסר.

פעם יצר האל את האדם, אחר כך אדם ניסה ליצור אדם

בובה על חוט

בובה על חוט. תצלום: מקס בוסקיני

באיזה מובן יש לאמירה "אדם בורא בובה" משמעות לצד "אל בורא אדם", "אדם בורא אדם", ולא כהולדה טבעית? כך עשינו מאז נבראנו בידי אלוהים, או מזוג קופים נבונים, אם נאמין לדרווין. נחשוב על "אדם בורא בובה" במנותק מביצועי הפרו-ורבו המקובלים, ונתבונן ביצירת כפילי-אנוש: גלמים, רובוטים ואנדרואידים, ונביט גם בשחקנים, בבובות – חלקן מונפשות להפליא וחלקן ניסויים גנטיים, אחדות הן תוצרי מיסטיקה או קוסמטיקה, רובן צעצועי כפפה ונפש, חוטים ונשמה, מקלות ורוח, מכונות דמויות אנוש מבד, מעץ, משבבים אלקטרוניים ומתכות, והן מִתחיות בידי המשחק בהן, המפעיל את עצמו דרכן. הבובות למיניהן מבטאות שאיפה עתיקה להמשכת האני האנושי ולהרחבתו באמצעות יצור הדומה לנו. הן השגרירות הדוממות של עולם החפצים ובה בעת – תמצית היצירתיות.

הבובות למיניהן מבטאות שאיפה עתיקה להמשכת האני האנושי ולהרחבתו באמצעות יצור הדומה לנו

מתי יעלה על דעתו המלאכותית, המשקפת-משוקפת של היצור הבובתי לומר "אני" לעצמו? מהיכן צץ פתאום היסוד האלוהי-פרפורמטיבי והבורא הזה שבאדם? דקות מיתיות ספורות בלבד אחרי בריאת הבובה היא החלה לשאול מי בכלל ברא אותה. בימי קדם שררה הסכמה כלשהי, שלפיה בני האדם לא בראו את עצמם, אלא האלים הם שבראו אותם. במבט אנושי, ומן הסתם אין לנו אלא מבט כזה, ניסו לברוא אדם על ידי רתימת הכוח הבורא האלוהי-רוחני ליצירה האנושית, ולנצל יצירתיות וטכניקות אזוטריות. מאוחר יותר, כשהדת, המדע והאמנות התפצלו והלכו להן בדרכים נפרדות, ניסו בני אדם ליצור בצלמם-כדמותם על פי עקרונות מכאניים, כימיים, אלכימיים, ביולוגיים ואלקטרוניים. עיצובי הדמות והבובה בתיאטרון נעשים בחומר, בצורה, בטקסטורה ובפונקציה, ומצד שני ביכולת, בכישרון, ברצון ובאנרגיה המניעים את הבובה. רק ביחד הם משקפים להפליא את מצב התרבות היוצרת ואת התודעה המסוימת שלה.

על הבעיטה המרדנית ששילח פינוקיו בפפה ג'פטו טען (בעקיפין...) חוקר המיסטיקה היהודית גרשום שלום, שהבעיה אינה רק מרדנותו של ילד-העץ או סכנת השתחררותו משליטת היוצר, אלא המתחים שכוחות היצירה מעוררים ביוצר עצמו. כשאדם יוצר מין דמוי-אדם, סגן-אדם, אין זו בריאת יש מאין, כפי שמיוחס לאל בחלק מסיפורי הבריאה, אלא עיצוב מקורי של יש חדש מיש ישן. בובנאות, כפי שכל בובנאי ראוי יודע וירא, כרוכה בסכנת מרד הבובה ובאובדן השליטה בה, דווקא משום שהשליטה ביצור החדש, המלאכותי, היא המפתח האמנותי להבנתה: אובדן השליטה בבובה היא משלימה ההכרחית ליומרת היצירה עצמה. ברוח זו נידונים יחסי מפעיל-בובה גם בתיאטרון ולא רק בנוגע לבובות וחפצים.

פעם הייתה בריאה מלאכותית של אדם יומרה ליצור את נזר הבריאה מתוך חומריה. בתפישות דתיות ומדעיות עתיקות גם "חומרים" אינם מתים ממש אלא רוויים ניצוצות חיים, כי כך האל ברא הכול. לא כך על פי תפישות מטריאליסטיות וטכנולוגיות. אבל באמנויות ה"חומר" סופג גישה אנימיסטית. המדע המטפל בחומרים ובחוקי פעולתם זוכה להערכה ולכבוד, אבל האמנות מקבלת אהבה והערצה: מדע אפשר להבין במאמץ. יצירת אומנות אין טעם רק להבין, כי בתיאטרון בובות החומר מתחייה. פעם יצר האל את האדם, אחר כך אדם ניסה ליצור אדם ובינתיים, כבר מזמן, אדם בורא בובה. מנסה ליצור את עצמו מחדש.

בובות, תיאטרוני בובות ופילוסופיה בובתית היו גרסה עממית, אך לא פחות מורכבת, להתמודדות עם היסוד היצירני המצוי בסיפורי הגלמים וההומונקולוסים של מיסטיקנים. בגלגול דומה מוחלפות מעשיות-עם במדע בדיוני. סטנלי קובריק, בעקבות ספרו של ארתור סי. קלארק ובעקבות ספריו של אייזיק אסימוב המפרטים את חוקי הרובוטיקה ובמרכזם החוק האוסר לפגוע באדם, משחזר שאלה עתיקה על המהות האנושית: האם דיבור ותודעה, כביטויי לתודעת האני, הם מאפייני האדם? פינוקיו, בּוּבּ-שיהפוך-לילד, בוכה לפני שבעט, בעודו לכוד עדיין בלי צורה בבול העץ שממנו נוצר. והנה דייב האסטרונאוט בסרטו של קובריק "2001: אודיסיאה בחלל" רוצח את הָאל, מחשב שכבר הספיק לפלוט משהו קרוב ל"אני חושב, לכן אני קיים." גם שמו  של המחשב, HAL נגזר מסוג של צופן, שבבסיסו שמה של חברת IBM (כל אות מוחלפת בזו שבאה אחריה באלפבית האנגלי) והתוצאה, באנגלית, שיכול-אותיות קבלי לחלוטין, תרגיל גימטרי מבריק: "אהיה אדם". אם וכאשר שׂם האמן או המדען או איש-האמונה את המילה "אני" בפי היצור, תיכף ומיד הוא ימרוד ביוצרו, כי "המהות האמתית של ה'אני' אינה תלויה בדבר חיצוני, ולפיכך אין דבר חיצוני יכול לקרוא לו בשם 'אני'..." – כך על פי רודולף שטיינר.

לתשומת לב בובתית מיוחדת ראויה בריאת 'גולמות' נשים, בהחלט גם ברוח סיפור בריאת חווה המקראית. הפַסל הקפריסאי הצעיר פיגמליון פיסל אישה יפה והתאהב בה. אלת האהבה ונוס ראתה כיצד האמן מתייסר, כשפֶּסֶל האבן לא השיב אהבה ליוצר, והחייתה את גלתיאה: השניים התחתנו והולידו בן. גלגול חביב של המוטיב מצוי כמובן בגבירתו הנאווה של ג'ורג' ברנרד שאו. לעתים, בעיצובים קרובים יותר לימינו, מוחלפת אהבת האל באהבת הגולם והיא היא הניצוץ המחייה. אוטומטים, אנדרואידים ורובוטים אינם סתם סגני-אדם, אלא בובות שנועדו לשמש, בגלל מלאכותיות בריאתם, רפלקסיות, מראות והדים, לכל מה שהאני האנושי עדיין, או בכלל, אינו יכול להשיג – כמו למשל כוח פיזי וסיבולת-על, עוצמה וידע, טכנולוגיה, אהבה או ריגושים – ובעיקר כסמלים ליצירתיות האנושית, לתקוותיה ולסכנותיה, דרך הבובה.

פיגמליון, פסל

"פיגמליון", תצלום: דניאל רקוביטן

המלה גולם מופיעה לראשונה בתהילים קל"ט, ט"ז:

"לֹא-נִכְחַד עָצְמִי, מִמֶּךָּ: אֲשֶׁר-עֻשֵּׂיתִי בַסֵּתֶר; רֻקַּמְתִּי, בְּתַחְתִּיּוֹת אָרֶץ. גָּלְמִי, רָאוּ עֵינֶיךָ, וְעַל-סִפְרְךָ, כֻּלָּם יִכָּתֵבוּ..."

בהקשר הקבלי מדובר על גולם כעל המעטפת האסטרלית של האדם. המזמור בתהילים יכול להיקרא כמונולוג הבובה, נאום אדם הנוכח בגולמיותו, מבחין בפער בינו לבין יוצרו, אדם או אל. מוטיב יצירת הבובה והגולם ושאר דמויי-אדם קשור במהודק למיתוסי בריאת העולם. סופר בראשית, אמן דתי ויוצר בעל תודעה אנושית עמוקה, כתב כיצד נבראו זכר ונקבה ללא תודעה וסמוך להיווצרם אכלו מפרי עץ הדעת. מיד עם הפנמת התודעה העצמית הם מורדים ביוצרם, אוכלים מהידע שעל פיו נוצרו. בסיפור הבריאה האחר, לאחר שנבראות חיות השדה וכל עוף השמיים ואדם נותן להם שמות, אלוהים בונה לזכר בת זוג ומיילד-בורא-בונה אותה ממנו עצמו. אדם הוא העץ, צמח חי וחומר, שממנו נבראת 'פינוקיה':

"וַיַּפֵּל יְהוָה אֱלֹהִים תַּרְדֵּמָה עַל-הָאָדָם, וַיִּישָׁן; וַיִּקַּח, אַחַת מִצַּלְעֹתָיו, וַיִּסְגֹּר בָּשָׂר, תַּחְתֶּנָּה. וַיִּבֶן יְהוָה אֱלֹהִים אֶת-הַצֵּלָע אֲשֶׁר-לָקַח מִן-הָאָדָם, לְאִשָּׁה; וַיְבִאֶהָ, אֶל-הָאָדָם." (בראשית ב', כ"ד).

המשורר הירושלמי דניס סילק המופלא, אחד מאבות הבובנאות הישראלית, היה מאוהב בבובת הבונרקו שלו והכרתי את אהבתו ליפנית. ויאמר המשורר: "וַיֹּאמֶר הָאָדָם זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה כִּי מֵאִישׁ לֻקֳחָה זֹּאת." (בראשית ב' כ"ג).  שלמה אבן גבירול, משורר שקדם לדניס, נמנע מלבוא בחברת בני אדם בגלל מחלת העור שלו. מסופר שבנה לו בובה ממקלות וצירים, ששירתה אותו בניקיון, במזון ובמין. כשגילו אותה אצלו מנהיגי הקהילה, אולץ להשמידה. ניתן לראות בסיפור הזה ניצוץ פמיניסטי, מה גם שהבובה מחברת היטב בין שתי משמעויותיה של המילה העברית חפץ: דבר ורצון. בובה היא דבר של רצון, דבר שרצון מפעילה, דבר שרצון מדבירה. בובנאי מדביר ומדובב היטב את בובותיו.

בתיאטרון, גם בלי סצנות מפורשות של בריאה עלי-בימות, עומדות על הבמה דמויות שהן יצורים מלאכותיים-למחצה, בדיוניים-למחצה ולא בדיוק טבעיים, נטולי "אני" רוחני ואלוהי, עד לרגע שיפיחו השחקנים נשמה באפם. הדמויות הנעות על הבימה ונדרשות לדבר הן יצורים תלת או-רב-הוריים: אבא מחזאי, אימא בימאית ורוח קודש הנובעת מהמפעיל-השחקן. על הבמה עומדים אנשים שהם הם-ולאהם בעת ובעונה אחת, גם איש וגם בובה. שחקן הוא בורא הנשאר עם ברואו למשך ההצגה, ואחריה משיל מעצמו את הדמות, ומנתק את האנרגיה מגוף הדמות וחוזר לעצמו.

בהבנה מעמיקה זו נכתב "שש נפשות (או "דמויות") מחפשות מחבר" (1921) בידי לואיג'י פירנדלו, יצירה שבה הן ה"שחקנים" והן ה"דמויות" הן דמויות. במחזה עולות שאלות כמו מה פירוש "להיות" לעומת "לשחק" ונאמר: "דמות, אדוני, רשאית תמיד לשאול אדם חי מיהו. מפני שלדמות יש חיים שהם באמת שלה, עם מאפיינים מיוחדים לה, ולכן תמיד היא מישהו! ואילו אדם חי... ואני לא מדבר כרגע עליך אישית... בן-אדם באופן כללי... יכול בהחלט להיות אף אחד." ב"הרכיבה על פני הבודנזה" (1971) פטר הנדקה מציג שחקנים גרמנים קלסיים מתים כמו אמיל ינינגס ואליזבת ברגנר, אך בהוראות הבימוי השחקנים נדרשים לשחק את עצמם ואת הדמויות בה בעת. בתחבולה מטא-תיאטרונית הנדקה מעלה את ההצגתיות בחזקה, אך אינו פוטר את הקהל מהשאלה בדבר גולמיותם המכוונת לעצמה של הדמויות.

באחד המקורות הראשונים על הגולם מובא סיפור אפוקריפי על ירמיהו הנביא, שהיה הוגה יחידי ב"ספר יצירה". יצתה בת-קול ואמרה: קנה לך חבר. הלך אצל סירא בנו ולמדו יחד את הספר במשך שלוש שנים. לאחר מכן ניגשו לצרף את אותיות האלפבית לפי העקרונות הקבליים של צירוף, עריכה  ובניית מלים; ונוצר להם אדם, שעל מצחו האותיות יהו"ה אלוהים אמת (ירמיהו י', י'). אלא שבידי אדם זה, אשר זה עתה נוצר, הייתה סכין, והוא מחק בה את האל"ף מן 'אמת', וכך נותר – 'מת'. אז קרע ירמיהו את בגדיו ואמר: מדוע מחקת את האל"ף מן אמת? ענה האיש: אמשול לך משל. מעשה באדריכל שבנה בתים רבים, ערים וכיכרות, ואיש לא היה יכול להתחרות בו בידיעה ובמומחיות, עד שנמצאו שניים ששכנעוהו כי ילמדם את סוד אומנותו. משלמדו לעשות הכול על הצד היותר טוב, פרשו ממנו ונעשו אדריכלים ברשות עצמם, אלא שהיו דורשים  בעבור כל מלאכה מחצית המחיר שתבע רבם. כיוון שהשגיחו בכך הבריות, חדלו להוקיר אותו והיו מטילים קיבולות של בנייה על תלמידיו. כך ברא האלוהים אתכם בצלמו כדמותו. אך עתה, כיוון שבראתם אדם כמוהו, יאמרו הבריות: אין אלוהים בארץ זולת שניים אלה! אמר ירמיהו: "ובכן, מה נעשה? כתבו את האלפבית על האדמה, מסופו לתחילתו, ואל תתנו דעתכם על צירופים בכיוון הבניין אלא בהיפוכו. כך עשו והאיש נהפך לעפר ואפר לנגד עיניהם".

בסיפור "מטא-מיסטי" מורכב זה מורד הגולם היצור באדם היוצר, כמו שהאדם מרד באל. אך כאן הגולם עצמו, ולא האל, מלמד את יוצריו איך להכחיד אותו עצמו - בובה מתאבדת. רק ארנולד שוורצנגר בסרט שליחות קטלנית 'II הגיע לרמה דומה של עידון. בשונה מגישות רומנטיות מאוחרות בהרבה, כמו בסיפור פרנקנשטיין של מרי שלי, למשל, לא ניתנת כאן חירות מלאה למיתוס האמן היוצר המאבד שליטה על היצירה אלא מופגנת אירוניה, אומנם דתית וצייתנית: אפילו גולם יודע מה שיוצרו אינו יודע, אך אמור לדעת. כישלון מעשה הבריאה הבובנאית, אולי אף העונש על המעשה או הנקמה ההומיאו-בובו-פתית על כך שהגולם מוחק את האלף ממצחו ומסמן שהאל מת, נובעת ממעשה הנתפש בעצמו כהריגת האל. לא בגלל היכולת ליצור ולא כל-כך כהודאה בטכניקת יצירה מיסטית שגויה, אלא בגלל עצם יומרת היצירה.

גולם, צלמית מחומר

"גולם", תצלום: smokeghost

התור להתקבלות לכיתת דמויי האדם ארוך מאוד ותקצר היריעה מלמנות את הממתינים בו. בכל זאת נחוץ מפקד קצר. ביהדות מוכר הסיפור התלמודי על רבא, שברא איש ושלחו לרבי זירא. דבר אליו רבי זירא והגולם לא ענה לו. רבי זירא אמר לו: "מן החברים אתה... (כלומר מי שעוסק במיסטיקה מעשית) שוב לעפרך". לגולם זה מצטרף הגולם של הרב ליווא מפראג ובני דמותו בסרטים של וואגֶנֶר ובמחזות של לייוויק, דני הורוביץ ואחרים. הגולם מפראג נברא מהחמר על גדות נהר הוולטבה והופעל באנרגיית השם המפורש, שהונח בפיו רשום על פתק. אצל לייוויק והורוביץ הוא מסמל כוחניות מסוכנת ומרד ביהדות המסורתית. בסרט הגולם של ווגנר, האנרגיה המפעילה מקורה בשטן. בכיתת הגלמים לומד אדוארד ידי מספריים, שהאנרגיה המפעילה אותו היא מכנית, תגובה למהפכה התעשייתית. בזמנים מודרניים הופך צ'פלין עצמו לרובוט. סיפורי גלמים מעידים על תפישה אקסטטית ואף כזו של התקדשות רוחנית ממש, המעידה על מעמדו האזוטרי הגבוה של יוצר הגולם. אך במאה התשע עשרה היו סיפורי יצירות אדם תגובה למכניזציה בעולם ולסכנת התפישה הביו-מכנית של האדם. ברוח זו כתב אפילו ולטר רתנאו, שר החוץ היהודי בממשלת ויימאר שנרצח, במחזהו אשתו של אלעזר, על מי שמחליף את אשתו העקרה באישה-גולם, פורייה אך קרה מבחינה רגשית, וניסה להוקיע ביצירתו את התיעוש והטכנולוגיה.

אחת היצירות המופלאות בתחום בריאתו (העצמית) של האדם היא הסרטון חושך, אור, חושך מאת יאן שוואנקמאייר הצ'כי. בסרטון, אדם בורא את עצמו מחדש כששורה של אברי גוף נאספים לחדר קטן ונאבקים, מגששים, מחפשים את דרכם להתחבר יחד ולהיות אדם שלם בתהליך של ניסוי ותהיה, של חיכוך ויצירתיות סוערת.

ועוד בכיתה: הומונקולוס הוא אישון, אדם מלאכותי, כפי שהופיע במסורות אלכימיות וקבליות בימי הביניים המאוחרים ואצל פרצלזוס. יוצרים אותו מזרע אדם ומתהליכים כימיים והוא יודע סודות ונסתרות, כולל חלומות של אחרים. בפאוסט של גתה הוא קצת זימתי ומצחיק. על פאוסט החולם הוא אומר:  "סביבו נוף יופי! - זוך פני מים,\ נשים בחורש, ערומות מבגד;\ חמדה כולן!..." אך סצנת הבריאה שלו מסתיימת במילותיו הציניות של מפיסטופלס: "סופנו תלות ביצורים אשר טיפחנו במו ידינו." פרנקנשטיין של מרי שלי הורכב מחלקי גוויות ומופעל בסרטיהם של מל ברוקס וקנת בראנה בחשמל. הגולם  ב'מופע הקולנוע של רוקי" צף בשלייה נוזלית ברחם מלאכותי. עם לידתו, רובוקופ, גולם אלים שנועד להילחם בפשע, פוקח עין ומביט ביוצריו במבט האומר "אני". ברצות עם זאבים, ספרה של פינקולה אסטס קלאריסה, בונה לה לוֹבָּה, זאבה שוחרת חירות ועצמאות נשית חברתית ומיסטית, מעצמות זאבים, ומשחזרת את חזון העצמות היבשות של יחזקאל הנביא.

אלוהים הוא בובנאי שבובותיו, מהתנ"ך ואילך, לעולם אינן משחקות לרצונו והוא כועס, אבל לא יודע איך ההצגה תיראה באמת בסוף, מול קהל, אפילו קהליך אינם אלא מלאכי שמיים. אלוהים רוצה שבובותיו יהיו צלליו וצלמיו. קל, חומר ואנרגיה, גם בני אדם.

פרופ' אמריטוס שמעון לוי מהחוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב הוא חוקר, במאי ומתרגם. פרסם כעשרה ספרים על יצירותיו של סמואל בקט, על התנ"ך כתיאטרון ועל תיאוריות של כאוס. ספרו "תיאטרון ישראלי" יצא לאור בתחילת 2016.

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי שמעון לוי.

תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

5 תגובות על כשאדם בורא אדם

01
שגיא

מוכרח לציין, נאמר בכתבה שישנם שני סיפורי בריאה. אולם עיון מעמיק בפירוש התורה שבכתב, כמו שראוי היה להיעשות על ידי כותב המאמר, מגלה כי למעשה הפרקים אינם סותרים אלא פרק ב מהווה פירוט של הנאמר בקצרה בפרק א בנוגע לבריאת האדם. תפסיקו עם הגישה האנטי דתית מתוך תחושת לגיטימיות עקב ייצוג הנאורות כביכול , כשבפועל אתם גם יודעים שאין לקבוע דברים בנחרצות כה רבה נוכח ה'מדע'.

    02
    בן שטח

    משונה, עוד בבית הספר (קצת לפני ימי בניטו) למדתי שיש שני סיפורים, כפי שהמחבר כותב. פיתרון הסתירה זה פרשנות, לא? ומה הקשר לגישה אנטי דתית? הטקסט שם, שמעון לוי מפרש, וגם שגיא ואני יכולים. מאמר נהדר, עשיר ואנרגטי, ואפילו... נאור...

מאמר מרתק. פרופ' הנרי נפתלי אטלן כתב לפני כעשרים שנה: "אל לנו לוותר על דבר בחיפושינו אחר הידע, וכמובן גם לא על מאמצינו להגיע לשלמות, שתאפשר לנו ליצור אדם; אבל כאשר אנו סבורים [...] כי באמת ובתמים עלה בידינו לממש את המאמצים האלה – או-אז חייבים אנו להימנע מלעשות כן" (הקדמה למשה אידל, 'גולם: מסורות מאגיות ומיסטיות ביהדות על יצירת אדם מלאכותי', מאנגלית: עזן מאיר-לוי, שוקן תשנ"ו, עמ' 28).
השאלה הקשה היא כמובן, אם נוכל לעמוד בפיתוי הזה, ברגע שתהיה לנו היכולת הטכנולוגית לכך: למשל, האם נצליח להמנע מלאפשר יצירת רובוטים דמויי-אדם (Humanoids, רד"א) שיהיו חיקוי מלא של אנשים ספציפיים? והאם הגופים הכלכליים שירצו לקדם את המוצרים הללו לפרנסתם, יוכלו להיות מרוסנים על ידי החברה הדמוקרטית? רד"א שהם כפילים של אנשים ספציפיים כבר קיימים כיום ביפן, ומערערים באופן חמור על רעיון האישיות האינדיבידואלית, שהוא אחד מבסיסי ההומניות. בעוד שנים לא רבות הרד"א יגיעו לרמה גבוהה מאד של חיקוי בני-אנוש, ואז לא יהיה מנוס מדיון אתי ואסדרה חוקית לגבי הסוגיה הזו, שכן קל מאד לחשוב על אינספור שימושים זדוניים ברד"א, שהשלכותיהם לקיומה התקין של חברה אנושית יהיו חמורות מאד.

05
גזר

המצאה היא מילה מטעה. האדם חשב על והגה את רעיון האל, ללא ספק. אותן "המצאות" קיימות בכל תחומי המחשבה, ותופעה זו אינה אומרת דבר על השאלה אם יש משהו עובדתי בבסיס של אותה המצאה. לפעמים כן, ולפעמים מתברר שזו היתה אבחנה לא מדויקת או לא נכונה. למעשה, באוירת המאמר - האדם המציא גם את האדם (כזהות מובחנת, כרעיון, כאוניברסל), לפני שהתחיל לחתור ליצור אדם כמותו.