כשכואב לך, כואב לי

בין אם אנחנו רואים חבר נשרט קלות ובין אם אנחנו מביטים בתמונה של ילד פליט, סבל של אדם אחר עשוי לעורר בנו תחושות עמוקות של מצוקה ועצב, ממש כאילו אנחנו חווים את הסבל בעצמנו. בעבר, נהוג היה להסביר את התופעה פשוט כאמפתיה, היכולת לחוות רגשות של אחרים, אבל במהלך עשרים השנה האחרונות, חוקרי מוח הצליחו להצביע במדויק על אזורים במוח האחראים לאותה תחושה של הזדהות. בסימפוזיון שהוקדש למדע אינטגרטיבי, בראשות פיוטר וינקלימן (Winklielman) חבר האגודה האמריקנית לפסיכולוגיה מאוניברסיטת קליפורניה, סן דייגו (במסגרת  הוועידה הבינלאומית לחקר הפסיכולוגיה 2017, בווינה) שוחחו חמישה מדענים על הממצאים המדעיים שמאחורי האופן בו אנחנו מעבדים את תחושותיהם של אחרים.

שיחה בין חברים בהאנוי העתיקה, וייטנאם. תצלום: נוויל ווטון

שיקוף המוח

כשאנו רואים מה קורה לאחרים, אנחנו מפעילים גם את הגוף שלנו, כאילו שאנחנו עצמנו חווים את מה שעובר על אותו אדם

"כשאנו רואים מה קורה לאחרים, אנחנו לא מפעילים רק את האזור במוח הקרוי קליפת הראייה, כפי שחשבנו לפני עשורים מספר", אמר כריסטיאן קייזרס (Keysers) מהמכון ההולנדי לחקר המוח באמסטרדם. "אנחנו מפעילים גם את הגוף שלנו, כאילו שאנחנו עצמנו חווים את מה שעובר על אותו אדם. אנחנו מפעילים את הרגשות והתחושות שלנו, כאילו אנחנו חשים את מה שחש האדם שמולנו".

באמצעות עבודתו במעבדה לחקר התפקוד החברתי של המוח (Social Brain Lab) עם ולריה גאצולה (Gazzola) קייזרס גילה כי כשאנחנו מתבוננים בפעולות של אדם אחר, הכאב והשפעות אחרות עשויים לעורר חלקים באותן מערכות עצביות האחראיות לביצוע פעולות אלה ולחוויית התחושות האלה בעצמנו. המצגת של קייזרס התמקדה באופן שבו המערכת הזו תורמת למערך הנפשי שלנו. האם מערכת השיקוף מסייעת לנו להבין מה חווים אחרים? האם היא עוזרת לנו לקרוא את מחשבותיהם? האם אנחנו מסוגלים "לתפוס" את רגשותיהם של אחרים?

כדי לבדוק האם מערכת השיקוף התנועתית מסייעת לנו להבין את מצבי הנפש שמאחורי פעולותיהם של אחרים, קייזרס ביקש מנבדקים באחד ממחקריו לצפות בסרטון שבו נראה אדם מנסה לתפוס כדורי משחק המוסתרים בתוך מיכל גדול. באחד משלבי הניסוי הנבדקים נתבקשו לקבוע האם האדם בסרטון היסס לפני שבחר כדור או לא (מטלה הבוחנת את ה"תאוריה של התודעה"). קייזרס השתמש בגְרייה מגנטית מוחית (TMS) בשילוב דימות תהודה מגנטית תפקודי (fMRI) כדי להראות כי פגיעה במערכת השיקוף מגבילה את היכולת לזהות את רמת הביטחון שמפגינים אחרים בהתנהגותם, דבר המעיד על כך שהמערכת אכן תורמת לתפישתנו את החוויות הפנימיות של אחרים. סריקות TMS ו-fMRI של אזורים אחרים במוח, כמו מקום המפגש בין האונה הרקתית לאונה הקודקודית (המכונה Temporoparietal Junction ובקיצור TPJ) תומכות בהשערה כי גירוי התנועה הזה במערכת השיקוף משוגר לאחר מכן אל אזורים קוגניטיביים יותר כמו ה-TPJ.

"מהר מאוד, הבנו כי כשאנו צופים בתגובות של אחרים אנחנו משחזרים את תחושותיהם בתוכנו, כאילו אנחנו עומדים במקומם, ולכן אנחנו קוראים לפעולות הללו 'מצבים משניים' (Vicarious States)", אומר קייזרס.

מחקרים מצביעים על כך שהיכולת לחוות בתוכנו את חוויותיהם של אחרים באורח חי כל כך, עשויה להוביל אותנו לנקוט צעדים שייסעו להפחית את כאב הזולת, אולם קייזרס רצה לבדוק גם עד כמה "מדבקים" המצבים הרגשיים הללו – איך ועד כמה אנו חווים את סבלם של אחרים. לשם כך, נבדקו במעבדה שלו שתי אוכלוסיות שונות מאוד זו מזה: בני אדם פסיכופתים וחולדות.

בעוד שצפייה בכאב של הזולת נקשרת לפעילות באונה האינסולרית, שסבורים כי היא תורמת למודעות העצמית על ידי אינטגרציה של מידע מן החושים, ובאזור המכונה פיתול החגורה הקדמי (ובאנגלית: Anterior Cingulate Cortex  ובקיצור ACC) המקושר לקבלת החלטות ושליטה בדחפים, החוקרים גילו כי אצל פסיכופתים שצפו באורח פסיבי בתוקף המכופף בכוח את ידו של אדם אחר, נראתה פעילות מוחית מועטה בהרבה לעומת חבריהם ה'נוירו-טיפוסיים'. כשנתבקשו הפסיכופתים לנסות ולגלות אמפתיה כלפי האדם שראו בסרטון, נראתה במוחם פעילות מוגברת, עד לרמה הבסיסית של מי שאינם פסיכופתים.

לדברי קייזרס, הדבר עשוי להצביע על כך שהמודל הנוכחי, המודד אמפתיה לאורך סרגל חד ממדי, שבקצהו האחד אנשים אמפטיים ובקצהו האחר פסיכופתים, עלול להיות פשטני מדי.

"סביר להניח שלפסיכופתים ישנה יכולת גבוהה [לאמפתיה], אלא שהם אינם מגייסים אותה באופן ספונטני, ולכן הנטייה שלהם משתנה", הוא הסביר.

ממצאים אלה עשויים להוביל להתערבויות יעילות יותר בטיפול בפסיכופתים, וכן למחקר עתידי באשר למקומם של מי שנמצאים על הספקטרום האוטיסטי במרחב הזה.

חניבעל לקטר, דימוי מאת פרדי אגורטו פארה.

כאב משותף

מחקרים של "הידבקות" רגשית במודלים של בעלי חיים אפשרו לחוקרים להמשיך ולבחון את תפקיד פעילות המוח העמוקה, שקשה להפעילה באמצעות גירוי עצבי בבני אדם. במחקריו של קייזרס בחולדות התגלה כי חיות אלא נוטות יותר לקפוא במקום לאחר צפייה בחולדות אחרות הסופגות זרם חשמל, אם הן עצמן ספגו בעבר מכות חשמל.

חסימת הפעילות באזור המקביל לאזור ה-ACC במוחן של חולדות מפחיתה את עוצמת התגובות שלהן למצוקתם של אחרים, אבל לא את הפחד שלהן מפני מכת החשמל – ולדברי קייזרס, יתכן כי תגובה זו מצביעה על כך שהאזור הזה במוח עוסק ישירות בפחדים המתעוררים בהקשרים חברתיים.

קלאוס לאם (Lamm) מאוניברסיטת וינה, חוקר את התהליכים המווסתים כאב הנחווה ממקור ראשון ותהליכים המעוררים אמפתיה לכאב – באמצעות אינספור מחקרים על השפעת משככי כאבים.

האמפתיה לכאב נעוצה באפשרות לייצג את כאבם של אחרים במערכת הכאב שלנו עצמנו

בניסויים אלה, המשתתפים שנטלו "משכך כאבים" פלצבו, דיווחו על רמות כאב נמוכות יותר בעקבות מכת חשמל, לעומת קבוצת הביקורת. כשאותם משתתפים התבוננו באדם אחר שדימה כאילו ספג מכת חשמל, הם דיווחו על ירידה דומה בכאב שייחסו לו.

"אם מורידים את עוצמת הכאב שחווים האנשים בעצמם באמצעות שיכוך כאבים, הדבר לא רק מסייע להם להתמודד עם הכאב שלהם עצמם אלא גם מפחית את מידת האמפתיה שלהם לכאב של אדם אחר", אמר לאם.

זה כואב! אזהרה מפני מכת חשמל. תצלום: תומס פאנו.

ברמה העצבית, אמר לאם, סריקות fMRI מראות כי אנשים בקבוצה שנטלה פלצבו, הפגינו בשני המקרים רמות נמוכות יותר של פעילות מוחית באונה האינסולרית וגם במרכז פיתול החגורה. תוצאות אלה זכו לאישוש גם במחקר נוסף, שהשווה בין משתתפים שקיבלו רק גלולת פלצבו לשיכוך כאבים ומשתתפים כאלה שקיבלו פלצבו וגם את הכדור נלטרקסון, המונע מהמוח לווסת את הכאב.

התוצאה הייתה "הפיכה מוחלטת" של השפעת הפלצבו, שגרמה למשתתפים לדווח על רמות גבוהות (דומות לרמות ללא שיכוך כאבים) של כאב גם בנוגע לעצמם וגם בנוגע לזולת – ממצא המאשש את טענותיו של לאם בנוגע לתפקיד הכאב בגילויי האמפתיה.

"הדבר מצביע על כך שהאמפתיה לכאב נעוצה באפשרות לייצג את כאבם של אחרים במערכת הכאב שלנו עצמנו", אמר לאם.

החלוקה עצמי/אחר

למרות זאת, האמפתיה אינה מעניקה לנו תחושה מלאה של חוויות האחר. כשלצופים באחד ממחקריו של קייזרס ניתנה הזדמנות לשלם כדי להקטין עוצמת מכות החשמל שחבריהם עמדו לספוג, ממוצע ההיענות של המשתתפים הספיק רק כדי להפחית את הכאב ב-50 אחוזים.

לאם חקר את ההבדלים הללו בין העצמי לאחר באמצעות שורה של ניסויים, שמדדו את הנטייה האגוצנטרית הרגשית של בני אדם. לשם כך, הוצגו בפני המשתתפים גירויים הקשורים בראייה ובמגע, חופפים או שונים מאלה שחוו שותפיהם, בעת שמוחם של אלה נסרק ב-fMRI. בקרב זוגות שזכו לגירויים שאינם חופפים, למשל, הוצגה בפני אחד מבני הזוג תמונה של ורד והוא מישש פריט שעורר תחושה מתאימה לוורד, ואילו לאחר הראו תמונה של חילזון והוא מישש חומר רירי.

תחושותיהם של המשתתפים, כך התברר, גרמו להם להעריך את תפישותיהם של אחרים באותה עוצמה נמוכה. אולם כשהחוקרים עיכבו את פעילות אותו חלק באונה הקודקודית המוכר כמעורב בעיקר בעיבוד שפה (Supramarginal gyrus או בקיצור rSMG), הנטיות האנוכיות התגברו, דבר המעיד כנראה – לדברי לאם – על כך שאזור זה אחראי לחלוקה עצמי/אחר.

"אמפתיה אינה מצריכה רק מנגנון לשיתוף רגשות, אלא גם את היכולת להפריד ביניהם. אחרת כולנו "נידבק" במצוקה רגשית וכדומה", אמר לאם.

קצב פעילות ה-rSMG משתנה משמעותית גם הוא במהלך החיים, הוסיף לאם, ועם התפתחות האזור האנוכיות הרגשית בולטת יותר אצל מתבגרים ואצל קשישים.

"כחול של אוגוסט" (1893), Henry Scott Tuke, ה-Tate, לונדון. תצלום: ויקיפדיה

חלוקה התפתחותית

רבקה סאקס (Saxe) מהמכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס (MIT) אמרה שעבודתה בתחום הפסיכולוגיה ההתפתחותית מאששת את הפרשנות הזו. בסדרה של ניסויים, סקס ניטרה את אזורי המוח שהפעילו ילדים בני 3 עד 5 בניסיון להבין מה חושבת (רשתות שכללו את צומת האונה הרקתית והאונה הקודקודית, פיתול החגורה וקליפת המוח הקדם-מצחית) ומה היא חשה בגופה (אזור החישה המשני של קליפת המוח, האונה האינסולרית, אמצע פיתול החגורה וה-ACC) דמות שבה צפו בסרטון קצר.

סאקס גילתה כי בעוד שאזורי מוח אלה מתקשרים זה עם זה, לא הייתה חפיפה בין הרשתות שהופעלו בעת ההתייחסות למחשבה ולגוף.

"כשאנחנו מקבלים מידע מאותו מקור על אודות אותם אנשים, אנחנו עדיין מבצעים חלוקה שבה אנחנו נעים בין מחשבות על תחושות הגוף שלהם ובין מחשבות על המחשבות שלהם", אומרת סאקס.

בנוסף, סאקס ועמיתיה גילו כי בעוד שרשתות אלה נבדלות באופן ברור יותר אצל ילדים שפתרו בהצלחה את מטלת "האמונה השקרית המפורשת" (למשל: אם סאלי מניחה את הכריך שלה על המדף והחבר שלה מעביר אותו אל השולחן, איפה היא תחפש אותו?), החלוקה הייתה קיימת אצל נבדקים בני כל הגילים.

"מרבית האנשים התייחסו לאמונה שקרית מפורשת כאל ציון דרך משמעותי ביותר", אמרה סאקס. "למעשה, מטלת האמונה השקרית היא רק מדד אחד בשינוי התפתחותי רציף בהרבה, בעת שהילדים מפתחים אט אט צורת חשיבה מתוחכמת יותר בנוגע למחשבות של אחרים".

סאקס המשיכה ובחנה את השערותיה בניסוי שכלל תינוקות בני חצי שנה בלבד. היא בחנה את תגובותיהם להבעות פנים של ילדים, לנופים ולתמונות סטטיות. סאקס הסבירה, כי פרק הזמן הזה עשוי להיות קריטי להבנת הנוירופסיכולוגיה של האמפתיה, משום שמרבית ההתפתחות הקוגניטיבית של המוח מתרחשת בשנת החיים הראשונה.

"מוחו של תינוק שונה ממוחו של ילד בן שלוש יותר מכפי שמוחו של בן שלוש שונה ממוחו של בן 33", אמרה סאקס.

בעת סריקה ב-fMRI, התגלה כי במוחותיהם של התינוקות התרחשה פעילות באותם אזורים המאפשרים למבוגרים להבדיל בין פנים ונופים. עם זאת, פעילות המוח שלהם לא הצביעה על הבחנה בין חפצים וגופים אנושיים.

לדברי סאקס, רמת המובחנות האזורית הזו מצביעה על כך שעיקרון קנארד (Kennard Principle) הקובע כי מוחם של תינוקות ניחן בעמידות וגמישות כזו מאחר שקליפת המוח טרם עברה התמחות, עשוי להיות נכון רק בחלקו. נראה כי ישנה מידה של חלוקה אזורית בכל הקשור לתהליכים חברתיים, וההתמחות באה לידי ביטוי בעוצמה ברורה יותר ככל שהילד גדל.

תינוקות. תצלום: מולן

אמפתיה בפעולה

המונח Neuroforecasting (חיזוי על סמך פעילות מוחית) נשמע לכאורה כאילו הוא לקוח ישירות מתוך הסיפור "דו"ח מיוחד" של פיליפ ק. דיק –  מותחן מדע בדיוני המתרחש בחברה המונעת פשעים עוד לפני שהם מתרחשים, בהתבסס על גלי מוח של שלושה "רואים" – כך אמר חבר האגודה הפסיכולוגית האמריקנית בריאן ד. קנוטסון (Knutson) מאוניברסיטת סטנפורד. אלא שיבוא יום שבו המונח הזה יוכל למלא תפקיד ממשי מאוד בכלכלה העתידית.

מחקריו של קנוטסון בתחום מנגנוני המוח המשפיעים על הבחירות שלנו, מתמקדים בשלוש מטרות מעשיות: גרעין האקומבנס (NAcc) המעורב בציפייה לרווח, האונה האינסולרית המעורבת בציפייה להפסד, וקליפת המוח הקדם-מצחית (mPFC), המעורבת באינטגרציה של הרווח וההפסד.

קנוטסון השתמש בסריקות fMRI כדי לחזות רכישות של נבדקים בהדמיה של חנויות ברשת, על בסיס הפעילות בשלושת אזורים אלה במוח. לפני שהמשתתפים בניסוי בחרו לרכוש מוצר, נצפה שילוב של פעילות מוגברת באוזרי NAcc ו-mPFC וירידה בפעילות באונה האינסולרית, ואילו ההפך היה נכון במקרים שבהם המשתתפים בחרו שלא לבצע רכישה.

"כפסיכולוג אני נלהב מאוד מכך שאני מסוגל לומר 'וואו, אנחנו יכולים לחזות בפעילות במוח, ובלי לדעת דבר נוסף על האדם ועל המוצר שהוא רואה, אנחנו מסוגלים לצפות את הבחירה שלו'", אמר קנוטסון.

עמיתיו הכלכלנים לא היו נרגשים באותה מידה: הם מתעניינים בפעילות השוק ולא בבחירות אישיות. לדברי קנוטסון הוא נענה לאתגר באמצעות שימוש באותו ניתוח של פעילות מוחית, כדי לנתח שווקים בקנה מידה גדול כמו Kiva ו-Kickstarter.

קנוטסון ביקש משלושים משתתפים לדרג בקשות להלוואה שהוגשו ל-Kiva על פי יעילות ונזקקות וגילה כי פניות שצורפו אליהן תמונות ובהן נראו אנשים המפגינים רגשות חיוביים נטו לעורר יותר פעילות באזור NAcc, שגרמה למשתתפים להחליט לבצע רכישה – או במקרה זה, להעניק הלוואה. וחשוב יותר – הבחירות הממוצעות של משתתפים אלה חזו נכונה את הצלחת הבקשה ברשת. שני מחקרים דומים, שעקבו אחר קמפיינים לגיוס כספים ב-Kickstarter העלו גם הם את האפשרות לקשר בין פעילות באזור NAcc לבין הפעילות של כלל המשקיעים.

לדברי קנוטסון, פעילות המוח אמנם אינה מהווה מדד מדויק לבחירה הקיבוצית, אבל מרכיבים מסוימים בקבלת ההחלטות, כמו תגובות רגשיות, הם כנראה מאפיינים נפוצים יותר מאחרים.

"הפרדוקס עשוי להיות שהדברים שהופכים כל אחד מאיתנו לעקבי יותר, שחוזים טוב יותר את הבחירות האישיות שלנו, הם כנראה לא אותם דברים שמשותפים לבחירות שלנו ושל אחרים. יתכן שנוכל לפרק ולהפריד את המרכיבים האלה במוח", אמר קנוטסון.

חנות תכשיטים בקרלה, הודו, מפעילה שיטה מסורתית להשפעה על הלקוחות. תצלום: רג'י

אמפתיה גלובלית

המבנה העצבי של המוח שלנו אולי מאפשר לנו לחוש אמפתיה כלפי חוויותיהם של אחרים, אבל הוא גם עלול למנוע מאיתנו לבצע הקשרים בין-תרבותיים, כך אומרת חברת האגודה הפסיכולוגית האמריקנית ינג-יי הונג, מהאוניברסיטה הסינית של הונג קונג.

יתכן שהסיבה לכך שבני-אדם יוצאים למלחמה נגד זולתם נעוצה גם בכך שהמוח מבדיל בין חברים בקבוצה ומי שאינם חברים בקבוצה שלנו

"למרות כל היכולות הנוירוביולוגיות הללו, המאפשרות לנו לגלות אמפתיה לאחרים, אנו עדיין נתקלים במקרים שבהם יחידים בוחרים להזיק לאחרים, למשל, במהלך עימותים או מלחמות בין קבוצות", אמרה הונג.

הונג הסבירה, שיתכן כי הדבר נובע מכך שהמוח מבדיל בין חברים בקבוצה ומי שאינם חברים בקבוצה שלנו. למשל, אצל נבדקים התגלתה פעילות מוגברת באזור האמיגדלה בעת שהם צפו בפנים מבוהלות של אנשים בני אותו גזע, לעומת פעילות פחותה באזור ה-ACC כשהתבוננו במחט הדוקרת את פניו של מישהו מגזע אחר.

התערובת הגזעית המלווה את הגלובליזציה עלולה להקצין את התגובות הללו, הוסיפה הונג. היא ועמיתיה גילו באחד ממחקריהם כי שילוב של סמלים תרבותיים (למשל, שילוב של הדגל האמריקני עם הדגל הסיני, הצבת ראשו של מאו צה טונג על האנדרטה לזכרו של אברהם לינקולן או אפילו הצגת תמונות של מאכלים שהתמזגו) עלולה לעורר אצל אמריקנים לבנים תגובות הזהות בתבניתן לתגובות של גועל באונה האינסולרית, בדומה לתגובות שהתעוררו כשהללו נגעו, למשל, בחרקים.

לדברי הונג, ניתן לווסת תגובות כאלה באמצעות פעילות תרבותית. במחקר שהשווה הטיות כלפי חברי קבוצה לעומת מי שאינם חברים בקבוצה, בקוריאה – שהיא חברה יותר שיתופית – ובארצות הברית – שהיא חברה יותר אינדיבידואליסטית, התברר כי בחברות קיבוציות יותר ישנה נטייה גדולה יותר להעדיף (במוח) את חברי הקבוצה.

מחקר נוסף בנוגע להבדלים הללו בהפגנת אמפתיה צריך, לדברי הונג, לבחון לא רק את היחס הפשוט בין פעילות מוחית והתנהגות אלא את ההקשר החברתי שבו הוא מתקיים.

"אני מציעה", אמרה הונג, "שנבחן גם את תחום התרבות, ובכלל זה את האמונות הרווחות בציבור, את הערכים ואת הנורמות".

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

המאמר פורסם במקור ב-Association for Psychological Science. כל הזכויות שמורות לאלכסון.

תמונה ראשית: "אמפתיה", סן פרנסיסקו. תצלום: תומס הוק.