לאבחן או לא לאבחן

הפסיכיאטריה אינה מדע מדויק והדברים משתנים לפי התקופה. והאתגר הקשה מכל: לקבוע מיהו פסיכופת. איך אפשר בכלל לדעת?
X זמן קריאה משוער: 18 דקות

לאבחן או לא לאבחן, זאת השאלה. זו השאלה שעמה מתחבטת קהילת בריאות הנפש האמריקנית מאז נבחר דונלד טראמפ לנשיאות ארצות הברית. בהתייצבם מול נשיא שכמותו מדינתם לא ידעה, פסיכיאטרים, פסיכולוגים ועובדים סוציאלים אמריקנים מתמודדים גם עם אתגר מקצועי שכמותו לא ידע תחום מומחיותם. העובדה שרבים מהם נוטים לצד הליברלי-דמוקרטי של המפה הפוליטית, והעובדה שבקרב הציבור הרחב שוררת ממילא חשדנות כלפי מקצועות אלה – לעתים מוצדקת, לעתים סטיגמטית –ודאי אינן מסייעות לדילמה שלהם. והדילמה היא זו: האם לאבחן את הנשיא "מרחוק", משמע, בלי שעבר הסתכלות פסיכיאטרית צמודה ושיטתית, או לא? ואם כן, מה לעשות עם זה?

במהלך מערכת הבחירות, למעלה משלושים אלף מומחי בריאות נפש חתמו על עצומה ובה נטען כי טראמפ "מציג מחלה נפשית רצינית שהופכת אותו לא כשיר פסיכולוגית לבצע את תפקיד נשיא ארה"ב."

יריביו הפוליטיים של טראמפ מטילים יהבם על האפשרות שהחקירות בנוגע למעורבות רוסיה בבחירות 2016 יניבו ממצאים שיובילו להדחתו, אבל גם על שמצב בריאותו הנפשית יוביל להליך שכזה. הם מקווים שבשלב כזה או אחר חברי הקבינט והקונגרס יתאגדו כדי להוביל יישום תקדימי של התיקון ה-25 לחוקה, הקובע כי ניתן להדיח נשיא מכהן בשל חוסר כשירות, גופני או נפשי. אולם נושא בריאותו הנפשית של טראמפ עלה עוד לפני שנבחר. במהלך מערכת הבחירות, למעלה משלושים אלף מומחי בריאות נפש חתמו על עצומה שנשלחה למנהיג המיעוט הדמוקרטי בסנאט, הסנאטור צ'אק שומר, ובה נטען כי טראמפ "מציג מחלה נפשית רצינית שהופכת אותו לא כשיר פסיכולוגית לבצע את תפקיד נשיא ארה"ב."

דונלד טראמפ, קריקטורה

קריקטורה של דונלד טראמפ, מאת DonkeyHotey

אלה מייצגים את הצד בוויכוח הסבור שאין זה אחראי לשבת בחיבוק ידיים מול נשיא מסוכן והרסני שכזה, וכן שניתן לאבחן מרחוק באופן מהימן ובר-תוקף, בפרט בזכות פעילותו העניפה של טראמפ בטוויטר, הפותחת צוהר לתודעתו. הצד השני של הויכוח סבור שזה לא רציני, שזה מזיק לקהילת בריאות הנפש, היות שזה מאשש את הדעה הקדומה הרווחת בציבור על שתלטנותה; וכן שמוטב למקד את המאמצים במאבק לא בטראמפ אישית אלא במדיניותו. הפסיכואנליטיקן האמריקני, סטיבן רייזנר, למשל, מתח באחרונה ביקורת על מאמצים כאלה בחיבור בו כתב – ולא מתוך אהדת טראמפ, רחוק מכך – כי "כשמטפלים מכנים את טראמפ מטורף הם בעצם אומרים שטראמפ חי במציאות שאותה הם אינם אוהבים ואינם מבינים."

עשרים וחמישה אחוזים מהאמריקנים נחשבים לסובלים ממחלת נפש בכל שנה נתונה, וכחמישים אחוזים יאובחנו כחולים בנפשם במהלך חייהם

כך או כך, מדובר בנושא מורכב ועדין, שכן הוא נוגע לא רק לאתיקה מקצועית אלא גם ליחסים המורכבים בין קהילת בריאות הנפש לבין ציבור האזרחים, וברמה יותר עקרונית – בין מה שאישי לבין מה שפוליטי. נושא זה מעורר שאלות בנוגע למושגים נורמלי ופתולוגי, לתפישות מקובלות בנוגע למחלות נפש ובאופן רחב יותר, בנוגע למהותה של מחלה בכלל. לפי ממצאים של המרכזים האמריקנים לבקרת מחלות ומניעתן, המתבססים על קריטריונים של ה-DSM, המדריך לאבחון מחלות הנפש, עשרים וחמישה אחוזים מהאמריקנים נחשבים לסובלים ממחלת נפש בכל שנה נתונה, וכחמישים אחוזים יאובחנו כחולים בנפשם במהלך חייהם. האם זה לא מסרס את המושג מחלת נפש, כשאנו צועדים לקראת עולם שבו כל אחד נושא אבחנה פסיכיאטרית?

אלן פרנסיס, הפסיכיאטר שניסח את הקריטריונים להפרעת אישיות נרקיסיסטית ב-DSM, אמר לאחרונה בנוגע לטראמפ: "הוא אולי נרקיסיסט ברמה-עולמית, אבל זה לא הופך אותו לחולה נפש, בגלל שהוא אינו סובל מהמצוקה והמוגבלות המחייבות אבחנה של הפרעה נפשית." אבל האם אדם צריך לסבול ממצבו בכדי להיחשב לחולה? ומה אם הוא עצמו אינו סובל אך ממיט סבל על סביבתו?

נרקיסוס, קרוואג'ו

"נרקיסוס", 1594, קרוואג'ו, The Yorck Project, תצלום: ויקיפדיה

מחקר שפורסם ב-2006 בחן את בריאותם הנפשית של שלושים ושבעה נשיאים אמריקנים – מוושינגטון ועד ניקסון – על סמך עיון בביוגרפיות שלהם. הממצאים היו שכחמישים אחוזים מהם עמדו בקריטריונים לאבחון מחלה פסיכיאטרית, וכעשרים ושבעה אחוזים הציגו הפרעה נפשית כלשהי בעת כהונתם. הפרעה דכאונית מאג'ורית הייתה הנפוצה ביותר (למשל אצל לינקולן ואייזנהאואר) אחדים אובחנו כסובלים מאלכוהוליזם (גרנט, ניקסון). ג'ון אדמס, טדי רוזוולט ולינדון ג'ונסון אובחנו כסובלים מהפרעה דו-קוטבית, הנתפשת כחמורה יותר.

מוטב להתייחס בספקנות למחקרים כאלה, המבצעים אבחנות לדמויות היסטוריות. בספרו Mad Travelers: Reflections on the Reality of Transient Mental Illnesses משנת 1998, הפילוסוף של המדע, איאן האקינג, מציג נקודת מבט גניאולוגית של התפתחות מחלות נפש אותן הוא רואה כ"ארעיות". כוונתו למחלות שמופיעות בזמנים ובמקומות מסוימים, מתפשטות, משתנות, מתפוגגות ושבות. האקינג מציע מודל מורכב המסביר את הופעתן של מחלות ארעיות כתולדה של צירוף כוחות תרבותיים, חברתיים, כלכליים ומדעיים, אותם הוא מכנה "וקטורים." כזו הייתה ההיסטריה בראשית המאה העשרים, מחלה פסיכוסומטית נפוצה שנעלמה כמעט לחלוטין. לא מעט מהמחלות הנפשיות המופיעות במהדורה הנוכחית של ה-DSM לא היו קיימות בעבר או שהן לא נחשבו למחלה, אלא להתנהגות מקובלת חברתית (למשל, שתיית כמויות גדולות של אלכוהול). לעומת זאת, התנהגויות שבעבר לא נחשבו למקובלות חברתית, כגון הומוסקסואליות, נכללו בגרסאות קודמות של ה-DSM כקטגוריות של מחלה נפשית.

האם מחלת נפש בהכרח צריכה לפסול אדם מתפקיד כזה או אחר? ואם כן, מה לגבי מוגבלויות גופניות?

עם זאת, מחקרים כאלה כן מעלים שאלות חשובות, כמו, למשל, האם מחלת נפש בהכרח צריכה לפסול אדם מתפקיד כזה או אחר? ואם כן, מה לגבי מוגבלויות גופניות (פרנקלין רוזוולט, הנחשב לאחד משלושת הנשיאים הגדולים בתולדות ארה"ב חלה בפוליו ובמשך מרבית כהונתו היה מרותק לכיסא גלגלים)? עד כמה מחלת נפש מגבילה תפקוד פוליטי (יוליסס גרנט וטדי רוזוולט מוערכים כנשיאים טובים)? ואילו מחלות נפש, אם בכלל, מחייבות פסילה?

ג'ורג' הילי, עושי השלום, יוליסס גרנט, לינקולן

גרנט האלכוהוליסט ולינקולן הדיכאוני ב"עושי השלום" (1868) מאת ג'רוג' הילי, The White House Historical Association, תצלום: ויקיפדיה

עוד עולה ממחקר זה כי אף נשיא מבין אלו שנחקרו לא סבל מהפרעת אישיות – מושג שהקשר שלו למושג מחלה עוד טעון בירור - כולל הפרעת אישיות נרקיסיסטית, התווית שאותה מקובל להצמיד לטראמפ. אולם ישנה אבחנה נוספת, שאף היא לא נמצאה הולמת לתיאור נפשם של מי מהנשיאים הללו, ושנוטה להיזרק לאוויר בדיונים כאלה, הן בקרב קהילת בריאות הנפש והן בשיחות יומיומיות העוסקות בטראמפ. מדובר באבחנה החידתית ביותר שישנה, שאינה כלולה ב-DSM, ושלאחר מאה וחמישים שנות מחקר עדיין לא ברור האם היא מחלה, הפרעת אישיות או פשוט מילה נרדפת לרוע: פסיכופתיה.

*

מה שהיום אנו מכנים פסיכופתיה הוא הלוויתן הלבן של הפסיכיאטריה מאז צמחה, בשלהי המאה השמונה עשרה, כענף של הרפואה הכללית. הפסיכיאטרים הראשונים סטו מהמסורת הדיאגנוסטית של רופאים שקדמו להם כשחדלו לפרש התנהגויות מסוימות בתור סימנים לאחיזה דמונית. תחת זאת פירשו אותן כתסמיני מחלת נפש, בפרט מחלה נפשית מוסרית. ב-1786 פיתח הרופא האמריקני בנג'מין ראש (Rush) את רשמיו לגבי "טירוף מוסרי." ב-1801 הציג הרופא הצרפתי, פיליפ פינל (Pinel) את המושג "מאניה ללא דלוזיה" (Mania without Delusions) לתיאור תופעה דומה. ז'אן אטייאן אסקירול (Esquirol), תלמידו של פינל, המשיך לפתח את הרעיון של מורו. אולם אסקירול השתמש במונח "מונומאניה" (Monomania).

ב-1837 התקדם הרופא הבריטי, ג'יי.סי. פריצ'רד (Prichard) צעד אחד קדימה באופן בו כרך את ההיבטים הרפואיים והנפשיים של התופעה עם ההיבט המוסרי שלה. הוא השתמש במונח שהוא עצמו ככל הנראה לא טבע, אך בהחלט סייע להפיץ: אי-שפיות מוסרית (Moral Insanity). בששים השנים הבאות שלט המושג של פריצ'רד בשיח הפסיכיאטרי סביב התופעה הקלינית הזו.

המונח "פסיכופתיה" הופיע לראשונה ב-1845 בחיבור על פסיכולוגיה רפואית מאת רופא אוסטרי בשם ארנסט פון פויכטרסלבן (Feuchtersleben) במרוצת שנות השמונים של המאה התשע-עשרה, המונח הזה התפרסם באמצעות עבודותיהם של שני פסיכיאטרים גרמנים חשובים: ג'יי.אל.איי. קוך (Koch) וריכארד פון קראפט-אבינג (Kraft-Ebing), בפרט בספרו של האחרון Psychopatia Sexualis, משנת 1886. אולם סמוך לתום המאה התשע-עשרה מונח זה התייחס לכל סוג של מחלה נפשית, בדומה למונח פסיכופתולוגיה בימינו.

במהלך המאה התשע-עשרה, פסיכיאטרים עדיין התקשו לאמץ מושג של אי-שפיות שבו האינטלקט נותר שלם

ויטקצי, Witkacy, קומפוזיציה

"קומפוזיציה" (1922) מאת Witkacy, תצלום: ויקיפדיה

במהלך המאה התשע-עשרה, פסיכיאטרים עדיין התקשו לאמץ מושג של אי-שפיות שבו האינטלקט נותר שלם. רבים חששו מההשלכות המוסריות והמשפטיות של השימוש במושג אי-שפיות מוסרית, שהצטייר ככזה הפוטר אנשים מסוימים מאחריות פלילית ללא בסיס ברור. לכן המושג נזנח בסופו של דבר. אך במקביל, פסיכיאטרים המשיכו להיתקל יותר ויותר במטופלים שהתסמינים שלהם לא אפשרו סיווג דיגאנוסטי ברור. סוג מטופל חמקמק זה נדמה, מחד, מופרע לגמרי. מאידך הוא לא הציג את הסימנים הרגילים למחלה נפשית. הוא נודע בנטייתו להתנהגות פרועה, מסוכנת, אנטי-חברתית ונפשעת, אך ללא הלוצינציות ודלוזיות – התסמינים הטיפוסיים לפסיכוזה. בעוד שהתנהגותו הכללית ואישיותו של מטופל כזה נתפשו כלא-מקובלות חברתית, הוא לא הפגין פגמים סומאטיים כגון פגיעה מוחית, שיסבירו את מאפייניו המופרעים.

בעשורים הראשונים של המאה העשרים השתלט המושג פסיכופתיה על הדיון בתופעה קלינית זו. מראשיתו היה זה דיון בעייתי, כיוון שהרעיון שעמד בבסיסו היה בעייתי. פסיכיאטרים רבים לא האמינו שהתופעה אכן קיימת. גם אלה שהאמינו שהיא קיימת התקשו לקבוע האם זו מחלה או שזהו אכן מקרה של אי-שפיות, שגעון או משהו אחר. היו פסיכיאטרים שכינו את הפסיכופתיה "פח אשפה," קטגוריה שאליה נזרקים בלי הבחנה "כל מיני דברים." היו מי שסברו שפסיכופתיה הפכה לביטוי שיפוטי ולא דיאגנוסטי, כינוי למישהו שאינך מחבב.

פסיכיאטרים עיצבו תפישות חדשות של גבריות ונשיות נורמליות ופתולוגיות, תוך אבחון פסיכופתיה אצל גברים ונשים לפי תבניות קבועות לכל מין

עם זאת, פסיכיאטרים רבים ראו בפסיכופתיה בעיה חברתית של ממש, במיוחד בעידן הפרוגרסיבי, שבו רכשה לעצמה הפסיכיאטריה תפקיד חברתי בולט. לפי ההיסטוריונית, אליזבת' לאנבק, פסיכיאטרים פרוגרסיביים ניצלו את העמימות של הפסיכופתיה כקטגוריה דיאגנוסטית כדי לאבחן את מה שבעבר נתפש כבעיה חברתית – עוני, אלכוהוליזם, פשיעה, זנות – כבעיה הנובעת מנפשו של היחיד. כמו כן, באותה עת פסיכיאטרים עיצבו תפישות חדשות של גבריות ונשיות נורמליות ופתולוגיות. כך, אשה שנתפשה כ"מינית יתר-על-המידה" אובחנה כ"פסיכופתית היפר-מינית," ואילו גבר שהציג כל סוג של "גבריות כושלת" אובחן פשוט בתור "פסיכופת".

בשנות הארבעים והחמישים פרצה בארה"ב פאניקה ציבורית מוסרית שהובילה להבניית דמותו של "הפסיכופת המיני" (The Sexual psychopath). זו הייתה התווית שנשמרה עבור כל גבר שעסק במה שנחשב באותה עת למיניות סוטה, החל מהומוסקסואליות וכלה בפדופיליה. על פי ההיסטוריונית אסטל פרידמן, התופעה שיקפה תמורה משמעותית: מעבר מהאידיאלים הוויקטוריאניים והעניין האופייני למאה התשע-עשרה ב"נשיות טהורה" לעבר עיסוק האופייני למאה העשרים בשליטה על אלימות גברית. השיח החברתי שנסב סביב הפסיכופת המיני תִפקד, לטענתה, כמסגרת שבתוכה אמריקנים יכלו לשאת ולתת עם תפישות מקובלות של נורמליות וא-נורמליות מינית. כך, התנהגויות מיניות לא אלימות שנתפשו עד אז כטאבו, נתפשו בזכות זאת כלגיטימיות, בעוד שהתנהגויות מיניות "לא-גבריות" נתפשו כאיום על הסדר המוסרי.

קולר, כאב, BDSM, מיניות

"צבעי הכאב", תצלום: Traveler_40

פסיכיאטרים ועמיתיהם מדיסציפלינות אחרות הרבו להדגיש את חוסר יכולתם של פסיכופתים להסתגל לחברה, אך הסבירו זאת בדרכים שונות. הפסיכיאטר הארי ליפטון, שהושפע מהפסיכואנליזה, הגדיר את הפסיכופת כמי שנולד "ללא הדחקות." פריץ ויטלס (Wittels), פסיכואנליטיקאי וינאי, הגדיר את הפסיכופת בתור מי שהאני-העליון שלו לא התפתח, מה שמותיר אותו נקי מקונפליקטים בין הסתמי לאני שלו. הסוציולוג גורדון גוף (Gough) הגדיר את הפסיכופת כמי שלוקה ביכולתו להשתתף במשחקי תפקידים חברתיים, וכמי שאינו מסוגל לראות את העצמי שלו בתור אובייקט או להזדהות עם נקודת מבטו של האחר.

לפי הגישה הקלאסית, הקריטריון המרכזי שמבדיל את הפסיכופת מהאדם ה"נורמלי" הוא מראית העין של הנורמאליות, כלומר, העובדה שהוא לובש את "מסכת השפיות"

ב-1941, הפסיכיאטר הרווי קלקלי (Cleckley) הציג תיאוריה חדשה של פסיכופתיה בספרו The Mask of Sanity, חיבור המוכר כקלאסיקה בתחומו. הקריטריון המרכזי שמבדיל, לשיטתו, את הפסיכופת מהאדם ה"נורמלי" הוא מראית העין של הנורמאליות, כלומר, העובדה שהוא לובש את "מסכת השפיות." קלקלי כתב: "אנו מתמודדים פה לא עם אדם שלם אלא עם מכונת רפלקסים משוכללת המסוגלת לחקות את ההתנהגות האנושית בשלמות. מכונה נפשית משומנת זו מפיקה... סימולציות של רגש אנושי נורמאלי... כה מושלם הוא התוצר... שאף אחד אינו יכול לקבוע במונחים מדעיים ואובייקטיביים, מדוע אין זה אמיתי. ועם זאת אתה יודע, או מרגיש שאתה יודע, שהמציאות, במובן של חווית חיים בריאה ומלאה, אינה קיימת שם... מטופל זה משתנה לכדי רובוט... שמסוגל לעשות כל מה שהאישיות הבריאה מסוגלת לעשות, חוץ מאשר להשתתף בחיים ברמת האישיות."

קלקלי כינה תופעה זו "דמנטיה סמנטית," מונח שמעולם לא אומץ בקהילת בריאות הנפש. עם זאת, תיאורו של קלקלי את "מראית העין" של הנורמליות כן אומץ ואף נתפש כתכונה פסיכופתית יסודית. אולם התיאור של הפסיכופתיה כא-נורמליות המתבטאת במראית-עין של נורמליות לא תרם לפתרון הבעיה התיאורטית שהפסיכופתיה הציבה. עם זאת, בעקבות חיבורו של קלקלי השתנה דימויו המקובל של הפסיכופת – מאיש צווארון כחול ל(גם) איש צווארון לבן. הוא לא היה יותר רק טיפוס משולי החברה, עבריין-מין, חסר-בית, אלכוהוליסט, אלא גם מנהל בכיר ומצליח, מה שמוכר בספרות המקצועית כ"הטיפוס המקיווליאני", מעין בן דמות של פרנק אנדרווד מ"בית הקלפים". כמו כן, הטיפולוגיה שהציע קלקלי לתכונות פסיכופתיות סיפקה את הבסיס למבחן שעל פיו מאובחנים פסיכופתים, שפיתח הפסיכולוג הקנדי, רוברט הייר (Hare), הסמכות הבולטת בתחום בימינו.

Hannibal Lecter, שתיקת הכבשים

"Hannibal Lecter", אמנות דיגטלית של Hersson Piratoba

זהו המכשיר הקליני הסטנדרטי לאבחון פסיכופתיה. באופן אידיאלי הוא מתבצע לאחר ראיון פנים-אל-פנים בנוסף לתחקיר מקיף בנוגע לרקע הביוגרפי של המועמד לאיבחון. הוא כולל עשרים פריטים, תכונות שלהן יש לתת דירוג – 0 (אם התכונה כלל אינה תואמת את האדם), 1 (אם יש התאמה חלקית) או 2 (אם יש התאמה מלאה). אדם המקבל מעל 25 (בבריטניה) או 30 (בארה"ב) מתוך 40 נקודות, נחשב לפסיכופת. הפסיכופתיה, אם כך, היא ספקטרום. גם לאנשים שאינם פסיכופתים יכולות להיות תכונות פסיכופתיות.

בין התכונות המופיעות ברשימה: היסטוריה של עבריינות נוער, קסם אישי שטחי, היעדר חמלה ואמפתיה, חוסר יכולת לקבל אחריות, אימפולסיביות, שקרנות פתולוגית, חשיבות-עצמית מוגזמת, ורסטיליות קרימינלית ועוד. ישנם אנשי מקצוע הטוענים שהפסיכופת הוא מי שאין לו מצפון. אחרים מדגישים את היעדר הרגשת האשמה והבושה כתכונה פסיכופתית מרכזית. וישנם מי שמציינים את העובדה שפסיכופתים אינם מגיבים לגירויים מפחידים כמו בני אדם רגילים.

בעשורים האחרונים ישנה נטייה למחקר מוחי ועצבי של פסיכופתיה. מחקרי fMRI מתקדמים הראו, למשל, כי נפח האמיגדלה במוחם של נבדקים פסיכופתים קטן מנפח האמיגדלה אצל נבדקים שאינם פסיכופתים; ששיעורי החומר האפור והחומר הלבן בקליפת המוח שלהם נמוכים באופן בולט; שיש להם חוסר משמעותי בגן MAOA; שרמות הדופאמין שלהם גבוהות במיוחד ואילו רמות הסרוטונין שלהם נמוכות. וישנם עוד ממצאים רבים, המעלים את השאלה – האם יש כזה דבר "מוח פסיכופתי"?

מה שברור הוא, שאין לבלבל פסיכופתיה עם פסיכוזה. הפסיכופת יכול לחוות התקפים פסיכוטיים אבל הוא לא בהכרח פסיכוטי. אדם פסיכוטי, כזה הסובל מסכיזופרניה, למשל, וחווה הלוצינציות ודלוזיות, הוא כזה שמבחינה משפטית אינו מסוגל להבחין – לפחות לא ברגע ביצוע הפשע – בין טוב לרע. הפסיכופת יודע ומסוגל. עובדה זו היא שהופכת אותם, לפי הפילוסוף שון ניקולס, לאתגר כה גדול לתיאוריות מוסר רציונליסיטיות, המניחות כי בני-אדם המסוגלים להכיר ומכירים במוסריות של פעולה מסוימת גם יהיו מוּנעים לבצע אותה.

מונח שגור נוסף המבלבל את התמונה הוא סוציופתיה, מונח שטבע הפסיכיאטר האמריקני ג'ורג' אי. פרטרידג' (Partridge) בשלהי שנות העשרים. פרטרידג' הציע מונח זה בכדי לחדד את ההגדרה של התופעה הקלינית הנדונה ולהדגיש את הסטייה והפתולוגיה החברתית המאפיינת אותה. הפסיכיאטר וחוקר התורשה ההתנהגותית דיוויד לייקן (Lykken) הרחיב את רעיונותיו של פרטרידג' כשהניח כי סוציופתיה מתייחסת לאישיויות אנטי-חברתיות שהתנהגותן היא תולדה של ליקויים חברתיים או משפחתיים, בעוד שפסיכופתיה מתייחסת לאנשים שהתנהגותם האנטי-חברתית נובעת מפגם אישי ולא סביבתי.

יש הטוענים כי בעוד הסוציופת הוא פושע עצבני, חרד ולא מאורגן, הרי שהפסיכופת הוא כריש קר, המבצע את פשעיו באופן מחושב ומתוכנן ושליו

יש הטוענים כי פסיכופתיה קשורה לפשיעה באופן שונה מאשר סוציופתיה. כך, בעוד הסוציופת הוא פושע עצבני, חרד ולא מאורגן, הרי שהפסיכופת הוא כריש קר, המבצע את פשעיו באופן מחושב ומתוכנן ושליו. ישנה גם טענה שלפיה הסוציופת מסוגל לייצר היקשרות רגשית, גם אם זו נפיצה וכאוטית, לעומת הפסיכופת, שאינו מסוגל לחוות רגשות אמיתיים כלפי הזולת. עם זאת, ההבחנה בין סוציופתיה לפסיכופתיה נותרה שנויה במחלוקת ויש הטוענים שלמעשה אין ביניהן כל הבדל.

וישנו גם הקשר לסדיזם, ההנאה מגרימת סבל לאחרים. נדמה כי אין שילוב אנושי מסוכן יותר מאשר פסיכופתיה וסדיזם. זה השילוב המוליד רוצחים סדרתיים מסוגם של טד בנדי, ג'פרי דהאמר ואחרים. אבל לא כל פסיכופת הוא סדיסט, רחוק מכך. באותה מידה, לא כל פסיכופת הוא פושע ועבריין. אמנם, שיעור הפסיכופתים באוכלוסיית האסירים מוערך בכ-15%-25%, וזאת למרות שהם מהווים רק כ-1% מהאוכלוסיה הכללית. אולם רבים מהם אינם עוברים על החוק – לפחות לא באופן רשמי – ולעולם לא יישלחו לכלא. זה לא אומר שהם לא יפגעו בבני אדם, יתעללו בהם, או ימררו את חייהם בשלל דרכים.

חואקין סורויה, האב ז'ופרה מגן על מטורף

"האב ז'ופרה מגן על מטורף" =1887), חואקין סורויה, תצלום: Wikiart.org

יש להם כישרון לזהות ולנצל חולשות של אחרים. הם אינם חווים אמפתיה, וייתכן שאינם מבינים רגשות אנושיים בסיסיים. בזכות האינטליגנציה הגבוהה שלעתים יש להם והקסם האישי האופייני להם, הם מסוגלים לטפס בסולם הדרגות בארגונים וחברות, תוך שהם דורכים על גב אחרים. קלייב בודי (Boddy), מרצה בריטי למנהל עסקי החוקר את הקשר בין פסיכופתיה לתרבות ארגונית, טוען כי פסיכופתים הם האחראים למשבר הכלכלי של 2008. כמו כן הם נוטים להיות מעורבים בהונאות ענק – כדוגמת ברנרד מיידוף – או לחיות אורח חיים פרזיטי, על חשבון אחרים.

הפילוסוף ג'פרי מרפי כתב שהפסיכופת מייצג פרדיגמה אנושית לאדם ה"מת מוסרית" כפי שהגדירו עמנואל קאנט - האדם חסר האכפתיות, הדאגה, הכבוד, האשמה וכו'. פסיכופתים הם "טורף בלתי-נראה מושלם," כותב רוברט הייר. והפסיכיאטר פרנק אוצ'ברג (Ochberg) אומר: "הדבר החשוב להבין בנוגע לפסיכופתיה הוא שיש אנשים שונים מאיתנו, ובגלל שהם נראים כמונו, אנו עשויים שלא להאמין שאדם יכול להיות חסר מצפון; אבל זה אפשרי, וזה עשוי להיות קטלני להעביר את חייך מבלי להיות מודע לעובדה שאנשים כאלה קיימים."

*

אבל מה הקשר של פסיכופתיה לפוליטיקה? במהלך מערכת הבחירות האמריקנית האחרונה, פרסם פסיכולוג מאוניברסיטת אוקספורד, ד"ר קווין דאטון, מחקר שבו השתמש במבחן של הייר כדי לאבחן דמויות היסטוריות. דאטון פנה לביוגרפים של מנהיגים אלו וביקש מהם, על-סמך היכרותם עם פרטי חייהם ואישיותם של אותם מנהיגים, לדרג את תכונותיהם הפסיכופתיות. לאחר שקלול התוצאות נמצא שהנרי השמיני דורג במקום הגבוה ביותר, ואחריו אידי אמין, היטלר, וויליאם הכובש ועוד. גם דמויות כמו ישו, ג'ורג' וושינגטון, מהטמה גנדי ולינקולן נבחנו. הם אמנם לא אובחנו כפסיכופתים, אבל כן נמצאו כבעלי לא מעט תכונות המאפייינות פסיכופתים. עוד נבחנו מספר מועמדים לנשיאות באותה עת – ברני סנדרס, טד קרוז, הילרי קלינטון ודונלד טראמפ. סנדרס דורג במקום הכי נמוך, עם מספר קטן של תכונות פסיכופתיות. אחריו דורגה קלינטון, מעט מעל נירון קיסר. טד קרוז נמצא פסיכופת יותר ממנה, ואילו דונלד טראמפ דורג במקום הכי גבוה מבין הארבעה, ומוקם בין היטלר לאידי אמין.

גם לתוצאות אלה מוטב להתייחס בספקנות, אך הן עשויות לחזק את הרושם כי יש משהו בפוליטיקה (אולי העוצמה והשררה) המושך אליה פסיכופתים. הפסיכולוגית מרתה סטאוט, מחברת הספר The Sociopath Next Door (שבו היא משתמשת במושגים סוציופת ופסיכופת בלי הבחנה), טענה במפורש כי "פוליטיקאים הם בעלי נטייה גדולה יותר להיות סוציופתים. אני חושבת שאין מומחה אחד בתחום שיערער על הקביעה הזאת. העובדה שישנו מיעוט של בני אדם שפשוט אין להם מצפון היא גלולה מרה שהחברה שלנו צריכה לבלוע – אבל זה בהחלט מסביר הרבה דברים, למשל התנהגות פוליטית שקרית באופן חסר בושה."

ועידת ילטה, סטלין, רוזוולט, צ'רצ'יל

ועידת ילטה, פברואר 1945. מימין לשמאל: סדיסט, נכה ואדם לא נורמלי? תצלום: משרד ההגנה האמריקני, ויקיפדיה

אבל האם קסם אישי, גם אם שטחי, אינו הכרחי למי שעוסק בתחרות פופולאריות בלתי פוסקת? האם קור-רוח ותעוזה, ואפילו היעדר חרטה, אינם הכרחיים עבור מקבלי החלטות, בפרט בעתות משבר – ולראייה דירוגו הגבוה של צ'רצ'יל במחקרו של דאטון? במילים אחרות, האם פסיכופת אינו יכול להיות פוליטיקאי מוצלח, ויתרה מכך, מנהיג אפקטיבי? יש הטוענים כך, או לפחות כי חלק מהתכונות הפסיכופתיות הכרחיות ואף מועילות בפוליטיקה. אבל האם זה פועל לטובת הכלל? ומה לגבי השקרנות הפתולוגית? תחושת החשיבות העצמית המנופחת? חוסר היכולת לקבל אחריות על מעשים? הקרימינליות? השטחיות? האימפולסיביות?

באשר לדונלד טראמפ, לכאורה אין צורך להיות מומחה כדי לראות שהוא אינו אדם "נורמלי." אבל מה אם הכול אינו אלא הצגה, שימוש מחושב ושקול בטקטיקת ה"אדם המשוגע", שנועד להשגת יעדים בינלאומיים? מה אם אין זה אלא מעשה הונאה מודע לעצמו, שנועד להסיח את הדעת מכשלונותיו הפוליטיים – או מהצלחותיו, הפוגעות באנשים רבים ובאיכות הסביבה, החולפות כך מתחת לרדאר, בהינתן הקשב המוגבל של התקשורת ושל התודעה האנושית? איך אפשר לדעת בלי לפגוש אותו פנים אל פנים, בלי לשבת איתו לשיחה ארוכה ומעמיקה? וגם אז, איך יודעים בוודאות מה מצוי בפנים נפשו? או שמא די בכלים העומדים לרשותנו – למשל רשימת התכונות במבחן של הייר – כדי לאבחן באופן מהימן יחסית, גם מהכורסא בבית? ובכלל, האם האבחנה, השם המקצועי הז'רגוני לבעיה, הוא שמשנה? או שמא משנות יותר ההתנהגות והמילים? והאם לא ייתכן שצדק הפסיכולוג רוברט סמית' שכתב בספרו The Psychopath in Society, שבתרבות המעודדת דימויים חיצוניים שטחיים, אגואיזם, ומרדף אחר תענוגות חומריים ומסחור של בני-אדם, בקיצור, תרבות המאדירה תכונות פסיכופתיות יתכן כי"הפסיכופת האדם הסביר ואילו אלו מאיתנו הנוטים לבטוח באנשים, המהימנים והאמפתיים הם אלו המנותקים מהמציאות?"

מכל מקום, כשמדובר במי שאמורים להיות הסמכות המקצועית בנושא בריאות הנפש, הרי שבריאותו הנפשית של טראמפ היא סוגיה מדירת-שינה של ממש. היא נוגעת לאתיקה מקצועית, אבל גם למקומם בחברה, ולהיסטוריה. כיצד תשפוט ההיסטוריה את מומחי בריאות הנפש האמריקנים של ימינו: כמי שהתערבו בעניינים לא להם, כמי שפגעו במאבקים חברתיים "רציניים" ותכליתיים יותר? או כמי שעמדו מנגד, שותקים, בשעה ששלטון עריצות התהווה לנגד עיניהם בראשותו של פסיכופת משולח רסן?

ואם אכן ישנם בינינו אנשים שהם "מתים מוסרית", כפי שהגדיר ג'פרי מרפי את הפסיכופתים; ואם אכן המאפיינים הייחודיים להם מאפשרים להם לטפס ולהגיע לתפקידים בכירים בתאגידים ובשירות הציבורי, בפוליטיקה, כפי שטוענים קלייב בודי, מרת'ה סטאוט וחוקרים רבים אחרים; ואם אכן ישנו "מוח פסיכופתי", ולרשותנו עומדים כלי אבחון התנהגותיים ורפואיים שיכולים, פוטנציאלית, לאפשר לנו לזהות אותם מאחורי "מסכת השפיות," מה עלינו, כחברה, לעשות בנוגע לזה? ולאן זה יכול (או עלול) להוביל?

 

תמונה ראשית: מתוך "אישה מטורפת ומהמרת כפייתית" (1822), תאודור ז'ריקו (Gericault). מוזיאון הלובר. תצלום: ויקיפדיה

מאמר זה התפרסם באלכסון ב

תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

10 תגובות על לאבחן או לא לאבחן

01
י.ד.

נקודת מבט פילוסופית חסרה כאן מאד, ובכלל חוסר היכולת לחשוב על האדם מחוץ להתניות החברתיות שלנו. האם ג'ינגס חאן היה פסיכופת? או אולי היטלר?
האם פסיכופתיה באמת קיימת כפי שהוא מתאר? ובכלל אילו הנחות נדרשות בשביל קיומה?

נראה שהנחת הפסיכופתיה דורשת את הנחת המצפון כעניין פנימי לאדם אשר אמור להפנים נורמות חברתיות המשרתות את מה שנתפס כדבר הנכון ולהכווין את האדם. כמות ההנחות הפילוסופיות המונחות כאן היא לא קטנה:
א. ישנו מצפון.
ב. המצפון צריך להפנים נורמות חברתיות.
ג. הנורמות החברתיות משרתות את הדבר הנכון (=ליברליזם פרוגרסיבי).
ד. הפנמת הנורמות החברתיות אמורה להכווין את האדם.
ה. ובנוסף אי התאמה של האדם לאותם הנחות מכריזה עליו כחולה.

כאשר אנו עובדים עם כמות כזו של הנחות נראה לי שיש כאן איזושהי בעיה כלשהי שצריכה לעורר אצל פסיכאטרים שאלה כללית על עצמם מאשר על אחרים ומסיבות טובות.

    02
    י.ד.

    על פי הפסיכאטרים האדם כבר איננו יכול להיות סופנטני (כמו שטרמפ הוא סופנטני), או אכזר, או נדיב, אמיץ או פחדן או בקיצור להיות חופשי. האדם נדרש להיות בורג בלי הבנה ובלי מחשבה המסובב את גלגלי החברה הגדולה. מה שמכונה אצלנו חופשי (במיוחד בחברה החילונית) הוא צל בלבד של האדם החופשי של העבר. אין כבר מקום לנסיך של מקיאבלי שחציו אדם וחציו זאב, או לגדולת הנפש.
    אני אצטט את ניטשה אך אפילו לניטשה אין מקום אצל אלו החושבים שהם הולכים בדרכו:
    רְאוּ הִנֵּה אָנֹכִי מַרְאֶה לָכֶם אֶת-הָאָדָם הָאַחֲרוֹן.
    "מַה-לִי אַהֲבָה? מַה-לִי בְּרִיאָה? מַה-לִי תְּשׁוּקָה? מַה-לִי כֹּכָב?" – כָּכָה יִשְׁאַל הָאָדָם הָאַחֲרוֹן וּבְעֵינָיו יִקְרוֹץ.
    וְהָאֲדָמָה תִּהְיֶה אָז קְטַנָּה וְעָלֶיהָ יְנַתֵּר הָאָדָם הָאַחֲרוֹן, אֲשֶׁר יַקְטִין כָּל-דָּבָר וְכָל-עִנְיָן. וּמִשְׁפַּחַת הָאָדָם הַזֶּה כִּמְעַט אֲשֶׁר לֹא תִּשָּׁמֶד, כַּאֲשֶׁר לֹא יִשָּׁמֶד פַּרְעוֹשׂ-הָאֲדָמָה; כִּי יַאֲרִיךְ הָאָדָם הָאַחֲרוֹן מִכָּל-אֲשֶׁר הָיָה לְפָנָיו.
    "הִנֵּה אֲנַחְנוּ בָרָאנוּ אֶת-הֶאשֶׁר" – כָּכָה יֹאְמרוּ בְנֵי-הָאָדָם הָאַחֲרוֹנִים וּבְעֵינֵיהֶם יִקְרֹצוּ.
    וְאֶת-הַמְּחוֹזוֹת אֲשֶׁר שָׁם יִקֶּש עֲלֵיהֶם לִחְיוֹת יַעַזְבוּ, כִּי עַל-כֵּן דָּרוּשׁ לָהֶם חֹם, וְאִישׁ אֶת-שְׁכֵנוֹ יאֱהַב עוֹד וְיִתְרַפֵּק עָלָיו וְיִתְגָּרֵד בּוֹ: כִּי על- עַל-כֵּן דָּרוּשׁ לָהֶם חֹם.
    וּבַחֲלוֹת אִישׁ וַאֲשֶׁר לֹא יַאֲמִין אִישׁ בְּאָחִיו וְתֵחָשֵׁב זֹאת לְחַטָּאָה: כָּל-אִישׁ יִזָּהֵר מְאֹד לְנַפְשׁוֹ בְלֶכְתּוֹ. וְרַק אֲשֶׁר יִהְיֶה עוֹד סָכָל וְתִגָּפֶינָה רַגְלָיו בָּאֲבָנִים אוֹ בִבְנֵי-אָדָם!
    וּמְעַט רוֹשׁ מֵעֵת לְעֵת, כִּי כָכָה יִנְעֲמוּ הַחֲלוֹמוֹת. וַאֲשֶׁר-יִקַּח בָּאַחֲרוֹנָה רוֹשׁ הַרְבֶּה וְהָיָה הַמָּוֶת נָעִים.
    וְעוֹד יַעֲמוֹל הָאָדָם וְעוֹד יַעֲבוֹד כִּי תִּהְיֶה הָעֲבוֹדָה שַׁעֲשֻׁעִים. וְאוּלָם תַּחְבֻּלּוֹת יִקְנוּ אֲשֶׁר-לֹא יְיַגְּעוּ הַשַּׁעֲשֻׁעִים אֶת-הַבָּשָׂר.
    וְלֹא יִדַּל הָאָדָם וְלֹא יַעֲשִׁיר הָאָדָם: כִּי גַם שְׁנֵיהֶם יִהְיוּ לְמַשָּׂא. מִי יַחְפֹּץ עוֹד לִמְשֹׁל? וּמִי לִשְׁמוֹעַ? כִּי גַם שְׁנֵיהֶם יִהְיוּ לְמַשָּׂא.
    וְרֹעֶה לֹא יִהְיֶה וְרַק עֵדֶר יִהְיֶה אֶחָד! אָז יִדְרוֹשׁ כָּל-אָדָם חֵלֶק כְּחֵלֶק שָׁוֶה, אָז יִהְיֶה מִשְׁפָּט אֶחָד וּמִדָּה אַחַת לַכֹּל: וּמִי אֲשֶׁר יָחוּש אַחֶרֶת וּבָא אִישׁ כָּזֶה לִרְצוֹנוֹ לְבֵית-הַמְּשֻׁגָּעִים.
    "לְפָנִים הִשְׁתַּגְעוּ כָל יוֹשְׁבֵי תֵבֵל" – כָּכָה יֹאמְרוּ הַמְפֻנָּקִים וּבְעֵינֵיהֶם יִקְרֹצוּ.
    וְהָאָדָם יִהְיֶה חָכָם וְאֶת-הַכֹּל יֵדָע אֲשֶׁר קָרָה וַאֲשֶׁר הָיָה: כָּכָה לֹא יִירָא אַחֲרִית, וְאִישׁ עִם-אָחִיו – פֶּן יֵחָבֵל לַבָּטֶן.
    וְתַאֲוָה-מְעַט תִּהְיֶה לָאָדָם לַיּוֹם וְתַאֲוָה-מְעַט תִּהְיֶה לוֹ לַלַּיְלָה: וְאוּלָם כָּל אִישׁ יִשְׁמוֹר אֶת-שְׁלוֹם בְּשָׂרוֹ.
    "אָכֵן אֲנַחְנוּ בָרָאנוּ אֶת-הָאשֶׁר" – כָּכָה יֹאמְרוּ בְּנֵי הָאָדָם הָאַחֲרוֹנִים וּבְעֵינֵיהֶם יִקְרֹצוּ. –
    (כה אמר זרטוסטרה בתרגום דוד פרישמן)

04
דוד סאם

מעניין, עצוב ומטריד. פוטין הצליח במשימתו. הנשיא האמריקאי אולי לא פסיכופת מושלם אבל לוקה בנפשו/שכלו/התנהגותו בברור. זה כשלון אמריקאי ענק, היסטורי. נותר לקוות שהאנשים סביבו יצליחו למנוע נזקים.

05
צביאל רופא

לניר יהודאי, מאמר מרתק כתבת ונהניתי. ולקרוא וגם אחר כך לחשוב. ואולם אפרופו שלושים אלף אנשי המקצוע בארצות הברית שאבחנו את טראמפ, מבקש להזכיר את הפרק החמישי ברב המכר העולמי "בגנות הפסיכותרפיה" שעניינו הפסיכופת ד"ר ג'ון רוזן. לדעתי שווה להתמקד שם איך המחבר הפסיכואנליטיקאי מייסון חוזר ומדגיש ומוכיח פעם אחר פעם איך צמרת הפסיכיאטריה והמוני פסיכיאטרים מהללים את ד"ר רוזן ונוהרים להירשם בבית ספר שהוא פתח ל"אנליזה ישירה" על שלל זוועותיה המפלצתיות. ואני שואל מי הם הפסיכופתים האמתיים? עד כמה מביניהם מתחבאים מאחורי חלוקים לבנים? ובכלל מה גורם לאנשי מקצוע פנטיים (לעשות טוב!) בייחוד בתחום ברה"נ בכל העולם לקלקל את השורה? לכן, הייתי מציע לכל השלושים אלף לבדוק את ציציותיהם לפני שהם פוצים פיהם.

06
סוציולוג

הגדרה לפסיכופט: כל פסיכולוג או פסיכיאטר שחושב שהוא יכול לאבחן אישיות פוליטית שההיכרות היחידה שלו איתה היא דרך התשקורת

07
רונן

על אנשי המקצוע בתחום בריאות הנפש - פסיכולוגים ופסיכיאטרים --
ממש מוטלת החובה לציין חד-משמעית שטראמפ סובל
הפרעת אישיות נרקיסיסטית קשה ביותר . הפציינט הפוטנציאלי הזה בהחלט סובל מסימפטומים ברורים .
התנהלותו האימפולסיבית , המגלומנית והאלימה - - כבר גרמה נזקים
להתנהלות השלטונית התקינה בארה"ב .
כמו כן ברור מאוד שלטראמפ אלמנטים פסיכופטים מרכזיים באישיותו- לפי כל הגדרה שתבקשו.
חובתם של אנשי המקצוע להתריע על הסכנות שגלומות בנשיא
עם הפרעות פסיכיאטריות קשות כל כך , שעלולות לערער את
היציבות המדחנית והגלובלית .
חד- משמעית !!!

08
רונן

על אנשי המקצוע בתחום בריאות הנפש - פסיכולוגים ופסיכיאטרים --
ממש מוטלת החובה לציין חד-משמעית שטראמפ סובל מ -
הפרעת אישיות נרקיסיסטית קשה ביותר . הפציינט הפוטנציאלי הזה בהחלט סובל מסימפטומים ברורים .
התנהלותו האימפולסיבית , המגלומנית והאלימה - - כבר גרמה נזקים
להתנהלות השלטונית התקינה בארה"ב .
כמו כן ברור מאוד שלטראמפ אלמנטים פסיכופטים מרכזיים באישיותו- לפי כל הגדרה שתבקשו.
חובתם של אנשי המקצוע להתריע על הסכנות שגלומות בנשיא
עם הפרעות פסיכיאטריות קשות כל כך , שעלולות לערער את
היציבות המדינית והגלובלית .
חד- משמעית !!!

09
רונן

טראמפ בהחלט סובל ואפילו סובל מאוד -- כאדם עם הפרעת אישיות נרקסיסטית קשה --- תבדקו ותבדקו ותיווכחו .
האלמנטים הפסיכופטים של אישיותו מנטרלים רק חלק מהסבל.
הפסיכיאטר אלן פרנסיס שהוא דיפלומט צבוע למדי , טועה כאן.