לאן הולכת הג'ירפה?

הג׳ירפה כמעט נופלת. שני גברים מתחו חבל שחור עבה מול החיה, כדי להכשיל אותה. הג׳ירפה נתקלת בחבל ונראה שהתוכנית מצליחה, אלא שאז היא נמלאת שוב באנרגיה וחוזרת ופורצת בריצה. הגוף שלה נוטה לאחור וקדימה כמו סוס נדנדה על גלגלים. שישה אנשים נוספים תופסים את קצות החבל, והחבורה רצה מאחורי הג׳ירפה. הם מחזיקים בחבל בכוח, מתאמצים להתמודד עם משקל גופה. אם הוורידים שלה לא היו מוצפים בחומר הרדמה, לא היה להם סיכוי. היא כושלת ונופלת קדימה, רגליה נפרשות מאחור לצדדים. אבל הצוואר שלה, שאורכו שני מטר ועשרה, עדיין נמתח בנחישות לעבר השמים. אישה מזנקת מאחורי גבה, מתנגשת בצוואר המתנודד באוויר, ומכריעה אותו, כמו במשחק רגבי, אל הקרקע. אנשים רצים אליהן, אוחזים בד לכיסוי ומקדחה. הג׳ירפה – סמל זקיפות הקומה – שרועה כעת, מלוא קומתה על הארץ.

ג'ירפה אוכלת, שמורת טבע ב-Isiolo, קניה. תצלום: דייויד קלוד.

הצוות שסימם, הכשיל והפיל את הג׳ירפה כולל תערובת של מדענים, וטרינרים ואנשי שמורות הטבע שחוקרים ג׳ירפות במקומות המעטים בעולם שבהם החיות הללו עדיין מתקיימות. הג׳ירפות כל כך אהובות וכל כך מוכרות, שמפתה לחשוב שהאוכלוסייה שלהן אינה מצטמקת ושעתידן מובטח. זה לא נכון. כיום חיות רק 111 אלף ג׳ירפות. על כל ג׳ירפה, יש לפחות ארבעה פילים אפריקנים. כדי להבטיח את עתיד הג׳ירפות, חוקרים זקוקים למידע בסיסי על המרחקים שאליהן החיות הללו מגיעות. מכשירי עיקוב עם GPS יכולים לתת את התשובות, אבל כדי להלביש אותן על ג׳ירפה, מוכרחים קודם כל להכריע אותה.

זה קשה יותר מכפי שנדמה, גם אם נדמה לכם שזה קשה מאוד. אטרופין – אופיואיד חזק פי אלף ממורפיום – הוא חומר ההרדמה המועדף, אבל ישנן ג׳ירפות שמתנגדות למינון שלרוב מכריע פילים. ובניגוד לפילים, רבות מהן מגיבות בריצה פראית. בנוסף, האטרופין מדכא את נשימתה של הג׳ירפה, מאט את קצב הלב ומעלה את לחץ הדם. החיה מסוגלת להתמודד איתו רק לזמן קצר, אבל אחרי רבע שעה בלבד, הוא עלול לגרום לה בעיות, משום שהלב שלה חייב להזרים דם במעלה צוואר שאורכו יותר משני מטרים. כשיורים חץ הרדמה בג׳ירפה, מוכרחים להפיל אותה במהירות האפשרית. ברגע שהיא שרועה על הקרקע ומוכנעת, הצוות יכול להפוך מיד את השפעת האטרופין בעזרת סם אחר, בעודו מצמיד לה את מכשיר המעקב.

כשהזכרים רבים על נקבות, הם מטלטלים את הצוואר בתנועות קשתיות ארוכות כדי לחבוט זה בזה בראשיהם הענקיים. הצוואר שלהם מסוגל בהחלט לספוג היתקלות עם וטרינרית מעופפת

״רצוי שהיא תחזור לעמוד כמה שיותר מהר,״ אומרת שרה פרגוסון, ווטרינרית ב- Giraffe Conservation Foundation, והאישה שתיקלה קודם את צוואר הג׳ירפה בגופה. אף שהן נראות דקיקות, ג׳ירפות הן חיות עצומות וכבדות. הראש והצוואר לבדם עשויים לשקול יותר שלוש מאות קילו – יותר מדוב שחור גדול. כשהזכרים רבים על נקבות, הם מטלטלים את הצוואר בתנועות קשתיות ארוכות כדי לחבוט זה בזה בראשיהם הענקיים. הצוואר שלהם מסוגל בהחלט לספוג היתקלות עם וטרינרית מעופפת.

עד לאחרונה, ג׳ירפות סבלו מהזנחה מדעית מפתיעה. חוקרים מעטים בלבד חקרו אותן בטבע, ולכן אפילו היבטים בסיסיים של חייהן נותרו מסתוריים. אולי זה משום שהג׳ירפות חיות – כך חושדים החוקרים – בקהילות המשנות צורה וגודל, ואינן יציבות כמו עדרי פילים או להקות של אריות. בכל מקרה, אחד היצורים הכי מסקרנים בעולם הצליח, איכשהו, לחמוק מתשומת הלב שלנו. והדבר נכון גם לגבי סכנת ההכחדה האורבת לג׳ירפות. ובשקט בשקט, הצטמצמו פתאום גם אוכלוסיות של סוגי בעלי חיים נוספים: חרקים, ציפורים ויצורים ימיים. לא מעט מחיות הבר החביבות על הציבור, ובכלל זה אריות, צ׳יטות וגורילות, נמצאות בסכנה גדולה בהרבה מכפי שנדמה לנו. אבל, על פי מחקר משנת 2018, הפער הזה בין המשקפיים הוורודות שדרכן אנחנו מתבוננים ובין המציאות הקודרת, גדול יותר בכל הקשור לג׳ירפות. בשנת 2010, נמכרו בצרפת לבדה צעצועי תינוקות בדמות ג׳ירפה במספר הגדול פי שמונה ממספרן של הג׳ירפות שנותרו. בשנת 2016, מספר הבריטים שצפו בג׳ירפה בועטת באריה בתוכנית הטבע Planet Earth II היה גדול פי מאה מגודלה של אוכלוסיית הג׳ירפות. באותה שנה, האיגוד הבינלאומי לשמירה על הטבע סיווג את הג׳ירפה מחדש כחיה שעלולה לעמוד בסכנת הכחדה. אפילו ההערכה העגומה הזו עלולה להיות אופטימית מדי: מראיות חדשות בתחום הגנטיקה עולה כי הג׳ירפות הן בעצם ארבעה מינים נפרדים, שהתפתחו במסלולים נפרדים במיליון או שני מיליון השנים האחרונות. לבעל החיים המרשים במיוחד הזה לא אורבת סכנת הכחדה אחת, אלא ארבע.

פופולריות בתור צעצוע. תצלום: Grianghraf

פרגוסון ועמיתיה מנסים לגלות כיצד הפכה הג׳ירפה לחיה בסכנת הכחדה, ואיך ניתן להציל אותה בעוד מועד. הם נוסעים ברחבי אפריקה, במקומות שבהם עדיין חיות ג׳ירפות, כדי להצמיד מכשירי מעקב על מאות פריטים. התהליך מלהיב, אבל גם מסוכן – לבני האדם וגם לג׳ירפות. ג׳וליאן פנסי (Fennessy), מיסד הקרן ומנהלה, החלים רק לאחרונה אחרי ששבר את הצלעות ופרק את כתפו, כשצווארה של ג׳ירפה נופלת נחבט בבית החזה שלו. לפעמים הוא נאלץ להסביר לתיירים בספארי שהוא אינו ציד. מדי פעם, הצוות שלו נאלץ לשחרר ג׳ירפות מסוממות שנתקעו בעץ או להרחיק אותן מגדות הנהר, כדי שלא יפלו למים.

דמיינו שאתם אחת הג׳ירפות הללו. אתם הדבר הכי גבוה בסביבה. המותניים והכתפיים שלכם נמצאים בגובה צמרות עצי השיטה הרבים, אשר בעיני בעלי חיים נמוכים יותר הן תקרת העולם. הראש שלכם מתנשא לגובה של חמישה וחצי מטרים באוויר

דמיינו שאתם אחת הג׳ירפות הללו. אתם הדבר הכי גבוה בסביבה. כל ישותכם יוצאת נגד כוח הכבידה. המותניים והכתפיים שלכם נמצאים בגובה צמרות עצי השיטה הרבים, אשר בעיני בעלי חיים נמוכים יותר הן תקרת העולם. הראש שלכם מתנשא לגובה של חמישה וחצי מטרים באוויר. כאשר עיניכם החדות סוקרות את מרחבי הסוואנה העצומים, אתם מבחינים בחמישה ג׳יפים הדוהרים לעברכם.

שיירת הג׳יפים מתקדמת לעבר קבוצה של ג׳ירפות. אני באחד הג׳יפים שמאחור, עומד ליד שני גברים מרשות חיות הבר של קניה. אנחנו צופים בבעלי החיים מלחכים עשב בשלווה, ומשתמשים בלשון הארוכה, המוזרה, הכחלחלה והשרירית כדי לתלוש עלים מענפים קוצניים של עצים. הג׳ירפות התפתחו מיצורים קצרי צוואר, ובין אם התמתחו כדי להיזון מעלים שיריביהן לא יכלו להגיע אליהם, כדי להטיח את ראשיהן בכוח רב יותר בקרבות הפולחניים, או כדי שיוכלו להבחין בטורפים מתקרבים – הן מצאו את עצמן עם צוואר ארוך פי שתיים ויותר מכל בעל חיים אחר החי כיום. כדור הארץ לא ראה יצורים גבוהים כל כך מאז תקופת הדינוזאורים. במישור לאיקיפיה שבקניה, שם הנוף מכוסה בעננים נמוכים ועצי שיטה בעלי נוף רחב ושטוח, הן נוטות לבלוט.

בג׳יפ המוביל, דומיניק מיילה (Mijele), וטרינר מנוסה מרשות חיות הבר של קניה, בוחר נקבה – זו שמאוחר יותר פרגוסון תכריע אל הקרקע – ומשתמש ברובה של חיצי הרדמה כדי לירות בה חץ שבקצהו ציצית ורודה. הוא צולף במדויק. החץ ננעץ בכתף הימנית של הג׳ירפה ומחדיר לדמה את הסם. החיה מתכווצת לרגע קל, כאילו עקץ אותה זבוב, וחוזרת לאכול. במשך דקות ספורות לא קורה דבר, אבל אז היא פותחת בריצה.

למרבה ההפתעה, מאחורי רץ גור ג׳ירפות. הוא בן שבועיים לכל היותר, אבל נולד גבוה יותר מרוב בני האדם הרודפים אחריו. הנוכחות שלו מסבכת את העניינים, אבל הוא מוציא את עצמו מהתמונה במהרה, כורע ומתחבא. כדי להתחבא הוא משטח את צווארו באורח מאוד לא ג׳ירפי. באותו זמן, אמו נמלטת מהג׳יפים.

גבוה מהווטרינרית ומחפש את אמא: גור ג'ירפות. תצלום: אדם מוזלי

אנחנו מזנקים אחריה, מתפתלים בין העצים ומדי פעם דורסים אותם. כשתוואי הקרקע מאפשר זאת, אנחנו מזנקים החוצה ורצים אחריה, משתופפים כדי לחמוק מענפים שעליהם קוצים באורך שניים וחצי סנטימטרים. אם הג׳ירפה תיפול לאחור, תיגרם לה פציעה חמורה בראש ובצוואר. הצוות מיישם כלל שלמדנו מ״האימפריה מכה שנית״, ומנסה לכרוך חבלים סביב רגליה ולהוביל אותה לנפילה בטוחה יותר קדימה.

אחרי שפרגוסון מכריעה את הג׳ירפה, ארבעה אנשי שמורה רוכבים על הצוואר שלה כמו על מזחלת. מישהו מכסה את ראשה של הג׳ירפה בבד כדי שהיא לא תוכל לראות. מישהו אחר מחדיר מתקן לנחיר שלה כדי לנטר את נשימותיה. יותר מתריסר בני אדם מקיפים את הג׳ירפה כדי למדוד את גופה, לאסוף דוגמיות עור ודי אן איי וללקט קרציות, ומתיזים עליה מים כדי לצנן אותה. כשהסם הנגדי מבטל את השפעת האטרופין, הג׳ירפה חוזרת להכרה מלאה, אבל היא רגועה. למרות זאת, כולם שומרים מרחק מרגליה הארוכות והחזקות, שמסוגלות לרסק אריה בבעיטה.

פנסי כורע ליד ראשה של הג׳ירפה ומתחיל להלביש עליה את המכשיר – קופסה שחורה, לא גדולה יותר מחפיסת קלפים. יש מי שמכנים זאת קולר, אבל המכשיר אינו מיועד לצווארה של הג׳ירפה. לפני כמעט שני עשורים, כשהצוות של פנסי ניסה לראשונה לעקוב אחרי ג׳ירפות באמצעות מכשירי ג׳י פי אס, הוא השתמש בקולרים עצומים שהותאמו לג׳ירפות, אחרי שנעשה בהם שימוש במעקב אחר פילים, אבל הג׳ירפות פשוט רכנו קדימה ושמטו את המכשירים מן הצוואר. הצוות גם ניסה להצמיד את הקולר למקום באמצעות רצועות גמישות, אבל חשש לחנוק את החיה.  רתמות לראש לא היו מספיק נפוצות ואי אפשר היה להתאים אותן לצורת הראש של כל זני הג׳ירפות. ייצור של רתמה ייחודית לכל זן היה יקר מדי. בסופו של דבר, הצוות מצא את הפתרון המושלם: הצמדת מכשיר מעקב לבליטות דמויות הקרניים (ossicones) שעל ראש הג׳ירפה.

הג׳ירפות נוהגות להכות אלה את אלה באמצעות הבליטות הללו, שהן קשות, יש בהן עצם והחיה אינה חשה שם כאב, משום שרק בבסיס הבליטות יש עצבים. כשפנסי קודח חור באחת הבליטות הללו, הג׳ירפה כמעט ואינה מגיבה. הוא משחיל בחור בורג פלדה, ומהדק את המשדר למקומו. כיסוי הראש מוסר מן הג׳ירפה, והגברים שעל הצוואר קמים. הג׳ירפה מרימה את ראשה. שבע החוליות שבצווארה – מספר זהה למספר חוליות הצוואר של בני האדם – מחוברות שמפרקי מכתש ועלי כמו אלה שבכתפיים שלנו, ולכן במקום להתרומם כקורה קשיחה, הצוואר שלה מתפתל מעלה בתנועה כמעט נחשית. היא קמה בהיסוס, ופנסי חובט בישבנה כדי לזרז אותה. אחרי מספר צעדים נרעדים, היא מסתלקת. איכשהו – אולי באמצעות הראייה שלה, שטוענים (אם כי איש לא בדק) שהיא מעולה, או באמצעות קריאות בתדר תת-קולי נמוך (שכבר מזמן הועלו השערות בדבר קיומו, אך גם הוא לא נסדק), האם מאתרת את הגור המתחבא, ורצה ישירות לעברו.

כאשר הגעתי לקניה, הנחתי שהאיום העיקרי על הג׳ירפה הוא הציידים. ואנשים אכן הורגים ג׳ירפות, ברובים, קשתות וחצים ובחניתות. הם לוכדים את רגליהן במלכודות עגולות מאובזרות בקוצים או רסיסי זכוכית. הם מותחים חוטים מגלגלי המכוניות, ויוצרים מלכודות התלויות מן העצים או על האדמה. בקיץ האחרון, פרגוסון חילצה באוגנדה עשרות ג׳ירפות שנלכדו כך.

במדינות כמו קניה, אנשים הורגים אותן כנראה בגלל בשרן – כדי לאכול, כדי להאכיל את משפחותיהם, את בני הכפר שלהם

״סילקנו מלכודות מכל האזור, ולמחרת בבוקר כבר היו שם מלכודות חדשות״, היא אומרת. ארבע מתוך 11 הג׳ירפות שהצוות הצמיד להן מתקני מעקב בשנת 2017 בקניה, כנראה ניצודו. ״שיעור גדול בהרבה מכפי שחשדנו״, אומר ג׳ראד סטאבך (Stabach), ממוסד הסמית׳סוניון לשימור מינים ביולוגיים. שלא כמו פילים, קרנפים ופנגולינאים, הג׳ירפות אינן ניצודות כדי לספק את דרישותיו של שוק בינלאומי גדול ובלתי חוקי באברי גוף. במדינות כמו קניה, אנשים הורגים אותן כנראה בגלל בשרן – כדי לאכול, כדי להאכיל את משפחותיהם, את בני הכפר שלהם. ״הן מספקות המון המון בשר״, אומר פנסי.

צייד בלתי חוקי הוא רק איום אחד מרבים המרחף מעל הג׳ירפות. זהו איום משמעותי, קל להבחין בו, והוא מאפשר לסמן את ״האיש הרע״ בסיפור. אבל ישנן דרכים ישירות פחות ודרמטיות פחות להרוג גי׳רפה.

מאז שנות השבעים, אוכלוסיית בני האדם של קניה גדלה ביותר מפי ארבע, והיא צפויה להכפיל את עצמה שוב עד שנת 2050. גם אוכלוסיית חיות המשחק תפחה לממדים עצומים, וכעת מעריכים שהיא גדולה פי שמונה מכלל חיות הבר. שלא במקרה, מספר חיות הבר צנח בכ-70 אחוז. ככל שהעולם האנושי מתרחב, כך מתכווץ עולם חיות הבר. ככל שיותר אדמה מוקדשת לחקלאות ולגידול חיות משק, כך נותרים לג׳ירפות פחות משאבים. עצם נוכחותם של ״בני אדם וחיות אחרות״ עלולה להקשות על חיי הג׳ירפות. הם מציפים את הנוף ברעשים רמים, מפנים מים להשקייה, מלחכים את הקרקע עד שלא נותר עליה דבר. ״הם כורתים עצים לבערה, ולכן אין מה לאכול״, אומר סיימון מסיאין (Symon Masiaine), העומד בראש צוות הקרוי Twiga Walinzi או ״שומרי הג׳ירפות״. ״חיות המשק מפריעות לג׳ירפות ללחך, הכלבים רודפים אחריהם״. בני אדם חוסמים את נתיבי הנדידה של הג׳ירפות בגדרות וכבישים.

הפעם הפילים הבריחו את בני האדם. שמורת מסאי מארה, קניה. תצלום: דייויד קלוד

אוכלוסיות בני אדם ההולכות וגדלות וחלוקת הנוף הם בעיקר מי שאחראים לצמצום אוכלוסיית הג׳ירפות. דייוויד אוקונור מארגון San Diego Zoo Global, החוקר יציבות של אוכלוסיות, מציג את הבעיה על גבי שלוש מפות. בראשונה נראים אזורי המחיה של הג׳ירפות במאה ה-18 – אזור נרחב ורציף, המשתרע על פני רובה של אפריקה. במפה השנייה נראים שטחי המחייה הנוכחיים שלהן – מספר כתמים עלובים שמכסים בסך הכול 10 אחוזים מן המרחב הקודם. במפה השלישית ניתן לראות את התכנון העתידי לפיתוחה של קניה, על גבי המרחב ההולך ומתכווץ הזה, ההולך ונעשה מקוטע עוד יותר. הדבר מזכיר לי את מה שהבטתי בו ימים ארוכים: איים קטנים חומים על עורה של הג׳ירפה, המופרדים בקווים לבנים רציפים. כאילו מזלן הרע של הג׳ירפות הוטבע על עורן.

הרועים הנודדים, אשר בעבר עשו כרצונם באדמותיה של קניה, ניצבים מול אותם אתגרים. עשורים של החלטות שהתקבלו על ידי הקולוניאליסטים הבריטים והממשלה הפוסט-קולוניאלית הגבילו קשות את אורח חייהם. כעת הם מתחרים עם הג׳ירפות על אותם משאבים מדלדלים, באותם תנאי אקלים המשתנים קיצונית

״כשהשטח אינו פתוח, קטנה יכולתו של בעל החיים לגלות גמישות נוכח שינוי״, אומר פנסי. והשינוי אכן מתרחש. הטמפרטורה בקניה צפויה לעלות בשתי מעלות עד 2060. כבר עכשיו, הג׳ירפות נאלצות להישאר באזורים היבשים ביותר, שהחקלאות לא הגיעה אליהן, והן יאלצו להסתפק בתקופות גשומות קצרות עוד יותר, בממטרים אקראיים בלבד ובתקופות בצורות ממושכות. הפסטורליסטים [רועים נודדים], אשר בעבר עשו כרצונם באדמותיה של קניה, ניצבים מול אותם אתגרים. עשורים של החלטות שהתקבלו על ידי הקולוניאליסטים הבריטים והממשלה הפוסט-קולוניאלית הגבילו קשות את אורח חייהם. אחרי שהוגבלו ונדחקו לשוליים, הם מתחרים עם הג׳ירפות על אותם משאבים מדלדלים, באותם תנאי אקלים המשתנים קיצונית. העימות הוא בלתי נמנע, והג׳ירפות כמעט תמיד מפסידות.

״כל אלה פוגעים במערכת החיסון של בעלי החיים והופכים אותם ליותר חשופים למחלות״, אומרת מורין קמאו (Kamau), וטרינרית וחברת מוסד הסמית׳סוניאן לשימור מינים ביולוגיים. ג׳ירפות ברחבי מזרח אפריקה חולות במחלת עור מסתורית שגורמת לפצעים מוגלתיים ולגלדים על הרגליים והצוואר. מינים אחרים חווים בעיות דומות: בלאיקיפיה, אוכלוסיית כלבי הבר שהייתה בעבר בריאה, כמעט נמחתה לגמרי בשנת 2017, על ידי וירוס שהגיע אליה מכלבים מבויתים.

המצוקות הללו גובות מחיר גבוה במיוחד מן הג׳ירפות, אשר מתרבות רק פעמים בודדות בחייהן וההיריון שלהן נמשך 15 חודשים. ״אם משהו קורה במהלך התקופה הזו והג׳ירפה מאבדת את העובר שלה, כל שאר האיומים יגרמו לכך שהיא לא תתרבה״, אומר פנסי.

בקרוב עוד יסללו ויבנו. תצלום: מייק פרינס.

אם בעלי חיים אינם מסוגלים לנוע בעולם מחולק, בני האדם יאלצו לשנע אותם. באוגוסט 2018, אנשים החיים לאורך כביש מסוים בצפון אוגנדה זכו לראות מראה יוצא דופן: משאית ירוקה גדולה שעל דפנותיה נקשרו שיחים וחמש ג׳ירפות נוביות מציצות מבעד לגג הפתוח. הנהג נסע באיטיות רבה כדי לא לטלטל את המכונית. הג׳ירפות מצדן, היו רגועות להפליא במהלך עשר שעות הנסיעה. ״חלפנו על פני בתי ספר וילדים נהרו החוצה״, אומרת פרגוסון. ״זו הייתה הפעם הראשונה שבה רבים מהם ראו ג׳ירפות, ובוודאי חמש ג׳ירפות, חוצות את העיירה שלהם״.

הג׳ירפה הנובית היא תת מין של הג׳ירפה הצפונית המנומרת, בטבע נותרו רק 2645 פריטים כאלה. למעלה ממחציתם חיים בפארק הלאומי Murchison Falls. רשות חיות הבר של אוגנדה העבירה קבוצה קטנה של ג׳ירפות כאלה לאזורים מוגנים אחרים, וכל האוכלוסיות גדלות כעת. אבל לאסטרטגיה הזו ישנן מגבלות, משום שהאוכלוסיות החדשות והגדלות מהוות עדיין איים מבודדים בעולם ההולך ומשתנה. וישנן מדינות שבהן אין לג׳ירפות לאן ללכת. הגנים הלאומיים של קניה ושמורות הטבע שלה משתרעים על פני שמונה אחוזים מן המדינה בלבד, ורוב היונקים הגדולים – ובכלל זה כמעט כל הג׳ירפות המרושתות – חיות מחוץ להם. כדי שהג׳ירפות ישרדו, הן ייאלצו לעשות זאת בסמוך לבני אדם.

החוכמה היא לגרום לקהילות מקומיות להעדיף את נוכחות הג׳ירפות על פני בשרן או היעדרן

החוכמה היא לגרום לקהילות מקומיות להעדיף את נוכחות הג׳ירפות על פני בשרן או היעדרן. קחו למשל את ניג׳ר. באמצע שנות התשעים, היא הייתה ביתן של 49 הג׳ירפות המערב אפריקניות האחרונות, שכולן חיו מחוץ  לגנים הלאומיים בשטחים בבעלות קהילתית. קבוצות למען שימור תמכו בקהילות הללו באמצעות הלוואות, בניית בארות והזדמנויות לתיירות אקולוגית. צעדים כאלה, ביחד עם חרם מוחלט, הנאכף על ידי הממשלה, על הרג ג׳ירפות, הציל את הג׳ירפה המערב אפריקנית מהכחדה. היום, 600 פריטים כאלה, חיים על אדמות חקלאיות.

ג'ירפה מערב אפריקנית. תצלום: Slawek K

בקניה, קהילות רבות הפכו את אדמותיהן לאזורים שבהם גידול חיות המשק נעשה מתוך מחשבה אקולוגית. בתמורה להענקת מקלט לחיות בר, חלק מהקהילות מקבלות כספים ממפעילי תיירות אקולוגית או מתוכניות פיתוח שמנהלים ארגוני השימור

בקניה, קהילות רבות הפכו את אדמותיהן לאזורים שבהם גידול חיות המשק נעשה מתוך מחשבה אקולוגית. בתמורה להענקת מקלט לחיות בר, חלק מהקהילות מקבלות כספים ממפעילי תיירות אקולוגית או מתוכניות פיתוח שמנהלים ארגוני השימור. מחלקת שימור חיות הבר המופעלת על ידי המדינה, מציעה תמיכה וטרינרית והכשרת אנשי שמורות. המודל הזה, שפותח לראשונה לפני עשורים רבים, החל לשגשג בעשרים השנה האחרונות, עד כדי כך שהשטחים הקהילתיים המנוהלים אקולוגית משתרעים כעת על שטחים גדולים מאלה של הגנים הלאומיים בקניה.

רוב השטחים הללו אינם מגודרים, והחיות יכולות לצאת מהם בקלות. ״הם חוזרים פצועים״, אומר מיילה, הווטרינר – אם בכלל. כל אזור כזה הוא עדיין רק חלק קטן מהנוף, אבל אזורי גידול כאלה מתחילים להתחבר, וליצור מקלט גדול ורציף. שמורת הטבע המפורסמת Maasai Mara מוקפת כעת בחלקיה הצפוניים באזורים אקולוגיים כאלה, שמשתרעים על שטחים גדולים כמעט כמו השמורה עצמה. הארגון The Northern Rangelands Trust הוא מטריה מוצלחת במיוחד של 39 אזורים כאלה, שמשתרעים על פני יותר מ-40 מיליון דונמים. אט אט, הנוף מתאחה מחדש.

צוות הצמדת מכשירי המעקב מקווה שהנתונים שהוא אוסף יוכלו לעזור. המידע על תנועות הג׳ירפות עשוי לסייע לקבוצות שימור להעדיף אזורים שדורשים הגנה מירבית. ג׳נה סטייסי-דוז (Stacey-Dawes), מתאמת מחקר של San Diego Zoo Global, מראה לי מפה של אזור בבעלות פרטית, שבו הצוות הצמיד מכשירי מעקב לג׳ירפות. קווים צבעוניים מתפתלים לאורך גבולות האזור, וכל אחד מהם מייצג את מסלולה של ג׳ירפה. רובן נעות החוצה, לעבר שטחים בבעלות קהילתית. קו צהוב אחד מוביל צפונה ונקטע פתאום. המשדר של הג׳ירפה פסק לשדר ביוני 2017, שבועות ספורים בלבד אחרי שהולבש עליה.

זהו סיפור על שני מינים שמנסים להתמודד עם אותו עולם צפוף, המשתנה במהירות. רק דו קיום יבטיח לסיפור הזה סוף טוב

מגיני הג׳ירפות יצאו לשטח לחקור, וגילו שהג׳ירפה ניצודה למטרות מאכל, ליד בית ספר יסודי המוריג׳ו. בתגובה, הצוות ארגן ימי חינוך שהתמקדו בהגנה על ג׳ירפות, הקמת מועדוני חובבים של חיות בר, ותרומה של שולחנות כתיבה וספרי לימוד – חומרי הלימוד הראשונים של בית הספר. ״האנשים שם הם כעת התומכים הנלהבים ביותר של הג׳ירפות״, אומרת סטייסי-דוז. ״והם רואים שהג׳ירפות מפרנסות את המשפחות שלהם בדרכים אחרות״. הסיפור על הצטמקות אוכלוסיית הג׳ירפות אינו סיפור על ציידים רשעים וחיות נטבחות. זהו סיפור על שני מינים שמנסים להתמודד עם אותו עולם צפוף, המשתנה במהירות. רק דו קיום יבטיח לסיפור הזה סוף טוב.

לקראת סוף משימת הצמדת המשדרים לג׳ירפות, אני נוסע עם סטיב לנגורו (Lenguro), וטרינר מרשות חיות הבר של קניה. הוא מצביע על ג׳ירפה, אבל אני רואה רק עץ. ואז העץ מסתובב ומפנה אלינו את מבטו.

שלום, אני ג'ירפה. תצלום: ג'יימס וויינסקוט.

במהלך שלושה ימים, הצוות הצמיד מכשירי מעקב לשבע ג׳ירפות. כל אירוע כזה מציב אתגרים משלו. באחת הפעמים, חץ ההרדמה לא חדר לחלוטין אל המטרה, ומיילה נאלץ למצוא ג׳ירפה אחרת. החיצים נפלו גם ממנה, ושתי הג׳ירפות ברחו אל תוך סבך עצים שהיו גבוהים מספיק כדי להסתיר אפילו את דמויותיהן הטמירות. הג׳יפ מאבד אותן, והשיירה נאלצת לחצות את הבוש הסבוך. לבסוף, אחת הג׳ירפות פורצת בריצה האופיינית תחת השפעת האטרופין וחוצה תעלה שכלי הרכב אינם מסוגלים לחצות. אנחנו יוצאים ורצים שוב, בחום היוקד של אמצע הבוקר, בצמחייה הסבוכה. דייוויד אוקונור נוקע את הקרסול. אנשי השמורה מצליחים להפיל את הג׳ירפה ופנסי צועק שמישהו יזריק את סם הנגד, אבל המזרק בג׳יפ שאינו נגיש לאנשי הקבוצה.

עיניכם עדיין מכוסות. אתם מנסים לחבוט בפרסה, אבל חובטים באוויר. אתם חוזרים לראות. אתם מרימים את הראש, מפתלים את הצוואר מעלה ונעמדים, כמו שצריך – זקופים, גאים, מעל לכל הדברים האחרים

רואים, וגם שומעים, שפנסי כועס על כך שחולף זמן עד שהסם מגיע. הוא אינו מרוצה מכך שחלק מאנשי השמורה כורעים על צווארה של החיה במקום לשבת עליו – התנוחה הזו, לדבריו, מפעילה פחות לחץ על המפרקים ועל כלי הדם. הצוות מקניה, לעומת זאת, חושב שפנסי מתנשא. ״עשינו את זה כבר מאות פעמים״, אומר לי לנגורו. אחרי מספר משפטים מתוחים, האגו של כולם נרגע והצוות נכנס לקצב עבודה. לכל הג׳ירפות שלום.

הג׳ירף השביעי והאחרון – זכר צעיר – אפילו לא בורח. החץ ננעץ בו, הוא צועד פחות ממאה מטרים ונחבט בעץ. המראה הזוי: גופו רפוי, אבל נתמך, והצוואר נתקע בין העצים. הקוצים הארוכים אינם חודרים את עורו העבה, אבל מותר להניח שלא נעים לו. האטרופין עדיין זורם בגופו ומשפיע עליו בעוצמה גדולה מהצפוי. הצוות עובד בבהילות, כורך את החבל סביב גופו ולפחות שישה אנשים מושכים ביחד וגוררים את הג׳ירף אל האדמה. מוזרק לו סם נגדי, כיסוי הראש מולבש על עיניו והכול מתנהל כמתוכנן.

תארו לכם איזה הלם חווה הג׳ירף הזה, כשהתעורר בתנוחה שבה לא היה מאז צנח מתוך גופה של אימו ונעמד לראשונה על רגליו. הסם שערפל את חושיכם התפוגג, אבל עיניכם עדיין מכוסות. אתם מנסים לחבוט בפרסה, אבל חובטים באוויר. רעש עז של מקדח מרטיט את הגולגולת שלכם, ואתם שוב מנסים להתפרץ. אתם חוזרים לראות. אתם מרימים את הראש, מפתלים את הצוואר מעלה ונעמדים, כמו שצריך – זקופים, גאים, מעל לכל הדברים האחרים.

אד יונג (Yong) הוא חבר מערכת כתב העת ״אטלנטיק״, וכותב על מדע.

כל הזכויות שמורות לאלכסון.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

Copyright 2020 by The Atlantic Media Co., as first published in The Atlantic Magazine. Distributed by Tribune Content Agency. The original article was published here.

תמונה ראשית: ג'ירפה. תצלום: פלוריאן שמץ, unsplash.com

Photo by Florian Schmetz on Unsplash