לא יודע, לא רואה, לא מבין

היצמדות מופרזת למדע שפיתחנו עד כה עלולה לגרום לנו לשכוח את מקומה של החוויה האנושית, ולשגות באשליה שאנחנו משולים לאלים
X זמן קריאה משוער: 17 דקות

שאלת הזמן היא אחת החידות הגדולות בפיזיקה המודרנית. חלקה הראשון של החידה הוא קוסמולוגי. כדי להבין מהו זמן, מדענים מדברים על גילוי ״הסיבה הראשונה״ או ״התנאי הראשוני״ – תיאור של ראשית היקום (או בנקודת האפס של הזמן), אבל כדי לקבוע מהם תנאי ההתחלה של מערכת, עלינו להכיר את המערכת כולה. אנחנו צריכים למדוד מיקומים ומהיריות של כל מרכיביה, כמו חלקיקים, אטומים, שדות וכן הלאה. הבעיה מגיעה למבוי סתום כשאנחנו עוסקים במקור היקום עצמו, משום שאין לנו נקודת מבט חיצונית. אנחנו לא יכולים לצאת מן הקופסה כדי להביט פנימה, כי הקופסה היא הכול. סיבה ראשונה אינה רק בלתי ידועה, אלא גם בלתי נתפסת מבחינה מדעית.

מדענים מתייחסים לזמן הפיזי כאל הזמן האמיתי היחיד – בעוד שהזמן הנחווה, הסובייקטיביות של הזמן החולף, נחשב לבדיה קוגניטיבית שחשיבותה משנית

חלקו השני של האתגר הוא פילוסופי. מדענים מתייחסים לזמן הפיזי כאל הזמן האמיתי היחיד – בעוד שהזמן הנחווה, הסובייקטיביות של הזמן החולף, נחשב לבדיה קוגניטיבית שחשיבותה משנית. אלברט איינשטיין הצעיר הבהיר את עמדתו זו בוויכוח שלו עם הפילוסוף אנרי ברגסון בשנות העשרים [של המאה ה-20], כאשר טען כי זמנו של הפיזיקאי הוא הזמן היחיד. עם הגיל, איינשטיין נזהר יותר במילותיו. עד למותו, הוא נותן מוטרד מאוד בשאלת המקום שיש לאופן שבו בני אדם חווים את הזמן בתפישת העולם המדעית.

התהיות הללו נשענות על ההנחה הראשונית, שלפיה הזמן הפיזיקלי, שיש לו נקודת התחלה מוגדרת, הוא הזמן היחיד. אבל מה אם שאלת ראשיתו של הזמן אינה השאלה הנכונה? רבים מאיתנו מעדיפים לחשוב שהמדע יכול לתת לנו תיאור שלם ואובייקטיבי של תולדות הקוסמוס, בנפרד מאיתנו ומתפישתנו אותו. אבל זו ראיה שגויה לגמרי של המדע. משום שאנו תאבי דעת ושליטה, יצרנו תמונה של המדע כסדרה של תגליות על אודות המציאות כשלעצמה, תצפית על הטבע מנקודת מבט אלוהית.

ביצת עין, מחבת

לא רק פיזיקה, כימיה וביולוגיה. תצלום: וונפינג וונג

גישה כזו לא רק מעוותת את האמת, אלא יוצרת תחושה כוזבת של מרחק בינינו לבין העולם. החלוקה נובעת ממה שאנו מכנים ״הנקודה העיוורת״, שהמדע עצמו אינו יכול לראות. הנקודה העיוורת נמצאת בתחום הניסיון: עצם הנוכחות והמידיות של התפישה שאנו חווים.

המשימה המדעית הופכת להיות חיפוש דרך לרדוקציה של החויות, המודעות וההכרה למשהו פיזיקלי, כמו התנהגות רשתות נוירונים, מבנה המערכת החישובית או כימותים של מידע

מאחורי הנקודה העיוורת נמצאת האמונה כי ראשיתו של כל ידע אנושי מקורה במציאות הגשמית, השקפה שניתן לכנות בשם ״מטריאליזם מדעי״. במונחים פילוסופיים, היא משלבת אובייקטיביות מדעית (המדע מספר לנו על העולם האמיתי, שאינו תלוי בתפישותינו) ופיזיקליזם (המדע מספר לנו כי המציאות הפיזיקלית היא כל מה שיש). חלקיקים אלמנטריים, רגעים בזמן, גנים, המוח – אנו מניחים שכל אלה אמיתיים בבסיסם. לעומת זאת, החוויות שלנו, המודעות וההכרה נחשבות למשניות. המשימה המדעית הופכת להיות חיפוש דרך לרדוקציה של אלה למשהו פיזיקלי, כמו התנהגות רשתות נוירונים, מבנה המערכת החישובית או כימותים של מידע.

תפישה כזו מעלה שתי בעיות עיקשות. הראשונה היא שאלת האובייקטיביזם המדעי. מחוץ לתצפיות שלנו, איננו פוגשים לעולם את המציאות הפיזיקלית. חלקיקים אלמנטריים, זמן, גנים ומוח מוכרים לנו רק באמצעות המדידות שלנו, המודלים והמניפולציות. הנוכחות שלהם מבוססת תמיד על מחקרים מדעיים, המתרחשים רק בתחום החוויות שלנו.

אין פירושו שהידע המדעי הוא אקראי, או שהוא רק השלכה של התודעה שלנו. להפך, קיימים מודלים ושיטות מחקר שהם מוצלחים בהרבה מאחרים, ואנחנו יכולים לבחון זאת. אבל המבחנים האלה לעולם אינם מספרים לנו על טבעו של הטבע לכשעצמו, בנפרד מהאופנים שבהם אנו רואים את הדברים ופועלים עליהם. החוויה היא מהותית לידע המדעי לא פחות מן המציאות הפיזיקלית שהיא מגלה.

הבעיה השנייה קשורה בפיזיקליזם. על פי הגרסה הרדוקטיבית ביותר של הפיזיקליזם, המדע מספר לנו שהכול, כולל החיים, התודעה וההכרה, ניתן לתיאור באמצעות התנהגות חלקיקי החומר הקטנים ביותר. אין לכם כל משמעות ללא הנוירונים שלכם, והנוירונים שלכם הם חסרי משמעות ללא חלקיקי החומר הזעירים. ומכאן, שהחיים וההכרה אינם, והדבר היחיד שקיים הוא חומר חסר חיים.

במילים בוטות, הטענה כי אין דבר מלבד המציאות הפיזיקלית היא טענה שגויה או ריקה. אם ״מציאות פיזיקלית״ פירושה המציאות שאותה מתארת הפיזיקה, אז ההנחה שרק התופעות הפיזיקליות קיימות היא שגויה. למה. כי מדע הפיזיקה – ובכלל זה הביולוגיה ומדעי המוח החישוביים – אינם כוללים תיאור של ההכרה שלנו. ולא משום שההכרה היא אל-טבעית או על-טבעית. המחקר המדעי פשוט אינו כולל תיאור של החוויה, אבל אנחנו יודעים שהיא קיימת, ולכן הטענה כי קיימים רק אותם דברים שהפיזיקה מספרת לנו עליהם, היא טענה לא נכונה. מצד שני, אם ״המציאות הפיזיקלית״ פירושה המציאות על פי איזו פיזיקה עתידית מושלמת, אז הטענה כי רק המציאות הפיזיקלית קיימת היא טענה ריקה, כי אין לנו מושג איך תיראה פיזיקה עתידית כזו, ובעיקר לא בכל הנוגע להכרה.

הנשיקה האחרונה של רומיאו ויוליה, פרנצ'סקו הייז

לא גובה המרפסת ולא זווית האור וגם לא ההורמונים יסבירו: "הנשיקה האחרונה של רומיאו ויוליה" (1823), פרנצ'סקו הייז. תצלום: The Yorck Project, ויקיפדיה

הבעיה הזו מוכרת בשם ״דילמת המפל״, על שם הפילוסוף הנודע של המדע קרל גוסטב המפל (1905-1997). בניסיון להתמודד עם הדילמה, ישנם פילוסופים הטוענים כי עלינו להגדיר את המונח ״פיזיקלי״ כך שלא יכלול ״תיאוריות התהוות קיצוניות״ (אשר לפיהן החיים וההכרה מתהווים מן המציאות הפיזיקלית, אך לא ניתן לערוך להם רדוקציה למונחים פיזיקליים), ופנפסיכיזם (תפישה שלפיה ההכרה היא בסיסית וקיימת בכל מקום, כולל ברמה המיקרוסקופית). צעד כזה מעניק לפיזיקליזם תוכן מוגדר, אבל במחיר הניסיון לקבוע מראש מה פירוש ״פיזיקלי״, במקום להניח לפיזיקה להגדיר זאת.

משמעות המונח ״פיזיקלי״ השתנתה דרמטית מאז המאה ה-17. בעבר החומר נחשב לאינרטי, בלתי חדיר, קשיח ונתון לאינטראקציות קבועות מראש ומקומיות בלבד

אנחנו דוחים את המהלך הזה. ההגדרה של מה שהוא ״פיזיקלי״ צריכה להיקבע על ידי הפיזיקה ולא בהרהורים סתם. אחרי הכול, משמעות המונח ״פיזיקלי״ השתנתה דרמטית מאז המאה ה-17. בעבר החומר נחשב לאינרטי, בלתי חדיר, קשיח ונתון לאינטראקציות קבועות מראש ומקומיות בלבד. היום, אנחנו יודעים כי זו טעות כמעט בכל מובן: אנו מסכימים כי ישנם מספר כוחות בסיסיים, חומרים חסרי מסה, אי ודאות קוונטית ואינטראקציות שאינן מקומיות. סביר שבעתיד יחולו שינויים דרמטיים נוספים בתפישתנו את המציאות הפיזיקלית. משום כך, פשוט איננו יכולים לקבוע מה עשויה להיות הגדרת המונח ״פיזיקלי״, כדי לפתור את דילמת המפל.

אובייקטיביזם ופיזיקליזם הם רעיונות פילוסופיים, ולא מדעיים – גם אם ישנם מדענים המסכימים להם. הם אינם נובעים לוגית ממה שהמדע מספר לנו על אודות העולם הפיזיקלי, או מן השיטה המדעית עצמה. כשהוא שוכח שהתפישות הללו מוטות מבחינה פילוסופית, ואינן רק מידע, המטריאליזם המדעי מתעלם מהאופנים שבהם לא ניתן להפריד בין החוויה המידית שלנו לבין העולם.

איננו היחידים הסבורים כך. התיאור שלנו את הנקודה העיוורת מבוסס על עבודתם של שני פילוסופיים ומתמטיקאים חשובים, אדמונד הוסרל ואלפרד נורת׳ וייטהד. הוסרל, ההוגה הגרמני, מיסד הזרם הפנומנולוגי, טען כי החוויות הן מקור המדע. אבסורדי לחשוב כי המדע יכול לחרוג מתחום מה שאנו חווים. ״עולם החיים״ של החוויה האנושית הוא ״המצע״ למדע, והמשבר הקיומי והרוחני של התרבות המדעית המודרנית – שאנו מכנים בשם ״הנקודה העיוורת״ – נובע מכך שאנו שוכחים את חשיבותו היסודית.

סלע, נוף

ואולי הסלע נהנה מהנוף? פוחד ליפול? תצלום: בן קרפינסקי

וייטהד, שלימד באוניברסיטת הארוורד משנות העשרים, טען כי המדע נסמך על אמונה בסדר הטבע, שלא ניתן להצדיקה בהיגיון. אמונה זו נובעת מן ההתנסויות הישירות שלנו. התהליך הפילוסופי לכאורה של וייטהד מבוסס על דחייה של אותו ״פיצול של הטבע״, המחלק את ההתנסויות הישירות שלנו לדיכוטומיות של נפש לעומת גוף ותפישה לעומת מציאות. הוא טוען, לעומת זאת, כי מה שאנו מכנים בשם ״מציאות״ מורכב מתהליכים שהם פיזיקליים והתנסותיים באותה מידה.

ההטיה המטריאליסטית של המדע בולטת במיוחד בפיזיקה הקוונטית, חקר החלקיקים האטומיים והתת-אטומיים. אטומים, הנחשבים לאבני הבניין של החומר, מלווים אותנו מאז ימי היוונים הקדמונים. התגליות של מאה השנים האחרונות משמשות הוכחה בעיני כל מי שצידדו בתפישה אטומיסטית ורדוקציוניסטית של הטבע. אבל הדבר אליו התכוונו היוונים, אייזק ניוטון ומדעני המאה ה-19 כשהשתמשו במונח ״אטום״, שונה מאוד ממשמעותו כיום. למעשה, מכניקת הקוונטים מטילה ספק בעצם מושג ה״דבר״.

המודל הקלאסי של חלקיקי החומר כולל כדורי ביליארד קטנים, הנחבטים אלה באלה ונעים בכל הכיוונים בצורות ומצבים שונים. אולם על פי מכניקת הקוונטים, לחומר ישנם מאפיינים של חלקיקים ושל גלים גם יחד. ישנן גם מגבלות לדיוק האפשרי במדידות, ונראה כי המדידות עצמן מתערבות במציאות שאותה הניסויים מנסים לבחון.

ישנן אסכולות הסבורות כי פיזיקת הקוונטים אינה מעניקה לנו גישה לעולם כפי שהוא, אלא רק מאפשרת לנו להבין איך החומר מתנהג ביחס לאינטראקציות שלנו עמו

היום, ישנן פרשנויות סותרות של מכניקת הקוונטים באשר למהות החומר ולתפקידנו ביחס אליו. הבדלים אלה נוגעים במה שמכונה ״בעיית המדידה״: כיצד פונקציית הגל של האלקטרון מצטמצמת מחפיפה של מספר מצבים למצב יחיד בעת התצפית. ישנן אסכולות הסבורות כי פיזיקת הקוונטים אינה מעניקה לנו גישה לעולם כפי שהוא, אלא רק מאפשרת לנו להבין איך החומר מתנהג ביחס לאינטראקציות שלנו עמו. על פי מה שמכונה ״פרשנות קופנהאגן״ של נילס בוהר, למשל, לפונקציית הגל אין קיום מחוץ לאינטראקציה בין האלקטרון למכשיר המדידה. גישות אחרות, כמו גישת ״ריבוי העולמות״ או תיאוריית ״המשתנים החבויים״, מנסות לשמר את מעמדה של פונקציית הגל כבלתי תלויה בצופה. אבל הדבר מאלץ הוספת מאפיינים כמו יקומים מקבילים שאינם ניתנים לתצפית. פרשנות חדשה יחסית, הנודעת בשם בייסיאניות קוונטית (Quantum-Bayesianism או בקיצור QBism) – המשלבת תיאוריית מידע קוונטי והסתברות בייסיאנית – בוחרת בדרך אחרת. היא מפרשת את ההסתברויות שאינן ניתנות לרדוקציה של המצב הקוונטי לא כמרכיב במציאות, אלא כמידה האמונה של החוקר בתוצאות המדידות. במילים אחרות, מדידה היא כמו הימור על התנהגות העולם, וברגע שהיא מתבצעת, הידע של המודד מתעדכן.  מצדדי פרשנות זו מתארים אותה לעתים כ״ריאליזם השתתפותי״, משום שהפעולה האנושית משולבת בתהליך המחקר כאמצעי לצבירת ידע על אודות העולם. על פי השקפה כזו, משוואות הפיזיקה הקוונטית אינן מתייחסות רק לאטום הנצפה אלא גם לצופה ולאטום, כיחידה שלמה.

ביליארד, כדורים

במימד אחד מציאות, במימד אחר מודל. תצלום: רוברט זוניקוף

תפישת הריאליזם ההשתתפותי שנויה במחלוקת. אבל בדיוק ריבוי הפרשנויות הזה, על מגוון השלכותיו הפילוסופיות, הוא המערער על ודאות הגישות המטריאליסטיות והרדוקציוניסטיות לטבע. כלומר, אין עדיין דרך פשוטה לסלק את חוויותינו כמדענים מאפיון העולם הפיזיקלי.

כיוון שאנחנו לא רואים את חשיבות החוויה, אנחנו סוגדים בטעות למדע כאל משהו שמעניק ידע מוחלט של המציאות

והדבר מחזיר אותנו אל הנקודה העיוורת. כשאנו מביטים במושאי הידע המדעי, אנחנו לא נוטים לראות את החוויות שבבסיסם. אנחנו לא רואים כיצד התפישות שלנו מאפשרות להם להיות מוכרים על ידנו. כיוון שאנחנו לא רואים את חשיבות החוויה, אנחנו סוגדים בטעות למדע כאל משהו שמעניק ידע מוחלט של המציאות, ללא תלות באופן שבה היא נראית לנו ובאינטראקציות שלנו עמה.

הנקודה העיוורת מתגלה גם במחקר ההכרה. מרבית הדיונים המדעיים והפילוסופיים על אודות ההכרה מתמקדים ב״קווליה״ – הפנים האיכותיים של החוויות שלנו, כמו הצבע האדום שאנו רואים בזמן השקיעה, או טעמו החמוץ של הלימון. חוקרי מוח גילו התאמה ברורה בין איכויות כאלה ובין מצבי מוח מסוימים, והצליחו לשנות את האופן שבו אנחנו חווים קווליה באמצעות פעולה ישירה על המוח. למרות זאת, עדיין אין הסבר מדעי לקווליה במונחים של פעילות המוח – או כל תהליך פיזיקלי אחר, למען האמת. ואין לנו גם מושג של ממש כיצד יראה הסבר כזה.

תעלומת ההכרה כוללת יותר מאשר קווליה בלבד. ישנה גם שאלת הסובייקטיביות. החוויות הן בעלות אופי סובייקטיבי. הן מתרחשות בגוף ראשון. למה שלמערכת פיזיקלית נתונה יהיו תחושות של סובייקט? למדע אין תשובה.

ורד

ורד. כל החושים, שפע של מידע, אינספור חוויות ומטפורות. תצלום: Tiffany Nguyen

ברמה עמוקה יותר, אנו עשויים לשאול כיצד יתכן בכלל שלחוויות יש מבנה של סובייקט-אובייקט. מדענים ופילוסופים מציגים לעתים קרובות תמונה של מודעות ״פנימית״ או תפישה של סובייקט את האובייקט או את העולם החיצון. אבל פילוסופים ממסורות תרבותיות שונות חלקו על התמונה הזו. למשל, הפילוסוף ויליאם ג׳יימס (מושג ״החוויה הטהורה״ שלו הושפע מהוסרל ומווייטהד) כתב בשנת 1905 על ״תחושה פעילה של חיים שכולנו נהנים ממנו, לפני שהרפלקציה הורסת את העולם האינסטינקטיבי שלנו״. לאותה תחושה פעילה של חיים אין אותו מבנה של פנים-חוץ/אובייקט-סובייקט רק הרפלקציה כופה מבנה כזה על חוויותינו.

לפני למעלה מאלף שנה, וסובנדהו, פילוסוף הודי בודהיסטי בן המאה ה-4 וה-5, ביקר את הפיכת התופעות לסובייקטים עצמאיים מול אובייקטים עצמאיים. בעיני וסובנדהו, המבנה הזה הוא עיוות קוגניטיבי עמוק המוטבע בנו עמוקות, ומפריע לנו לראות את הרשת הפשוטה של רגעי תופעה, שאין בה כל סובייקט פנימי התופש אובייקט חיצוני.

חשבו על מצבים שבהם אתם שקועים לגמרי – במהלך מדיטציה, ריקוד או ביצוע של מיומנויות ברמה גבוהה ביותר – ובהם מבנה הסובייקט-אובייקט עשוי להיעלם ואנו נותרים עם תחושת נוכחות בלבד. איך תיתכן נוכחות תופעתית כזו בעולם הפיזיקלי?

כדי להבין בפשטות, חשבו על מצבים שבהם אתם שקועים לגמרי – במהלך מדיטציה, ריקוד או ביצוע של מיומנויות ברמה גבוהה ביותר – ובהם מבנה הסובייקט-אובייקט עשוי להיעלם ואנו נותרים עם תחושת נוכחות בלבד. איך תיתכן נוכחות תופעתית כזו בעולם הפיזיקלי? המדע אינו עונה. ועם זאת, ללא נוכחות תופעתית כזו, המדע אינו אפשרי, משום שהנוכחות היא תנאי הכרחי לכל תצפית או מדידה.

מטריאליזם מדעי יטען כי השיטה המדעית מאפשרת לנו לצאת מן החוויות ולתפוש את העולם כפי שהוא כשלעצמו. כפי שכבר ברור מקריאת הדברים עד כה, אנו חולקים על כך. אנו סבורים כי צורת חשיבה זו אינה מייצגת את עצם השיטה והמעשה המדעיים.

במונחים כלליים, כך פועלת השיטה המדעית. ראשית, אנחנו מתעלמים מהיבטים של החוויה האנושית שעליהם איננו מסוגלים להסכים, כמו כיצד דברים נראים, מה טעמם או איזו תחושה הם מעוררים. שנית, אנו משתמשים במתמטיקה ולוגיקה כדי לבנות מודלים מופשטים ופורמליים, שאנו מתייחסים אליהם כאילו מתקיים סביבם קונצנזוס ציבורי יציב. שלישית, אנחנו מתערבים במהלך האירועים באמצעות בידוד ושליטה בדברים שאנחנו מסוגלים לתפוש ולבצע בהם מניפולציות. רביעית, אנחנו משתמשים במודלים מופשטים אלה ובהתערבויות קונקרטיות כדי לחשב אירועים עתידיים. חמישית, אנחנו בוחנים את האירועים הצפויים הללו מול התפישות שלנו. מרכיב חיוני בתהליך כולו הוא הטכנולוגיה: מכשירים – הכלים שלנו – אשר מתקננים את התהליכים, מגבירים את יכולות התפישה שלנו, ומאפשרים לנו לשלוט מצדנו בתופעות.

משולשים

משולשים: בעיקר בדמיוננו, מהיוונים ועד ימינו. תצלום: פאבל צ'רווינסקי

הנקודה העיוורת עולה כשאנחנו מתחילים להאמין כי השיטה הזו מעניקה לנו גישה בלתי מתווכת למציאות. אבל החוויה נוכחת בכל שלב. מודלים מדעיים חייבים להתבסס על תצפיות, שלעתים מתווכות על ידי ציוד מדעי מורכב. אלה דגמים אידיאליים, לא דברים ממשיים בעולם. מודל המישור ללא חיכוך של גלילאו, למשל; מודל האטום של בוהר, עם הגרעין הקטן והדחוס שאלקטרונים מקיפים אותו במסלולים שיחסיהם מוגדרים, כמו הכוכבים סביב השמש; מודלים אבולוציוניים של אוכלוסיות מבודדות – כל אלה קיימים במוחם של מדענים, לא בטבע. אלה ייצוגים מנטליים מופשטים, לא ישויות שאינן תלויות בהכרה. כוחם נובע מכך שהם שימושיים, הם עוזרים לנו להעלות תחזיות הניתנות לבדיקה. אבל גם אלה, לעולם אינן לוקחות אותנו אל מחוץ לחוויות שלנו, משום שהן תובעות תפישות מסוימות מאוד, על ידי צופים מיומנים מאוד.

משום כך, ״אובייקטיביות״ מדעית אינה יכולה להיות מנותקת מחוויות. בהקשר זה, ״אובייקטיבי״ פירושו פשוט משהו שמתאים לתצפיות שעליהן הסכימה קהילת החוקרים המשתמשת בכלים מסוימים. המדע הוא בעיקרו צורה משוכללת מאוד של החוויה האנושית, המתבססת על יכולות התצפית שלנו ועל יכולותינו לפעול ולתקשר.

הטענה כי המדע מגלה מציאות שהיא לגמרי ״אובייקטיבית״ היא טענה תיאולוגית יותר מאשר טענה דתית

לכן האמונה כי מודלים מדעיים תואמים את האופן שבו הדברים הם באמת, אינה נובעת מן השיטה המדעית. היא נובעת מהדחף הנושן – המתגלה לעתים קרובות בדתות מונותיאיסטיות – להכיר את העולם כפי שהוא בעצמו, כפי שאלוהים מכיר אותו. הטענה כי המדע מגלה מציאות שהיא לגמרי ״אובייקטיבית״ היא טענה תיאולוגית יותר מאשר טענה דתית.

פילוסופים של מדע בני ימינו, המנסים לעקור את ה״ריאליזם הנאיבי״ הזה, טוענים כי המדע אינו מסתכם בתמונה אחת של עולם חופשי מתיאוריות. היבטים שונים של העולם – מן האינטראקציות הכימיות ועד לצמיחה וההתפתחות של אורגניזמים, פעילות המוח ואינטראקציות חברתיות – עשויים להיות מתוארים במידה כזו או אחרת של הצלחה באמצעות מודלים חלקיים. מודלים אלה תמיד קשורים לתצפיות ולמעשים שלנו, ויישומם מוגבל.

תיאוריית המערכות המורכבות ומדע הרשתות מוסיפים דיוק מתמטי לטענות אלה, בהתמקדם בשלם ולא ברדוקציה לחלקים. תיאוריית המערכות המורכבות היא חקר מערכות – כמו המוח, אורגניזמים חיים או האקלים הכולל של כדור הארץ – שקשה ליצור דגם המתאר את התנהגותן: האופן שבו המערכת מגיבה תלוי במצבה ובהקשר. מערכות כאלה מציגות ארגון עצמי, יצירת תבניות ספונטנית, ורגישות לתנאי הראשית (שינוים קטנים מאוד בתנאי הראשית עשויה להוביל לשינוי גדול מאוד בתוצאות).

הוריקן

מערכת מורכבת: במקרה הזה, הוריקן בתימן. תצלום: נאס"א

חקר הרשתות מנתח מערכות מורכבות באמצעות דגמים שבהם המרכיבים מיוצגים כצמתים, והחיבורים ביניהם כקשרים. הוא מסביר התנהגות במונחים של טופולוגיות קשת – סידור של צמתים וקשרים – ודינמיקה גלובלית, במקום במונחים של אינטראקציות מקומיות ברמת המיקרו.

בהשראת נקודות המבט הללו, אנחנו מציעים ראיה חלופית שמנסה להתקדם אל מעבר לנקודה העיוורת. החוויה שלנו ומה שאנו מכנים ״מציאות״ אינן ניתנות להפרדה. הידע המדעי הוא נראטיב המתקן את עצמו, ועשוי מהעולם ומחווייתנו אותו, המתפתחים ביחד. ניתן לראות בצורה אחרת את המדע והבעיות המאתגרות ביותר שלו אם נבין עד כמה הם בלתי נפרדים.

״זמן״ יהיה תמיד מרחב אנושי. אנו יכולים לכל היותר לנסות לבנות תיאור מדעי של היקום, שמורכב ממה שאנו מסוגלים למדוד, ולהכיר את היקום ״מבפנים״. התיאור לא יוכל לעולם להיות תיאור סופי או מושלם של תולדות היקום, אלא נרטיב מתמשך המתקן את עצמו

בוא נחזור לבעיה שאיתה התחלנו, שאלת הזמן וקיומה של הסיבה הראשונה. דתות רבות התייחסו למושג הסיבה הראשונה בנראטיב הבריאה המיתית שלהם. כדי להסביר את מקור הכול, הן מניחות את קיומו של כוח מוחלט, או אלוהות, החופשיים ממגבלות המרחב והזמן. מלבד יוצאי דופן ספורים, אלוהים או אלים יוצרים יש מאין ומוציאים מן הכוח אל הפועל.

להבדיל מהמיתוס, המדע מוגבל על ידי המסגרת המושגית שלו, לשרשרת אירועים של סיבה ותוצאה. הסיבה הראשונה היא קרע ברור ברצף הזה – כפי שהפילוסופים הבודהיסטים ציינו מזמן בטיעוניהם נגד העמדה התאיסטית ההינדואיסטית לפי חייבת להיות סיבה ראשונה אלוהית. איך יכולה להיות סיבה שבעצמה לא הייתה תוצאה של סיבה אחרת כלשהי? הרעיון של סיבה ראשונה, כמו הרעיון של מציאות אובייקטיבית לחלוטין, הוא במהותו תיאולוגי.

מדוגמאות אלה עולה כי ״זמן״ יהיה תמיד מרחב אנושי. אנו יכולים לכל היותר לנסות לבנות תיאור מדעי של היקום, שמורכב ממה שאנו מסוגלים למדוד, ולהכיר את היקום ״מבפנים״. התיאור לא יוכל לעולם להיות תיאור סופי או מושלם של תולדות היקום, אלא נרטיב מתמשך המתקן את עצמו. ״זמן״ הוא עמוד השדרה של הנרטיב הזה, האופן שבו אנו חווים את הזמן נחוץ כדי להפוך את הנרטיב למשמעותי. על פי תובנה זו, זמנו של הפיזיקאי הוא כנראה המשני. הוא רק כלי לתיאור שינויים בעולם הטבע שאנו מסוגלים להבחין בהם ולמדוד אותם. כדי שתהיה לו משמעות, זמנו של הפיזיקאי, אם כך, תלוי בחוויית הזמן שלנו.

אנחנו יכולים כעת להעריך את המשמעות העמוקה יותר של שלוש החידות המדעיות שלנו – טבע החומר, ההכרה והזמן. כל שלושת הנושאים מצביעים לעבר הנקודה העיוורת, ודורשים הסתכלות מחודשת על המדע. כשאנחנו מנסים להבין את המציאות בהסתמך אך ורק על כל מה שפיזיקלי וחיצוני לנו, אנו לא רואים את החוויות שעליהם דברים אלה מצביעים. החידות העמוקות ביותר אינן ניתנות לפתרון במושגים פיזיקליים בלבד, משום שכולן כרוכות בנוכחותה הבלתי נמנעת של החוויה בתוך המשוואה. אין דרך לתפוס ״מציאות״ בנפרד מהחוויה, משום שאלה תמיד כרוכות זו בזו.

״לראות״ סוף סוף את הנקודה העיוורת, פירושו להתעורר מן האשליה של ידע מוחלט. לקבל את התקווה שנוכל ליצור תרבות מדעית חדשה, שבה נראה את עצמנו גם כביטוי של הטבע וגם כמקור להבנה עצמית שלו. כל מה שאנחנו זקוקים לו כדי לפרוח באלף הנוכחי הוא מדע המוזן ברגישויות של האנושות.

אדם פרנק (Frank)  הוא פרופסור לאסטרופיזיקה באוניברסיטת רוצ׳סטר בניו יורק. ספרו האחרון Light of the Stars: Alien Worlds and the Fate of the Earth ראה אור ב-2018.מרצ׳לו גלייזר (Gleiser) הוא פיזיקאי תיאורטי, המלמד פיזיקה ואסטרונומיה בדרתמאות׳ קולג׳ בניו המפשייר. הוא עומד בראש המכון למחקר רב תחומי ICE, ומחבר הספר The Island of Knowledge משנת 2014.אוואן תומפסון (Thompson) הוא פרופסור לפילוסופיה במכון פיטר וול באוניברסיטת בריטיש קולומביה בוונקובר. הוא חבר האגודה המלכותית הקנדית. ספרו האחרון Waking, Dreaming, Being ראה אור ב-2015.

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

תמונה ראשית: ציפור שיר צהובה (Warbler), תצלום: ריי הנסי, unsplash.com

Photo by Ray Hennessy on Unsplash

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי אדם פרנק, מרצ׳לו גלייזר ואוואן תומפסון, AEON.

תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

19 תגובות על לא יודע, לא רואה, לא מבין

01
>012345678910

כפי שסירטוט קוביה תלת מימדית על דף חד מימדי יוצר אשלית מרחב זמן בעודה שטוחה כך הזמן וההכרה והחומר מדומים דרך מערכת נקודות יחס רעיוניות המדמות על חוסר מימד את המימדים הרעיוניים המדמים אותנו ואת כל אמונותינו התפלות

03
1/2/4/8/7/5/1

ההכרה מורכבת מחומר והחומר הוא אנרגית הזמן כסוללות מידע אנרגטיות מבניות המוכתבות דרך חוקי הטבע אשר מתאימים כל דבר לסביבתו והפוך כמראות מסתובבות

05
שם מלא

פוסט מודרניזם = פוסט מדע. למישהו לא נמאס לחבוט כבר ב״כמה המדע לא רלוונטי לכלום כי לוקח בחשבון את החוויה האישית של היחודיות הקיומית שלי?״

בפשטות, יש דברים שאפשר לומר על המציאות הנצפית, גם בכלים מדעיים וגם בכלים שאינם מדעיים. מוטב למי שמתעסק בכלים שאינם מדעיים שינסה לעדכן ולשפר אותם, במקום לשים מקלות בגלגלי המתודה המדעית ובחקירה שלנו את היקום. אינני טוען שלמדע יש את כל התשובות לכל השאלות (איש קש נחמד במאמר), אבל זה לא אומר שלשאלות שהוא כן שואל אין תשובות קונקרטיות, הגם שהן נעוצות בחוויה של בני אדם (ולא של, נניח, עטלפים). תשובות שהביאו לנו בין היתר את רשת האינטרנט שעליה המאמר הזה התפרסם.

    06
    מדען

    אפילו ההתחלה שלך, שאומרת שפוסט-מודרניזם שווה פוסע מדע שווה דיון ומאמר והוכחה... אז למה כל כך הרבה אנטי מדע מצוי בצד שמתנגד עד מוות לפוסט מודרניזם (רמז: הוא מיוצג יפה בבית הלבן)? וחוץ מזה, קצת בלבלת בין חוויה אנושית וחוויה אישית.

      07
      בן

      יפה כתבת, מדען.
      הפילוסופיה של המדע מהווה מעין מנגנון בקרה עבור אותם אלו שהפכו את המדע לדת, ומקדשים את ממצאיהם כאילו היו האמת היחידה. למזלנו, יש לנו עוד הרבה לאן להגיע בחקר האמת של העולם, ולא סביר כלל שנראה זאת במהלך ימי חיינו.

09
מדען

מאמר מצוין שמזכיר לנו למה יש קושי למדע לשכנע, אבל גם את המגבלות של המדע, מגבלות שבידי המדענים החכמים יותר, הרב-תחומיים, צריכות ויכולות להפוך ליתרונות: החיפוש אחר האמת הוא חיפוש אנושי, והתוצאות המלאות לא יכולות להדיר את האדם, הרי כל המדע זה תהליך של אנשים שחוקרים עבור אנשים, במושגים של אנשים.

10
דוד סאדון

מימד הזמן באמת אינו חשוב!לאדם שיודע מתיי הוא נולד ומה הוא למד בשנות חייו עד יום מותו חקר הזמן מתיי הכל התחיל לא רלוונטי בהתמודדות היום יומית בחייו!

13
לקחו חצאי אמיתות כדי לבנות שקר מלא בעצמו

מסוג המאמרים שבעקיפין גורמים לאנשים ל'האמין' שהעולם שטוח.

15
אברהם

מפתיע שמאה שנה לאחר שאיינשטיין פרסם את תורת היחסות הכללית, יכול מאמר מלומד לטעון שהזמן אינו תופעה חומרית ומצוי במרחב האנושי, לפי איינשטיין הזמן הוא אחד ממימדי המרחב, כך שתאוצה ביתר מימדי המרחב תגרום להתכווצות הזמן, לדוגמא אנו יכולים לקחת שני שעונים אטומיים מכוילים, ולשלוח אחד מהם לטיול מסביב לכדור הארץ, כאשר נשווה את השעונים לאחר הטיול נגלה שהשעון שיצא לטיול מפגר אחרי השעון שנשאר במקומו. מאחר שניסוי כזה כבר בוצע בלאו הכי סימן השאלה לגבי היות הזמן תופעה חומרית נעלם. גם שאלת התצפית, ההכרה, וכו... אינן ממש עולות כאן והן שייכות יותר לתורת הקוונטים.
מה שאיינשטיין לא הסביר זה את חץ הזמן מדוע הזמן נע בכיוון אחד בלבד?
ובכן זה פשוט למדי, אילו חיינו בעולם שבו כל המימדים סימטריים, היינו מצויים ביקום איזומורפי, דהיינו, יקום שבו כל נקודה ביקום זהה לכל נקודה אחרת, ביקום כזה הזמן אולי היה זורם בשני הכיוונים אבל ספק אם לתנועה במרחב יש איזו משמעות, בכדי להחזיק מידע ולקיים את האינטראקציות שמקיימות את העולם אותו אנו מכירים אנו זקוקים ליקום אחר.
ברוכים הבאים ליקום הכיראלי, היקום הכיראלי הוא יקום שבו אחד מממידי המרחב בוחר צד, הסימטריה נשמרת משום שבצד ה"יקום השמאלי" מתקיים "יקום ימני", המימד הכיראלי הוא הזמן מכיוון שמתאפשרת בו תנועה בכיוון אחד בלבד, ביקום המקביל הזמן זורם בכיוון ההפוך. וגם אם לכל זה חסר כרגע הוכחה מדעית ישנם עדויות מצטברות שתומכות בכך.

16
לזהות שלי אין משמעות באמת

הגיע הזמן לכנות את "הנקודה העיוורת" בשמה: מודעות / אלוהים / הכוח השולט בכל-וואטאבר הנמצא בכל חלקיק ולו הקטן ביותר, מפוצץ באנרגעה בתוך ריק אינסופי ולמעשה אותם חלקיקים מתרוצצים לכל עבר מקרינים אנרגיה / אור על היקום הנפרש במימד הזמן-חלל. למרות שהחוויה האנושית מרגישה מאוד אישית ואמיתית ולמרות הנירונים שכביכול מוזרמים במוחנו כדי ליצור את אותה חוויה מודעת, מדובר למעשה על חומר אלוהי במהותו הבסיסי שמעביר את החוויה המודעת "הרוח" והוא קודם לכל. כלומר היקום הוא זה המזרים לנו מחשבות, מעלה לנו זיכרונות, מפיץ רעיונות וכל זה בזכות אטומים קטנטנים עם אנרגיה "אלוהית", בדיוק כמו כל אטום אחר ביקום. זו בעצם רשת ריק אחת גדולה עליה מריצים את תוכנה "היקום האינסופי " שבו אנו נמצאים ואנחנו בסהכ צופים "אקטיבים" מנקודת המבט שלנו, למרות שזה סרט נע עם גורל מוכתב מראש, כולל המחשבות הכי בסיסיות שלנו. זה משחק חברים ואנושות מוארת זו אנושות המגלה את האירוניה שהיקום יצר אותנו כדי להיות מודע לעצמו וככה מתעלים רוחנית בחידת הקיום. שיהיו לנו חיים נפלאים:(

    17
    בן

    במקרה זה, מה הבעיה למעשה? זה ככל הנראה השחרור הכי גדול שתחווה\י בחייך - השחרור מהרעיון המוזר הזה שיש לנו משמעות כלשהי למעט להתקיים כאן במרחב ובזמן שאנו חווים באופן פיזי\מנטלי.
    הייתי ממליץ לך לקרוא ולהקשיב לאדם המופלא שנקרא אלן ווטס, משום שהנקודה שאת\ה מציג\ה כאן זו בדיוק נקודת המחקר שלו, ודרך ההצגה שלו של החקירה והממצאים מעוררים השראה לכל הפחות.

שלום,
ראשית, אני מודה כי זה אחד המאמרים הטובים שיצא לי לקרוא לאחרונה.
בנוסף אני חושב כי במהלך ציר ההתפתחות זכתה החוויה האנושית לקבל שינויים וכיוונונים רבים.
אותה חוויה המורכבת מזמן, מקום, הרגשה, תפיסה.
חוויה שבמהלך השנים עברה שינוי צורה מחוויה אבסולוטית ליחסית.
הכרה בכך שבסופו של דבר תפיסת החוויה החושית מתקשרת לתפיסה שלנו, לכלים שבהם אנו תופסים את מציאותנו. מוגבלות לעומת תפיסה אינסופית. הרגשה לעומת אותם קריטריונים נוקשים של המדע האמפירי.
הרגע שבו גילינו שאפילו הזמן שלנו הוא יחסי, שמט את השטיח מתחת לבסיסן של תאוריות שעד לאותו הזמן נחשבו לשולטות בתחומן.
אנחנו לא יודעים איך מוח גשמי יוצר מחשבות שהן מופשטות.
אנחנו לא מבינים כיצד מתגלים ביקום כל פעם עוד דפוסים בין תופעות שלא הכרנו.
אנחנו לא יודעים אם יש מטרה לחיינו.
נעצרנו בנקודה שבה נברא היקום - המפץ הגדול.
אנחנו חושבים שנוכל להשיג את מה שקדם לו בכלי מחקר מדעיים.
אך בנקודה זו נעצר.
נקודה שבה שינוי עצמנו, אותם הפרודות הבונות את הרצון שלנו יהווה תולדה לתובנות חדשות, ולהם נוכל לקרוא בשם "השגה" - דרגת ההבנה העמוקה ביותר

https://youtu.be/IaTdtogD0EU

19
טל א.

הדבר המדהים ביותר הוא כמה אגוצנטריות קיימת, אולי אפילו אפשר לקרוא לזה הומניצנטריות. ליקום כולו, כן כן, לא אכפת מאיך אנו כבני אדם חווים או תופסים או חושבים. אין לנו משמעות בתהליך הדעיכה של תגובות כימיות או התפשטות היקום. כדוה"א היה מראה שמיים כחולים גם אם כולנו היינו רואים שחור-לבן. הטענה המטופשת, וכן היא מטופשת, שאנו יכולים למדוד רק את החוויה. לפיכך, בחוויתו של עיוור צבעים האדום אינו קיים (או הירוק, בסדר. אגב, בני אדם שונים קולטים צבעים אחרת). לא, לא ולא, מדע הקוונטים לא אומר שהצופה משנה. בחיי, שמישהו שכותב על זה פעם, פעם אחת יטרח לקרוא ולהבין שאין משמעות לצופה. אין. הניסוי קובע שבעוד שיש כמות של אפשרויות שסטטיסטית כולן שוות, רק אחת תתרחש. כאשר ישנו צופה אנו רואים מה מתרחש. זהו. זה הכל. זה לא אומר שהתוצאות מושפעות מאיתנו. המודלים אינם קיימים במוחם של המדענים ומושפעים מחוויתם. המודלים מבוססים על תוצאות, כאלו שחוזרות על עצמן, שהן הדירות ולכן כנראה גם די נכונות. מהי תודעה? האם חוסר היכולת שלנו לדעת מהי פוגע באופן הניתוח שלנו? לא. כשם שחוסר הידיעה של מהו בוזון וכיצד מודדים אותו אינו רלוונטי להאם הוא קיים או לא. המדע מקדש, או לפחות אמור לקדש, את חקר האמת האובייקטיבית. טענה שהמציאות היא אינה כזו היא מטופשת, כי היקום היה קיים באובייקטיביות מוחלטת גם כאשר לא היה פה אף בעל תבונה, ולכן הוא בהכרח אובייקטיבי. המציאות שלנו אינה קרובה להגיון שלנו, לאותו COMMON SENSE או בכלל לאיזשהו חוש. אנחנו החריגים ביקום הזה, אנחנו והכוכב הזה שמתקיים בטווח טמפרטורה כל-כך עדין ושברירי. ההגיון אינו תופס יותר בעולם האמיתי שבו החלקיקים שמרכיבים את העולם הזה מתקיימים. והם מתקיימים בו בין אם אנחנו חווים אותם או לא.
מילה אחרונה על הפילוסופיה של המדע - היא אינה תחום שבכלל מסוגל לבצע בקרה, הדבר ידמה לטכנאי משאבות שמנסה לבקר רופא שמנתח לב. עולם התוכן של הפילוסופיה והעיסוק האינפנטילי, וכן, הוא אינפנטילי, בכיצד אנו חווים את העולם ואיך זה משפיע על היות הקווארק קווארק, זה משהו ברמה של ילד בגן שמצפה שרק בגלל שהוא ביקש משאלה מפיית השיניים היא צריכה לקיים אותה.
ולשם כל הכתיבה הזו מתכנסת, ושימוש בדמגוגיה זולה (המדע כדת) ועובדות רבע נכונות (מודל האטום של ניל בוהר, קוואנטים ותופעה-צופה). הניסיון הזה לרדד את המדע לכדי התפיסה והחוויה שלנו... זה כמעט כמו להגיד שהמזלות האסטרולוגים הן אמת יקומית (למרות שבני האדם המציאו את חודשי השנה).
הזמן ימשיך לזוז, בין אם אנחנו נהיה פה לחוות אותו או לא, ועצם זה שאנחנו לא מסוגלים להגדיר אותו עדיין, ואולי אף פעם לא, לא הופכת אותו ללא נכון או למשהו אלוהי או חווייתי. לא סתם המתמטיקאים והפיזקאים הבאמת פורצי דרך הם אנשים עם התנהגות שאינה נתפסת כנורמטיבית אצל הבריות, כי כדי לשחות במקומות שהם נמצאים בהם, עליך להתרחק מהתפיסה הזו שהמוח האנושי צודק במה שהוא רואה ובמה שהוא חווה.