לביישנים אין במה להתבייש

ביישנות היא תכונה מגושמת ומגבילה שמהווה את אחת החידות הגדולות בתיאוריית האבולוציה. ובכל זאת, בלעדיה, העולם היה מקום תפל יותר ויצירתי פחות
X זמן קריאה משוער: 9 דקות

אפשר להמשיל ביישן לאדם שמגיע למסיבה אחרי שכולם כבר שתו שלוש כוסות. אינטראקציה אנושית, כזו שמאפשרת לנו לפתח סמוֹל טוֹק לשיחה משמעותית, מתבססת על ידע משותף והבנות שבשתיקה. אבל הביישנים מרגישים כאילו שלפו אותם מהכיתה רגע לפני שכולם למדו את זה. ו' קומפטון לית, אוצֵר מתבודד מהבריטיש מיוזיאום, שספרו (Apologia Diffidentis 1908) הוא עבודה חלוצית בנושא האנתרופולוגיה של הביישנים, כתב: "הם עוברים את החיים כמי שלוקים בחירשות חלקית; אפשר לומר שביניהם לבין עולם מאושר יותר עומד קיר גבישי שאינו מאפשר לקולותיו הנמוכים והנעימים של הביטחון העצמי לחדור בעדו."

לביישנות אין היגיון: היא חולשת באקראיות על אזורים מסוימים של חיי ולא על אחרים. מבחינתם של רבים, עמידה מול קהל היא הפחד החברתי הגדול ביותר, אך אותי היא לא מפחידה בכלל. הרצאות הן מופעים שמאפשרים לי לחקות אדם תקין, "נורמלי". אבל מפגשי שאלות ותשובות הן עניין אחר לגמרי: שם נגמר המופע ואני מתגלה. שאלה מפתיעה מהקהל משתקת אותי, ואני מנסה נואשות לתת תשובה, אך היא מסתבכת בתחביר מיוסר ומתמוססת לשתיקה נוראה. אף על פי שזה כמעט ולא קורה לי בחיים האמיתיים, זה קרה מספיק פעמים כדי ללבות את האש של דמיוני המועד לפורענות.

ההיסטוריון תיאודור זלדין תהה פעם עד כמה שונה תראה ההיסטוריה של העולם אם נספר אותה לא דרך מלחמות, פוליטיקה וכלכלה, אלא דרך התפתחותם של רגשות. "ייתכן שדרך אחת לעשות זאת היא לכתוב את תולדות הביישנות," הוא הרהר. "אומות לא מצליחות להימנע ממלחמות בגלל המיתוסים והפרנויות שמפרידים ביניהן: ביישנות היא אחת המקבילות למחסומים האלה ברמה האישית." יכול מאוד להיות שתולדות הביישנות יהיו פרויקט מחקרי מרתק, אבל יהיה קשה מאוד לכתוב אותן. ביישנות מטבעה היא מצב סובייקטיבי, מעורפל שלא מותיר ראיות רבות לקיומו, ולו רק כי אנשים לא מרגישים בנוח לכתוב או לדבר על הביישנות שלהם.

ביישנות היא "רגש משני." בניגוד לרגשות ראשוניים כגון כעס, פחד וגועל – ביישנות "מתכווננת בהתאם לניסיון", ולכן יש מקום רב להתניות תרבותיות וגיוון היסטורי וקשה מאוד להגדיר אותה

מבחינתו של צ'רלס דרווין, זהו "מצב מוזר של המוח" שמהווה את אחת החידות הגדולות בתיאוריית האבולוציה שלו. עם זאת, במחקר שנערך בשנות השבעים, הציע ג'רום קגן, פסיכולוג מהרווארד, ש-10% עד 15%  מהתינוקות "נולדים ביישנים." מכיוון שהם מפחדים בקלות ומתקשים להתמודד עם מחוות חברתיות, הם מגיבים למצבים מעט מלחיצים בדופק גבוה ורמות גבוהות של קורטיזול בדם.

בערך באותה תקופה, בִּיהֶבְיוֹרִיסְט החיות האמריקאי, סטיבן סואומי, שעובד במרכז לחיות בפולסביל, מרילנד, הצביע על אחוז דומה של ביישנות בקרב קופים, עם אותן עליות בדופק וברמות הקורטיזול בדם. בדיקות דם וציווּת של גורי קופים ביישנים לאימהות חברותיות, רמזו שביישנות היא תורשתית. ייתכן שבלי כוונה, מחקרו של סואומי הבליט את היעילות האבולוציונית של ביישנות. כשחור בגדר שהקיפה את המתחם אפשר לפרימטים לברוח, הביישנים נשארו והאמיצים נמלטו, אך נפגעו על-ידי משאית כשניסו לחצות את הכביש.

פרימטים דמויי קוף הם יצורים חברתיים, שהרצון להיפגש ולהזדווג טבוע בהם; אבל ייתכן שגם מבחינתם יש ערך מסוים בזהירות והימנעות מסיכונים, אף שאלה תכונות שעשויות להחריף ולהפוך לביישנות יתר. קגן וסואומי לא טוענים שביישנות היא דבר קבוע בעת הלידה. הם רואים בה הדגמה של האינטראקציה העשירה בין הטבע לאופן הגידול. גם מבחינתו של אנטוניו דמזיו, מרצה למדעי המוח באוניברסיטת סאות'רן קליפורניה, ביישנות היא "רגש משני." בניגוד לרגשות ראשוניים כגון כעס, פחד וגועל – שבהם יש רכיב ביולוגי ואוניברסלי מרכזי – ביישנות "מתכווננת בהתאם לניסיון", ולכן יש מקום רב להתניות תרבותיות וגיוון היסטורי וקשה מאוד להגדיר אותה.

ככל שהתפתחו סביבנו הגבולות הפיזיים והפסיכולוגיים, במיוחד בפומבי, כך גבר הסיכון למבוכה שגורמת חצייתם

אם ביישנות היא דבר שמסתגל לתרבויות והקשרים היסטוריים שונים, אז לבטח היא הופיעה בצורות דכאניות חדשות עם עלייתן של האומות המודרניות, שהביאו איתן את הפרטיות וחיי הפרט. לדוגמה, עשיית צרכים בציבור היתה בעבר דבר רגיל לחלוטין. אפילו בבתים פרטיים, משפחות שלמות אכלו, ישנו וחיו יחד באותו חדר. ואז החלו ענייני הגוף, כמו גם השפה הבוטה וההתנהגות תוקפנית, להיעלם בהדרגה מהחברה המתורבתת תודות למה שהסוציולוג המנוח נורברט אליאס מכנה "תהליך התִרְבּוּת", שהתרחש בעולם המערב מהמאה השש עשרה ואילך. ככל שהתפתחו סביבנו הגבולות הפיזיים והפסיכולוגיים, במיוחד בפומבי, כך גבר הסיכון למבוכה שגורמת חצייתם.

בשנות השבעים החלו אנשים לתפוס את הביישנות, בדומה לתכונות מגושמות אחרות, כבעיה שאפשר לטפל בה רפואית, ולא כמוזרות של האופי. בשנת 1971 ערך הפסיכולוג פיליפ זימברדו את ניסוי הכלא של סטנפורד, עם סטודנטים שהתנדבו להעמיד פנים שהם אסירים ושומרים בכלא מדומה במרתף של בניין הפסיכולוגיה של האוניברסיטה. החוקרים נאלצו לעצור את המחקר אחרי שבוע כי השומרים התייחסו לאסירים באכזריות, ורבים מאותם אסירים הסתגלו, השלימו עם עמדתם הנחותה וצייתו לכל מה שאמרו המתעמרים. זימברדו התחיל לראות בביישנים אנשים הכולאים את עצמם בכלא דומם שבו הם גם האסירים וגם השומרים. הם אלה שמציבים לעצמם מגבלות חריפות של דיבור והתנהגות, אך בכל זאת נדמה שהמגבלות האלה בלתי רצוניות.

בשנת 1972 התחיל זימברדו לערוך את סקר הביישנות של סטנפורד. בתחילה נכללו בו הסטודנטים שלו, אך בסופו של דבר הוא כלל יותר מעשרת אלפים אנשים. בסקר של זימברדו היה דבר מוזר מאוד. מחד גיסא, הוא הראה שביישנות היא תכונה שכיחה מאוד – יותר משמונים אחוז מהמרואיינים אמרו שהם היו ביישנים בשלב כלשהו של חייהם, ויותר מארבעים אחוז אמרו שהם ביישנים עכשיו – אך מאידך גיסא הוא זה שדרבן את הנטייה המודרנית לראות בביישנות פתולוגיה שאפשר לרפא. אנשים החלו לפתח מדדי ביישנות, כמו ה- Shyness Scale של צ'יק ובאס (על שם החוקרים מוולסלי קולג' שפיתחו אותו, ג'ונתן צ'יק וארנולד באס) משנת 1981, וה- Social Reticence Scale שיצרו הפסיכולוגים וורן ג'ונס ודן ראסל בשנת 1982. ביישנות קיצונית הוגדרה מחדש כ"חרדה חברתית", וכדי לטפל בה פותחו תרופות כגון סרוקסט (הידועה גם כפקסיל), שעובדת כמו פרוזק ומגבירה את רמות הסרוטונין במוח.

כפי שטוען בתקיפות כריסטופר ליין בספרו Shyness: How Normal Behavior Became a Sickness, כל זה היה חלק מתפנית ביו-רפואית כללית יותר בפסיכיאטריה. התפתח "קונצנזוס רחב יותר שאמר כי תכונות שיוחסו בעבר לחריגים, ספקנים או אינטרוברטים, הן הפרעות פסיכיאטריות שאפשר לחסל בעזרת תרופות."

בשנת 1999 ראה זימברדו שמספר האנשים שמגדירים את עצמם כביישנים בסקר שלו עלה לשישים אחוז, והוא אמר לאגודה הפסיכולוגית הבריטית שאנחנו נמצאים על ספו של "עידן קרח חדש" של חוסר תקשורת. מחשבים, אימיילים והחלפתם של קופאים ומוכרים במכונות אוטומטיות תרמו בעיניו ל"מגפה" של ביישנות. כמות האפשרויות לתקשורת אנושית הלכה והצטמצמה, וביישנות, לדבריו, לא הייתה עוד בעיה אישית; היא נעשתה "מחלה חברתית".

כיום נדמה שהתחזית של זימברדו לגבי עידן קרח טכנולוגי רחוקה מהמציאות. להפך, בעקבות עליית הרשתות החברתיות אנשים מרגישים בנוח לחשוף את חייהם הפרטיים ללא עכבות, החל מפרסום תמונות של עצמם במצבי שכרות ועד עדכון העולם בשינוי סטטוס מערכת היחסים שלהם. אלה דברים שהיו בלתי נתפסים דור אחד לפני כן. האינטרנט לא ניתק אותנו זה מזה, אלא ליבה את המשיכה שלנו לאותנטיות רגשית והבעה עצמית תרפויטית. מדובר בשינוי בגישה הציבורית לפרטיות. את השינוי הזה מכנה אווה אילוז, מרצה לסוציולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים, "הפיכת המרחב הציבורי לתצוגה פומבית של חיי הפרט."

בספרה האחרון, Quiet: The Power of Introverts in a World That Can't Stop Talking, מביעה סוזן קיין חשש לגבי עולם שנשלט על-ידי "האידיאל האקסטרוברטי" (סקירה של הספר באלכסון). לטענתה, הביטוי הזדוני ביותר של התופעה הזאת הוא נטילת הסיכונים הקיצונית שהובילה למשבר הבנקאות של שנת 2008. לאורך רוב הספר היא מסבירה לאינטרוברטים עד כמה הם נפלאים: הם מעמיקים יותר ובעלי ריכוז גבוה יותר מאשר אקסטרוברטים, כסף ומעמד מטרידים אותם פחות, הם רגישים, מוסריים, ואלטרואיסטים יותר, ראייתם צלולה יותר וכושר ההתמדה שלהם גבוה יותר. אם אתם אקסטרוברטים, כנראה שהספר הזה לא בשבילכם.

ביישנות מזכירה לנו שהאינטראקציה האנושית אינה חד-משמעית ושחוסר ביטחון וספק עצמי הם דברים טבעיים

אבל אינטרוברטיות אינה שקולה לביישנות, כפי שקיין מקפידה לציין, אף על פי שהשתיים חופפות לעתים קרובות. אינטרוברטים הם אנשים שמוחותיהם מגורים יתר על המידה כשהם באים במגע עם בני אדם אחרים במשך זמן רב מדי – ולפי ההגדרה הזאת אני ללא ספק אינטרוברט ביישן. כשאני נמצא עם קבוצת אנשים רועשת במשך יותר משעה, המוח שלי פשוט מתחיל להתערבל כמו מחשב עם שגיאת מערכת, ואני מרגיש מרוקן מבחינה נפשית ופיזית. אינטרוברטים כמוני צריכים לגבש לעתים תכופות אסטרטגיות לנסיגה מהחיים החברתיים כדי לעבד ולנתח את החוויות שלנו.

ביישנות היא דבר שונה: כמיהה לקשר עם אנשים אחרים שמסוכלת על-ידי פחד ומבוכה. קיין מפצירה בנו לקבל את האינטרוברטיות שלנו, אבל כשאנו משלימים עם ביישנות, היא עלולה להפוך בקלות למי שאנחנו, כמו מסכה שמרותכת לפנינו. במצבים בלתי נעימים תמיד יש משהו שאנחנו נאחזים בו, משהו שמונע מאיתנו לברוח. במקרה שלי זאת האמונה שדברנים רבים לא באמת מקשיבים זה לזה, שהם רק מחליפי מילים כאילו הם חובטים אותן מצד לצד על מגרש טניס שכל חייהם החברתיים מתנהלים בו. חלק קטן ואנוכי בי חושב שיש משהו שטחי בנינוחות חברתית וקלילות לשון.

אבל האני השקול יותר מבִין שאלֶה שטויות, ושלביישנות (או לצורך העניין, לאי-ביישנות), אין משמעות אינהרנטית. אין שום דבר ספציפי בביישנות שמגדיל את הסיכוי שנהיה נחמדים יותר, שנדע להקשיב, או שנהיה מסוגלים לחשיבה מעמיקה. ייתכן שלביישנות יש כמה יתרונות מקריים – אולי אנחנו מועדים פחות להליכה אחרי העדר ומסוגלים לבחון את ההרגלים והטקסים של החיים החברתיים במעין ניתוק אירוני. אבל מעל לכול, ביישנות היא עול וכאב.

ובכל זאת, ביישנות היא נדבך של אנושיות. בלעדיה, העולם יהיה מקום תפל יותר ויצירתי פחות. כפי שטוענת קיין, אנחנו חיים בתרבות שרואה בדיאלוג אידיאל אולטימטיבי, מטרה בפני עצמה. אנחנו פורקים את כל שעל ליבנו בפני אחרים בקול רם מתמיד, אך התקשורת שלנו אינה בהכרח טובה יותר. ביישנות מזכירה לנו שהאינטראקציה האנושית אינה חד-משמעית ושחוסר ביטחון וספק עצמי הם דברים טבעיים. אחרי ככלות הכול, אנחנו לא נגישים זה לזה. המוח האנושי הוא האובייקט המורכב ביותר שאנו מכירים, והמסע ממוח אחד לאחר הוא ללא ספק המסע הקשה ביותר. כל ניסיון לתקשר עם אחרים הוא זינוק לאפלה, ואין ערובה שהם יבינו אותנו, או אפילו ישמעו אותנו. לאור התנאים הקשים האלה, אפשר להבין מאין מגיעה מעט ביישנות.

לעתים קרובות מצאתי את עצמי, בעת מפגש חברתי, עומד במעגל של אנשים שלפתע מתכווץ ומותיר אותי בחוץ. העומדים במעגל שקעו בשיחה, שכחו שאני שם ובהיסח דעת דחקו אותי החוצה. נלחמתי כל חיי בתחושה שביישנות היא עינוי פרטי שכופה עלי לצפות מן הצד בעדר אנושי בעל צורך כפייתי בתקשורת. אבל כיום אני מתחיל להבין שמדובר בבעיה שיתופית, תוצר לוואי בלתי נמנע של הדבר שמפריד בינינו לבין חיות אחרות: המטען האנושי הייחודי שנקרא מודעות עצמית. למרות הצורך שלנו באינטימיות אנחנו עומדים לבד מול העולם ולא מסוגלים לחדור לחייו או מוחו של אדם אחר ללא קשיים ומאמצים. ביישנות אינה הדבר שיוצר בינינו ניכור; היא הדבר שעובר כחוט השני בחיי כולנו.

 

ג'ו מוראן הוא מרצה לספרות אנגלית והיסטוריה תרבותית באוניברסיטת ג'ון מורס בליברפול. ספרו האחרון הוא Armchair Nation: An Intimate History of Britain in Front of the TV, forthcoming this autumn.

C) 2013 Aeon Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more from Aeon, follow them on Twitter

המאמר מובא לכם כחלק מיוזמה שלנו, "אלכסון קלאסיק", שמביאה מדי פעם מאמרים שפרסמנו בעבר, אהובים, טובים וחשובים במיוחד, עבור עשרות אלפי קוראינו החדשים שאולי לא הכירו את האוצרות שצברנו ושלא נס ליחם.

המאמר התפרסם לראשונה ב"אלכסון" ב-16 בספטמבר 2013

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי ג'ו מוראן, Aeon.

תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

20 תגובות על לביישנים אין במה להתבייש

02
דולב

אשמח לקבל הסבר הנוגע להבדל בין בושה לביישנות? בושה ידועה כרגש החברתי ביותר, כאשר אנחנו מתביישים בעצמנו/במעשינו לאור אמות מידה חברתיות.

    03
    אראל מוריס

    לא הגדרה אלה דעה, ביישנות היא הנטיה להתבייש. בושה התחילה במבושים אבל אנחנו מתביישים בהבעות שלנו, בתגובות שלנו לדברים, באי התגובה שלנו ולכן זה הופך למשהו שמלווה את היוםיום - תכונה או נטיה. לא אירוע ורגש נקודתיים כמו בושה

04
יואב

מעולה. מסכים מאד עם רוח הדברים שרואה בביישנות עול וגורם סבל ודוחה את הרציונליזציה שלה כמשהו שמאפשר יכולת העמקה או קשב. דווקא התגברות על ביישנות יכולה לאפשר להיות בדיאלוג בריא ופתוח יותר עם אחרים, ולאפשר חשיבה יותר בהירה ופחות מוסחת.

05
יוסי

מאמר מעניין מאוד על נושא הביישנות. כמו דברים רבים בחיינו גם הביישנות מייצרת מנגנוני פיצוי מתוחכמים בבגרות, מנגנונים המביאים את הביישן למקד את יכולותיו החברתיות והקוגנטיביות ולמקסם אותן ולהביא את הביישן למדרגה יצירתית מתקדמת יותר מזו של הילד בעל הביטחון והקסם האישי שלא נדרש להתמודדות אמיתית בחייו... בואו נסתכל על הביישנים אחרת ונלמד להעריך את שתיקתם.

06
אבישי

מאמר מעניין מאד. עם זאת, חסרה לי התייחסות יותר מפורטת לתופעה המאד שכיחה לדעתי של ביישנות בגיל צעיר שנעלמת לגמרי או כמעט לגמרי בגיל מאוחר יותר.

08
אר אן

אבישי,ביישנות נעלמת כי נורא לא משתלם להיות ביישן,זו תכונה שהיא מאוד מדוכאת בחברה,הביישן,כמו שעולה גם מהמאמר הזה הוא ברוב המקרים אדם שקוף,אדם שלא קיים,אדם שנחשב כעיוור לדקויות החברתיות דווקא בגלל שהוא ער מאוד לגוונים ולקולות יותר רגישים ועדינים.
הביישן משתייך למיעוט שאין מדוכא ממנו,בקיום היררכי הוא תמיד יהיה בתחתית של התחתית,במצב זה אין להתפלא שרוב הביישנים מאמצים עם הזמן התנהלויות שחצניות יותר,לעתים קרובות במחיר קשה מאוד(אבל בשביל זה יש "תרופות" וסמים )

09
אר אן

יוסי,זה לא מנגנון פיצוי,אלא שהביישן מטבעו ניחן ביכולת העמקה ורפלקסיה שחסרה אצל מפזרי ה"קסם" ומכאן גם הקשר ליצירתיות,
למשל,בתעשיית המידע בדרך כלל תמצא את הביישנים כותבים את הקודים ויוצרים דברים מהותיים בזמן שבעלי ה"קסם האישי" הם המנהלים שלא יודעים בעצם לעשות שום דבר וליצור כלום אבל מומחיותם בליקוק וחנפנות מתאימה לפונקציות כמו יצירת רשת קשרים מזוייפים הנחוצה לשם גיוס כספים ואיתור טובות הנאה מהממשל.

10
אר אן

אילוז טועה בהבנת התופעה,כי אמנם יש היום יותר חשיפה מיידית של האישי והפרטי למרחב הציבורי,ועל ידי כולם וכל הזמן, אבל היא נעשית בשתיקה,ממרחק,ללא קשר מיידי,מה שבעצם מבטא שינוי מהותי ומאוד מעניין בתפישת יחסי היחיד והקבוצה,דבר שדווקא סוציולוג,ועוד כוכב כמו אילוז,היה אמור להבין.
בעצם,אם נשתמש במטפורה שהובאה במאמר כאן,במרחב החדש שנוצר יש קבלה של של המרחק,של הגביש החוצץ בינינו לבין אחרים,וצעד ראשון לחציית המרחק זה קבלת קיומו,דבר שדורות קודמים גם התקשו מאוד לעשות וגם לא הייתה להם תשתית שתאפשר להם לשרוד את קיומו.

12
ד"ר זהר ניימן

ד"ר זהר ניימן: היודע מישהו אם נִבדקו צאצאים של חיות ביישניות - למשל קופים ביישניים - והצאצאים נמצאו יותר או פחות ביישניות?
הקשורה הביישנות במשהו חומרי כרמות סוכר בדם, לחץ דם, רמות הורמונליות כאדרנלין, ופונקציות פיסיולוגיות מדידוֹת אחרות?
העוברת הביישנוּת בתורשה?

13
א

סקלת הביישנות היא כמו כל תכונה אחת תוצר אבולוציוני, מאינטראקציות אנושיות ניתן להרוויח הרבה ולכן יש אנשים לא ביישנים(מוחצרים) ומצד שני איטראקציות עם אנשים אחרים יכולות להוות סיכון ולכן יש ביישנים שלהם יהיו פחות אינטראקציות חברתיות.
במצבים מסויימים אנשים ביישנים יצליחו לשרוד ולהתרבות יותר ממוחצנים (ולכן קיימים אנשים ביישנים) כמו בדוגמא עם הקופים שבכתבה, ובמצבים אחרים אנשים מוחצנים יצליחו לשרוד ולהתרבות יותר מאנשים ביישנים (ולכן קיימים אנשים מוחצנים)
וחוץ מזה אינטראקציה אנושית מבוססת לא רק על תכונה של האינדיבידואל אם הוא ביישן יותר או מוחצן יותר אלה גם על איך החברה מקבלת אותו (כלומר האם האדם נאה או כעור, האם איכות הקול שלו טובה או לא, האם הוא צעיר האם הוא אישה וכו')

14
פלברות

באופן תמוהה, הכותב אינו מבחין בין תקשורת בינאישית מתווכת-אלקטרונית לבין תקשורת פנים אל פנים, ולכן גם לא הבין את טענתו של זימברדו על התגברות הביישנות בעידן האינטרנט והסלולר. בין שתי התופעות יש קורלציה שלילית חזקה. ככל שאנשים מתקשרים זה עם זה באמצעים אלקטרונים, הם אולי יותר מוכנים לוותר על פרטיותם ברשת, אבל הביישנות שלהם בסיטואציות אמיתיות של מפגשיל פנים אל פנים רק עולה.

    בדיוק, פלברות! פלברות. מה שהפייסבוק עושה לאנשים ביישנים זה לפתור אותם מהצורך הבלתי-אפשרי לתקשר פנים-מול-פנים ובכך בעצם הופך אותו ליותר בלתי- אפשרי! זה אמנם סוג של מזור, אבל למעשה לא נכון להגיד שזה הפך את הפרטי לפומבי, כפי שנאמר שם, אלא הפך את עצם הדיאלוג עם החברה לסוג של בריחה!

"הביישנים נשארו והאמיצים נמלטו"

ביישנות = פחדנות ?!

בכל אופן דעתי היא שהביישן הוא בדרך כלל משכיל יותר וחכם יותר, מכאן הצניעות והביישנות.
מכאן גם כמה שאנו מזדקנים ומחכימים, ככה אנחנו נהינו יותר ביישנים וצנועים.

לרוב הלא משכיל והלא חכם הוא גס רוח, חצוף, ובעיקר חסר בושה.
המזדקנים מהסוגים האלה נשארים כאלה עד המוות.

אני לא מבין מה הקשר בין מידות אנושיות לאבולוציה.
שאנו מכניסים את הברירה הטבעית העיוורת לתמונה, אי אפשר להסביר למה אני כעסן או ביישן, זה פשוט מוטציה אקראית עיוורת. מה עוד, אין טעם לעסוק בהם אם הם נכתבים לנו מראש על ידי הברירה הטבעית העיוורת.
רק אם אנו מבינים שזה בידינו ולא גורל מקרי, אז יש טעם לדון בכך ולנסות לעזור.

17
איש חופשי

לדעתי הביישנות אינה תכונה בפני עצמה אלא כינוי לאמצעי הגנה.
הביישן הוא אדם שיכולותיו בקריאת מצבים חברתיים לקוייה. כאשר הוא מגיב באופן טיבעי לסיצואציות חברתיות הסביבה מגיבה באופן שלילי.
כתוצאה מכך הוא מפתח ביישנות כדי להמנע מהתגובה השלילית להתנהגות הטבעית שלו.
זוהי הביישנות.

    18
    דן

    ניתוח יפה. הייתי מוסיף גם את העניין של מודעות עצמית, שלדעתי משמעותית לא פחות מהיכולת בקריאת מצבים חברתיים. אדם עם מודעות עצמית נמוכה יכול לקבל הרבה תגובות שליליות מהסביבה ובכל זאת להמשיך בשלו ללא גרם אחד של ביישנות. אדם עם רמה גבוהה של מודעות עצמית, לעומת זאת, גם כאשר רק באחוז קטן של המקרים הוא זוכה לתגובה שלילית מהסביבה (וברוב המקרים דווקא לא), עשוי בכל זאת לפתח התנהגות ביישנית. אם זה אכן כך, אז זה אומר אולי שמודעות עצמית היא דבר שהוא טוב עד רמה מסויימת, אבל מעבר לרמה הזו היא כבר פחות טובה (אם מקבלים את ההנחה שביישנות, או לפחות ביישנות קיצונית, היא לא דבר רצוי).

19
בר א

אינטרוברטיות היא תכונה אשר נתפסת לרוב (בטעות) כשלילית. לפי דעתי זאת תכונה מקסימה שהופכת את האדם לעמוק ומעניין יותר.
לעומת זאת, ביישנות היא דפוס התנהגותי מגביל ודבר שיש לטפל בו. השלמה עם ביישנות כתכונת אופי או כמרכיב אישיותי נתון הינה טעות.

20
יעל

קצת מהיהדות על ביישנות;
גמרא במסכת יבמות מביאה שלשה סימנים בהם ניכרים עם ישראל ואלו הם: רחמנים, ביישנים, וגומלי חסדים

"עַז פָנִים לַגֵיהִנָם, וּבוֹשת פָנִים לְגַן עֵדֶּן" (אבות ה כ'). ו"כל אדם המתבייש, לא במהרה הוא חוטא" (נדרים כ.)
לא הבישן למד (אבות)

לדעתי מידת הבישנות טובה כל עוד היא באמצע, ממוצעת ולא מוגזמת.
כמו שאומרים הכל במידה.
וכמו שיש לעבוד על מידת הכעס,מידת החסד וכו יש לעבוד על מידת הבישנות לנקודה שאני לא מפסיד ממנה אלא יוצא נשכר.