לוטוקרטיה עכשיו

הסיכוי שהקול שלכם ישפיע על תוצאות הבחירות קטן, והסיכוי שנבחר הציבור ישרת את בוחריו קטן אף יותר. הגיע הזמן שנעבור ללוטוקרטיה -- בחירת מנהיגים באמצעות הגרלה
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

קל לשקוע בתחושה שכל מאמצינו חסרי תוחלת. למחזר פחיות או בקבוקים, לרכוב על אופניים או לנסוע במכונית, לקנות מחברה אחת ולא מאחרת, להפגין ברחובות נגד סגירת מפעל או המלחמה הממשמשת ובאה. שום דבר לא משתנה; כוחות גדולים ואנונימיים פועלים פה, אך אנו מעטים מדי. ואולי רבים מדי. להצביע, לעתור, למחות. לעתים נדמה שאין בזה טעם: מין ריקוד זהיר ומקודש שמטרתו לשמור על פרופיל סיבתי נמוך, להתכונן ליום דין דמיוני. ראו כמה נקיות כפיי! כמה מעט מאימת העולם הן יצרו!

אך זה, כמובן, לא חשוב לנו. חשובה לנו האימה: ההתחממות ההדרגתית של כדור הארץ; הילדים הנולדים לעתיד קשה ועצוב; מיליוני חסרי הבית, הרעבים, האסירים שנכלאו לשווא; הפער הגדל בין העשירים לעניים בפילדלפיה, קנזס וקנטקי, במוסקווה, גאנה ופריז. הבעיה, במהותה, היא התחושה שאנו לא מסוגלים להביא לשינוי. מבחינה אתית ופוליטית אנו רוחות במכונה. ראסל ברנד, הקומיקאי המפורסם, מחווה בידיו בפראות, בדחיפות, בחדר מלון, תחת תאורת הטלוויזיה הבוהקת. "הפסיקו להצביע, הפסיקו להעמיד פנים, התעוררו. הכירו במציאות. למה להצביע? אנחנו יודעים שזה לא ישנה כלום. אנחנו כבר יודעים את זה." את הדברים האלה הוא אומר לג'רמי פקסמן, המראיין, שמבקר אותו על כך שמעולם לא הצביע.

מלמדים אותנו כילדים שחשוב להצביע, שזה תנאי הכרחי לכל אדם בעל מודעות פוליטית, שאסור לנו להתלונן על פוליטיקה אם אנחנו לא מצביעים. העיקרון הזה מזכיר את הנזיפות (הסבירות יותר) של הורינו לגבי שעועית או כרובית: אל תגידו "לא רוצים" לפני שתנסו. אבל העיקרון הזה נשען על יסודות אפיסטמולוגיים יציבים: הרי יש סיכוי שבעצם אנחנו אוהבים כרובית או שעועית. כל הסיפור הזה של בחירות, כפי שטוען ברנד, הוא טיפשי. ישנן דרכים אחרות להשתתף פוליטית. למשל, אפשר להפוך לסלבריטי ולקרוא בטלוויזיה למהפכה.

אם נחזור לענייננו, אין להסיק שהצבעה פירושה אכפתיות. כפי שאומר ברנד, ייתכן שאכפת לכם מאוד לגבי מה שקורה ומה שהמערכת עושה, אך אתם עדיין מבינים שהצבעה בבחירות לא משפיעה על הדברים האלה. ברוב המקרים, הסיכוי שהקול שלכם ישפיע על תוצאות הבחירות קטן הרבה יותר מהסיכוי שתדרסו בדרך לקלפי. אבל אנשים עדיין יוצאים מהבית ומצביעים. לשם כך הם אפילו נוסעים בכבישים מושלגים, מפסידים ימי עבודה ומחכים שעות בתור.

בעולם המודרני אנו מוצאים את עצמנו לעתים קרובות במצב הבא: אני יודע שלא משנה אם אעשה א' או אעשה ב'. אני יודע שכולם מבינים את זה, לגבי עצמי ולגבי עצמם

התופעה הזו מבלבלת את אנשי מדע המדינה והכלכלנים. למה באמת אנשים מצביעים? זו שאלה אמפירית; היא נוגעת למניעים האמיתיים שלנו. ניתנו לה תשובות רבות: אנחנו מצביעים כי אנו נהנים מזה; כי אנו חוששים שאחרים יזלזלו בנו; כי אנו רוצים להביע את עצמנו; או לעודד את הקבוצה שלנו; או כי אנו מאמינים שמוטלת עלינו החובה להצביע. אך כל התשובות האלה נראות מנותקות ממה שהופך את ההצבעה בבחירות למעשה בעל חשיבות מוסרית, זכות שראוי להיאבק ולמות למענה.

בעולם המודרני אנו מוצאים את עצמנו לעתים קרובות במצב הבא: אני יודע שלא משנה אם אעשה א' או אעשה ב'. אני יודע שכולם מבינים את זה, לגבי עצמי ולגבי עצמם. אבל אני יודע גם שאם כולם יעשו א' ולא ב', כן יתחולל שינוי. גם את זה כולם מבינים. ולכן מפתיע שסלבריטאי כמו ברנד מפציר במיליוני אנשים, "אל תצביעו," במקום לדרוש "הצביעו א'." זה היה ההיבט המהפכני של הריאיון. אלפי שמאלנים מפורסמים מופיעים בטלוויזיה ותומכים במטרות שונות. מעטים מופיעים בטלוויזיה ואומרים "אל תצביעו." מעטים מופיעים בטלוויזיה ואומרים, ביסודו של דבר, א' ו-ב' יכולים לקפוץ לי.

אחד הטיעונים נגד הצבעה בבחירות אומר שהקול שלכם – הקול הבודד שלכם – לא ישפיע על זהות המנצח. טיעון אחר נגד הצבעה בבחירות אומר שבכלל לא משנה מי מנצח, ואין הבדל בין א' ל-ב', בין רפובליקנים לדמוקרטים, בין ימין לשמאל. גרסה קיצונית – ושגויה, כמובן - של התזה הזאת אומרת שאין שום הבדל בין א' ל-ב'. גרסאות סבירות יותר אומרות שאין מספיק הבדלים בין א' ל-ב', או שבכל הנוגע לסוגיות חשובות מסוימות, אין שום הבדל בין א' ל-ב'. תפיסתו של ברנד נחרצת: "אני לא [מסרב להצביע] מתוך אפתיות," הוא אומר. "אלא מתוך אדישות ועייפות ותשישות מוחלטות ביחס לשקרים, לרמאות ולהונאה של המעמד הפוליטי, אשר נמשכים כבר דורות רבים." ברנד אומר שרבים מאיתנו לא משתתפים במערכת הפוליטית הנוכחית כי אנחנו מבינים שהיא לא עובדת בשבילנו, שהיא לא מחוללת שינוי. "האפתיות לא נובעת מאיתנו, האנשים," הוא אומר. "האפתיות נובעת מהפוליטיקאים. הם אפתיים לצרכים שלנו. הם משרתים רק את התאגידים."
האם זה נכון? ואם כן, למה? הרי מטרת הבחירות הדמוקרטיות היא להבטיח שהכוח יישאר בידי העם, לא?

הפוליטיקה המודרנית מורכבת מאוד; רק ההתעדכנות בנוגע לכל הסוגיות הפוליטיות היא עבודה במשרה מלאה. באופן אידאלי, אדם יבלה את כל זמנו בעיסוק בסוגיות האלה, ולשם כך אף יוקצו לו כוח אדם ומשאבים

התיאוריה של הדמוקרטיה הייצוגית המודרנית אומרת משהו כזה: אנחנו פרטים אוטונומיים בעלי ערך מוסרי זהה, כך שלכולנו יש זכות לשלטון-עצמי, כל עוד הוא לא פוגע בזכותם השווה של אחרים לשלטון-עצמי. תיאור זה מכוון למשהו כמו דמוקרטיה ישירה, שבה לכל אחד מאיתנו יש זכות שווה להחליט אם נלך למלחמה, מה יהיו החוקים שנחוקק, על מה יוטל מס ובאיזה שיעור, וכולי. אבל – אנחנו מבינים במהרה – הפוליטיקה המודרנית מורכבת מאוד; רק ההתעדכנות בנוגע לכל הסוגיות הפוליטיות היא עבודה במשרה מלאה. באופן אידאלי, אדם יבלה את כל זמנו בעיסוק בסוגיות האלה, ולשם כך אף יוקצו לו כוח אדם ומשאבים. זה המעבר מדמוקרטיה ישירה לדמוקרטיה ייצוגית, שבה יש לכל אחד מאיתנו קול שווה בבחירת האדם שייצג את האינטרסים והעמדות שלנו. האדם הזה מייצג אותנו – לא רודן נבחר – כי עליו להיבחר שוב ושוב לתפקיד. אם הנציגים שלנו עושים דברים שאנחנו לא אוהבים, אנחנו נצביע למישהו אחר. זו התיאוריה, ופשטותה ועוצמתה – וכן הצלחתה בפועל – הפכו את הדמוקרטיה הייצוגית למערכת הפוליטית השלטת הבלתי מעורערת של העולם.

אז מה הבעיה? הבעיה היא שלמרות הבחירות, לא קיימת אחריותיות אמיתית של הנציגים הנבחרים כלפי לבוחרים. אפילו בדמוקרטיות מבוססות יש חששות לגבי פתיחותן והוגנות הבחירות. המתמודדים עומדים בפני מחסומים פיננסיים עצומים, ולמכהנים יש יתרון משמעותי. להון תאגידי ופרסום טלוויזיוני יש השפעה אדירה. בגלל משוכות לוגיסטיות מודרים תושבים עניים וקבוצות שוליים מההשתתפות בבחירות, וחלוקה לא הוגנת של אזורי בחירה מצמצמת משמעותית את התחרות. כל הקשיים האלה מפחיתים את מידת האחריותיות של הנציגים הנבחרים כלפינו.
גם אם יימצא פתרון לבעיות האלה, הוא רק ייעשה את הבחירות עצמן הוגנות יותר. אבל אחריותיות אמיתית דורשת יותר מאשר בחירות פתוחות והוגנות; היא דורשת מאיתנו להיות מעודכנים כדי שנוכל לנטר ולהעריך את נציגינו. ואנחנו לא מסוגלים להיות מעודכנים. לא כי אנחנו טיפשים, אלא כי אנחנו בורים: אין לנו מושג מה נציגינו עושים, אין לנו מושג בפרטים הקטנים של סוגיות פוליטיות מורכבות, ואין לנו מושג אם הנציגים שלנו עוזרים לנו או לאחרים.

בגלל הבורות שלנו, הנציגים הנבחרים יכולים לדבר גבוהה גבוהה, ואולי אפילו לנסות לעשות כמה דברים לטובת הרוב, אבל בגלל פערי המידע הבסיסיים שבבסיס המערכת הייצוגית, סוגיות רבות – ייצור ורכישת נשק למטרות הגנה, מדיניות שמשפיעה על תעשיות הביטוח והתרופות, מדיניות ורגולציה של חקלאות, מדיניות אנרגיה, רגולציה של שירותים ומוצרים פיננסיים – מתנהלות בהתאם לרצונן של התעשיות הרלוונטיות. לאור הבורות האזרחית הנרחבת והעדר האחריות האמיתית, הנציגים נלכדים ברשתות האינטרסים של גורמים רבי עוצמה, ולכן המועמדים הריאליים היחידים – היחידים שמסוגלים להיבחר ולשמור על עמדתם – הם אלה שמשתפים פעולה עם אותם גורמים.

משאל עם בשוויץ ב-2009. דוגמה לדמוקרטיה ישירה, האפשרית בבחירות בקנה מידה קטן.

משאל עם בשוויץ ב-2009. דוגמה לדמוקרטיה ישירה, האפשרית בבחירות בקנה מידה קטן.

החששות האלה מחריפים כשאנו מבינים כמה מעט אנו יודעים על מעשיהם של נציגינו, כמה מעטות האפשרויות שלנו בבחירות, וכמה אמון אנו נדרשים לתת ברצונה הטוב של המפלגה הפוליטית המועדפת עלינו. גם מקורות מידע חוץ-מפלגתיים לא עוזרים לנו להבין את סוגיות מורכבות, והתפיסות שלנו מתבססות בעיקר על המידע שאנו מקבלים מכמה אמצעי תקשורת בולטים. אך ייתכן שנוכל להתגבר על הקשיים האלה אם נעצב מחדש את יסודות הדמוקרטיה עצמה.
פתרון אפשרי לבעיות האלה היא לשמור על קנה מידה קטן. בקהילה קטנה, בעיות של פעולה קולקטיבית נפוצות פחות, ואפשר לפתרן באופן אורגני. אפשר לאתר ולהדיר מפרי כללים וטפילים. ופערי המידע נעלמים: אני מכיר את הסוגיות והבעיות שמשפיעות על הציבור בדיוק כמוכם. אנחנו מבינים את המורכבויות שלהן. הן חלק מחיינו היומיומיים. אם נזדקק משום מה לנציגים, נכיר אותם אישית; הם יהיו חברים או שכנים. יהיה לנו קל לראות מה הם עושים.

מערכות פוליטיות הן מין טכנולוגיה, המצאות שבעזרתן אנו מקווים להשיג את מטרותינו: שלום, שגשוג, חירות. דמוקרטיה ייצוגית היא טכנולוגיה ישנה, מימי הרפובליקה הרומית

אחת הבעיות בפתרון הזה היא שלא כל כך ברור איך לצמצם את קנה המידה. אנחנו יודעים שאפשר לחולל שינוי בעזרת קשרים ישירים: שיחות עם האנשים שאנו רואים במהלך היום, תרומת מזון והענקת מחסה למשפחות מקומיות, העברת שיעורים בכלא. אבל קשה לראות איך אפשר לצמצם כך את הקהילות הפוליטיות שלנו. ולרבים מאיתנו חסרים הזמן, המרץ והמשאבים הנדרשים ליצירת הקשרים הישירים האלה. יתרה מזו, אסטרטגיית ההצטמצמות נראית לא מתאימה להתמודדות עם הכוחות הפועלים, יסודות הזוועה. כיום אנחנו מקושרים גלובלית. אי אפשר להתעלם מהפיתוחים הטכנולוגיים והתפוצצות האוכלוסין המאיימים על כדור הארץ, וליצור מצב שבו ההחלטות הקטנות שלי ושלכם נושאות בחובן השפעה גלובלית. בדיוק כאן אמורה המערכת הפוליטית לעזור לנו, אבל המערכת שלנו שבורה.

מערכות פוליטיות הן מין טכנולוגיה, המצאות שבעזרתן אנו מקווים להשיג את מטרותינו: שלום, שגשוג, חירות. דמוקרטיה ייצוגית היא טכנולוגיה ישנה, מימי הרפובליקה הרומית. ראסל ברנד אומר "אל תצביעו," המערכת שבורה, ואני חושב שהוא צודק: אנחנו צריכים מערכת חדשה. אבל לא כדאי להיות נחרצים מדי, לא כדאי לטעון שהכול נורא. זה לא נכון. ממשלות דמוקרטיות מודרניות עושות הרבה דברים היטב, גם אם לא בצורה מושלמת: בטיחות ובקרת איכות בתחום המזון, בטיחות תעבורתית ותחזוקת כבישים, רגולציה ואכיפה של נהלי בנייה, מענה למשברים בתחום בריאות הציבור, רגולציה של תחום התעופה, הגבלים עסקיים ורגולציה של התחרות בשוק, תמיכה בבתי חולים ושירותי בריאות, רגולציה של אנרגיה ותקשורת, מערכת בתי המשפט האזרחיים, ספריות ציבוריות וחינוך ציבורי בסיסי, משטרה ומכבי אש, תמיכה במחקר מדעי בסיסי ויישומי.

נכון שבכל אחד מהפריטים האלה אפשר להעלות 20 תלונות לגיטימיות לגבי התנהלותה של ממשלה כלשהי. נכון גם שממשלות מודרניות גובות כמות אדירה של מסים, ולכן אפשר לצפות מהן לעשות דבר או שניים כמו שצריך. ובכל זאת, אין לחשוב שהדמוקרטיה הייצוגית היא אסון. היא טובה, אך זה לא אומר שאנו לא צריכים לזהות את חולשותיה וליצור מערכת טובה יותר. הדמוקרטיה הייצוגית האלקטורלית עברה שינויים רבים מאז הופעתה. עלייה הדרגתית בחשיבות החוקה ובייצוג היחסי; הופעתם של מחוזות בחירה מרובי נציגים ומחוזות בחירה לא גיאוגרפיים; הופעתם של קמפיינים במימון ציבורי; עליית המדינה המנהלית. השינויים האלה הביאו עימם שיפורים משמעותיים, אך כעת הגיע הזמן לחולל רפורמה בלב המערכת: הבחירות. המדיניות המודרנית מורכבת מדי, ולכן אין אפשרות לייצר אחריות אלקטורלית אמיתית. גורמים רבי-עוצמה משפיעים על התהליך בקלות רבה מדי. אם כן, מה החלופה? להיפטר מהבחירות. להשתמש בהגרלות כדי לבחור נציגים פוליטיים.

ישנו תקדים לשיטה הזאת, ושמו "סורטיציה" (Sortition). בנוסף, יש כמה אנשי אקדמיה שקראו לבחירת נציגים בהגרלה, בהם ס' ל' ר' ג'יימס, אוליבר דולן ופיטר סטון. באתונה העתיקה, מקום הולדתה של הדמוקרטיה, השתמשו בהגרלה כדי למנות נציגים פוליטיים בשלושה מארבעת המוסדות הממשלתיים המרכזיים. באיטליה, בסוף ימי הביניים ותחילת הרנסנס, נבחרו מינויים פוליטיים מסוימים בהגרלה. דוגמה מודרנית יותר היא השימוש שנעשה באספות אזרחים (שאליהן נבחרו באקראי אזרחים, שהתייעצו עם מומחים לפני שהעלו הצעות משלהם), בהולנד – לשם עריכת רפורמה בחוק הבחירות – ובקנדה (בקולומביה הבריטית ובאונטריו). בשנת 2010 נבחרו באקראי אזרחים באיסלנד כדי שיעזרו בתהליך הרפורמה החוקתית. אבל מעולם לא נעשה ניסוי בקנה המידה שאני מדבר עליו.

לא פשוט ליצור מבנה פוליטי שמבוסס על בחירה בהגרלה. הגישה שאני מפתח כרגע, נקראת לוטוקרטיה. מרכיביה הבסיסיים פשוטים למדי. ראשית, במקום רשות מחוקקת כללית אחת, כמו הקונגרס, יהיו רשויות מחוקקות נושאיות (שיתמקדו, למשל, בחקלאות או בבריאות). ייתכן שיהיו 20 או 25 רשויות מחוקקות, אולי בהתאם לוועדות החקיקה או הסוכנויות המנהליות הקיימות כיום: חקלאות, מסחר והגנת הצרכן, חינוך, אנרגיה, בריאות ושירותי אנוש, דיור ופיתוח עירוני, הגירה, עבודה, תחבורה וכולי.

מעולם לא הייתה מערכת לוטוקרטית טהורה, לכן חשוב לומר שייתכנו שיבושים. הנציגים הנבחרים באקראי עלולים להתגלות כחדלי אישים. ייתכן שקבוצה קטנה תשתלט על הדיונים

חברי הרשויות המחוקקות האלה יבחרו בהגרלה. כל רשות מחוקקת נושאית תכלול 300 איש. כל אדם יבחר לכהונה בת שלוש שנים. הכהונות יסודרו כך שמדי שנה יתחילו 100 נציגים חדשים (ו-100 יסיימו את תפקידם). כל האזרחים הבוגרים בתחום השיפוט הפוליטי הרלוונטי יהיו רשאים להיבחר. הנבחרים לא יידרשו לשרת, אבל התמריץ הפיננסי יהיה גדול, והם יזכו להקלות משמעותיות בהיבט המקצועי והמשפחתי. בנוסף, נצטרף לפתח תרבות אזרחית שתוקיר את השירות האזרחי. במושב חקיקה נורמלי בן שנה יקבעו 300 הנציגים את סדר היום בנושא או שניים שבו יעסקו באותו מושב; הם ישמעו מומחים ובעלי עניין, יערכו כנסים קהילתיים כדי לקבל משוב מהציבור ובסופו של דבר יצביעו על חוקים חדשים או שינוי החוקים הקיימים.

החלוקה הנושאית היא מהותית, כי רק כך מתאפשרות למידה ומעורבות רבות יותר בבעיות ספציפיות, במיוחד בהינתן הרקע המגוון של הנציגים הנבחרים, והעובדה שנציגים אלה הם מחוקקים חובבנים. לנציגים יהיה זמן רב יותר ללמוד את הבעיות הרלוונטיות מאשר הנציגים הטיפוסיים של ימינו, שעוסקים בכל נושא אפשרי, ואף מקדישים זמן רב לנסיעות, הצהרות על הישגים וגיוס כספים לבחירה מחדש. במערכת הלוטוקרטית הנציגים אכן ייצגו, מבחינה תיאורית ופרופורציונלית, את הקהילה הפוליטית – לפחות בטווח הארוך – פשוט כי הם ייבחרו באקראי. והם לא יהיו מחויבים לציבור בוחרים מסוים. לחילופין הם יהיו גרסאות מעודכנות יותר של האזרח הפשוט; אנשים עם רקע דומה, אך עם הזדמנות ללמוד נושא מסוים לעומק ולדון בו.

מעולם לא הייתה מערכת לוטוקרטית טהורה, לכן חשוב לומר שייתכנו שיבושים. הנציגים הנבחרים באקראי עלולים להתגלות כחדלי אישים. ייתכן שקבוצה קטנה תשתלט על הדיונים. אולי המומחים ישוחדו וישכנעו אותנו לתמוך באותה מדיניות תאגידית שאנו מקבלים כיום. יש גם שאלות קשות לגבי הקשר בין המערכת המחוקקת לזרועות הממשלה האחרות, ושאלות לגבי הקוהרנטיות של תהליך קביעת המדיניות, התקצוב, המיסוי והאכיפה. עם זאת, כדאי לזכור גם את הדיספונקציה שבמערכת הנוכחית. עלינו לחשוב על שיפור השוואתי, לא על שלמות, ולמערכת הלוטוקרטית יש כמה יתרונות על פני המודל הנוכחי.
היתרון הברור ביותר של שיטת ההגרלות הוא מניעת שחיתות והשפעות בלתי ראויות בתהליך בחירת הנציגים. מכיוון שהחברים נבחרים באקראי ולא צריכים לנהל קמפיין בחירות, גורמים רבי-עוצמה לא יוכלו להטות את התהליך כך שייבחרו נציגים שיקדמו את האינטרסים שלהם. מכיוון שאין צורך לגייס כספים כדי להיבחר מחדש, יהיה קל יותר לפקח על הנציגים ולוודא שלא משחדים אותם.

יתרון נוסף של הגרלות על פני בחירות הוא יצירת קבוצה מגוונת יותר של מחוקקים, שתבין טוב יותר את טווח הדעות והאינטרסים הרחב של המדינה. מכיוון שהמחוקקים נבחרים באקראי מתוך ציבור מסוים, הם כנראה ייצגו את הציבור - מבחינה אידיאולוגית, דמוגרפית וסוציו-אקונומית – בצורה נאמנה יותר מאשר אנשים שמסוגלים לנהל קמפיין בחירות. לשם השוואה, 44 אחוזים מחברי הקונגרס האמריקנים הם בעלי שווי נקי של יותר ממיליון דולר; 82 אחוז מהם גברים; 86 אחוז מהם לבנים; ומעל למחצית מהם עורכי דין או בנקאים. במחקר אמפירי שנערך לאחרונה הראו סקוט פייג' (Page) ולו הונג (Hong) שקבוצות הטרוגניות מקבלות החלטות טובות יותר מאשר קבוצות הומוגניות של אנשים חכמים או מיומנים יותר.
תהליך הבחירות ממקד את הנציגים הנבחרים בבעיות שהם יכולים להתהדר בפתרונן, ולהתעלם מבעיות ארוכות טווח, או מפתרונות שקשה לקבל קרדיט עליהם. ההזנחה הזו מתאפשרות בגלל בורות המצביעים, והיא בלתי נמנעת בגלל התמריצים הבלתי סבירים וקצרי הטווח של תהליך הבחירות הקיים. בחירות בהגרלה יעזרו לנו להימנע מהבעיה הזו.

הצעות רדיקליות לשינויים בשיטת הממשל נתפסות לרוב כאוטופיות, אך אין סיבה לחשוב שאי אפשר לשפר את הדמוקרטיה הייצוגית האלקטורלית, בדיוק כמו כל סוג אחר של טכנולוגיה

ייתכן שהסוגיה הדחופה ביותר שעמה אנו צריכים להתמודד היא שינוי האקלים, בעיה מורכבת של פעולה קולקטיבית שללא ספק תדרוש פתרון פוליטי. אך רבות מההשלכות החמורות ביותר של שינוי האקלים לא יתממשו אלא עוד עשרות שנים, ומכיוון שפוליטיקאים לא נהנים מתועלות ארוכות טווח, הם לא ישלמו את המחיר הפוליטי בטווח הקצר. אף על פי שברור אילו צעדים יש לנקוט, נציגים נבחרים רבים ימנעו מפעולה בגלל הפחד מההשלכות המידיות. אנשים שייבחרו באקראי לא ייאלצו להתמודד עם ההטיה הזו. אם יש הסכמה על פתרון אפשרי, לשינוי האקלים או לכל אחת מהסוגיות האחרות שישפיעו על ילדינו ונכדינו, הנציגים הלוטוקרטיים יביטו מעבר לסקר או לאירוע ההתרמה של השבוע הבא.

הצעות רדיקליות לשינויים בשיטת הממשל נתפסות לרוב כאוטופיות, אך אין סיבה לחשוב שאי אפשר לשפר את הדמוקרטיה הייצוגית האלקטורלית, בדיוק כמו כל סוג אחר של טכנולוגיה. מובן שעלינו להיות מודעים למגבלות החומר; יש לבחון בביקורתיות ובקפידה את כל הידוע לנו מפסיכולוגיה, כלכלה, היסטוריה, מדע המדינה, משפטים ופילוסופיה. בנוסף, עלינו להיות ערים לסכנות שיתלוו לשינויים שנערוך. כמה מהזוועות הגדולות של המאה ה-20 נבעו מפרויקטים פוליטיים שפנו לכיוונים מחרידים. לכן עלינו להקפיד על צעדים קטנים וזהירים. אך אי אפשר להמשיך לדרוך במקום.

אלכסנדר גררו הוא מרצה לפילוסופיה, אתיקה רפואית ומדיניות בריאות באוניברסיטת פנסילבניה.

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי אלכסנדר גררו, Aeon.

תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

8 תגובות על לוטוקרטיה עכשיו

01
nimrod hefets

כמי שהשתתף בוועידת האזרחים הראשונה בישראל [עסקה בתחבורה] הנושא מוצא חן בעיניי. אולי אז לא נראה שיקולים "מלוכלכים" כמו עכשיו בהצעות החקיקה בכנסת ישראל

02
יאיר

זה נחמד כניסוי מחשבתי. ממש לא הייתי חושב ליישם את זה במציאות.
עם זאת אני מסכים שיש בעיות בשיטה הקיימת אבל אפשר לשפר ולתקן אותה במקום להחליף לגמרי.
למעשה אין עדיין משהו יותר טוב מדמוקרטיה בעולם.

> למעשה אין עדיין משהו יותר טוב מדמוקרטיה בעולם.

אני מניח שכשאתה כותב "דמוקרטיה" אתה מתכוון ל"משטר מבוסס בחירות". אין הרבה קשר בין השניים.

עד שלא נשתמש בשלטון מבוסס מדגם ונייצר מערכת דמוקרטית (כלומר מערכת שבה ישנו קירוב כלשהו לשיוויון פוליטי) לא נדע באמת אם דמוקרטיה זה דבר מוצלח או לא.

מיליוני פתקים לבנים
מוכתמים בדיו של אזרחים מיואשים
דורשים צדק בחינם
מצהירים כי אין הם עוד שותפים
לעוולות הממשל ושלטון הכספים
בנימוס וצניעות להשמיע קולם מבקשים
את אשר על ליבם הם כותבים
רצונם הוא שלטון העם ולא רודנות מנהיגים/תאגידים
האם כך יחל שינוי במערכת מבפנים?

06
palavrot

המאמר האומלל הזה הזה מלמד יותר מכל על רוח התקופה. הביקורת על הדמוקרטיה היצוגית היא גחמה של בורגנות שבעה. של דור מפונק שנולד כבר לתוך דמוקרטיה ליבלרית מפנקת. דור נרקיסיסטי שחשוב שמגיע לו הכל ואם הוא לא מקבל אז זה סימן שהפוליטיקאים מושחתים ושהשיטה נכשלה. לא פלא שברנד הוא אחד הדוברים המרכזיים של הדור חמוץ הפנים הזה. הוא הרי הפך את הנרקיסיזם לסמל של סלבריטאות.

עכשיו ברצינות, האם ניתן להשוות את הרווחה במדינות דמוקרטיות למדינות שאינן דמוקרטיות? האם ניתן ברצינות להכריז שהדמוקרטיה הליברלית לא הביאה יותר אושר, עושר, רווחה ובטחון לתושבי העולם מכל שיטה אחרת שקדמה לה? רק בורגנות שבעה ומפונקת מתמקדים רק בחסרונות של השיטה במקום לראות את חצי הכוס המלאה. זה דור של עכשוויזם שרואה רק את קצה אפו, ומסרב לראות את הדברים ולנתחם מפרספקטיבה היסטורית רחבה.

בחירות הן עניין רציני. וכשהם משולבות בחברה אזרחית, תקשורת חושפית ופלורליזם הן עובדות. עובדה: מידת השקיפות והאחרתיות של רוב רובן של הממשלות הדמוקרטיות בעולם המערבי רק הלכה וטגדלה בחמישים השנים האחרונות. ומידת השחיתות ירדה. כמובן שום דבר רע בביקרות עצמה, הבעיה היא שהמאמר לא בא לבקר את כשלי הדמוקרטיה ולהציע לתקנם. הוא מציע לחסל את השיטה. כי היא לא "עובדת". ומציע במקומה שיטה תיאורטית לחלוטין מלבד כמה עשרות אלפי יוונים בעולם הקדום שהתנסו בה. נו, באמת. זה הרי לא רציני.

    07
    איתי

    צודק לחלוטין. כבר בכותרת נזכרתי באימרה של ג'ורג' אורוול - "יש רעיונות כל כך אבסורדיים שרק אינטלקטואל יכול להאמין בהם".
    אני מרגיש דביל שאני כותב את הסיבה לאויליות במפורש, מעבר למה שפלברות כתב\ה, אבל אני רואה כאן תגובות תומכות לרעיון משום מה. אז נכון שזה כיף לצחוק על הפוליטיקאים ועל השטויות שהם עושים בשמנו, אבל המציאות היא שהם דווקא כן מעל הממוצע בלא מעט פרמטרים, גם במנהיגות והיכולת להוביל תהליכים. מוזר ומעניין - אבל נכון (וקצת עצוב). לוטוקרטיה לעומת זאת, פירושה לקבל את הממוצע, ולפעמים גם משהו גרוע באמת.

    הכי אהבתי במאמר את החלק האחרון, בו הכותב מנסה להביא את הרעיון האוילי למציאות בעזרת הטיעונים שהשיטה הנוכחית לא טובה בגלל כמה אנקדוטות וש"אי אפשר לדרוך במקום". לי זה מזכיר את הסיינטולוגים שמפיצים ספרון בשם "הדרך אל האושר" בו יש איזו ואריאציה של עשרת הדיברות - מתחילים במשהו שקל להסכים איתו, ואחר כך עושים את הקפיצה ה"לוגית" אל האבדון.

    מגוחך.

08
עודד

הדמוקרטיה הייצוגית כמו שהיא אצלנו היא באמת לא הפיתרון הכי טוב.
אין לך שום קשר לאנשים שאתה בוחר אין לך דרך למדוד את התוצאות או להעניש אף אחד.
אם היינו מחולקים לאיזורי בחירה הייתה לנו דרך יותר טובה לבחור מספר ספציפי של מחוקקים שהיינו מודעים למעשים שלהם- הבעיה היא שזה עדיין משאיר את המערכת די הומוגנית.
בקשר לרציונליות- הכל נכון, אין שום רציונליות בלהצביע, הסיכוי שבאמת הקול הבודד ישפיע הוא אפסי ככה שזה בעיקר הצבעה שנותנת לך את ההרגשה הפסיכולוגית שהשפעת בעוד שאם אתה באמת רוצה להשפיע הרבה יותר הגיוני שתתפקד למפלגת השלטון