ללמוד ממקיאוולי

מה באמת אפשר ללמוד מההתמוטטות של הרפובליקה בפירנצה, ומה האמצעים הנדרשים לשימורה של מדינה? קריאה חדשה בכתבי מקיאוולי
X זמן קריאה משוער: 12 דקות

כשהרפובליקה של פירנצה התמוטטה ב-1512 ובית מדיצ'י שב לשלטון, הושלך ניקולו מקיאוולי באלימות מהמשרה הציבורית שבה החזיק מאז 1498. בכותבו לחברו פרנצ'סקו וטורי בדצמבר 1513 הוא מדווח שהוא חי כעת בחווה ומכלה את זמנו בקריאת כתבים מדיניים עתיקים:

עם בוא הערב, כשאני חוזר הביתה וניגש לחדר עבודתי, אני מסיר על מפתן הדלת את בגדי היום המכוסים בבוץ ובעפר ועוטה את בגדי החצר והארמון. ואז, בלבוש ראוי, אני נכנס לחצרותיהם של הקדמונים הנכבדים המקבלים אותי באדיבות, ושם מזין עצמי במזון המשביע אותי ורק אותי... רשמתי לי את אשר הפקתי מהשיחות עימם וכתבתי חיבור קצר, De principatibus.

הסופר פיליפ בוביט

הסופר פיליפ בוביט

כפי שמציין פיליפ בוביט בספרו The Garments of Court and Palace ("בגדי החצר והארמון"), אין ספק שמקיאוולי מתייחס כאן - בטקסט שלפי בוביט הוא "המכתב המפורסם ביותר של הרנסנס" - להשלמת "הנסיך". אף על פי שמקיאוולי עוד ערך בהמשך את הטיוטה הזו, רוב ההיסטוריונים מסכימים ש-2013 היא השנה שבה יש לציין את חגיגות ה-500 לספר, ולכן במהלכה נערכו ועידות ותערוכות רבות ופורסמו ותורגמו מחקרים חדשים רבים. ספרו של בוביט מתבלט בתוך כל השפע המחקרי החדש הזה. אחת הסיבות לכך היא שבוביט כבר זכה להוקרה כמחברם של שני ספרים חשובים בנושא עברן ועתידן של מדינות מודרניות: The Shield of Achilles  ו- Terror and Consent. סיבה נוספת להתעמק בספרו של בוביט היא תמיכתו בתזה נועזת על אודות אופי המחשבה הפוליטית של מקיאוולי. נקודת ההתחלה של בוביט היא "פרדוקס מקיאוולי":

כיצד ייתכן שכתביו של מקיאוולי הופכים אותו לאחד הפילוסופים הפוליטיים המשפיעים ביותר – אם לא המשפיע ביותר – מאז אריסטו, בשעה שיש חילוקי דעות עמוקים כל כך באשר למשמעות האמיתית של דבריו?

אני לא רואה זאת כפרדוקס כלל. כתביו של מקיאוולי זכו לפרשנויות שונות מכיוון שהם מורכבים וקשים להבנה ומכיוון שהם נחקרו בשפות רבות במשך זמן רב. והשפעתם בכל זאת רבה כי – כפי שאפשר ללמוד מקריאה בספרות הביקורתית – אנשים שונים דבקים כל אחד באחת מן הפרשנויות המגוונות לדבריו של מקיאוולי ומאמינים שהיא מצליחה ללכוד את מהות רעיונותיו. לכך היה אפשר לצפות.
אך בוביט לא רק משוכנע שיש סתירה באופן שבו רעיונותיו של מקיאוולי מתקבלים: הוא מאמין גם שהוא מסוגל להעלים את הסתירה הזו. הוא טוען שהוא פתר את פרדוקס מקיאוולי בעזרת "קריאה אחת, מקיפה ועקבית," ושהפתרון שלו מתבסס על ההבנה ש"הנסיך", כמו גם ה"דיונים" (Disourses) שמקיאוולי כתב לאחר מכן, עוסקים במהותם באותה תמה.

כתביו של מקיאוולי זכו לפרשנויות שונות מכיוון שהם מורכבים וקשים להבנה ומכיוון שהם נחקרו בשפות רבות במשך זמן רב

"הנסיך" של מקיאוולי הוא טקסט קצר ושיטתי, בעוד ש"דיונים" הוא פרשנות ארוכה ונרחבת של טקסט קלאסי - כתביו ההיסטוריים של טיטיוס ליוויוס בנושא רומא. שני הספרים נבדלים לא רק בסוגה ובהיקף, אלא גם בתקופת כתיבתם ובקהל היעד, והם מכילים טיעונים מנוגדים. אבל בוביט מתעקש ש"את מקיאוולי יש להבין כמי שכתב מסה חוקתית אחת גדולה," ואף מדבר על "המסה הגדולה שלא זכתה להכרה, 'המדינה,' שחלקיה הם 'הנסיך' ו'דיונים'." הוא לקח על עצמו משימה בלתי רגילה – לפרש טקסט שמקיאוולי מעולם לא כתב.

אבל ספרו עוסק בעיקר ב"הנסיך" ובפרשנויותיו השגויות. הוא ביקורתי במיוחד כלפי אותם אנשים (בהם אני, כפי שהוא מציין יותר מפעם אחת) שהתייחסו ל"הנסיך" כתרומה חתרנית אך ברורה לסוגת "מראות המלכים" מהרנסנס, כלומר ספרי הדרכה המייעצים לשליטים כיצד עליהם להתנהל מול בעלי ברית ונתינים. לדבריו, "הנסיך" "אינו באמת ספר מראות" אלא "מסה העוסקת בסדר החוקתי," ומפציר בנו לגשת אליו כאל "ספר חוקתי במהותו."

את הראיות למסקנתו המרכזית לוקח בוביט בעיקר מ-11 הפרקים הראשונים של "הנסיך", שבהם מקיאוולי בוחן סוגים שונים של נסיכויות ואף מעגן את הניתוח שלו ב"ראיפיקציה (הצגת דבר מופשט כדבר מוחשי) של המדינה." כאן הוא נשען על דיון המופיע ב-The Shield of Achilles, שבו הוא עוסק בנסיכות כמנגנון שלטוני "המוחפץ ומופרד מהנסיך." בוביט רואה את הקונספט הזה בתור "ההיבט החוקתי החשוב ביותר בעבודתו של מקיאוולי," ומדבר על "הבחנתו פורצת הדרך בין הנסיך למדינתו." מקיאוולי הציג את התובנה רבת החשיבות הזו ברגעי מותו של הסדר הפיאודלי, ובוביט נדהם ש"שלוש היצירות המנבאות את המוות הזה – 'אוטופיה' של מור, '95 התזות' של לותר ו'הנסיך' של מקיאוולי" - נכתבו כולן באותה שנה. למעשה, הן נכתבו בשנים שונות, אך מבחינת בוביט הדבר החשוב הוא שמקיאוולי פעל "ברגע של שינוי בסדר החוקתי, המעבר מהסדר הפיאודלי לזה של המדינה המודרנית הראשונה," והיה כמעט היחיד שהבין את אופייה של המהפכה המתחוללת.

אפשר להתפלפל בנוגע להערותיו המעורפלות של בוביט על הסדר הפיאודלי הגוסס; מקיאוולי חי וכתב בצפון איטליה, והצמיחה המוקדמת של ערי האזור והצלחתן בהתארגנות כקהילות ריבוניות מוכיחות כי חלק זה של אירופה מעולם לא היה נתון בסדר פיאודלי. הסקירה המונוליתית שנותן בוביט על המעבר מהפיאודליות למדינה המודרנית כמעט ולא תקפה לאיטליה כלל, וגם לאנגליה וצרפת מתאימה רק כתיאור גס. עם זאת, בתזה המרכזית של בוביט יש תיקון חשוב. הוא מדגיש בצדק שבמכתב לווטורי ובכמה הזדמנויות נוספות לאחר מכן, מקיאוולי לא מתייחס לספרו בשם "הנסיך", אלא מתארו כעבודה העוסקת בנסיכויות.
נכון גם שהחצי הראשון של "הנסיך" מוקדש לטקסונומיה של סוגי מדינות ודרכי היווצרותן – ירושה, תרומה, בחירות או כיבוש. יתרה מזו, הוא מתעכב בצדק על ההתייחסות של מקיאוולי למדינה כאל ישות בעלת קיום משלה שאין לזהותה עם כוחו האישי של הנסיך.

כיום נוהגים להשתמש במונח "מדינה" כמילה נרדפת לממשלה, אך מקיאוולי המשיג את המדינה כמנגנון שלטוני מובחן

התפתחות זו חשובה במיוחד, מכיוון שכיום נוהגים להשתמש במונח "מדינה" כמילה נרדפת לממשלה, אך מקיאוולי המשיג את המדינה כמנגנון שלטוני מובחן. על הטענה שמקיאוולי רואה במדינה ישות קיימת היה יכול בוביט להגן בהתלהבות רבה אף יותר. בפרק הפותח של "הנסיך", מקיאוולי מבחין בבירור בין שליטים יחידים לבין המדינה. הוא מציין תחילה שכל המדינות (מקיאוולי משתמש במילה stati) הן רפובליקות או נסיכויות, ובכך מפריד את הרעיון הכללי של המדינה מהצורות החוקתיות השונות שבהן היא עשויה להתגלם. זהו שימוש מוקדם מאוד במונח lo stato במובן המודרני המוכר.

אף על פי שבוביט חוזר שוב ושוב על מסקנותיו עד לזרא, יש לו גם כמה טיעונים אלגנטיים והוא מתייחס באדיבות לכותבים אחרים העוסקים במקיאוולי ואף מגיש לנו כמה תובנות רעננות ומעניינות. אך כמו רבים המציגים תיאוריות חדשות, הוא מפריז בטיעוניו. ההתעקשות שלו כי "הנסיך" הוא מסה חוקתית ולא יצירה מסוגת מראות מלכים נראית מוגזמת – הרי ברור שהיא שני הדברים גם יחד. בוביט מציין נכונה ש"רק פרקים 23-14 פונים לנסיך של הסדר החדש הזה," אבל הספר כולו מכיל רק 26 פרקים – כלומר הוא מסתכן בביטול כמעט מחצית מהספר.

כותבי הרנסנס של מדריכים מסוג זה שאלו את הנחיותיהם ממגוון מצומצם של טקסטים קלאסיים, כגון כתביו של סנקה על הנדיבות והרחמים, מאמרו של פלוטארכוס על ההבחנה בין חבר אמת לחנפן, ו"על החובות" של קיקרו, שבו הוא משבח את העמידה בהבטחות כבסיס לצדק. "הנסיך" של מקיאוולי דן בכל התמות האלה: נדיבות (פרק טז), רחמים (פרק יז), קיום הבטחות (פרק יח) וההתמודדות עם חנפנים (פרק כג).

כשמקיאוולי מדבר על מחויבותו של הנסיך לשמר את מדינתו, הוא לא מתייחס תמיד למנגנון שלטוני שבראשו עומד הנסיך. לפעמים הוא פשוט מסביר שעל הנסיך לשמור על מעמדו

מובן שחלק מעצותיו חותרות תחת הערכים המקובלים. פרק יח׳ ידוע לשמצה בטענתו כי על נסיכים לשמור אמונים (כלומר לקיים הבטחות) רק אם הדבר יעזור להם לשמר את מדינתם. אבל קשה מאוד להכחיש שמקיאוולי מגיש עצות לנסיכים ונוגע ברוב הנושאים שבהם נהוג לעסוק בחיבור מסוגת "מראות מלכים." בוביט מפריז גם כשהוא מכתיר את מקיאוולי בתור "הפילוסוף הראשון של המדינה המודרנית." כשמקיאוולי מדבר על מחויבותו של הנסיך לשמר את מדינתו (mantenere lo stato), הוא לא מתייחס תמיד למנגנון שלטוני שבראשו עומד הנסיך. לפעמים הוא פשוט מסביר שעל הנסיך לשמור על מעמדו, או ה-stato, שלו.
אם נפנה לביוגרפיה האינטלקטואלית של מקיאוולי פרי עטו של קוראדו ויוואנטי, שראתה אור לראשונה ב-2008 ומתורגמת כעת לאנגלית, נגלה נספח נרחב המסכם לא מעט מחקרים איטלקיים על הסמנטיקה של הביטוי lo stato. שם מתברר לנו בצורה מובהקת שמקיאוולי ממשיך להשתמש במונח במגוון צורות. לעתים הוא מתייחס למה שוויוואנטי מתאר כישות פוליטית בעלת מבנה מורכב, אך לעתים קרובות אף יותר הוא מדבר על משטר, או על נכס טריטוריאלי, או על מעמדו ותנאי חייו של הנסיך.

ניקולו מקיאוולי, מאת הצייר רוסו פיורנטינו מהמאה ה-16.

ניקולו מקיאוולי, מאת הצייר רוסו פיורנטינו מהמאה ה-16.

גם לו היו כל השימושים של מקיאוולי ב-lo stato מתייחסים לאוסף של מוסדות, עדיין היה מוגזם לתאר אותו, כפי שעושה בוביט, כתיאורטיקן מובהק של המדינה המודרנית. כשתומאס הובס, ובהמשך המאה ה-17 סמואל פון פופנדורף, דיברו על המדינה, וכשבהמשך המאה ה-18 הרחיב אֶמֶר דה ואטל את הניתוח שלהם למחוזות היחסים הבינלאומיים, הם לא רק הבחינו בין מנגנון הכוח לבין העומדים בראשו, אלא טענו שהמדינה היא שמו של אדם מובחן – מה שהובס מכנה אישיות (person במקור 1) מלאכותית ופופנדורף וואטל מכנים אישיות מוסרית.

מקיאוולי לא מדבר על המדינה כעל אישיות, ואין ראיות לכך שהוא מכיר ברעיון הזה. גם אי אפשר לומר שמקיאוולי המציא את הרעיון שהמדינה היא מנגנון שלטוני הנפרד מהאנשים שעומדים בראשו

אף אחד, הם טענו, אינו יכול להפעיל כוח חוקי אלא אם הוא קיבל אישור לדבר ולפעול בשם האישיות שהיא המדינה, ואת כל מעשי הממשלה יש לייחס לאותה אישיות שנחשבת לריבון האמיתי. מקיאוולי, לעומתם, מעולם לא מדבר על המדינה כעל אישיות, ואין ראיות לכך שהוא מכיר ברעיון הזה. וגם אי אפשר לומר שמקיאוולי המציא את הרעיון שהמדינה היא מנגנון שלטוני הנפרד מהאנשים שעומדים בראשו. תפיסה זו מתעלמת מזרמים חשובים במחשבה החוקתית של ימי הביניים המאוחרים. וכשסר ג'ון פורטסקיו, למשל, כתב על החוקים של אנגליה באמצע המאה ה-15, הוא כבר ראה בשליטים "פוליטיים" אנשים העומדים בראש גוף (body politic) – על שליטים אלה מוטלת החובה לנהל את חוקיה ומוסדותיה של מדינה, אך אין להם הסמכות לשנותם. הגוף הזה אינו מתואר עדיין כמדינה, אלא כממלכה. עם זאת, ההבחנה בין המלך למוסדות המלוכניים כבר מוצגת בבירור, ולשליטים נאמר מפורשות שעליהם לפעול לטובת האינטרסים של הגוף כולו.

צמיחת התיאוריה המודרנית של המדינה מתוך הרעיונות הימיביניימיים האלה ומתוך תפיסות קלאסיות לגבי שליטים בעלי אישיות ציבורית היא נושא מורכב. אל לנו לחשוב שתיאוריה זו צצה ממוחו הקודח של פילוסוף פוליטי אחד, גם אם הוא היה קשוב מאוד לשינויים הפוליטיים של תקופתו.

בוביט אינו רק חסיד נלהב של מקיאוולי כתיאורטיקן מדיני; הוא גם חסיד של מקיאוולי כמורליסט בעל חזון ייחודי הנוגע לחובות המוטלות על בעלי הכוח.
הוא מספר לנו שתרומתו הגדולה ביותר של מקיאוולי נובעת מהבנתו שאת המידות הטובות המסורתיות של הנסיכים, כגון נדיבות ורחמים, יש להעריך לאור "ההשלכות שהתנהגות מסוג זה מייצרת בעולם האמיתי."

חובתם היסודית של השליטים היא לחזק את המדינה ולהגן עליה, ואסור להם לממש את מידותיהם הטובות במידה שהדבר יערער את ביטחון המדינה. מקיאוולי מזהיר אותנו "להימנע מהסכנות המזיקות המתלוות לניתוק מן המציאות." ב-Terror and Consent בוביט מאפיין את תפיסה זו של מוסר פוליטי כ"חובת התוצאתנות (consequentialism)"; על אדם הנמצא בעמדת כוח ציבורית להיות מוכן לעשות כל מה שנדרש לקידום טובת הכלל. והטובה העיקרית שבה מתעניין בוביט (כפי שהוא מדגיש כמה וכמה פעמים בספרו) היא ההגנה על המדינה ושימור ביטחונה כנגד מתקפה אפשרית. חובת התוצאתנות אינה אלא החובה להבין שאם אתה מאמין שהמדינה נמצאת בסכנה, עליך להיות מוכן לעשות כל מה שדרוש כדי להגן עליה. התובנה שבוביט היה רוצה שניקח איתנו מהקריאה במקיאוולי היא "שעל גורמי השלטון להתעלם מהקודים המוסריים האישיים שלהם בעת ביצוע חובות המדינה."

לבוביט אין סבלנות לאנשים שלא מייחסים חשיבות מספקת לחובת התוצאות, ובאחת מהפסקאות שהוא מצטט מ-Terror and Consent הוא תוקף את התיאורטיקן הפוליטי מייקל וולצר – ולא בפעם הראשונה - על טענתו שידיהם של פוליטיקאים מלוכלכות בהכרח. בוביט משיב כי "ידיהם של ראשי המדינה המקיאווליאנית נקיות לא פחות מידיהם של כל שאר האנשים ואולי אף הרבה יותר," ומוסיף כמה הערות נוקבות לגבי גישתם האירציונלית של אנשים החושבים אחרת, ולגבי "חוסר הבגרות הציבורי המזעזע" הבא לידי ביטוי ב"מאמרי הדעה של עיתונינו החשובים ביותר."
זה אחד המקומות שבוביט מתייחס "אלינו" ואל המוסדות והנהגים "שלנו." אך בכל פעם מסתבר ש"אנחנו" הם אזרחי ארצות הברית, דבר שעלול לבלבל את הקורא הלא-אמריקאי, בייחוד כשהוא מתבקש להרהר בדברים ש"אנחנו" אמורים לעשות לגבי פרמיות ביטוח הבריאות שלנו.

סגנון זה מבהיר מה מקור העניין של בוביט במחשבה המוסרית והפוליטית של מקיאוולי. מבחינתו, מקיאוולי מזכיר לנו שמלבד בכמה מקרים בודדים, "אנחנו" צריכים להיות מוכנים לעשות כל דבר שנדרש מאיתנו כדי לשמר ולחזק את המדינה. נדמה לי שתהיה זו טעות גדולה להניח שתפיסת המוסר הפוליטי של מקיאוולי פשוטה כל כך. בכלל לא מובן מאליו שהוא מזהיר אותנו מפני מידות טובות "נסיכיות", כגון רחמים ונדיבות. למעשה הוא אומר לנו שאם ננקוט דרכי פעולה הנחשבות בדרך כלל רחמניות ונדיבות, אנו עלולים להסתכן באיבוד המדינה.
אבל הוא גם אומר לנו שרוב הפעולות הנובעות כביכול מרחמים מעידות למעשה על נרפות, ורוב מופעי הנדיבות אינם אלה ראוותנות. הוא מזהיר "כי אם שוקלים היטב את הכול, יימצא דבר-מה שייראה כמידה טובה ואם [הנסיך] יאמץ אותו יהיה זה חורבנו; ודבר אחר שייראה כמידה רעה ואף יאמץ אותו יצמחו ממנו ביטחונו ורווחתו." 2

וכאן עולה אפשרות שבכוונה אינה נפסלת: אם נעריך נכונה מידות טובות כגון רחמים ונדיבות ולא נקבל את התפיסה המקובלת-אך-המוטעית של משמעותן, אנו עלולים לגלות שתכונות אלה עוזרות לנו לשמר את המדינה, ולא מערערות אותה.
טיעון נוסף נגד הקריאה של בוביט הוא שמקיאוולי מעולם לא טען ב"הנסיך" שהחובה היחידה, או אפילו החשובה ביותר, של השליט היא שימור המדינה. מקיאוולי מכריז שוב ושוב שמטרה זו שנייה לתכלית עליונה – לעשות דברים גדולים (gran cose) אשר יביאו תהילה וגדולה לנסיך ויועילו לעם כולו.
אלן ריאן מתאר בצורה נאה את חשיבות הנקודה הזו בספרו האחרון, On Machiavelli: The Search for Glory, הכולל ניתוח חד של הפילוסופיה של מקיאוולי ומקומה בפוליטיקה של זמנו.

בוביט לא עוסק בחיפוש אחר תהילה וגדולה, אך ייתכן שאם נבחן את היבט זה בכתיבתו של מקיאוולי תתקבל תמונה מורכבת יותר של ההתנהגות הראויה לשליט.
מקיאוולי עוסק מפורשות בשאלת תהילתם של נסיכים בפרק ח של "הנסיך," שבו הוא בוחן את המקרה של אגתוקלס, אחד מעריצי סיציליה. מקיאוולי פוסק כי אף על פי שאגתוקלס עלה לשלטון אך ורק בזכות מידותיו הטובות, ואף על פי שהוא הגן על מדינתו בהצלחה נגד כל מי שאיים עליה, אי אפשר "להלל אותו כמי שמקומו עם האנשים המצוינים ביותר." 3

למה לא? בוביט עונה על שאלה זו בעזרת הרעיון הבסיסי של Terror and Consent: מקיאוולי מתעב את אגתוקלס, הוא משער, כי הוא הפך מדינה של הסכמה (consent) למדינה של טרור. אך בעצם מקיאוולי אומר משהו שונה מאוד. אגתוקלס, הוא כותב, "גמר אומר להיעשות נסיך ולהחזיק בכוח ובלי להיות מחויב כלפי אחרים את מה שהוענק לו בהסכמה," 4 ולכן החל לנהוג בחוסר נאמנות, לבגוד בחברים ולהרוג אזרחים. אף על פי שמדיניות זו אפשרה לו לשמור על כוחו, שיטות אלה מביאות שלטון אך לא תהילה (imperio, ma non Gloria), וזו הסיבה שאגתוקלס לעולם לא יימנה עם האנשים המצוינים ביותר. מקיאוולי לא מפציר בנו לנקוט כל אמצעי הנדרש לשימור המדינה – להיפך; הוא מבקש מאיתנו לבוז לאלה שמבצעים את משימה זו בסגנון נתעב ומביש. אם אנו רוצים מקיאוולי שמתאים לימינו נוכל להתחיל את החיפוש בנקודה זו, אך עלינו לשקול שוב את הערך הרב שהוא מייחס לשימור המוניטין שלנו בעולם.

 

קוונטין סקינר הוא פרופסור למדעי הרוח בקווין מרי שבאוניברסיטת לונדון. ספרו Forensic Shakespeare יראה אור בהמשך השנה.

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי קוונטין סקינר, New York Review of Books .

תגובות פייסבוק

3 תגובות על ללמוד ממקיאוולי