למה אין אצלנו גשם של דגים?

אנחנו רגילים לומר שהמציאות עולה על כל דמיון. במקומותינו התחרות בין מציאות ודמיון צמודה. האם ספרות באמת יכולה לעלות על המציאות ועל הדמיון גם יחד?
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

בכל חודש מאי, באחד המחוזות במרכז הארץ, עם בוא הגשמים הראשונים של העונה, היה יורד גשם של דגים. איש לא ניסה להסביר זאת, ושאיש לא הטיל בכך ספק. הכול ידעו שזהו מנהגו של עולם: בחודש מאי יורדים דגים מהשמיים. העיתונים היו מדווחים על כך, אבל מהותן של הידיעות הללו היה מטאורולוגי יותר מאשר מאגי. זו הייתה המציאות. המציאות שהכרתי באמריקה הלטינית.

כמעט ארבעים שנה לאחר מכן, כבר בישראל, התקשרה אלי מפיקה מגלי-צה"ל ושאלה אותי "האם אתה מכיר סיפורים על זה שיש מקומות בעולם שיורד בהם גשם של דגים?”. הסתבר שהיא קראה על דיווחים ממקומות שונים בעולם המספרים על גשם של דגים. המפיקה הצעירה סיפרה שהיא נתקלה בעניין לראשונה בסרט של "נשיונל ג'אוגרפיק", שתיאר את התופעה וניסה למצוא לה הסברים מדעיים. אמרתי לה מיד: “אין לי צורך בהסברים. כל חיי אני יודע על גשם של דגים".

עבור הצעירה מהרדיו, גשם של דגים הוא דבר שמספרים עליו, תופעה ממקומות רחוקים ומשונים, דבר שבוודאי יתפוגג מעל צג תשומת-לבה ברגע שיזכה להסבר ראוי, על יסודות מדעיים מוצקים

גשם של דגים הוא "יש" חווייתי הן בעולם שהכרתי כילד באמריקה הלטינית והן בעולמה של המפיקה בגל"צ. עבורי, עבור הילד שהייתי לפני כמעט ארבעים שנה, גשם של דגים היה חלק ממחזור הזמן, תופעה מוכרת, אמנם מקומית וייחודית ל"כאן ועכשיו" ההוא, אבל ללא ספק מציאות מוצקה כמו גשם עבה, ומנגו גדול וריחני. עבור הצעירה מהרדיו, גשם של דגים הוא דבר שמספרים עליו, תופעה ממקומות רחוקים ומשונים, דבר שבוודאי יתפוגג מעל צג תשומת-לבה ברגע שיזכה להסבר ראוי, על יסודות מדעיים מוצקים.

מה יהיה עבור הקורא בגדר מציאות ומה בגדר דמיון? מה יהיה הפרזה סטירית ומה יגיע לכדי פנטזיה פרועה? התשובות לכך תלויות בעולמו של הקורא

כלומר, הן בתרבות שידעתי באמריקה הלטינית של סוף שנות ה-60 של המאה ה-20, והן בתרבות של מפיקות בגל"צ בראשית המאה ה-21, אפשר לדבר על גשם של דגים, ובוודאי אפשר לכתוב על כך סיפור או לתאר זאת ברומן. מה יהיה עבור הקורא בגדר מציאות ומה בגדר דמיון? מה יהיה הפרזה סטירית ומה יגיע לכדי פנטזיה פרועה? התשובות לכך תלויות בעולמו של הקורא, במטען חוויותיו ובקטגוריות הטבועות בו והמאפיינות את תרבותו.

קורא לטינו-אמריקני שיקרא על חיל-הים הישראלי המשייט ברחובות תל-אביב (כפי שקורה ברומן "חלקים אנושיים" מאת אורלי קסטל-בלום) עשוי למצוא שלפניו ביטוי מועצם וחריף של מציאות-ממש. הרי במו-עיניי ראיתי, לפני שנים מעטות, כיצד בעת הצפות קשות בארגנטינה הצבא סירב לסייע, שכן הוא מיועד "להגן על המולדת מפני אויבים מבחוץ", והאזרחים מצאו את עצמם משייטים ברחובות עירם על גבי דלתות עץ שהסירו ממשקופי הבית. אחד האזרחים הללו, איש צעיר, שחה כשהוא דוחף לפניו דלת ועליה כלבו המבוהל, ששט לו על הרפסודה המאולתרת, לצד מחשבו האישי של בעליו. קורא ארגנטיני שיקרא את התיאור של אורלי קסטל-בלום ב"חלקים אנושיים" עשוי לחוש שהיא ביטאה את המציאות שלו בטא היטב.

וגם קורא ישראלי עשוי להגיב ביותר מדרך אחת. "ספינות חיל-הים ברחובות העיר העברית הראשונה? דמיון מוחלט!", עשוי הקורא לומר לעצמו. אולם זמן קצר לאחר פרסום "חלקים אנושיים", שוב הוצפו שכונות בדרומה של תל-אביב בחורף שדמה מאוד לזה המתואר ברומן. הפעם הרשויות נערכו מבעוד מועד: סירות גומי של חיל-הים שטו בדרום העיר, ואנשי שייטת עלומה יותר או פחות עסקו בחילוץ האזרחים. ועליהם שר השיר הידוע "אנשי הצפרדע, אנשי הדממה, איש לא ראה, איש לא שמע". והם נראו, ונשמעו, ושטו ברחובות.

כשאורלי קסטל-בלום כתבה את "חלקים אנושיים", הבחירה להשיט ספינות של חיל-הים ברחובות תל-אביב הייתה בחירה אמנותית, שמטרתה לבנות עבור הקורא גרוטסקה שתשקף את הקיום הישראלי בהפרזה, בהגחכה, בהומור ובזעזוע. הרי זו דרכה של הגרוטסקה: הצגת המגוחך, הביזרי, המעוות והלא-טבעי. הקומי והסטירי-המופרז הם תולדה ישירה של הגרוטסקה באמנות, ובכלל זה בספרות. לחיל-הים יש אניות, אזורים מסוימים בתל-אביב נוטים לסבול מהצפות – אלו עובדות ידועות היטב לכל קורא ישראלי. הפרזה, הגחכה וצירוף לא-שגרתי של הגורמים המציאותיים יוצרים גרוטסקה סטירית מרה-מצחיקה. אבל לפחות במקרה הזה, המציאות לא עלתה על הדמיון שלה, המציאות פשוט השיגה אותו. הגרוטסקה הפכה לראליזם, והדבר קרה לה בעל-כורחה.

סירת גומי, צבא ארה"ב

בקרוב גם במנהטן. חיילי קומנדו אמריקנים באימון רטוב. תצלום: John D. Helms, צבא ארה"ב

פשיטה של מאות-אלפי חרקים בעונת שנה מסוימת היא תופעה מוכרת. ב"מאה שנים של בדידות" גבריאל גרסיה מארקס מוריד עדות-עדות של פרפרים צהובים. ברומן, הפרפרים הצהובים קשורים לכאב אהבתו של מוזיקאי פתטי בשם מאוריסיו בבילוניה. קורא ישראלי עשוי לקרוא ולומר לעצמו שאכן מדובר בחיבור בין יסודות ידועים. שפע אדיר של חרקים המופיעים בבת-אחת עשוי להעלות בקורא כזה תמונות של ארבה הרסני; או אולי – אם הוא יליד חיפה כמוני – תמונות של עדרים מופלאים של פרות משה רבנו שהיו מכסות את המדרכה עם בוא האביב, מרבדים אדומים של פרות צמודות זו לזו בהזדווגות תוך כדי תנועה במעלה הרחוב.

גם בספינות השטות בתל-אביב של קסטל-בלום וגם בפרפרים הצהובים הממלאים את העיירה מקונדו אצל גרסיה מארקס יש יסודות ברורים של מציאות אשר משולבים לכדי מהות החורגת מהמציאות. ברחובות תל-אביב שטו "רק" סירות גומי ועניין הפרפרים במקונדו הוא הפרזה הנשענת על מציאות המוכרת לנו במקומות רבים ברחבי העולם.

כשגרסיה מארקס רוצה לתאר את הקשר העמוק בין חוסה ארקדיו בואנדייה ובין פרודנסיו אגילר, שחוסה ארקדיו רצח בחנית שתקע בצווארו, הוא מאפשר לרוצח ולנרצח לקיים מערכת יחסים על פני שנים רבות, מעבר למסך המפריד בין חיים ומוות, ונותן להם להפוך לידידי-נפש ושותפים לגורל

כאשר מדברים על "ראליזם מאגי", מדברים על עירוב או שילוב בין העולם החיצוני (הממשי, המציאותי) והעולם הפנימי (עולם הרגש, המחשבות, הדמיון ודרכי הייצוג הפנימי למיניהן). במלים אחרות: בין העולם הפיזי והעולם הפסיכולוגי. כאשר גרסיה מארקס מבקש לומר לנו, ב"מאה שנים של בדידות", שלרמדיוס היפה אין אפשרות להתקיים בעולם הזה, שכן היא אינה מבינה אותו והעולם אינו מסוגל לתפוש אותה, הוא מביא את הדברים לידי כך שבאחד הימים, תוך כדי קיפול הכביסה מחוץ לבית, היא עפה בסערה השמימה, ונעלמת. כשהוא מבקש לדבר על רבקה שהוריה מתו עליה ולהביע עד כמה הם כל עולמה, הוא מתאר אותה כילדה הסוחבת שק המשמיע צלילי "קלוק-קלוק", נקישות עצמות ההורים שהיא נושאת איתה לכל מקום. כשהוא מבקש לתאר סבים שיעשו הכול כדי לשמר את תדמיתם כעשירים ומיוחסים, הוא מתאר לנו כיצד הם שולחים מתנות שנה אחר שנה, משקפים בהן את היותם עליונים ומעודנים. עד שבשנה האחרונה מגיע ארגז המתנות, והנה הוא מכיל את גופותיהם, לאחר שלא נותר להם עוד מה לתת ולא נותרו בידיהם כלים לשמור על מראית-העין שהייתה כל-כך חשובה להם. וכך, כשגרסיה מארקס רוצה לתאר את הקשר העמוק בין חוסה ארקדיו בואנדייה ובין פרודנסיו אגילר, שחוסה ארקדיו רצח בחנית שתקע בצווארו, הוא מאפשר לרוצח ולנרצח לקיים מערכת יחסים על פני שנים רבות, מעבר למסך המפריד בין חיים ומוות, ונותן להם להפוך לידידי-נפש ושותפים לגורל. האין זו דרך מרטיטה להביע את השפעת מעשה-הרצח על המציאות וגם על הנפש של המעורבים בו? במידה רבה, זאת הפונקציה של הריאליזם המאגי: לשלב מציאות פיזית ומציאות פסיכולוגית לכדי מציאות מתוארת, במישור אחד, בדרגת מציאות אחת, ובכך להעצים את ההבעה הספציפית.

ואכן, כשאורלי קסטל-בלום משלחת במדינת ישראל מגפת שפעת קשה (“סָעודית"), מציפה את רחובות תל-אביב ומשיטה בהם את ספינות חיל-הים, היא הולכת בדרך דומה. הניכור והבדידות של הפרט במציאות הישראלית, היותו נתון לחסדי הגורל וזרועות השלטון הבלולות והמבולבלות – אלו זוכים לתיאור מועצם בזכות השילוב בין מציאות מוכרת ובין יסודות של הפרזה סטירית-גרוטסקית. אולם בעיניים של קורא ישראלי, דומה שגרסיה מארקס "הלך רחוק יותר". נכונותו לקרוע מסכים מטפיזיים ולחצות גבולות בין מישורי מציאות ותודעה מתווה מעשה אמנותי שקורא ישראלי ייטה לומר עליו שרב בו ה"מאגי" או ה"פלאי" על ה"ריאליסטי".

פרפרים, מקסיקו

אלף? מיליון? מתי נחצה הגבול בין מציאות ודמיון? פרפרים במקסיקו. תצלום: אלכס גיום

מה נחשב למציאות ומה נחשב למאגי או לפלאי? כל תרבות משיבה על כך בתשובות שונות, תשובות המאפיינות אותה לעומת תרבויות אחרות. הספרות הלטינו-אמריקנית פנתה אל מה שמכונה "ריאליזם מאגי" מתוך ניסיון אמיץ להרחיב את טווח הרלוונטיות שלה ולהצליח לתאר את המציאות שהיא מתארת. ראש וראשון לתנועה הזאת היה הסופר הקובני אלחו קרפנטייר. בספרו הקלסי "מלכות העולם הזה", קרפנטייר מתאר פרקים סוערים במאבק ההרואי שעבדים שחורים ניהלו בהאיטי נגד מדכאיהם הצרפתים הלבנים, מאבק שהסתיים בניצחון העבדים ובהקמת מדינה בראשותם. קרפנטייר נוסע להאיטי ב-1943, ומגלה בה מציאות אחרת. הוא מכנה את המציאות הזאת "הריאלי-הפלאי" (lo real maravilloso). בדעתו של הסופר הקובני עולה שאותו "מציאותי-פלאי" המתגלה לו בהאיטי מאפיין את יבשת אמריקה כולה. מהטבע ועד להיסטוריה, מהמיתולוגיות הרבות מספור ועד לאמונה במהות מאגית כיסוד שיכול להניע המונים.

רגליי דרכו בארץ שבה אלפי בני-אדם כמהים לחירות האמינו בכוחו של עבד ולוחם חירות להפוך לזאב, עד כי האמונה הקולקטיבית הזאת גרמה לנס ביום שבו הוא הוצא להורג...

אלחו קרפנטייר מקדיש עמודים בהקדמה ל"מלכות העולם הזה" להעברת קו-מפריד בין תופעות כמו הסוריאליזם הצרפתי והפלאיות שהוא מוצא במציאות הסובבת אותו ביבשת אמריקה. במאמץ הרב שמשקיעים אמנים באירופה (ראשית ציירים ולאחר מכן משוררים וסופרים) כדי ליצור את הפלאי הוא רואה "טריקים של זריזות-אצבעות, תוך צירוף בין חפצים שאינם נוטים להיפגש כלל ועיקר: הסיפור הישן והכזבני אודות המפגש חסר-התועלת בין המטרייה ומכונת התפירה על גבי שולחן נתיחת-הגוויות". ההתגלות באה לו בהאיטי: “הדבר התברר לי במיוחד בעת שהותי בהאיטי, כשמצאתי את עצמי במגע יום-יומי עם דבר שיכולנו לכנותו בשם 'המציאותי-הפלאי'. רגליי דרכו בארץ שבה אלפי בני-אדם כמהים לחירות האמינו בכוחו של מקנדאל [עבד ולוחם חירות, י.מ.] להפוך לזאב, עד כי האמונה הקולקטיבית הזאת גרמה לנס ביום שבו הוא הוצא להורג..."

אלחו קרפנטייר מסיים את ההקדמה שלו במשפט המפורסם: “כי מה היא ההיסטוריה של אמריקה אם לא כרוניקה של המציאותי-הפלאי?"

אישה, שחורה, האיטי

אם תפקחו עיניים, אין זאת אגדה: בהאיטי נוסד הריאליזם המאגי. תצלום: ביל האמוויי.

לאור הדברים האלו, פלא הוא שהספרות העברית העכשווית ממעטת כל-כך לגייס את הראליזם המאגי לטובת הבעת המציאות שהיא עוסקת בה. אין ספק, הספרות העברית של דורנו נצמדת אל מסגרת המציאות הישראלית וממעטת לחרוג ממנה. הזמן הישראלי, האדם הישראלי, הסוציולוגיה הישראלית, הפרובלמטיקה הישראלית, החלוקה הרעיונית התקפה בישראל, או במלים אחרות – הקיום והמהות הישראליים הם מסגרת ההתייחסות המרכזית של חלקים עיקריים ביותר של הספרות הנכתבת בעברית בישראל. ובכל זאת, האם לא יהיה זה נכון לומר גם על ההיסטוריה הישראלית, שלא לומר היהודית, בדיוק את מה שאמר קרפנטייר על המציאות וההיסטוריה של יבשת אמריקה?

מצאי הספרות העברית העכשווית מכריח אותנו לשאול שאלה קשה למענה: מדוע אין בה כמעט כל שימוש באופציה של הראליזם המאגי? השאלה קשה, כיוון שכל שאלה שצורתה "מדוע אין...” דוחקת את השואל אל תחום ההשערות, שאליהן הוא יכול לצרף בעיקר צלליות של ראיות, ולא ראיות מוצקות.

העתיד מדומיין על בסיס פרשנות של ההווה. הפלאיות היא בהלם ובתדהמה שאמורים להתעורר בקורא נוכח המסקנות הנגזרות

אם ברצוננו לחפש "כרוניקה של המציאותי-פלאי", הרי שנמצא משהו ממנה בספרות הדיסטופיה העברית. ספרות לא רבה, אבל כזו המתקיימת בעקביות והמדמיינת את עתידה של מדינת ישראל ואת עתידם של יהודיה או אף של העם היהודי כולו. עתיד מדומיין, חמור ולא פעם קטסטרופלי מצוי למשל ב"פונדקו של ירמיהו" של בנימין תמוז, ברומנים של אלי שרייבר (“חתולי") ובכתיבתו של עמוס קינן. מדובר במסגרות סיפוריות שבהן הכותבים נותנים דרור לאופן שבו הם תופשים את הקיום הישראלי ובעיקר את הסכנות המרחפות מעליו (הקצנה לאומנית, קיצוניות דתית, אבדן דרך ניהיליסטי ועוד). במלים אחרות, תוך הסתמכות על קרפנטייר, ההיסטוריה המדומיינת-העתידית הזאת היא כרוניקה של מציאותי-פלאי שלילי, כשה"פלא" הוא הרעה שעתידה להתרגש, שהרומנים מציירים לעינינו או מתרים מפניו בפנינו. העתיד מדומיין על בסיס פרשנות של ההווה. הפלאיות היא בהלם ובתדהמה שאמורים להתעורר בקורא נוכח המסקנות הנגזרות, כלומר למקרא כרוניקת-העתיד הנמסרת לו בהווה. הקו הדיסטופי בספרות העברית בא והולך, בולט לרגע ונסוג לרקע, גובר ושוכך, אך אינו נעלם. בשנים האחרונות אפשר לציין רומנים כמו "השלישי" מאת ישי שריד או "הבית אשר נחרב" מאת ראובן נמדר, הממשיכים את המסורת.

אולם הדיסטופיה העברית היא היוצא מהכלל המעיד על הכלל. היא בוודאי אינה מספקת תשובה לשאלה ששאלנו בדבר היעדרה של אופציית הראליזם המאגי מהספרות העברית. לדעתי, רמזים לתשובות יש לחפש בהגדרות-יסוד של הישראליות ובעיקרי התפישה העצמית הישראלית. לענייננו יש לשים לב לשני יסודות שפעלו בישראליות מלפני קום המדינה ועד דורנו. האחד הוא השאיפה לבנות קיום אנושי "נורמלי" במדינת ישראל והשני הוא שלילת הגולה. שני היסודות קשורים זה בזה בקשר הדוק, ולשניהם השפעה על הנתיבים שהספרות העברית ממשיכה לבחור בהם עד עצם היום הזה.

בהאיטי, אלחו קרפנטייר נתקל בטבע המתפרץ, בבני-האדם שדמיונם מבעבע ויוצר מציאות פיזית של געישה, כאוס ותמורה. כלומר, בחומרי-הגלם של המהפכה, בחומר הרגשי והרעיוני המניע את גלגלי המציאות. המפגש בין השניים, הפעולה השלובה, התמורות המתחוללות – זו מהות "הריאלי-הפלאי". זהו "יש" שכולו "אחר", וכולו דם ואש ותימרות עשן, הרים מתפוצצים ובשר שנסרק במסרקות ברזל. הניסיון להביא את האידיאלים של אירופה לעולם החדש. העולם החדש שהוא גם גן-עדן וגם גיהינום, מעשה האל ומעשה ידי אדם. “מלכות העולם הזה" הוא סיפור על פרשיות עבר שחושפות מציאות כללית מעבר לזמן (סוף המאה הי"ח וראשית המאה הי"ט) ומעבר למקום (האי היספניולה, העתיד להביא לעולם את המדינה האיטי). עם התעוררות מבט כזה על המציאות ביבשת אמריקה, נפתחה אפשרות להפעילו ולהחילו על מקומות וזמנים נוספים ביבשת.

כשהפתרון המעשי למה שכונה "הבעיה היהודית" הוא להביא את היהודים לארץ-ישראל ולהפוך את העם היהודי לעם "נורמלי", משמעות הדבר היא יצירת חברה, כלכלה, פוליטיקה ואדם לפי תבניות מוגדרות ולמטרה ברורה מאוד

לעומת זאת, “נורמליות" בהוראתה הציונית-ישראלית קשורה לתפישה הגיונית-אינסטרומנטלית, בוודאי על פי דרכו של בן-גוריון ודרכה של מפא"י. כשהפתרון המעשי למה שכונה "הבעיה היהודית" הוא להביא את היהודים לארץ-ישראל ולהפוך את העם היהודי לעם "נורמלי", משמעות הדבר היא יצירת חברה, כלכלה, פוליטיקה ואדם לפי תבניות מוגדרות ולמטרה ברורה מאוד. אין מדובר בשיבה למצב היולי של טרום-עם ואין מדובר ביציאת מצרים, במעבר מ"ערב רב" ל"עם". מעיקרה, הציונות הסוציאליסטית היא מהפכה של עם קיים ומוגדר, מהפכה בעלת מטרות מעשיות מאוד: להעלות את העם ארצה, וגם להעלות אותו על פסים מעשיים, תועלתניים, יצרניים ופוריים. זו ראשית הורתה ויסוד דמותה של ה"נורמליות" הישראלית. תהיה שפה ותהיה כלכלה, יהיה צבא ותהיה ממשלה, יהיו תחבורה ובריאות, סעד וחינוך, ותהיה גם תרבות. בראשיתה היא תהיה מגויסת פחות או יותר, לאחר מכן פחות, אבל התרבות תתקיים כחלק מהמציאות הנורמלית, כעדות מתמדת לאותה מציאות, כשיקוף, ביקורת או הנגדה, אבל תמיד מתוך המציאות.

במידה רבה, ההיצמדות למציאות היא צדו האחד של מטבע שצדו האחר הוא שלילת הגולה. הבחירה בתנ"ך – וביחוד באותם חלקים בו הקשורים לארץ ולפיזיות שלה, לקיום העם בארץ ההיסטורית ובתמורות ההיסטוריות-פוליטיות שבו, בתוספת אותה ספרות מקראית שיכלה לשמש מצדיקה ומורת-דרך של "המהפכה הציונית המנרמלת" – הייתה כרוכה בזניחה של התלמוד, של התורה שבעל-פה, של עולם האגדה, הפלא והסוד שבקאנון היהודי. ועם מֵי הגלות והתורה שבעל-פה, הושלך התינוק: הריאליזם המאגי היהודי. הרציונליזציה הדידקטית של ההיסטוריה היהודית ושל המסרים שיש ללקט מהטקסטים היהודיים עיקרוּ למעשה את הספרות הישראלית מיכולת לעשות שימוש בריאליזם המאגי הישן והטוב שטמון כמעט בכל טקסט בקאנון היהודי.

ים המלח, צף, איש קורא

נורמליות: ספרות על פני המים מתחת לפני הים. תצלום: טואה הפטיבה

לכך יש להוסיף את הקושי "לצאת" מן ההיסטוריה היהודית ולראות בה הן את המציאות המוחשית והן את הפלא, הן את המאורעות והן את השתקפותם של מטעני הרגש, הדמיון והחלום שלנו כפי שהם באים לידי ביטוי במאורעות ובייצוגיהם השונים. הקושי מובן: זו היסטוריה ענקית, עמוסה ומעמיסה, מועקת ומעיקה, וחמור מכך: היסטוריה המתעקשת להיות גם נתח גדול מהמציאות הפוליטית-קיומית שלנו, יום-יום. כיהודים וכישראלים, קשה לנו לחיות את חיינו בתוך ההיסטוריה וגם להביט בעצמו חיים אותה. הכול עמוס, מורכב, מסוכסך ובעל משמעויות מידיות שמשליכות תמיד גם על הנצח.

ללא הפלא, נותרת רק הנורמליות המאולצת ומעוקר לא מעט מהרגש. כך פשה האסקפיזם, כך גברה ההתעלמות מהצדדים הקשים במציאות, כך התרחקה הספרות העברית ממה שיכול וצריך לייחד אותה לעומת הספרות שנכתבת במקומות אחרים

קרפנטייר כותב על יבשת אמריקה ומציין שזהו המקום היחיד בעולם שבו אפשר לפגוש בעת ובעונה אחת במאה העשרים, באדם מימי ראשית העידן המודרני, במציאות של ימי-הביניים וגם במציאות קדמונית, כמעט אל-זמנית. הסופר הקובני המהולל חי שנים רבות, אבל מיעט לנסוע. הוא לא ביקר בארץ-ישראל ובירושלים ולא התוודע מקרוב לריבוי התקופות, מיני המציאות ופרשנויות העולם המתקיים כאן מאז ומעולם. דבריו בהקדמה ל"מלכות העולם הזה" נכונים לחלוטין באשר לארץ-ישראל, מדינת ישראל, העם היהודי, תולדותיו בעבר והמציאות העכשווית שלו.

תפש זאת היטב חורחה לואיס בורחס בשירו "ישראל", כשאמר: “... תובע-משפטי או רופא-שיניים/ ששוחח עם האל על ראש-הר...” . בורחס, שידע לחבר ביד-אמן מציאות תיעודית ומציאות רגשית-דמיונית לכדי יצירת מאגיה ספרותית מובהקת, קלט את האל-זמניות הבסיסית שבקיום היהודי, אל-זמניות המתגלגלת לה מדור לדור, על ציר הזמן. מציאות מוחשית ופלא.

רוב-רובה של הספרות העברית הנכתבת בדורנו אינה מעוניינת בפלא הזה. לכאורה, היא לופתת בשתי ידיים את המציאות המוחשית ומאמינה שהיא מתמודדת איתה. אלא שללא הפלא, נותרת רק הנורמליות המאולצת ומעוקר לא מעט מהרגש. כך פשה האסקפיזם, כך גברה ההתעלמות מהצדדים הקשים במציאות, כך התרחקה הספרות העברית ממה שיכול וצריך לייחד אותה לעומת הספרות שנכתבת במקומות אחרים. אי-אפשר להביט במציאות הישראלית בלי לראות את ההקשר הרחב (היהודי, הכלל-אנושי, ההיסטורי, הציוני-מהפכני). וברגע שמביטים בהקשר הרחב על רכיביו, זוכות מילותיו של אלחו קרפנטייר לחיוניות עברית: “כי מה היא ההיסטוריה של אמריקה אם לא כרוניקה של המציאותי-הפלאי?” כזו היא ההיסטוריה שלנו - במאה העשרים, באלפיים השנים שלפניה ובוודאי גם קודם לכן – וכאלו הם גם חיינו כאן ועכשיו: מציאותיים ופלאיים עד כי אין לתאר את המציאות ללא הפלא. מה שדרוש הוא המבט הטרי, הפתוח, המבט שיכול לראות את הדגים הנופלים מהשמיים ולומר כדבר מסתבר ומובן: “הנה, יורד גשם של דגים", כי כזו היא המציאות.

 

גרסה של המאמר התפרסמה ב"עם שתי הרגליים עמוק בעננים : פנטסיה בספרות העברית : מבחר מאמרים", עורכת: הגר ינאי ; עורכת אקדמית: דניאלה גורביץ'. והוצאת "גרף", 2009. 

תמונה ראשית: פפאיה. תצלום: היראל פאטל, unsplash.com

Photo by Hiral Patel on Unsplash

מאמר זה התפרסם באלכסון ב

תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

5 תגובות על למה אין אצלנו גשם של דגים?

01
י.ד.

מסכת גיטין דף פז
ת"ר ה"ז גיטך ע"מ שתעלי לרקיע ע"מ שתרדי לתהום ע"מ שתבלעי קנה של ד' אמות ע"מ שתביאי לי קנה בן ק' אמה ע"מ שתעברי את הים הגדול ברגליך אינו גט (שכן אינה יכולה לקיים את התנאי)

ומקשים התוספות:
על מנת שתעלי לרקיע אינו גט. בהשוכר את הפועלים בסופו (ב"מ דף צד.) גרסינן אם נתקיים התנאי הרי זה גט ואם לאו אינו גט ותמוה היאך יכול לקיימו? וי"ל ע"י אמירת שם

    03
    אליצור בר יהודה

    נכון, בקפקא על החוף, ובהתחלה לפני שקראתי את המאמר חשבתי שההתייחסות היא אליו. אבל מורקמי לעיתים קרובות שואב לתוך סיפוריו מוטיבים הלקוחים מתרבויות רחוקות, למשל באותו ספר מככבת גם הדמות ג'וני ווקר.