למה ויתרנו על חופש הבחירה?

החיים בראשית המאה ה-21: שפע אפשרויות וצורך מתמיד לבחור, חיים באי-ודאות בצל תאגידים שאוספים עלינו נתונים ללא הרף
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

בנאום התמיכה של נשיא ארה״ב לשעבר ביל קלינטון באשתו הילרי, המועמדת של המפלגה הדמוקרטית לנשיאות ארה״ב, הוא סיפר איך בקיץ של 1971 הוא ׳פגש את הנערה׳ בספרייה של אוניברסיטת ייל. הוא תיאר כיצד לא יכול היה 'להוריד ממנה את העיניים' עד אשר לפתע קמה, ניגשה אליו, ואמרה לו ״אתה לא מפסיק לבהות בי, וגם אני מצאתי את עצמי מסתכלת עליך, אז כדאי לפחות שנדע מה שמותינו, אני הילרי״. בפעם הראשונה בחייו, סיפר מי שהפך לימים לנשיא ארה"ב ועכשיו יהיה כנראה 'הגבר הראשון' בבית הלבן, הוא מצא את עצמו חסר מילים.

אם לפני עשור היו מציגים בפנינו את האפשרות שיהיו תאגידים שיאספו כל פיסת מידע שקיימת עלינו, האם היינו מעלים על דעתנו שנשתף פעולה מרצון?

מעניין איך היום, 45 שנה אחרי, במקום אחר, ׳ביל והילרי׳ כלשהם עשויים להיפגש. אם לא יפגשו את בחירי לבם בספרייה באוניברסיטה, הם יעשו זאת, ככל הנראה, במרחב האינטרנטי, באתר היכרויות כלשהו. הם לא חייבים להיות באותו קמפוס, הם לא חייבים להיות באותה עיר ואפילו לא באותו אזור זמן, הם רק צריכים לענות על מאות שאלות, שיעזרו לאתר לדעת מי הם, במה הם עוסקים, מה תחומי העניין שלהם,  אילו תפישות עולם מעצבות את חייהם, איזו מוזיקה הם אוהבים, אלו ספרים קראו לאחרונה ומה הם מחפשים בבני הזוג שלהם. על בסיס מידע זה יציע להם האלגוריתם המתוחכם  מועמדים, על סולם התאמה שנבנה מניתוח של מיליוני פרופילים והיסטוריה של ׳התאמות׳ קודמות ׳שהצליחו׳. להבדיל מביל והילרי מודל 71' שלא ידעו דבר זה על זה לפני שהחלו לשוחח, הזוג הצעיר מודל 2016 מגיע לפגישה עם המון מידע על בן או בת הזוג המיועדים. סביר להניח שביל והילרי של שנת 1971 האמינו ׳שזה לא קרה סתם׳ ושהם ׳שידוך משִמים׳, מחשבה רווחת, שהיא שארית מהעידן שקדם למודרניות, ולפיה קופידון יושב על הענן ומחבר ביניהם. היום החיבור נעשה בענן, אבל זה ענן מסוג אחר לגמרי, ׳ענן׳ המותקן בחוות השרתים של גוגל, פייסבוק או כל תאגיד מידע אחר.

ביל והילרי קלינטון

בני הזוג קלינטון בימי האוניברסיטה (לא הכירו אונליין...). תצלום: PunkToad, מקור: ספריית קלינטון, ליטל רוק, ארקנסו

תאגידים אלו אוספים עלינו כל פיסת מידע שהם רק יכולים, ומשתמשים בנתונים כדי לנבא מה עשוי להתאים לנו, וכדי להציע לנו איזה בגד לקנות, איזה ספר לקרוא, עם מי לצאת לדייט, אילו אנשים יכולים להתאים לרשת המקצועית שלנו, מה המסלול הפיננסי שנכון עבורנו, איך להגיע מנקודה אחת לשנייה במסלול המהיר ביותר, לאן לצאת לחופשה שמתאימה להעדפות, למבנה המשפחתי ולתחומי העניין שלנו. לביל והילרי דגם 2016 ימליץ האלגוריתם לצאת לחופשה בנאפה-ואלי, כפי שבחרו זוגות שיש להם הרבה מהמשותף איתם. גם אותם זוגות הם מאוד מיוחדים, שונים מהאחרים, יש להם עולם פנימי עשיר, הם אוהבים ג׳אז מודרני, לא אוכלים בשר, ומלאי אידאולוגיה ורצון לשנות את העולם, ממש כמוהם. אותו אלגוריתם גם יוביל אותם למסעדה משפחתית, דור שלישי, המומלצת על ידי בעלי טעם דומה, המשתמשים באפליקציה לדירוג מסעדות המבוססת על מערכת ביג דטה מסוג – ׳חוכמת ההמונים׳. כשיצאו מהמסעדה, תשתף הילרי של 2016, את חבריה ב'גילוי' המסעדה ותמליץ עליה לכל מי שמבקר באזור. אני מניח שאם נחפש תיעוד של החופשה הראשונה של ביל והילרי מדגם 1971, נגלה איך טעות בדרך הובילה אותם למסעדה קסומה כלשהי. אך  בעידן הוויז ומנועי ההמלצות, טעויות כאלו מתמעטות והולכות. האם אנחנו מאבדים את המקריות? את היכולת להגיע למקומות לא צפויים, לפגוש אנשים שלא פגשו קודם אנשים 'כמונו', לקרוא ספרים ש'אנשים כמונו' לא קראו?

מגוון אפשרויות הבחירה העומדות בפנינו אמור היה לגרום לנו לאושר, אבל למעשה, עודף זה של אפשרויות מתברר כגורם שמאמלל אותנו

את הרעיון שהאינטרנט לוקח מאתנו את האקראיות שמעתי לראשונה מחגי טל, יזם סדרתי, שהיה מהמנהלים הראשונים של אתר ההיכרויות JDate. אז זה נשמע כרעיון מטלטל, אבל למעשה, זהו המשך למה שהסוציולוג מקס ובר כינה "התפוגגות הקסם מן העולם" (disenchantment of the world). ובר השתמש במונח כדי להסביר את השינוי שחוללה החשיבה המודרנית, כאשר הרציונליות, המדע, והתבונה האנושית החליפו את הדת והמיסטיקה כמקור סמכות. אם משהו מה'קסם' שרד מן העידן הפרה-מודרני, באה מהפכת המידע ולוקחת מאתנו את המעט הזה בהדרגה, ככל שהיא חודרת לחיינו. לא בהכרח נדע להסביר איך מנוע ההמלצות ממליץ לנו על מה שהוא ממליץ, אבל יש לנו הבנה כלשהי שהמידע שנתנו, בשיתוף אינסוף  פיסות מידע ממשתמשים אחרים וכל מיני אלגוריתמים שפיתחו אנשים ממש מבריקים, מצליחים לנבא מה עשוי להתאים לנו.

אם לפני עשור היו מציגים בפנינו את האפשרות שיהיו תאגידים שיאספו כל פיסת מידע שקיימת עלינו, האם היינו מעלים על דעתנו שנשתף פעולה מרצון? כנראה לא. אז איך הגענו למצב שבו האינטרנט התעצב כפי שהתעצב? הרי בתחילת דרכו הוא גילם הבטחה למשהו שונה לחלוטין. בתחילת דרכה הייתה הרשת אנרכיסטית וגילמה הבטחה להשטחת העולם, להסרת גבולות ומחסומים וליצירת הזדמנויות שוות לכל בני האדם. אבל בין החזון הראשוני למקום שבו אנחנו נמצאים היום הפער אדיר:  בסופו של דבר, הרשת נשלטת על ידי קומץ של תאגידי ענק, הבונים פרופילים שלנו כדי לנבא בהצלחה רבה איזה מהאפשרויות שיציעו לנו נבחר. לדעת ערן וגנר, יזם סדרתי ומשקיע הון סיכון מצליח, הזהויות התפתחו על חשבון הפרטיות באופן טבעי, כדי למנוע סכיזופרניה המונית. אם בשנים הראשונות היה ברשת מקום לאנונימיות, הופעתן של הרשתות החברתיות גרמה להתמעטות משחקי הזהויות ותופעת ה"עצמי" הפושט ולובש צורה. אלה הוחלפו בחשיפת הזהות האמתית. במצב זה, ההבדל בין המייצג למיוצג מתבטל וכמעט אין פער בין ה׳עצמי׳ בעולמנו הווירטואלי לזה הפיזי.

מקובל לראות בתאגידי המידע אחראים למצב, מעין ׳אח גדול׳, האוסף עלינו מידע ויודע עלינו הכול. בעזרת כלים סוציולוגיים, אציע התבוננות אחרת שלפיה אנחנו בחרנו לשעתק את הקיים, או לצמצם את הבחירות שלנו לרשימה מצומצמת ולא להיפתח לאינסוף האפשרויות הקיימות ברשת. התאגידים רק הגיבו לדרישות השוק והתאימו את עצמם לבחירות שלנו – הגולשים הם שהעדיפו את היישומים שילמדו אותם על פני יישומים ׳חלולים׳, שלא לומדים עליהם דבר. מה גרם לנכונות הזו לוותר על חופש הבחירה?

תיירים, מגדל אייפל

תיירים למרגלות מגדל אייפל. תצלום: אליוט מור

חברת הסיכון

תמורה חברתית ראשונה שיכולה לענות על השאלה המסקרנת הזו, היא השינוי התודעתי לגבי תפישת קיומנו, או האפשרות לחדלוננו הפרטי והקולקטיבי בכל רגע ורגע. בספרו ״חברת הסיכון״ שראה אור בשנת 1986, מסביר הסוציולוג אולריך בק כי לחיות בעולמנו הנוכחי משמעו לחיות בסביבה משתנה ובעולם של סיכונים, בחברה אותה הוא מגדיר כ״חברת סיכון״. בחברה זו, לגורל ולייעוד אין יותר תפקיד, והמערכת החברתית מאופיינת באי-וודאות ובחישובים של סיכוי-סיכון בכל תחומי החיים. כך, אנשים מחשבים את סיכוייהם להיות מעורבים בתאונת דרכים, לקבל שבץ מוחי לפני גיל 44, להתחתן לפני גיל שלושים, להתגרש אחרי גיל ארבעים, ואולי גם להיות חלק מהשמדה טוטלית של המין האנושי כתוצאה מאסון קולוסאלי שנביא על עצמנו. צורת חשיבה זאת לא הייתה קיימת לפני מלחמת העולם השנייה, לפני השואה והטלת פצצת האטום על הירושימה, שאחריהם האנושות החלה להכיר באפשרות שמה שהיה לא בהכרח הוא שיהיה, ושהעובדה שהשמש זרחה אתמול אין משמעה שהיא בהכרח תזרח גם מחר. ביטוי לשינוי זה ניתן היה למצוא בסרטים של עידן המלחמה הקרה, בהם הופיע בכל פעם מטורף אחר בעל נשק להשמדה המונית, שאיים על כל העולם עד שנוצח על-ידי ג'יימס בונד. המודעות לסכנת 'סוף העולם' הייתה שינוי תודעתי משמעותי אבל לא יחיד.

מלחמת העולם השנייה תרמה לשינוי תודעתי נוסף, שבא לידי ביטוי בהתייחסות ביקורתית וספקנית לרעיון הקִדמה, למודרנה, שגילמה הבטחה לעולם טוב יותר בעזרת מדע וטכנולוגיה (כזכור, אלו הביאו איתם גם את ׳תורת הגזע׳ את פצצות האטום ואסונות אקולוגים ברחבי תבל). עם שברו של החלום צמחו להם הרעיונות הפוסט מודרניים, צורת חשיבה שאיבדה את הוודאות והתקווה לעולם טוב יותר, שאפיינו את העידן המודרני. הכול הפך יחסי, תלוי הקשר, נזיל, משתנה, הגדרת הטוב והרע הוטלה בספק, הפעילות התבונית, החשיבה, התודעה וה"אמת" הפכו לכזבים תודעתיים של יצורי אנוש, המובילים לחשדנות, התפרקות ואכזבה. השיטה המדעית שהייתה ממאפייני התקופה המודרנית הפכה לעניין יחסי, כדברי ניטשה (שמקובל לראותו כאבי הפוסטמודרניזם): ״עובדות אינן בנמצא, כי אם פירושים בלבד״.  כך התפתח הרעיון שכל אירוע נתון לאינספור פרשנויות שונות ומנוגדות, התלויות בנסיבות, בזמן, ובנקודת מבטו של המתבונן. כל אלו הובילו למצב שבו, בעידן הנוכחי, קשה יותר ויותר לחיות במצב של ״טייס אוטומטי״, וכל ניסיון לשמר סגנון חיים הוא מורכב- בלי קשר לפעולות שאנחנו נוקטים.

לקושי של חיים במצב של ערפול נוסף גם הקושי לבחור ולקבל החלטות בחברת השפע. על-פי בארי שוורץ, סוציולוג אמריקאי ומחבר הספר ״פרדוקס הבחירה – למה יותר זה פחות״ שראה אור ב 2004, מגוון אפשרויות הבחירה העומדות בפנינו אמור היה לגרום לנו לאושר, אבל למעשה, עודף זה של אפשרויות מתברר כגורם שמאמלל אותנו. שוורץ תוהה אם ייתכן כי חופש הבחירה, הנובע מהמכלול העצום של היצע בעולם הניאו-צרכני של ימינו, הפך לנטל. למה אי אפשר ללכת לסופרמרקט ולבחור שמפו אחד מתוך היצע של שלושה עד חמישה סוגים, למה לבחור מתוך חמישים סוגים שונים?  על-פי אילו קריטריונים אמורה הבחירה הזו להתבצע? אולי הצורך לבחור מקרב אפשרויות רבות כל-כך גורמת בסופו של דבר למועקה ואינה תורמת למידת האושר שלנו?

אנחנו חיים בתקופה משמעותית בהתפתחות המין האנושי. קצב השינוי בעידן הנוכחי לא דומה לעידנים קודמים. אנחנו חיים בעידן שבו הגידול במספר האנשים בעולם הוא אקספוננציאלי, זהו עידן הצופן בתוכו הזדמנויות רבות לצד סיכון קיומי טוטלי. לא רק מהפכת המידע תורמת לשינוי, אלא גם תמורות במבנים החברתיים, תהליכים גלובליים, שינויי אקלים וגלי הגירה שלא היו מוכרים בשום עידן בהיסטוריה של המין האנושי. רק השנה, למעלה מ-60 מיליון בני אדם, כמחציתם ילדים, הפכו לפליטים שברחו מבתיהם לאחר שאלו הפכו לאזורי מלחמה, וזהו המספר הגבוה ביותר מאז סיומה של מלחמת העולם השנייה. אנחנו חיים בעידן שבו החיים מתקיימים בצל איום קיומי טוטלי מנשק להשמדה המונית, התחממות גלובלית ומלחמות תרבות המאיימות על הסדר החברתי. איומים קולוסליים אלו נוכחים בחיינו מאז מלחמת העולם השנייה, השואה, הירושימה, המלחמה הקרה, אסון צ’רנוביל או מגפה שפורצת אי שם בעולם ומיד מאיימת על כולנו. כך למשל, נגיף הזיקה התגלה לאחרונה בברזיל וממדי התפשטותו הובילו את ארגון הבריאות העולמי להכריז, בתוך פחות מחודש ממועד הגילוי שלו בדרום אמריקה, על מצב חירום כלל עולמי, מה שעורר ברבים מאתנו חרדה קיומית, למרות הידיעה כי האירוע מתרחש אלפי קילומטרים מאתנו. תחושת האיום נוכחת, משום שעם השינוי מחלחלת גם ההבנה כי אלפי קילומטרים הם חסרי משמעות בעולמנו הגלובלי, וכי מספיקים שני חולים שיעלו על מטוס כדי להביא את המגפה גם אלינו. זאת חשיבה חדשה בחיינו ותודות לערוצי החדשות היא גם נוכחת על בסיס יומיומי בסלון ביתנו. אפשרות הקיום ב'mode' של ׳טייס אוטומוטי׳ הופכת פחות ופחות רלוונטית, ואנחנו נדרשים להיות דרוכים ולהתאים את עצמו למציאות המשתנה כל הזמן.

מבחר סבונים לשיער

מבחר סבוני שיער בחנות באירופה. תצלום: Papieren Geluk

ומי אחראי?

היחס בין פרט וחברה, או בין פעולה ומבנה חברתי, הוא סוגיה מרכזית בתיאוריה החברתית. התיאורטיקנים של תיאוריות המבנה (הסטרוקטורליסטים) מדגישים את המבנה החברתי כמאלץ את הפרט לפעול בכיוון מסוים, אם באמצעות התרבות, מערכת הערכים או המוסכמות החברתיות, ואם באמצעות מערכות כוח ואינטרסים קבוצתיים. במדעי החברה המונח ׳סוכנות׳, או ׳סוכנות אישית׳  (agency) מתייחס ליכולת של היחיד לנהוג באופן עצמאי ולהחליט החלטות. בניגוד לסוכנות האישית פועלים "מבנים" – גורמים המשפיעים על הבחירה חופשית, כולל דת, מעמד, מגדר, משפחה, מוצא, ועוד. הגבלות על סוכנות יכולות להיות חיצוניות או טבועות מחשבתית במוחו של המשתמש הבודד. הסוציולוג אנתוני גידנס מציע שלא להסתכל על מתח זה כעל מתח הנובע משתי נקודות מבט שונות, אלא לבחון את שתיהן יחד. לפיו, פעילות בני האדם יוצרת את המבנה החברתי, אך בו זמנית המבנה החברתי שהם יוצרים מגביל את הפעילות שלהם ומאפשר להם לפעול רק במסגרתו. כך, פעולת היחיד מעוצבת על ידי המבנה, אבל המבנה הוא תוצאה של הפעולה.

כדי להסביר את המתאם המתקיים באופן שוטף בין הפרט למבנים החברתיים, ואת האופן שבו המבנים החברתיים מגולמים בפרט, פיתח הסוציולוג פייר בורדייה את המושג ״הביטוס״, שהוא למעשה מנגנון ההמרה מן המבנים להתנהגויות הקונקרטיות של הפרט, והוא מציין סכמות פעולה ותפישה, שבאמצעותן קולט הפרט את העולם בתודעתו ומתמודד אתו. על-פי בורדייה, ההביטוס נרכש במהלך החיים באופן אינסטינקטיבי, ומתגלה ביחיד כנטיות מתמשכות וארוכות טווח בפעולותיו היומיומיות. הסוציולוגית התרבותית אן סווידלר המשילה את רעיון  ההביטוס ל׳ארגז כלים׳ של הרגלים, מיומנויות, כישורים וסגנונות, שמתוכו מַבנים בני אדם אסטרטגיות פעולה ותפישה. סווידלר מסבירה, שגם אם יש לנו חופש פעולה, הוא מוגבל על-ידי ׳הארגז׳ המעמיד לרשותנו את מגוון האפשרויות שמתוכו אנו יכולים לבחור ואנחנו חוזרים ובוחרים את המוכר והידוע. ומהו אותו ׳מוכר וידוע׳? על פי האנתרופולוגית מרי דאגלס, בני האדם משתוקקים לסדר ומתקשים לשאת ערפול, במיוחד לגבי קטגוריות בסיסיות. לדבריה, אם יש תופעה המשותפת לכלל התרבויות זהו הצורך לקטלג ולמיין את המציאות על ידי הצבה של גבולות סמליים. ההיברידיות של ׳גם וגם׳ המאפיינת את העידן הנוכחי, מקשה על היכולת להגדיר תופעות באופן מובהק, ויוצרת עולם המתאפיין בחוסר ודאות ובעתיד מעורפל. מכל אלו עולה כי בחרדה המאפיינת את ׳חברת הסיכון׳ ואת החשיבה הפוסט-מודרנית, אנו מתקשים לעצב את עולמנו ולהשליט בו סדר: הכול משתנה ללא הרף, המציאות מלאה בסתירות ובתופעות היברידיות שאינן ניתנות לקטלוג מסודר. במצב זה עולה הצורך בוודאות כלשהי, בצמצום אפשרויות הבחירה האינסופיות. ואז מגיעה ״מהפכת המידע״ ועושה זאת עבורנו.

כדי לעזור לנו לקבל את ההחלטה המתאימה לנו, בונים תאגידי המידע פרופיל מעמיק של הגולשים ברשת, וזה מסייע להם  לנבא טוב יותר מה המשתמשים מחפשים, אילו מוצרים יעדיפו, על איזו מודעת פרסומות יקליקו, איזה מידע יכול להיחשב גילוי. על מנת שמנועי המלצות אלו יהיו אפקטיביים, יש צורך באיסוף מידע ממספר אדיר של משתמשים וכך קורה שמתוך פעולתנו להצגה העצמית שלנו ברשת אנחנו שותפים ב״הטבעה״, או בייצור מחדש של ה'הביטוס' או בשימוש ב׳ארגז הכלים׳ שלנו. הפעם אנחנו עושים זאת ברשת שהחיבור אליה כבר אינו מוגבל למקום מסוים.  שירותים מוטי-מקום (Location-based services)  מציעים לנו הצעות בזמן אמת, המשכללות כמות אדירה של נתונים ההופכים את חיינו לנוחים יותר, יעילים יותר  – אך גם מאפשרים לאותן מערכות ללמוד עלינו ועל הרגלינו יותר מבעבר. לכל זה יש מחיר, שאינו מתבטא רק באובדן הפרטיות, כפי שמוקבל לחשוב, אלא בקושי לפרוץ את גבולות חומת ההביטוס, בעודנו מוסיפים לה עוד ועוד לבנים בכל פעולה שאנחנו עושים ברשת.

למעשה, כל חיפוש בגוגל, כל לייק, כל ׳אהבתי׳, כל טופס שאנחנו ממלאים, מסווג אותנו באשכולות (Clusters) מתוחכמים המגביהים את חומות ההביטוס שלנו. אם ה'הביטוס', כפי שטענו בורדייה וסווידלר, הוא ארגז כלים מוגבל, שניטע בנו בילדותנו או בבגרותנו על-ידי המעמד החברתי לו אנו שייכים, הרי בעידן הנוכחי אותו רעיון מופשט לובש צורה בדמות אותם אשכולות ב׳ענן׳ שאליהם אנו מסווגים, ואשר בהם נמצאים יחד אתנו 'אנשים כמונו', החולקים אותם שנות השכלה, רקע מקצועי, גיל, רמת הכנסה וכו'. אלגוריתמים מתוחכמים מתבססים על אוספי נתונים אלו, ויוצרים עבורנו המלצות להתנהגויות קונקרטיות מן המבנים שיצרנו.

רכב מיפוי של גוגל ברחוב בצרפת

רכב מיפוי של גוגל ברחוב בצרפת. תצלום: סטיפן ריס

כמונו:

אם נחזור לדיון על מבנה חברתי מול חופש פעולה, תובנה זו יכולה לסייע גם בניסיון לפענח את יחסם של מאות מיליונים לרשת האינטרנט ולהיפך: פעולתם של הפרטים מעצבת את הרשת, וזו בתורה מעצבת את חייהם, בעודם מאפשרים לה לעשות כן. זהו תהליך דיאלקטי, בו אנשים מייצרים את המבנה שמייצר אותם, כך שגם הם וגם הרשת נמצאים בהתהוות מתמדת, תוך קיום תהליך מתמשך של השפעה הדדית.

מצב זה, שבו במקום לשאוב את המידע שלהם משלוש או ארבע תחנות טלוויזיה המשדרות מהדורות חדשות דומות למדי אנשים מעצבים את הסיפור שלהם על סמך קטעי מידע שחבריהם המליצו עליהם בפייסבוק או ברשתות אחרות, הופך את היכולת להסכים על נרטיב כלשהו – מקומי, לאומי או גלובאלי – לפחות ופחות אפשרית. כשאנשים קוראים רק מאמרים שמצאו חן בעיני הדומים להם, היכולת להגיע לקונצנזוס כלשהו נשחקת והולכת. את התוצאות ניתן לראות בפילוג החריף בחברה האמריקאית בין קלינטון לטראמפ, אשר כאילו חיים בשתי מדינות שונות: בעוד שבמדינתו של טראמפ הכלכלה מתדרדרת, במדינה של קלינטון היא מתאוששת; בעוד שבמדינת קלינטון תכנית הבריאות של אובמה היא הצלחה, במדינת טראמפ היא קטסטרופה. זוהי רק דוגמה אחת לחוסר היכולת להסכים אפילו על העובדות – ומשאל העם על הברקזיט בבריטניה, חילוקי הדעות על הסכסוך בארץ או הנרטיבים השונים על המלחמה בסוריה וסיבותיה, כפי שהם מופיעים במערב מחד ובעולם הערבי מאידך, הן דוגמאות נוספות לאותו מצב, בו הרשתות 'כולאות' כל קהילה בסיפור המתאים לה, ובמקום לקדם דיאלוג והבנה הן מקדמות הסתגרות ועוינות כלפי ה'אחר', שלא לומר שנאה.

המשמעות היא, כי במקום שחופש הפעולה וראיית השונה תתרחב באמצעות הרשת, היא דווקא מצטמצמת והולכת, 'בזכותם' של האלגוריתמים המביאים לנו מה שממילא נוח לנו לקרוא ולהסכים עמו. היכולת להתעלם ממה שאינו מתאים התפתחה גם היא - אם בכל זאת חמקה לה מחשבה ל׳פיד׳ שלי, שאיננה מתיישבת עם ׳ההביטוס׳ שלי, מספיקה לחיצה על כפתור unfriend כדי למנוע חשיפה חוזרת לרעיונות שאינם נראים לי.

רשת האינטרנט, שאת השפעתה מוקדם לנבא, אבל נראה כי היא עומדת בשורה אחת עם המצאת הגלגל והחשמל, היא תוצר חברתי שנוצר ביחסים דיאלקטיים בין הטכנולוגיה לבין שלושה וחצי מיליארד משתמשיה. במילים אחרות, אנחנו אלו שבחרו לעצב את הרשת ככזאת המשמרת את המבנים החברתיים והגבולות הקיימים, אנחנו הם המאפשרים לה לצמצם את חופש הבחירה שלנו בעזרת מגוון רחב של יישומים ומנועי המלצות, העוזרים לנו להתמודד עם החלטות בעולם של אי-ודאות, של מציאות נזילה, של חרדה קיומית אישית וגלובלית. ייתכן כי המפגש של מהפכת המידע עם הפוסט מודרניות ואובדן הוודאות המאפיין את חברת הסיכון מוביל אותנו לבחור באותם יישומים שיכולים לעזור לנו להשליט קצת סדר במציאות הנזילה שבה אנחנו חיים, לבחור ביישומים שעוזרים לנו לקבל החלטות. המחיר של אבדן חופש הבחירה, אבדן הפרטיות ושעתוק של המבנים הקיימים לרשת, תוך שמירה על הפרקטיקות הנרטיביות המוכרות, הוא בחירה שאחרי הכול מתאימה לנו יותר מאשר האלטרנטיבה הדורשת ליצור עולם חדש, אומנם חסר גבולות אבל עמוס אי-ודאות.

דן רולס הוא יזם בתחומי האינטרנט והחברה, ותלמיד מחקר לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת חיפה

 

תצלום ראשי: מתוך "Pursuit  of Light", תצלום: NASA Goddard Space Flight

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי דן רולס.

תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

17 תגובות על למה ויתרנו על חופש הבחירה?

06
דניאל

אהבתי! ההסבר למה אנחנו משתעתקים את עולמנו המוכר והידוע לרשת מדבר עם הרעיונות של גיידנס שזהו תהליך דיאלקטי.

08
אבי

הסבר מענין על המציאות בה אנו חיים
הבנת הכוחות והתהליכים החברתים מרחיבים את הדיון מיחסי הפרט והאינטרנט - מעניין מאוד. דן, מה לדעתך יהיה השלב הבא?

09
גיל שרמייסטר

תודה דני. מאמר מצוין. ויתור על חופש הבחירה דומה לקבלה מרצון של עול העבדות (סה"כ זה מאוד נוח. אפילו התורה מתייחסת לזה).
דיוגנס אמר שהאומנות בלהיות עבד היא לדעת לשלוט באדון.
כנראה שאנחנו עדיין בתהליך אבולוציוני של לימוד האומנות הזאת...

10
צהלה

הבחירה החופשית לעולם נתונה ביד האדם הפרטי. משום כך ראוי להתנהל כעבד בתודעה הפנימית. המלך הזוכר שהוא עבד הוא המאסטר . בינתיים יש רק אחד ללמוד ממנו. מאידך, אפשר לבחור להיות שופט, נביא כהן או אספסוף.

11
ז. האמיתי

עיתוי פרסום המאמר לכשעצמו אינו מקרי. עולמות התוכן המשעבדים אותנו אליהם וממכרים את ילדינו בנזיד עדשים , כאן בכדי להישאר , כאשר הרשת היא כלי שרת. אנו מבשלים עצמנו לדעת כאותה הקרפדה במים רותחים , ונקודת האל חזור התרחשה מתישהו בעשור האחרון.
ברצוני להצביע על גורמי השעבוד מרצון - אסון התאומים , האיחוד האירופאי והופעת הסמארטפון , אלו הובילו לאובדן זהות , הפחד מהאחר והאישור בדיעבד לאובדן הפרטיות.

12
יעקב

כהרגלך, אתה גדוש ביצירה ועשיר במקורות. נעים היה לקרוא אותך ולהנהן בכאב עמוק על נגיעותיך.

ראש דבריך עורר בי את ספרו האחרון של נוח הררי. איך נעשינו עבדים למכונה.

וסוף דבריך בעניין אשליית האינטרנט הזכירו לי תפיסה ששמעתי בעבר מצבי לניר (חברת פרקסיס).

מקווה שמאמרך יפתח ראשים, לבבות ויפעיל רצונות בוחרים....

    13
    דני

    יעקב היקר, כאן דני, ולפי העברית אני יכול לנחש שמדובר במורי לקריאת הטקטס המקראי... תודה רבה על הניתוח והרחבת האופקים, הלכתי ללמוד על צבי לניר, ללא ספק עולמו מרתק.

15
מורן

תענוג לקרוא את זה. הרבה כבר נאמר על רצון חופשי ובחירה כך שקשה לחדש, ולכן זה כיף לקרוא מאמר שמוסיף לנושא זווית מקורית ומעניינת בצורה ברורה ונגישה.