אלכסון קלאסיק למה חפים מפשע מודים באשמה?

זה לכאורה פשוט: אם אתם לא אשמים, בית המשפט יזכה אתכם. אבל המצאה אמריקאית בשם ״עיסקת טיעון״ הובילה את מערכת המשפט שלה למציאות אחרת, שבה יעילות חשובה יותר מצדק
X זמן קריאה משוער: 18 דקות

מערכת המשפט הפלילית של ארצות הברית כלל אינה דומה כיום למה שראו האבות המייסדים בעיני רוחם, למה שמוצג בקולנוע ובטלוויזיה, או למה שהאמריקאי הממוצע מצייר בדמיונו. בעיני האבות המייסדים, הרכיב החיוני של המערכת היה משפט בפני חבר מושבעים, שמשמש לא רק כמנגנון לגילוי האמת ולהשגת הוגנות, אלא גם כמגן מפני רודנות. כפי שאמר תומס ג'פרסון: "[משפט בפני חבר מושבעים] הוא מבחינתי העוגן היחיד שהאדם הגה מעודו, אשר מסוגל לחייב את הממשלה לעמוד בעקרונות חוקתהּ."

התיקון השישי מבטיח ש"בכל תביעה פלילית תהיה לנאשם הזכות למשפט מהיר ופומבי בפני חבר מושבעים חסר פניות." החוקה מבטיחה גם שבמשפט עצמו יעמוד לרשות הנאשם עורך דין שיוכל להתעמת עם מאשימיו, לערוך חקירות נגד ולהציג ראיות בשמו. הוא יורשע רק אם חבר מושבעים חסר פניות יחליט פה אחד שהוא אשם מעבר לכל ספק סביר, ויציין זאת, באופן פומבי, בפסק הדין. הדרמה שהיא חלק בלתי נפרד מערבויות אלה מוצגת דרך קבע בסרטים ובתכניות טלוויזיה כקרב סוער המתנהל בפומבי בפני שופט וחבר מושבעים. אך זה אינו אלא תעתוע. במציאות, מערכת המשפט הפלילית בארה"ב היא כמעט אך ורק מערכת של עיסקאות טיעון הנחתמות בדלתיים סגורות וללא פיקוח משפטי. התוצאה תלויה במידה רבה בתובע.

בשנת 2013, שנה שבמהלכה בוטלו שמונה אחוזים מכלל התביעות הפליליות הפדרליות (בעקבות טעות שבעובדה או טעות שבחוק, או כי הנאשם החליט לשתף פעולה), הסתיימו יותר מ-97 אחוז משאר התביעות בהסדרי טיעון, ופחות משלושה אחוזים מהן הגיעו למשפט. גזרי הדין נקבעו בעיקר על-ידי אותן עיסקאות טיעון. אמנם אין לנו גישה לסטטיסטיקות מקבילות מכל חמישים המדינות, אך ברור שברובן, אם לא בכולן, נחתמות עיסקאות טיעון לפחות ב-95 אחוז מתיקי הפשע שאינם מבוטלים. ושוב, עיסקאות הטיעון אחראיות בדרך כלל גם לגזרי הדין, לעתים מתוקף החוק ולעתים מכוח ההרגל. יתרה מזו, גם במערכות המשפט של המדינות השונות וגם במערכת המשפט הפדרלית, הכוח לקבוע את תנאי עיסקת הטיעון נמצא בפועל בידי התובע. לסנגור אין השפעה רבה על העניין, ולשופט אף פחות.

אחרי מלחמת האזרחים בארה״ב, שיעורי הפשיעה עלו משמעותית והיה צורך למצוא דרך לסגור תיקים בלי להטיל עומס בלתי אפשרי על מערכת המשפט הפלילית. עיסקאות הטיעון היו הפתרון

לא כך היה תמיד. בערך עד סוף מלחמת האזרחים בארה״ב היו עיסקאות טיעון נדירות מאוד. נאשם פלילי היה עומד למשפט או מודה באשמה. אם הנאשם הורשע, היה השופט האחראי העיקרי לקביעת גזר הדין; ועל החלטה זו, שהתקבלה ללא השפעה רבה של הצדדים המשתתפים במשפט, כמעט ולא הוגשו ערעורים. לאחר מלחמת האזרחים החלו הדברים להשתנות: שיעורי הפשיעה עלו משמעותית בגלל השיבושים והטלטלות שגרמה המלחמה ובעקבות העלייה בשיעורי ההגירה, והיה צורך למצוא דרך לסגור תיקים בלי להטיל עומס בלתי אפשרי על מערכת המשפט הפלילית. עיסקאות הטיעון היו הפתרון: הנאשמים הודו באישום קל יותר בתמורה לביטול אישומים חמורים. כך הם הפחיתו את תקופת מאסרם, והתביעה יכלה לסגור תיק בלי להעמיס משפטים נוספים על מערכת המשפט.

השימוש בהסדרי טיעון מעולם לא השתרש במדינות אחרות, שבהן הם נתפסים כמין עסקה עם השטן המאפשרת לאשמים לחמוק מנחת זרועו המלאה של החוק. אבל בארצות הברית הפכו עיסקאות הטיעון לנוהג מקובל. ובעוד שבית המשפט העליון הסתייג בתחילה ממערכת עיסקאות הטיעון, הוא קיבל אותה בסופו של דבר כמכשיר של מו"מ חוזי בין סוכנים עצמאיים (התובע וסנגורו של הנאשם), שמסייע לפעולתה של המערכת המשפטית. גם אקדמאים, שהוטרדו מצמצום תפקידם של השופטים, למדו לראות בהסדרי הטיעון מערכת הדומה במידת מה למשטר רגולטורי.

וכך צברו עיסקאות הטיעון תאוצה, ובשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה הם היו אחראים לסגירת יותר מ-80 אחוז מהתיקים הפליליים. בכל זאת, נראה שמספיק תיקים המשיכו להגיע למשפט, ונותר מספיק כוח בידי הסנגורים והשופטים כדי לשמור על אמינות המערכת – כלומר נאשם חף מפשע עדיין היה יכול לבחור לעמוד למשפט בלי לפחד שבכך הוא מסתכן בתקופת מאסר ארוכה ביותר המוכתבת בפועל על-ידי התובע. כל זה השתנה בשנות ה-70 וה-80, וגם הפעם הייתה העלייה בשיעורי הפשיעה אחראית לשינוי.

מידי השופטים לידי התובעים

שנות ה-50 היו תקופה של שיעורי פשיעה נמוכים בארצות הברית, אבל אלה התחילו לעלות משמעותית בשנות ה-60; ובשנות ה-80 הגיעה הפשיעה החמורה, שחלק גדול ממנה היה קשור לסמים, לתדירות שלא נראתה בארצות הברית מזה עשרות שנים. לכן הרשות המחוקקת הפדרלית והרשויות המחוקקות של המדינות הגדילו משמעותית את העונשים על עבירות פליליות. בניו יורק, למשל, "חוקי רוקפלר" שנחקקו ב-1973 קבעו גזר דין מינימלי של חמש עשרה שנות מאסר על מכירה של יותר מחמישים גרם של הרואין, קוקאין או מריחואנה (או על אחזקה של כמות כפולה). ומכיוון שלשופטים רבים היה דימוי רך מדי, גזרי הדין החדשים האלה הוגדרו לעתים קרובות כמחייבים, ובשלושים ושבע המדינות שבהן שופטים מונו בבחירות הובסו שופטים "רחמנים" רבים ובמקומם נבחרו שופטים הנוהגים בפשע ביד קשה.

ברמה הפדרלית כפה הקונגרס גזרי דין מינימליים על עבירות סמים, נשק, פורנוגרפיה של ילדים ועבירות רבות אחרות. לעתים נוסף על כך גם חיוב בצבירת עונשים. לדוגמה, החוקים הפדרליים קובעים עונש מינימלי של עשר שנות מאסר (ועונש מקסימלי של מאסר עולם) על השתתפות בהפצת חמישה קילוגרמים של קוקאין ומעלה. אבל אם יש גם שימוש בנשק, הנאשם – גם אם מילא תפקיד מינורי בעניין – חייב לקבל חמש עשרה שנות מאסר לפחות, כלומר עשר שנים על הסמים וחמש שנים על הנשק. ואם שני כלי נשק מעורבים, המינימום עולה לארבעים שנה: עשר על הסמים, חמש על כלי הנשק הראשון ועשרים וחמש שנה על כלי הנשק השני. כל העונשים האלה הם עונשי חובה, ולשופט אין יכולת להפחיתם.

ב-1984 החליט הקונגרס, בתמיכת הדמוקרטים והרפובליקאים כאחד, להוסיף לעונשי החובה המינימליים גם משטר של הנחיות לגזרי דין שנועד למנוע פערי ענישה "אי רציונליים." מכיוון שההנחיות האלה (שהוחלו גם במדינות רבות) לא היו דרקוניות ומחייבות כמו גזרי הדין המינימליים, ומכיוון שהן הותירו לשופטים מקום מוגבל לשיקול דעת, היה קשה לראות בתחילה עד כמה גדולה תרומתן להעברת השליטה בגזרי הדין מידי השופטים לידי התובעים.

ברוב התיקים הפליליים, סנגור פוגש את מרשו רק כשהוא נעצר, או זמן קצר לאחר מכן, ולכן בתחילת התהליך הוא נמצא בעמדת נחיתות גדולה מול התובע מבחינת המידע הזמין לו

אך מה שכן התברר במהרה הוא שההנחיות האלה, יחד עם גזרי הדין המינימליים, מכחידות כמעט לחלוטין את משפטי המושבעים בתיקים פליליים פדרליים. בעוד שב-1980 עמדו תשעה עשר אחוז מכלל הנאשמים הפדרליים למשפט, עד שנת 2000 צנח הנתון הזה לשישה אחוזים, ומאז 2010 הוא עומד על שלושה אחוזים בלבד. הסיבה לכך היא שמשטר ההנחיות, בדומה לגזרי הדין המינימליים, מעניק לתובעים כלי נשק שבעזרתו הם יכולים לכפות על הנאשמים עיסקאות טיעון. ברוב התיקים הפליליים סנגור פוגש את מרשו רק כשהוא נעצר, או זמן קצר לאחר מכן, ולכן בתחילת התהליך הוא נמצא בעמדת נחיתות גדולה מול התובע מבחינת המידע הזמין לו. ואם נקבעים דמי ערבות גבוהים שלא מאפשרים למרשו להשתחרר, כפי שקורה לעתים קרובות למרות האיסור החוקתי על "דמי ערבות מופרזים", הסנגור מקבל רק הזדמנויות מעטות - במסגרת שעות הביקור המוגבלות ותחת מגבלות נוקשות אחרות שרוב בתי הכלא מחילים - לראיין את מרשו ולשמוע את הגרסה שלו.

התובע, לעומתו, מקבל בדרך כלל דו"ח משטרתי מלא, כולל ראיונות עם עדים וראיות אחרות, וזמן קצר לאחר מכן גם את העדויות שנמסרו לחבר המושבעים הגדול 1, את הדו"חות הפורנזיים ואת חקירות ההמשך. אמנם חלק גדול מהדו"חות האלה עלולים להיות חד-צדדיים ובלתי מדויקים – הדו"ח האחרון של האקדמיה הלאומית למדעים בנושא חוסר אמינותו של זיהוי על-ידי עדי ראייה ממחיש היטב את הסכנה הטמונה כאן – ובכל זאת הם מעניקים לתובע יתרון אדיר על הסנגור ואף מקנים לו ביטחון רב, ואולי מופרז, בחוזק טיעוניו נגד הנאשם. אלה התנאים המובילים לפגישה בין הסנגור המקופח לתובע מלא הביטחון. בפגישה זו, המתרחשת ברוב המקרים כמה ימים לאחר המעצר, התובע מבהיר לעמיתו שאם התיק לא ייסגר בהקדם בהסדר טיעון, הוא מתכוון להגיש נגד הנאשם כתב אישום שיכלול את העבירות החמורות ביותר שהוא יכול להוכיח. ואמנם עד סוף השנה שעברה דרשה שרשרת של תובעים כלליים מהתובעים הפדרליים להגיש נגד הנאשמים כתבי אישום באישומים החמורים ביותר שאפשר להוכיח – אלא אם הנאשם מוכן לחתום על עיסקת טיעון. לעומת זאת, אם הנאשם רוצה להודות באשמה, יציע לו התובע כתב אישום קל הרבה יותר – אבל רק אם ההסדר ייחתם בהקדם (דבר שיחסוך לתובע משאבים יקרי ערך). אחרת הוא יתבע את מלוא חומרת הדין, ואף על פי שלא ישלול סופית כל עיסקת טיעון, עיסקאות עתידיות יתייחסו לעבירות חמורות מאלה שהוצעו בתחילת התהליך.

במצב טיפוסי זה יש לתובע יתרון מכריע בכל ההיבטים. הוא יודע הרבה על התיק (וכפי שציינתי, סביר להניח שהוא גם בטוח בעצמו יותר מדי, מכיוון ששמע את גרסתו של צד אחד בלבד), בעוד שהסנגור יודע מעט מאוד. יתרה מזו, ההחלטה לתבוע את הנאשם נמצאת בידי התובע. בכל אזורי השיפוט האמריקאים ההחלטה הזו נתונה לשיקול דעתו של הבלעדי של התובע; ובנוסף, גם הוא וגם הסנגור יודעים שסביר להניח כי חבר המושבעים הגדול, שלרוב מקבל את המידע מצד אחד בלבד, יאשר את כתב האישום שהתובע ממליץ עליו.

אבל מה שבאמת מעניק לתובע יתרון מכריע היא העובדה שהוא – בגלל העונשים המינימליים המחויבים על פי חוק, הנחיות גזרי הדין (שרוב השופטים עדיין נוהגים לפיהן, אף על פי שהמערכת הפדרלית כבר אינה מחייבת זאת) ועצם יכולתו להחליט אילו כתבי אישום יוגשו – מכתיב בפועל את גזר הדין באופן שבו הוא מציג את העבירה. לדוגמה, התובע יכול להסכים עם סנגור בתביעת סמים פדרלית שאם יהיה עיסקת טיעון, הנאשם יצטרך להודות רק במכירה אישית של כמות קטנה יחסית של הרואין, שלא גוררת גזר דין מינימלי ולרוב מקבלים עליה פחות משנתיים מאסר; אבל אם הנאשם לא יודה באשמה, הוא יואשם בעבירת סיוע לסחר בסמים של כמה קילוגרמים של הרואין, אף על פי שהיה לו רק חלק קטן בה. כתב אישום זה יגרור גזר דין מינימלי של עשר שנות מאסר, ולפי משטר ההנחיות אף עשרים שנה ומעלה. במילים אחרות, התובע, ולא השופט, הוא זה שגוזר בפועל את הדין, אף על פי שלכאורה מדובר רק בהחלטה על העבירות שיופיעו בכתב האישום.

הסנגור מבין זאת היטב, ולכן הוא יודע שככל הנראה הדבר הטוב ביותר בשביל מרשו הוא לקבל עיסקת טיעון בשלב מוקדם, כשהתובע עדיין מוכן להסכים לעבירה קלה יחסית. ב-2012 היה גזר הדין הממוצע לנאשמים בעבירות סמים פדרליות שחתמו על עיסקת טיעון חמש שנים וארבעה חודשים, בעוד שגזר הדין הממוצע לנאשמים שעמדו למשפט היה שש עשרה שנה. למרות הלחץ להסכים להסדר הטיעון הראשון שמוצע לו, הסנגור השקול ינסה לשכנע את התובע לתת לו מעט זמן לבחון הגנות משפטיות ועובדתיות; אבל התובע, שלרוב סובל מעומס רב ומחסור בעובדים, עלול שלא להסכים. יתרה מזו, הסנגור לא יכול לסרב בפתאומיות להצעתו של התובע, כי לפי ההחלטות האחרונות של בית המשפט העליון הוא יואשם ב"סיוע משפטי בלתי יעיל" אם ידחה עיסקת טיעון כתרגיל מיקוח בלי לדבר על כך עם מרשו.

הסנגור גם מבין שאפילו אם הוא חושב שהסדר הטיעון המוצע אינו הוגן בהשוואה לאלה שהוצעו לנאשמים אחרים על-ידי תובעים שנמצאו בעמדות דומות, הוא לא יכול לעשות דבר בעניין. ערעורים לאחראי על התובע כמעט ולא מצליחים לעולם, מכיוון שאותו אחראי מרגיש מחויב לתמוך בעובדיו ומכיוון שהתובע מסוגל להציג את העובדות כך שהאחראי עליו יחשוב שהסדר הטיעון שהוצע מתקבל על הדעת. ולסנגור אין שום אפשרות לערער לצד ג' ניטרלי, לשופט, מכיוון שמלבד בכמה מדינות, אסור לבית המשפט להתערב בדיונים על עיסקת טיעון. בקיצור, הסנגור והנאשם נמצאים במלכוד.

אמנם יש כמה גרסאות למהלך עניינים זה, אך כולן מוכיחות את אותה נקודה בסיסית: כל הכוח נמצא בידיו של התובע. טענתו של בית המשפט העליון, כי עיסקת הטיעון היא הסדר חוזי הוגן ווולונטרי בין שני צדדים שווים יחסית, היא מיתוס מוחלט: עיסקת הטיעון קרובה יותר ל"חוזה אחיד" שבו צד אחד למעשה כופה את רצונו על האחר.

מבין 2.2 מיליון האמריקאים שנמצאים כעת בכלא – מספר מזעזע בפני עצמו – יותר משני מיליון הגיעו לשם בעקבות עיסקאות טיעון שהוכתבו על-ידי תובעים ממשלתיים, שכאמור מכתיבים בפועל גם את גזרי הדין

גם טענתם של אקדמאים מסוימים שהסדר הטיעון שווה ערך לתהליך רגולטורי איננה אלא מיתוס: כי מלבד חוסר האיזון בין הצדדים, אין תקנות כתובות המרסנות את השימוש של התובעים ביכולתם להגיש כתבי אישום, ואין תהליך משמעותי ומבוסס לערעור על מהלכיהם. התוצאה היא שמבין 2.2 מיליון האמריקאים שנמצאים כעת בכלא – מספר מזעזע בפני עצמו – יותר משני מיליון הגיעו לשם בעקבות עיסקאות טיעון שהוכתבו על-ידי תובעים ממשלתיים, שכאמור מכתיבים בפועל גם את גזרי הדין.

ישאל הציניקן: מה הבעיה עם זה? הרי שיעורי הפשיעה צנחו בעשרים השנה האחרונות לרמות שלא נראו מאז שנות ה-60, וקשה להתחמק מהמסקנה שמערכת המשפט הפלילית של ארה"ב אחראית לא מעט לצניחה הזו, בכך שהיא מעניקה לתובעים את הכוח לכפות על פושעים להסכים לתקופות מאסר ממושכות. רוב האמריקאים מרגישים הרבה יותר בטוחים משהרגישו לפני כמה עשרות שנים בלבד, והתחושה הזו תורמת משמעותית להנאתם מהחיים. למה שנתקטנן על העצמת כוחם של התובעים? הרי זו הסיבה לשינוי החיובי הזה. תשובה לטענות אלה אפשר למצוא אצל ג'פרסון, שאמר כי מערכת משפט פלילית המתנהלת בצורה חשאית ומונחית על-ידי הממשלה מעודדת ניצול לרעה ואף רודנות. לענייננו, אני רוצה לטעון שמערכת עיסקאות הטיעון הקיימת מעוררת את ההתנגדויות הבאות:

ראשית, היא חד-צדדית. מערכת המשפט הפלילית של ארה"ב מושתתת על התפיסה שלפני שאנו גוזלים מאדם את חירותו הוא זכאי למשפט הוגן, קרי הוא יאלץ את הממשלה להוכיח את אשמתו ויוכל להציג עובדות וטיעונים משלו. רק לאחר מכן יחליט חבר מושבעים אם הוא אשם בפשע, ובמידה שיימצא אשם יקבע שופט ניטרלי את גזר דינו. כפי שצוין, חוקת ארה"ב כוללת בתוכה אינספור ערבויות לגישה הוגנת זו, והן הוכנסו אליה בעקבות התנסויותיהם של האבות המייסדים במערכת המשפטית הקולוניאלית המוּטָה של הבריטים. האין זה נכון שמערכת עיסקאות הטיעון שהחליפה כעת את האידיאל החוקתי שלנו מוטה לא פחות?

שנית, ונקודה זו קשורה לקודמת, מערכת עיסקאות הטיעון המוכתבות על-ידי התובעים היא תוצר של דיונים חשאיים ברובם, המתרחשים בדלתיים סגורות במשרדו של התובע וכמעט שאינם נתונים לביקורת משום סוג, פנימית או מצד בית המשפט. מערכת חשאית שכזו מעודדת באופן בלתי נמנע תוצאות שרירותיות. ישנה אירוניה גדולה בכך שהאמצעים החקיקתיים שמטרתם הייתה לתקן את חוסר האחידות ואת השרירותיות שבגזרי הדין, מאפשרים לתובעים לחלוש על מערכת עיסקאות טיעון שהינה חשאית וחסרת כללים כל כך עד שאנחנו כלל לא יודעים אם היא עצמה שרירותית או לא.

מערכת עיסקאות הטיעון המוכתבות על-ידי התובעים יוצרת לחצים גדולים כל כך לקבל עיסקה עד שהיא אילצה, ככל הנראה, מספר רב של נאשמים להודות באשמה על פשעים שהם כלל לא ביצעו

שלישית, וזו אולי ההתנגדות החריפה ביותר, הלחצים המוכתבות על-ידי התובעים לקבל עיסקאות טיעון הם כה גדולים,  עד שנראה שהיא אילצה מספר רב של נאשמים להודות באשמה על פשעים שהם כלל לא ביצעו. לדוגמה, מתוך שלוש מאות אנשים בערך ש"פרויקט החפות" (Innocence Project) ועורכי הדין העובדים איתו הוכיחו שהם הורשעו שלא בצדק באונס או ברצח, לפחות תשעים, כלומר כשלושים אחוזים, הודו באשמה. לכאורה, הם עשו זאת כי למרות חפותם הם עמדו להיות מורשעים בעבירות שעונשן מוות ורצו להימנע מכך, גם במחיר של מאסר עולם. אבל מקרים נוספים, המתפרסמים בתדירות מטרידה, מעידים כי דחף השימור העצמי הזה פועל גם בעבירות שעונשן אינו מוות, ולפי מחקרים שנערכו לאחרונה מדובר בבעיה נפוצה. לדוגמה, ה- National Registry of Exonerations (פרויקט משותף של בתי הספר למשפטים של מישיגן ונורת'ווסטרן) מראה שמבין 1,428 מחיקות אשמה רשמיות שהתקבלו מאז 1989 בכל סוגי הפשעים, 151 (שוב, כעשרה אחוזים) מתייחסות להודאות כוזבות באשמה.

מהו רציונלי?

לא קשה לראות שהמצב הזה אינו תקין. ככלות הכול, הנאשם הטיפוסי בפשע מגיע מרקע קשה ומשאביו מוגבלים: לכן הוא מבין שגם אם הוא חף מפשע, סיכוייו להגן על עצמו ביעילות במשפט הם צנועים לכל היותר. אם עורך הדין שלו יצליח להשיג עיסקת טיעון שתפחית את זמן המאסר הצפוי, יהיה זה "רציונלי" מבחינתו להסכים לו. כל סנגור פלילי (אני הייתי גם תובע פדרלי וגם סנגור פלילי לפני שהתמניתי לשופט) פגש נאשמים שאמרו לו בתחילת הדרך שהם חפים מפשע, ואז, לאחר שנחשפו לראיות הממשלה, הודו באשמה. ברוב המקרים, הם אכן אשמים ושיקרו בתחילה לסנגור (למרות החיסיון שבין עורך דין למרשו, שנאשמים רבים לא מנצלים כי הם חשדנים אפילו כלפי עורכי הדין שבית המשפט ממנה להם). אבל לפעמים המצב הפוך, והנאשם משקר לעורך דינו דווקא כשהוא מודה באשמה, כדי למזער נזקים.

באופן תיאורטי, העמדת הפנים הזו אמורה להיחשף כשהנאשם חותם על עיסקת הטיעון, מכיוון שהשופט צריך לתחקר אותו לגבי העובדות הבסיסיות של הודאתו. אך בפועל רוב השופטים, השמחים מסיבותיהם שלהם להימנע ממשפט ארוך, ישקיעו רק מאמץ מינימלי בתחקור ויסתמכו בעיקר על הצהרתו של התובע (שלא נבחנה בחקירה נגדית) לגבי אותן עובדות. כאשר התובע והסנגור עצמם מבינים שההודאה מלאכותית, הם ינסחו יחד הצהרת אשמה שסוגרת בערמומיות את כל הפינות בלי לספק פרטים רבים. בית המשפט העליון, מצדו, אף אפשר לנאשמים (ב"טיעון אלפורד" מ-1970) להודות באשמה ובה בעת להמשיך לטעון לחפותם מבחינה עובדתית.

יתרה מזו, בעוד שהחלטתו של נאשם להודות באשמה בפשע שהוא לא ביצע נובעת מניתוח עלות-תועלת ציני אך "רציונלי", ישנן ראיות המעידות כי הלחץ הקיים במצב כזה עלול לשכנע נאשם להעריך את סיכוייו במשפט בצורה פחות-מרציונלית, וכך להודות באשמה לא רק בשעה שהוא חף מפשע, אלא גם כאשר ייתכן שחפותו תוכח במשפט. מחקרים מראים שנאשמים צעירים, לא אינטליגנטים או בעלי סלידה מסיכונים נוטים להודות באשמה גם כשהם חפים מפשע, רק מפני שהם לא עומדים בלחץ החקירה. אף על פי שהמחקר בנושא הודאות כוזבות באשמה אינו מתקדם באותה מידה, אפשר לשער שלחצים דומים, מידיים פחות אך ממושכים יותר, משפיעים על הנאשם כשנאמר לו, לרוב על-ידי סנגורו, שהתיק נגדו חזק, שסיכוייו לזיכוי נמוכים ושהוא צפוי לקבל גזר דין מינימלי של חמש או עשר שנות מאסר אם יורשע (ולפי הנחיות הענישה אולי אף הרבה יותר) – אבל שאם יפעל במהירות, הוא יוכל להשיג עיסקת טיעון על עבירה קלה יותר, שתפחית את זמן המאסר בשנים רבות.

עד כמה נפוצות הודאות באשמה של חפים מפשע? הקרימינולוגים המעטים שחקרו את התופעה עד כה מעריכים ששיעור המקרים האלה מבין הפושעים המורשעים הוא בין שניים לשמונה אחוזים. הטווח הרחב מראה שהנתונים אינם מושלמים; אבל נניח שהנתון נמוך מזה, אחוז אחד לכל היותר. כשזוכרים שיש 2.2 מיליון אמריקאים בבתי הכלא, ויותר משני מיליון נמצאים שם בעקבות עיסקאות טיעון, אנחנו מדברים על כ-20,000 איש ומעלה שמרצים עונש מאסר על פשעים שבהם הודו, אך למעשה לא ביצעו אותם.

מה אפשר לעשות בנידון? לו הייתה נכונות פוליטית, היינו יכולים לבטל את גזרי הדין המינימליים, לבטל את הנחיות גזרי הדין ולהפחית משמעותית את חומרת משטרי הענישה בארה"ב באופן כללי. אבל גם במהלך כהונתו השנייה של אובמה הצעדים הצנועים מאוד שננקטו על-ידי התובע הכללי אריק הולדר למיתון גזרי הדין נתקלו בהתנגדות חריפה, לעתים אף מתוך מחלקתו שלו. למשל, בעקבות תמיכתו הפומבית של התובע הכללי בהצעת חוק דו-מפלגתית שתפחית את גזרי הדין המינימליים בעבירות סמים מסוימות, שלחה התאחדות עוזרי התובעים הפדרליים "מכתב פתוח" המביע התנגדות. על מכתב נוסף המגנה את הצעת החוק חתמו שני תובעים כלליים לשעבר, שלושה ראשים לשעבר של המנהל לאכיפת חוקי הסמים ושמונה עשר תובעים פדרליים לשעבר.

חיבתם של האמריקאים לשיפוטים מוסריים ידועה לשמצה, וייתכן שהם משקפים בכך את מקורותיה הדתיים של ארצות הברית. לעתים זה דבר חיובי; אבל אחד מתוצרי הלוואי של הנטייה המוסרנית הזו הוא נטייה לענישה, שאיני צופה כי תשתנה בעתיד הקרוב. כשאמריקאים קוראים שאדם הנאשם בפשע חמור מאוד קיבל עיסקת טיעון על עבירה קלה בהרבה, תגובתם הטיפוסית היא חשדנות וזעם, ולעתים בצדק. אבל נדיר שהם עוצרים לשקול את האפשרות שהנאשם חף מכל אשמה, ושהסדר הטיעון נכפה עליו כי ההשלכות הצפויות של הפסד במשפט הן חמורות מכדי שייקח את הסיכון.

לכן אני קורא למהלך שכמה אזורי שיפוט, קונטיקט ופלורידה בעיקר, החלו להתנסות בו: לערב שופטים במערכת עיסקאות הטיעון. נכון לעכשיו דבר זה אסור בבתי המשפט הפדרליים, ובצדק: מעורבותו של שופט בהסדר הטיעון עלולה לפגוע באובייקטיביות שלו במשפט במידה שלא מושגת עיסקה. מסיבות דומות, שופטים פדרליים רבים (בהם אנוכי) מסרבים להתערב בדיוני פשרה במקרים אזרחיים, אך על פי שבניגוד להסדרי הטיעון הפליליים, במקרה זה אין שום מניעה משפטית לכך. אבל בתיקים אזרחיים הבעיה נפתרת על-ידי הפניית דיוני הפשרה לבעלי תפקיד מטעם בית המשפט שלא מדווחים את התוצאות לשופטים המטפלים בהליכים הבאים. אם החוקים הפדרליים ישונו, יהיה אפשר ליישם תהליך דומה בהסדרי הטיעון.

כפי שאני רואה זאת, זמן קצר לאחר ההחלטה על הגשת כתב אישום (ואולי אף קודם לכן, אם הנאשם נעצר), בעל תפקיד מטעם בית המשפט ייפגש בנפרד עם התובע ועם הסנגור בהליכים שיתועדו וייחתמו, וכל המעורבים יקבלו גישה לפרטי הראיות והסוגיות שבתיק. בנסיבות מסוימות יוכל אותו בעל תפקיד לראיין עדים ולבחון ראיות אחרות, וגם ממצאים אלה ייחתמו כדי לא לפגוע באסטרטגיה של אחד הצדדים. הוא יוכל אף לראיין את הנאשם במסגרת הסכם שייקבע כי הריאיון לא נחשב לוויתור על הזכות לאי הפללה עצמית המגיעה לו לפי התיקון החמישי לחוקה.

לאורך תהליך זה לא יוכל התובע להציע עיסקת טיעון (או לאיים בו). בסופו של דבר ייפגש בעל התפקיד עם כל צד בנפרד, ואם יש צורך בכך יגיש המלצה, למשל – לבטל את התיק (אם הראיות חלשות לדעתו), להעמיד אותו למשפט (אם הוא חושב שאי אפשר להגיע להסדר טיעון מתקבל על הדעת) או לנסח עיסקת טיעון לפי קווים כלליים שהוא יציע. אף אחד מהצדדים לא יידרש לעמוד בקווים הכלליים האלה. כוחם, אם בכלל, נובע מכך שהם מוצעים על-ידי צד ג', גורם ניטרלי שיפוטי שהתובעים והסנגורים ייתקלו בו בתיקים רבים נוספים.

האם תכנית בנוסח זה תחסל לחלוטין את בעיית ההודאות הכוזבות? כנראה שלא, אבל סביר להניח שהיא תצמצם את היקפה. האם היא תיצור בעיות חדשות ובלתי צפויות? אין ספק, וזו הסיבה שאני ממליץ לנסות אותה תחילה כתכנית פיילוט. למרות החוקים הפדרליים הקיימים שאוסרים על מעורבות שופטים במערכת עיסקאות הטיעון, אני חושב שזה אפשרי; רוב החוקים האלה ברי ויתור, והצדדים הרלוונטיים יוכלו להסכים לוותר עליהם במסגרת המוגבלת של תוכנית הפיילוט.
ברור לי שמעורבות השופטים במערכת עיסקאות הטיעון אינה פתרון מושלם. אבל האם לא כדאי לנסות תכנית שתעזור להפחית את הבושה שבכליאת חפים מפשע?

 

המאמר מובא לכם כחלק מיוזמה שלנו, "אלכסון קלאסיק", שמביאה מדי פעם מאמרים שפרסמנו בעבר, אהובים, טובים וחשובים במיוחד, עבור עשרות אלפי קוראינו החדשים שאולי לא הכירו את האוצרות שצברנו ושלא נס ליחם.

המאמר התפרסם לראשונה ב"אלכסון" ב-13 בנובמבר 2014

ג'ד רייקוף הוא שופט פדרלי במחוז הדרומי של ניו יורק.

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי ג'ד רייקוף, New York Review of Books.

תגובות פייסבוק

3 תגובות על למה חפים מפשע מודים באשמה?

02
שמעון נעמת

תמיד חשבתי שמערכת המשפט בארה"ב היא איומה ונוראה.
ראשית -שיטת המושבעים- לקחת אנשים ללא שום רקע ולהפוך אותם לשופטים נראת לי היום די מטומטמת ולכן פסק הדין מושפע מאוד מתובע או הסניגור ומהיכולות הורבליות שלו ללא כל קשר לראיות.
שנית - העלות הכספית. ניהול משפט בארה"ב כרוך בעלויות גבוהות ביותר בגלל שיטת המושבעים, בחירתם, וההליך השיפוטי. אדם שירצה להגן על עצמו במידה והוא באמת חף מפשע יוכל לעשות זאת אבל במחיר של התרוששות מוחלטת, כך שצדק יכולים לקבל רק עשירים.
שלישית- עד לקריאת המאמר לא ידעתי שהרוב המוחלט של פסקי הדין מקורם בהסדרי טיעון. זה מדהים.
ארה"ב ,ערש הדמוקרטיות המודרניות, הפכה למדינה המערבית שבה מספר האסירים הגבוה בעולם יחסית לגודל האוכלוסיה. אני בטוח שהמצב בסין או ברוסיה הרבה יותר טוב מהבחינה הזו. חלק גדול מהאסירים יושבים על עברות שוליות יחסית בעיקר בגלל עונשיי החובה.
ומעל לכל- למרות העונשים הדרקוניים, לא נראה לי שהחיים שם יותר בטוחים מאשר במדינות דומות, או אפילו מישראל.

    למגיב שמעון וחבריו הסוברים ששיטת המושבעים היא "איומה ונוראה"-
    שים לב, קיימת באקדמיה האמריקאית האימרה ש-"שיטת המושבעים הינה הגנתו האחרונה של הנאשם מול תובעים שאפתניים ושופטים אדישים". לדעתי, כמשפטן בארץ מזה 45 שנה, יש הרבה מהאמת באימרה זו.