למי אנו שייכים?

החיים בימינו הם מטוטלת בין מה שאנו יודעים על עצמנו, מה שיודעים עלינו מנהלי העולם ומה שאנו מבקשים לגלות וגם להסתיר
X זמן קריאה משוער: חצי שעה

״זהות״ היא רכיב מייצב של הפעילות האנושית. קיומה של זהות פסיכולוגית וחברתית הוא חיוני לרווחתנו הנפשית והוא זה שמייצר עבורנו משמעות, ליחיד ולחברה. את חשיבותה של ה״זהות״ לחיינו ניתן להבין מהתגובות החזקות שלנו כשמתעוררים איומים על זהותנו, אם כתוצאה מפגיעה תדמיתית (שיימינג או חרם), ממחלות (אלצהיימר, למשל) או מניפולציה פוליטית על זהותן של קבוצות באוכלוסייה.

כל תחום מדע מגדיר את ה״זהות״ באופן שונה במקצת.

הפילוסופיה המערבית הניחה כי ה״עצמי״ הוא ישות אוטונומית יציבה, שאינה מושפעת מכוחות חיצוניים ("אני חושב משמע אני קיים" של רנה דקארט). הליברליזם המודרני חיזק תפישה זו באמצעות הגדרת חירותו של אדם לממש באופן פעיל את זכויותיו. לעומת זאת, מישל פוקו טען שהאני נוצר כתגובה למשהו חיצוני לו, ולכן הזהות היא ערך נזיל, שנקבע באמצעות דיאלוג מתמיד עם אחרים (מושג "הנורמלי" תלוי במושג "האחר" של מישל פוקו).

בפסיכולוגיה, הזהות האישית, קשורה לצורך שלנו להיות ״עצמי״, כלומר בעלי אישיות מסוימת (core self) עם עבר, עתיד ותכונות שונות (narrative self). הזהות הנרטיבית נבנית בהדרגה לאורך החיים והיא מהותית ליציקת משמעות לחיים שלנו וליצירת התאמה לחיים חברתיים. שני סוגי העצמי עשויים להשתנות, באופן רצוני או בגלל פגיעה חיצונית. מדיטציה, תרופות ובעיות נפשיות יכולות לשנות את מבנה האישיות שלנו, ואילו אמנזיה וזיכרונות שווא יכולים לשנות את העצמי הנרטיבי. הצורך של אדם לבצע שינוי מכוון של העצמי משמש מניע לפיתוח טכנולוגיות חדשות כגון ניתוחים פלסטיים ומדיה חברתית.

אנשים מחזיקים לרוב במבנה עשיר של זהויות חברתיות ואלה הן לעיתים נפרדות. לכל אחת מהזהויות הללו יש תכונות, תפקידים ונורמות אשר באים לידי ביטוי בהתאמה להקשרים חברתיים שונים

לפי הסוציולוגיה, אנשים מחזיקים לרוב במבנה עשיר של זהויות חברתיות ואלה הן לעיתים נפרדות. לכל אחת מהזהויות הללו יש תכונות, תפקידים ונורמות אשר באים לידי ביטוי בהתאמה להקשרים חברתיים שונים, כמו למשל, החיבור או הדחייה הרגשית שלנו לזהויות קבוצתיות (לזהות מינית, מגדרית ותרבותית) והשימוש במבנה הזהויות לצרכי ביטוי ושייכות.

אישה, מראה שבורה, מראה

זה אני? תצלום: אמיר גשאני

המכנה המשותף לפילוסופיה, הפסיכולוגיה והסוציולוגיה הוא שהזהות האישית מגדירה אותנו ומבדילה בינינו. הזיכרונות, הערכים, האמונות והקשרים החברתיים, המתורגמים למחשבות והתנהגויות, הם אלו שמרכיבים את האישיות ומאפשרים לענות על השאלה "מי אני?".

בכתיבת המאמר התלבטתי בין השימוש במושגים ״זהות״ ו״זיהוי״. אבל בעצם מדובר בשני צדיו של אותו המטבע. לדוגמה, אוכלוסייה של שחורים או יהודים יכולה להשתמש בזהותה כדי לחזק את כוחה הפוליטי ולקבל הכרה וזכויות. מצד שני, אותה אוכלוסייה יכולה להיות מזוהה כאויב על ידי קבוצות אחרות ובכך להפוך למודרת ופגועה. מכאן שהשימוש ב״פוליטיקה של זהויות״, שבמקור נועד לחזק את כוחם של המיעוטים, יכול להיות אמצעי מקדם או אמצעי פוגע.

ה״זיהוי״ עשוי להיות אמצעי משפטי כמו תעודת זהות, דרכון או רישיון נהיגה, שבהם המדינה משתמשת כדי לזהות את האנשים ולאסוף עליהם מידע. הוא עשוי גם להיות אמצעי שאינו משפטי, כמו שם משתמש וסיסמה המאפשרים לנו גישה לשימוש בשירותים דיגיטליים. שם המשתמש הוא הבסיס ליצירה של זהות דיגיטלית עשירה, הכוללת מאפיינים שונים כמו אינטראקציות חברתיות שאנו מקיימים במרחב הדיגיטלי, או מידע רפואי וביולוגי שנאסף על אודותינו. ואם בעשור הקודם התאגידים היו מלקטים רק פרטי משתמש ומידע נלווה, הרי שהיום מתווספים למאגריהם גם נתונים אישיים כמו שמות וכתובות, מיקומים, תמונות, כרטיסי אשראי ועוד. לכן חשיבותה של הזהות הדיגיטלית לחיים היומיומיים שלנו גדלה במהירות והטכנולוגיות שבונות ומנהלות אותה משנות את האדם ואת החברה.

אנו רואים כבר היום ניסיונות לעיצוב התנהגותי, שיאפשר  – בתרחישים מסוימים, פוליטיים או עסקיים – מעקב ומשטור כמעט אבסולוטי של בני אדם

ההתפתחות המואצת של טכנולוגיית הזיהוי (כגון ביומטריה ושבבים מושתלים), מאפשרת הזדהות מאובטחת מול שירותי האינטרנט השונים, אך גם חושפת אותנו לסיכונים חברתיים שמשמעותם עדיין אינה ידועה. ההערכה כיום היא  שהחברה האנושית תהיה מזוהה כמעט לחלוטין. המידע שירכיב את הזהות הדיגיטלית של כל אחד מאיתנו במאגרי המידע של התאגידים והממשלות, יהיה מקיף יותר מן המידע שיש לנו על עצמנו, ברמת ההתנהגות, הביומטריה והגנטיקה, וזהות זו תהיה חלק מהזהות המשפטית והחברתית שלנו.

הודות למאגרי מידע עשירים ואלגוריתמים הסתברותיים חדשים, כבר היום ניתן לבנות זהות מתמשכת מרשומות שונות. מערכות כאלה יכולות לאפשר שקיפות ואחריות רחבה, אך גם לאיים על הזכות הבסיסית שלנו לפרטיות. אך מעבר לסוגיית הפרטיות, אנו רואים כבר היום ניסיונות לעיצוב התנהגותי, שיאפשר  – בתרחישים מסוימים, פוליטיים או עסקיים – מעקב ומשטור כמעט אבסולוטי של בני אדם. מציאת דרכים להסדרה ופיקוח, וכן נורמות חברתיות מתאימות לחברה שבה כמעט כל היחידים מזוהים, היא חשובה ואפילו קריטית לעתידה של החברה האנושית.

המשמעות של זהות דיגיטלית עשירה המנוהלת בידי אחרים, היא שהכוח החיצוני שמגדיר אותנו, מתחזק. לכן, עיקר ההתייחסות במאמר תהיה להגדרה של האחרים (תאגידים, מוסדות מדינה ומוקדי כוח אחרים) אותי. לצורך כך אפגיש שתי גישות, דיסטופית (המנבאת עתיד רע) ואוטופית (המנבאת עתיד טוב), המנסות לתאר את ההשפעה של עליית המכונה על עיצוב הזהות שלנו – זאת במטרה לאתר ולבאר את מבני הכוח והשליטה החדשים, במציאות המורחבת שלנו. הפיזית והדיגיטלית.

ג'סי אואנס

מה נכפה עליו להיות ובמה הוא בחר? אמריקני, שחור, גבר, אתלט, אלוף, סמל אנטי-נאצי: ג'סי אוואנס. תצלום: Acme, ויקיפדיה

הצהרת כיבוש טריטוריאלי

"תבנית הכיבוש" בנויה משלושה שלבים: המצאת אמצעים משפטיים כדי לספק הצדקה לפלישה, הכרזה בדבר טענות טריטוריאליות, והקמת יישוב שייתן לגיטימציה למיסוד הכיבוש

ב-4 בדצמבר 1492, קולומבוס נמלט מרוחות החוף שמנעו ממנו להתרחק מהאי הנקרא כיום קובה. זמן קצר לאחר מכן קולומבוס הטיל עוגן מול חופי אי נוסף, שהיה הידוע למקומיים בשם בוהיו (כיום, הרפובליקה הדומיניקנית), תוך שהוא מניע את מה שהיסטוריונים מכנים "תבנית הכיבוש". מהלך זה בנוי משלושה שלבים: המצאת אמצעים משפטיים כדי לספק הצדקה לפלישה, הכרזה בדבר טענות טריטוריאליות, והקמת יישוב שייתן לגיטימציה למיסוד הכיבוש. פרופסור שושנה זובוף, המלמדת מנהל עסקים באוניברסיטת הארוורד, אשר כותבת את הדברים בספרה "עידן קפיטליזם המעקב", אומרת באירוניה, שמלחי הספינה של קולומבוס, לא היו יכולים לדמיין שפעולותיהם באותו יום יכתיבו את הטיוטה הראשונה של דפוס פעולה כוחני, שגאונותו תהדהד מעבר לזמן ולמרחב, עד לעידן הדיגיטלי של המאה העשרים ואחת.

על האי בוהיו מצא קולומבוס תרבות חומרית משגשגת, הראויה לחלומותיהם ולתאבונם של המלכים הספרדים. שם הוא ראה תכשיטי זהב ועבודות אבן ועץ מתקדמות ובעקבות התגליות הוא כתב למלכה איזבלה, שבשליחותה הפליג,  "חללים טקסיים ... כסאות עץ מגולפים בעושר... תכשיטים אישיים אומנותיים ... עם הסביבה המבטיחה ביותר ותושביה הגאוניים... נותר רק לבסס נוכחות ספרדית ולהורות להם לבצע את רצונך, כי הם לפקודתך. לביצוע כל עבודה, לבנות עיירה, לזרוע זרעים, ללמדם ללבוש את בגדינו ולאמץ את מנהגינו".

לדברי הפילוסוף ג'ון סרל שעסק בפילוסופיה של השפה, הצהרה (declaration) היא אמצעי שמבוצע באמצעות דיבור או פעולה ואשר יוצר עובדות יש מאין, ולפיכך יוצר מציאות חדשה. כך, למשל: לפעמים אנו אומרים דברים פשוט כדי לתאר את העולם ("יש לך שיער יפה"),  או כדי לשנות דברים ("אתה חייב להסתרק"). ההצהרה משלבת את השניים, על ידי טענה למציאות מבוקשת: "כל בני האדם נוצרים שווים" או "הם לפקודתך". כפי שסרל כותב "אנו הופכים דבר לאמיתי עבורנו בכך שאנחנו מתייחסים לזה כאל דבר". קיימות גם הצהרות שמקורן בפעולה ולא בדיבור. לדוגמה, מלצר במסעדה מגיש שתי מנות זהות, הראשונה לי והשנייה לחברי. במעשה ההגשה הוא מכריז שהמנה הראשונה שייכת לי והשנייה שייכת לחברי. ברגע שאני טועם מהמנה שלי, אני מחזק את ההצהרה הזו של המלצר. אם סיימתי לאכול את המנה שלי ואני עדיין רעב, וחברי השאיר חלק מהאוכל בצלחת, אבקש רשות לקחת ממנו, והנה חיזוק נוסף להצהרה שהמנה שלו היא אכן שלו. בדרך זו הצהרות עולות או נופלות, בהתאם לנכונותם של אנשים לקבל את הדברים כפי שהם מוצגים. ולכן סרל הסיק כי "כל המציאות החברתית והמוסדית, ולכן התרבות האנושית כולה, נוצרת באמצעות הצהרות".

הכובשים הספרדים ומלכיהם היו להוטים להצדיק את פלישתם מול שאר ארצות אירופה. לכן הם פיתחו אמצעים שנועדו להקנות תוקף משפטי למעשיהם על ידי ציטוט חוקים ותקדימים משפטיים. החל משנת 1513 הוטל על החיילים הספרדים לקרוא את הצו המלכותי לכפריים ילידים לפני שתקפו אותם. הצו הצהיר כי סמכותם של אלוהים, האפיפיור והמלך התגלמה בכובשים, ומכוחה הם מכריזים על העמים הילידים כעל וסאלים הכפופים להם. המעשה היה כל כך ציני ואכזרי, עד כי הפולשים המתקרבים מלאו לעיתים קרובות את חובתם על ידי מלמול של פסקאות הצו מתחת לשפמיהם בשעות הלילה, כשהם מסתתרים בסבך הצמחייה וממתינים להכות בילידים. לאחר שהשלימו את מלאכת הכיבוש, הקריאו בפני הילידים את המשך הצו, שתיאר את הסבל שיהיה מנת חלקם של תושבי הכפר אם לא יצליחו לעמוד בדרישותיהם.  מצד אחד, הצו הבטיח יחס הוגן עם הכניעה, אך גם הבהיר את תוצאות ההתרסה. כל סוג של התנגדות מצד הילידים התפרש כ"מרד", ובכך נתן לגיטימציה ל"נקמה" אכזרית. באופן זה ההצהרה, שהוצגה כ"צו מלכותי", שירתה את האינטרסים החד צדדים של בעלי הכוח וכפתה על המקומיים תבנית של זהות חדשה – כנתינים ספרדים.

דוגמת המלצר מציגה מהלך גלוי המסתיר הצהרה מובלעת, אשר רוב בני האדם ישתפו איתה פעולה. הכובשים הספרדיים, לעומת זאת, השתמשו בהצהרה אלימה ומוחצנת, שהנכבשים שיתפו איתה פעולה מכורח האיום. במרחבי האינטרנט, אנו נתקלים לרוב במהלכים הדומים יותר לזה של המלצר, והם מסוכנים יותר. ההצהרה של Google, שמתוארת בקטע הבא, משלבת חלקים משניהם: מצד אחד זוהי הצהרה על פעולה חד צדדית ומוחצנת, אך מצד שני איש אינו מבין את משמעותה ואינו יוצא נגדה.

קולומבוס, ג'ון ונדרלין

קולומבוס טוען לבעלות על העולם החדש, ציור של ג'ון ונדרלין, אדריכל הקפיטול, בקונגרס האמריקני (1847). תצלום: ויקיפדיה

הצהרת כיבוש דיגיטלי

קפיצה של 500 שנה בזמן מאפשרת לנו לעבור מהמרחב הפיזי למרחב הדיגיטלי. בשנת ,2004 כאשר חגגה שש שנים להיווסדה וממש לפני שהפכה לחברה ציבורית, הציגה חברת Google הצהרה משלה, מעין הגדרה עצמית של החברה והודעה לעולם כיצד היא רואה את זכויותיה.

הצהרה זו, לפי פרופ' זובוף, הניחה את היסודות לעידן קפיטליזם המעקב. מכיוון שכל משפט בהצהרה בנוי על המשפט שקדם לו, יש להגן על כולם כמכלול. אם אחד מהם נופל, כולם נופלים. כך בנויה ההצהרה המשפטית של Google:

  • אנו טוענים כי הניסיון האנושי, דינו כחומר גלם נקי וחופשי לשימוש. על בסיס טענה זו, אנו יכולים להתעלם משיקולים של זכויות אישיות, אינטרסים, ידיעות או תובנות כלשהן.
  • על בסיס טענתנו אנו קובעים את הזכות שלנו לקחת התנסות של אדם לצורך תרגום לנתוני התנהגות.
  • על סמך טענתנו שזכותנו לקחת חומר גלם חופשי לשימוש, מוקנית לנו הזכות להחזיק בנתוני ההתנהגות הנגזרים מהניסיון האנושי.
  • הזכויות שלנו לקחת ולהחזיק, מקנות לנו את הזכות לדעת מה חושפים הנתונים.
  • הזכויות שלנו לקחת, להחזיק ולדעת מקנות את הזכות להחליט כיצד אנו משתמשים בידע שלנו.
  • זכויותינו לקחת, להחזיק, לדעת ולהחליט מעניקות את זכויותינו לתנאים השומרים על זכויותינו לקחת, להחזיק, לדעת ולהחליט.

גוגל לקחה מבלי לשאול הן את תוצאות החיפוש שלה והן את החוויה הפרטית שלנו

גוגל פתחה בכך שהצהירה באופן חד צדדי שרשת האינטרנט זקוקה למנוע החיפוש שלה. מקורו של קפיטליזם המעקב הוא בהצהרה השנייה, שלקחה בעלות על החוויה הפרטית שלנו ועל מכירתה לעסקים אחרים. בשני המקרים גוגל לקחה מבלי לשאול: הן את תוצאות החיפוש שלה והן את החוויה הפרטית שלנו.

פרופ' זובוף טוענת שקו ברור מחבר בין תבנית הכיבוש הטריטוריאלית של הספרדים ושאר האימפריות הגדולות, לבין הכיבוש הדיגיטלי שמתרחש כיום על ידי התאגידים הטכנולוגים הגדולים. התוצאות הבלתי צפויות של מעשיהם מובילות אותנו הישר לעידן שבו מתקיים "קפיטליזם של מעקב", והכל מבוצע באמצעות הצהרה שמטרתה לכבוש טריטוריות דיגיטליות דרך כפייה של מציאות חדשה.

"הפולשים האלה של המאה העשרים ואחת אינם מבקשים רשות. הם זורמים קדימה, קובעים עובדות וממציאים חוקים ותקנות. במקום הצגת צווים מלכותיים הם מציעים הסכמי ׳תנאי שירות׳" ציניים, שההתניות שלהם מעורפלות ובלתי מובנות. הם בונים את ביצוריהם, מגינים בחריפות על נכסיהם וטענותיהם, תוך איסוף כוחות לפלישה הבאה. בסופו של דבר הם בונים את יישוביהם במערכות אקולוגיות מורכבות של מסחר, פוליטיקה ותרבות, שמצהירות על הלגיטימיות וההכרח של כל מה שהשיגו".

מייסדי ״גוגל״ ביקשו שהחברה האנושית תיתן בהם אמון (Don't be evil), אך "ההצהרות" של החברה הבטיחו שהיא לא תהיה תלויה באמון שלנו כדי להצליח. ניצחונותיה ההצהרתיים היו האמצעים שדרכם היא צברה ריכוזי ידע וכוח עצומים. בספרו משנת 2014 "העידן הדיגיטלי החדש - טרנספורמציה של  אומות, עסקים והחיים שלנו" אריק שמידט, יושב ראש חברת אלפאבית ולשעבר מנכ"ל גוגל, האיר מדי פעם את הנקודה הזו, כשתיאר את פלטפורמות הטכנולוגיה המודרניות. לדבריו "אולי פרט לווירוס ביולוגי, שום דבר אחר אינו יכול להיות כה מהיר, יעיל או אגרסיבי כמו פלטפורמות הטכנולוגיה הללו, וזה מעניק לאנשים שבונים ושולטים בהם, עוצמה רבה מדי".

הפיתוח הטכנולוגי המואץ, שלרוב אינו מפוקח ומונע על ידי תחרות, יזמות וחדשנות, מייצר תהליכים שתוצאתם היא כיבוש של טריטוריות מידע דיגיטליות

הסיבות שמניעות כיום הצהרות "כיבוש דיגיטליות" שונות, אולי, מהסיבות שהניעו שליטים בעבר (וגם היום) לבצע הצהרות "כיבוש טריטוריאליות". אבל ברור שלחצים תחרותיים, סקרנות ואגו היו גם אז והם קיימים גם היום. פרופ' זובוף טוענת שהפיתוח הטכנולוגי המואץ, שלרוב אינו מפוקח ומונע על ידי תחרות, יזמות וחדשנות, מייצר תהליכים שתוצאתם היא כיבוש של טריטוריות מידע דיגיטליות. הכיבוש אשר מטריד אותה במיוחד הוא הכיבוש הדיגיטלי של חלקים מהזהות האישית שלנו, כיבוש העוסק כיום בעיצוב ההתנהגות שלנו ויסתיים, להבנתה, בפגיעה אנושה בדמוקרטיה.

מטה גוגל, גוגלפלקס

"גוגלפלקס" מטה גוגל: כאן לקחו בעלות על זהותנו ועל מהלכי חיינו. תצלום: The Pancake of Heaven, ויקיפדיה

עיצוב התנהגות אנושית

קפיטליזם המעקב מוליד סוג חדש של כוח אשר לומד ומעצב את ההתנהגות האנושית כלפי מטרות הזולת. ובמקום משטרה וצבא, הכוח פועל במרחב הדיגיטלי, באמצעות ארכיטקטורה של תוכנות ורכיבים "חכמים" אשר המספקים לנו שירותים נוחים תמורת משטור ההתנהגות שלנו

פרופ' זובוף מוטרדת מתהליכי עיצוב התנהגות אנושית. השפעת הטכנולוגיה של העידן הנוכחי על ההתנהגות האנושית, עוברת ממרחב של ידע למרחב של כוח. תאגידי הטכנולוגיה כבר אינם מסתפקים באוטומציה של זרימת המידע על אודותינו, המטרה כעת היא להפוך את הפעולות שלנו לאוטומטיות. בשלב זה של התפתחות הקפיטליזם, "אמצעי הייצור" הפשוטים הופכים משניים ל"אמצעי השינוי ההתנהגותי". באופן זה, קפיטליזם המעקב מוליד סוג חדש של כוח אשר לומד ומעצב את ההתנהגות האנושית כלפי מטרות הזולת. ובמקום משטרה וצבא, הכוח פועל במרחב הדיגיטלי, באמצעות ארכיטקטורה של תוכנות ורכיבים "חכמים" אשר המספקים לנו שירותים נוחים תמורת משטור (ניטור ועיצוב) ההתנהגות שלנו.

ההתפתחות הטכנולוגית שואפת להקל על החיים שלנו ולהגדיל את רמת הוודאות סביבנו. דוגמה לכך אנו רואים באמצעי הזיהוי הביומטריים וההתנהגותיים שהופכים נפוצים. מצד אחד, אמצעים אלו מקלים על תהליך ההזדהות, מכיוון שאיננו נדרשים לזכור ולהחליף סיסמאות מורכבות, ומצד שני, ודאות הזיהוי מתחזקת מכיוון שהמכונה לומדת את מאפייני ההתנהגות של האדם במרחב הדיגיטלי ומשכללת את יכולת הניבוי שלה. פיטר דרוקר, גורו הניהול האמריקני, אמר ש"הדרך הטובה ביותר לחזות את העתיד, היא לחולל אותו", ולכן אמצעים כגון בינה מלאכותית מגויסים לעיצוב ההתנהגות שלנו באמצעות השירותים הדיגיטליים שאנו צורכים – כלומר, פחות הפתעות, יותר ודאות ועתיד ידוע מראש.

הפיתוח הטכנולוגי המואץ, שכוונתו המקורית הייתה טובה, הגיע לשלב שבו נצבר כוח עצום אצל בעלי הטכנולוגיה. מכיוון שכל תאגיד שואף להרוויח כסף, אנו רואים כיום מוניטיזציה (הפיכת סחורה לכסף) של עולמו הפרטי של האדם (מחשבות, התנהגויות, מערכות יחסים וכו'). המידע על אודותינו עובר – באמצעות מנגנון הצהרתי דומה לזה שהפעיל קולומבוס לפני 500 שנה – לבעלות התאגידים הטכנולוגים, וכיחידים, אין לנו כיום דרך להתנגד, למעט בקרב מאסף שחוקי הגנת הפרטיות מנהלים בנושא.

קפיטליזם המעקב, מסכמת פרופ' זובוף, מחזיר אותנו לעידן שלפני המצאת הדפוס, שבו מעטים החזיקו במידע ובידע ורוב האוכלוסייה נותרה בורה. הפיכתם אמצעי הניבוי והשליטה בהתנהגות לסחורה, באמצעות הצהרה על בעלותם, כאילו אנו נמצאים בשיאה של תקופת הבהלה לזהב, מאפשרת הפקעה של מאפייני האישיות והזהות שלנו וניכוסם על ידי התאגידים. לפי פרופ' זובוף, הפתרון לאי הסימטריה הזו כולל חקיקה שתאסור מסחר באמצעים או בתוצאות של ניבוי התנהגותי, בדומה לחקיקה האוסרת על סחר באיברים.

מרק צוקרברג

קפיטליסט המעקב הגדול: מרק צוקרברג. תצלום: TNS Sofres

הפיכת מידע לסחורה

כבר בשנת 1948, היה אדם נוסף שהזהיר מפני אותן סכנות. נורברט וינר, שפיתח את תורת הקיברנטיקה, אותה תורה שעל שמה נקרא היום עולם הסייבר (Cybernetics), אמר בספריו "קיברנטיקה" (1948) ו-"אנשים ומוחות מכונה" (1958) ש"למידע בעולם האמריקני צפוי גורל מיוחד: הוא עתיד להפוך למצרך שניתן לעשות בו מקח וממכר". וינר טוען שתפישה זו מתנגשת בהכרח עם ערכים אנושיים המנסים לקדם את טובת הכלל, ומדגים את טענתו באמצעות חוק הפטנטים. בראשיתם, חוקי הפטנטים לא אפשרו לרשום פטנט על חוקי טבע. זאת מכיוון שה״פטנט״ שייך לטבע עצמו או לרעיון שגובש על ידי שושלת מדענים (כגון חוקי הפיסיקה). והנה כיום, משרד הפטנטים האמריקני מתיר רישום של פטנטים על זרעים חקלאיים מהונדסים ובכך מאפשר ניכוס של חוקי הטבע ושל עבודתם של מדענים רבים על ידי גופים מסחריים. וינר טוען שמידע הוא תהליך ואינו ניתן לצבירה, ולכן ניכוס מידע או הגבלת השימוש בו, היא פגיעה בחיים. לחיות אומר וינר, פירושו לפעול מתוך זיקה אל המתרחש בעולם, ליטול חלק בתהליך ההתפתחות המתמדת של דעת וחילופי דעת, ללא מעצור. הפיכת המידע לסחורה תאפשר ניכוסו על ידי יחידים ומניעתו מהשאר, דבר מעשה שהוא בגדר פגיעה בחיים. כלומר, הכוח הכלכלי והפוליטי יתרכז בידי התאגידים ורוב האנשים יהפכו שוב, כמו בעידן התעשייתי, למשרתי המכונה.

המסר שווינר ניסח לפני כ-70 שנה, הוא שמהפיכת המידע וטכנולוגיית התקשורת הן חרב פיפיות. אפשר להשתמש בהן לתועלת האנושות, ואפשר להשתמש בהן להריסתה. לטענתו, אם האמצעים החדשים ינוצלו לטובת האדם, להגדלת זמנו הפנוי, להעשרת חייו הרוחניים וחיזוק ההרמוניה עם הטבע  – חיינו ישתפרו. ולא, ההתפתחות הטכנולוגית צפויה, לטענת וינר, לשמש כדלק ל"הפקת רווחי עתק ולפולחן המכוֹנה, שהיא עגל הזהב החדש". השינוי באיזון החברתי שמביאה איתה ההתפתחות הטכנולוגית "יכפה על המין האנושי את הצורך לקבל החלטות רבות ולעשות זאת בתבונה רבה יותר".

גם יבגני מורוזוב, מרצה מאוניברסיטת סטנפורד החוקר את ההשפעות החברתיות והפוליטיות של הטכנולוגיה, טוען שעלינו להוציא את נושא הזהות הדיגיטלית – הפרטים האישיים שלנו לחלוטין מתחום המסחר, ובמקום זאת להפוך אותו לנכס בניהול ציבורי בדומה לפרטים האישיים שלנו (מספר תעודת הזהות, שם, כתובות ומידע רפואי אישי, למשל).

מורוזוב מציג עמדה דיסטופית כלפי הרשת. החל בספרו הראשון "אשליית הרשת: הצד האפל של חירות האינטרנט", שבו הוא טוען כי ״רשתות חברתיות מקוונות יוצרות אשליה של חירות, העלולה להכות במשתמשים כחרב פיפיות משום שבצד היכולת שהן מציבות להתארגנות רחבה של פעילות נגד השלטון, הן גם מגש הכסף שעליו חקוקים פרטי הפעילים והקשרים ביניהם".

עוד עשור של חוסר פעולה מצד המדינות וענקיות הטכנולוגיה כבר ינהלו מעין-מדינה משלהן, היות שהן ישלטו גם בזהות שלנו וגם בגישה שלנו לתשתיות בסיסיות, דבר שיחליש עוד יותר את מוסדות המדינה

דרושה לנו חדשנות מבנית ומוסדית אומר מורוזוב, כזאת שתכריז על הנתונים כעל נכס אישי-ציבורי, שתציב אותם מחוץ לתחום השוק והמסחר כך שיהיה אפשר לקדם פעילות יזמית שתתבסס עליהם. זה לא יהיה קל אבל התמריצים לטענתו, במיוחד לפוליטיקאים, הם משמעותיים: עוד עשור של חוסר פעולה מצד המדינות וענקיות הטכנולוגיה כבר ינהלו מעין-מדינה משלהן, היות שהן ישלטו גם בזהות שלנו וגם בגישה שלנו לתשתיות בסיסיות, דבר שיחליש עוד יותר את מוסדות המדינה, אותם מוסדות שכבר היום – לדברי הסוציולוג זיגמונט באומן – הופכים לשוטרי מקוף, שכן הם מטפלים בדאגה אחת ועיקרית שכוחות השוק (התאגידים) מצפים מהם להסדיר – הביטחון האישי הפיזי.

מורוזוב חוקר את ההשפעות החברתיות והפוליטיות של הטכנולוגיה, בין השאר על מדינות פוסט קומוניסטיות. פרופ' זובוף ונורברט וינר מגיעים מליבה הפועם של המערכת הקפיטליסטית, הם התחנכו וחינכו דורות של סטודנטים בהרווארד וב-MIT. לכן המשקל של התובנות ששלושתם מציגים הוא משמעותי –  הטכנולוגיה היא אכן חרב פיפיות. היא עוזרת אך גם פוגעת בחברה האנושית ולצד פיתוחה ההכרחי, אנו בני האדם צריכים לייצר איזונים ובלמים, ועדיף מוקדם ככל הניתן. החדירה הטכנולוגית לתוך עולמו הפרטי של האדם, הסחר והניכוס של מאפייני הזהות שלנו ובניית זהות מתמשכת שאיננו מכירים ואיננו שולטים במאפייניה ובשימושים שאחרים עושים בה, מטריד מאודף וכדברי וינר, הוא עלול לגרום לפגיעה בחיים.

רולודקס, כרטיסיות, מאגר מידע

פעם, כך נראה מאגר מידע. תצלום: ניק נורמל.

הכוח של ה״זהות״

ההתפתחות הטכנולוגית בעשורים הבאים אינה צפויה לשנות את הצורך הקיומי של האדם לטפח ולשמור את זהותו. הפילוסוף ניק בוסטרוםמאוניברסיטת אוקספורד, כתב בשנת 2011 מסמך עבור ממשלת בריטניה, שעסק בעתיד הזהות, בעידן הדיגיטלי. לדבריו, סביר יותר להניח שהטכנולוגיה תתפתח בהלימה לצרכים שלנו, ותאפשר חיזוק הזהות האנושית על גווניה וסוגיה.

אך לכל מטבע מוסיף בוסטרום, יש שני צדדים. העצמת הזהות האישית והחברתית, שמתאפשרת באמצעות ההתפתחות הטכנולוגית, הגדילה את הכוח של היחיד. האדם יכול לשתף ברשת מחשבות ודעות ולהשפיע על אחרים דבר המחזק את הביקורת הציבורית על המוסדות והתאגידים. בתגובה לכך, המדינה והתאגידים ינסו למזער את הביקורת, באמצעות הידוק הפיקוח והניטור על המידע שנאסף על אודות יחידים או באמצעות הסטת הדיון לנושאים אחרים.

התוצר העיקרי של חופש ביטוי דיגיטלי הוא יצירה של מאגרי נתונים ומידע, שמאפשרים לתאגידים ולמוסדות השלטון לפעול ומוסרים בידיהם מידע מקיף, למשל עם מי כל אחד מאיתנו נמצא בקשר, מה עשינו ומה אמרנו

התוצר העיקרי של חופש ביטוי דיגיטלי הוא יצירה של מאגרי נתונים ומידע, שמאפשרים לתאגידים ולמוסדות השלטון לפעול ומוסרים בידיהם מידע מקיף, למשל עם מי כל אחד מאיתנו נמצא בקשר, מה עשינו ומה אמרנו. המידע העצום הזה, מעריך בוסטרום ומחזק בכך את טענותיה של פרופ' זובוף, יופנה גם להקמת מערכי מעקב גדולים, שיאפשרו למשטרים להגביר, מבחינתם, את דרגת הוודאות הביטחונית והתכנונית וגם להעמיק את היציבות השלטונית שלהם עצמם. בעיה נוספת הנובעת מכך היא שפוליטיקאים נוטים לעיתים קרובות  מידי לנצל כוח שניתן להם לצורך מימוש אינטרסים פרטיים או מגזריים. בוסטרום טוען שהפתרון לכך הוא ליצור מערך של שקיפות דו כיוונית. לא רק השלטון אמור להחזיק מידע רב על אזרחיו אלא גם האזרחים צריכים לדעת בפירוט מה קורה במוסדות השלטון, כלומר האנשים צריכים לשמור על השומר.

עתיד אוטופי

גישה שאולי ניתן להגדירה כאוטופית, מחזקת את מה שנראה בלתי נמנע – הפיכת הזהות הדיגיטלית שלנו לסחורה. פרופ׳ ניראון חשאי, מן המרכז הבינתחומי בהרצליה,  מציע להסתכל על הנושא בראייה מעשית "אם אינך יכול לנצח אותם, הצטרף אליהם". אם כולם מסכימים שהמידע האישי שלנו הוא סחורה, ושיש לנו עליו זכויות לפי חוקי הגנת הפרטיות, הרי שיש להתייחס למידע האישי כאל זכות קניין רוחני של כל אחד מאתנו — כמו מאמר, שיר, יצירה או פטנט. מדוע לא לחייב כל חברה שעושה שימוש במידע האישי שלנו לחלוק איתנו את הרווחים? להצעה הפשוטה לכאורה הזאת יש יתרונות רבים. היא יכולה לאפשר לכל אחד מאתנו לקבוע איזה מידע אישי הוא מוכן לשתף — אם לא נשתף במידע, לא נקבל דבר, אבל נשתף במידע — נקבל תמורה בכל פעם שהמידע הפרטי שלנו יימכר. אם החברות יחויבו להפריש לנו חלק מהכנסותיהן על מכירה, שימוש או החזקה של מידע אישי, ואם תהיה לנו הזכות להחליט למי מהן ניתן את המידע ומה רשאים לעשות בו, סביר שתיווצר תחרות בין החברות שתגדיל עם הזמן את התמורה שנקבל.

כמו פרופ' חשאי גם חוקר מדעי המחשב ג׳רון לנייר תומך בגישה שלפיה ההכנסות צריכות להתחלק בצורה הוגנת יותר. הרי הערך שאנו מקבלים משירותים חינמיים באינטרנט אינו מאפשר לנו לקנות במכולת או לרכוש באמצעותו חינוך טוב יותר לילדנו, ולכן לא סביר שההכנסות יתרכזו רק אצל מספר קטן של בעלי חברות הטכנולוגיה, ויש צורך למצוא חלוקה נכונה יותר של ההכנסות בין המשתמשים לבין החברות המפעילות את השירותים. חשאי ולנייר גם דורשים להעביר את הכוח והתמורה שנוצרים כתוצאת מהסחר ב״זהות״ לאנשים עצמם.

בכנס משנת 2018 על אוטופיה ודיסטופיה של הטכנולוגיה, עלתה השאלה האם הטכנולוגיה היא טובה או רעה לאדם ולאיזו מציאות היא תביא אותנו. ניית'ן יורגנסון, סוציולוג אמריקאי ותיאורתיקן של המדיום הדיגיטלי החברתי, אומר שהטכנולוגיה מכילה טוב ורע. למעשה, טוען יורגנסון, הטכנולוגיה היא שיקוף של האדם בכלים שהוא עצמו יצר. הרשתות החברתיות מציגות את האדם ואת הזהות שלו, את הקשרים העסקיים והחברתיים שלו, על שלל האינטראקציות שהוא מקיים. כך שלשאול האם האינטרנט, לדוגמה, הוא טוב או רע זה כמו לשאול אם "לשוחח" זה טוב או רע. כלומר השאלה לטענתו אינה רלוונטית.

יתכן שהזהות שלנו היא אחת, כלומר היא אינה מפוצלת בין העולם הפיזי והווירטואלי והדיכוטומיה המלאכותית בין העולם הפיזי לעולם הווירטואלי אינה שונה מהדיכוטומיה שבין הזהות שלנו בבית לבין הזהות במקום העבודה

הזהות הדיגיטלית שלנו, טוען יורגנסון, היא מטאפורה שהגדרנו לנוחותנו. בפועל, הזהות שלנו היא אחת, כלומר היא אינה מפוצלת בין העולם הפיזי והווירטואלי והדיכוטומיה המלאכותית בין העולם הפיזי לעולם הווירטואלי אינה שונה מהדיכוטומיה שבין הזהות שלנו בבית לבין הזהות (השונה לרוב) במקום העבודה.

ההתפתחות הדיגיטלית המואצת, מרחיבה את המציאות הפיזית שלנו לטריטוריות וירטואליות. יורגנסון טען כבר בשנת 2009, ש"רשת האינטרנט על שלל השירותים שהיא מציעה, הופכת לממשית והעולם הפיזי שלנו הופך לדיגיטלי". אנו בני האדם איננו עוברים בין שני סוגי מציאות, אלא חיים במציאות אחת שהתרחבה (Augmented Reality) ובניגוד לעבר, היא מבוססת כיום על אבני בניין שמני סוגים  – אטומים וביטים. לאטומים וביטים יש מאפיינים שונים, אך קיימת ביניהם השפעה הדדית אשר יוצרת מציאות אחת. איננו יכולים לדון באחד מהם מבלי לקחת בחשבון את ההשפעה של האחר. יתר על כן, הידע שלנו על האטומים מבוסס על אנליזה שמקורה בביטים. ספר מודפס שאני קורא, מבוסס כיום על תהליך ייצור דיגיטלי; הפרופיל שלנו ברשת החברתית מציג לעולם את מי שאנו מכירים ואת מה שאנו רוצים שיראו, גם בזמן שאנו עצמנו מנותקים מהאינטרנט.

קינדל, קורא ספרים

קראתם? הותרתם מידע על עצמכם, והוא יחזור אליכם בהכרח. תצלום: ג'ון בלייברג

המידע והנתונים האישיים שלנו מנוהלים אצל חברות מסחריות כגון אפל, גוגול, פייסבוק, מיקרוסופט ועוד. חברות אלו, טוען יורגנסון, אמנם הכריזו על עצמן שהן פלטפורמות טכנולוגיה, אך בפועל הן עוסקות בארגון מידע. לדוגמה, התהליך שבו מנוע החיפוש של גוגל מציג תוצאות, או האופן שבו הרשתות החברתיות מציגות לנו מידע על אנשים, אינו שונה מהתהליך שבו מערכת עיתון מציגה חדשות או מנהלת מידע, שכן החברות מנהלות נתונים, אם באמצעות החלטות אנושיות שמקודדות לתוך אלגוריתמים או באמצעות סינון ידני כגון הורדת תכנים בלתי הולמים. הרי בכל אלגוריתם  ופעולה שמשפיעה על התוכן מוטמעות פוליטיקה ואג'נדה עסקית. ומכיוון שאנשים מארגנים את המידע, לעולם הדברים אינם "אובייקטיביים" ונטולי אג'נדה. בפועל, הנתונים מוצגים לצורך קידום אינטרסים עסקיים ותו לא. לכן לטענתו מדובר על חברות העוסקות בסוג של הוצאה לאור או עריכת תוכן, וביום שהרגולציה תבין זאת (ולהבנתו זה יקרה), היא תגביל את כוחן של חברות אלה.

על סמך ניתוח זה טוען יורגנסון שהוא אינו מודאג. המציאות האנושית תמיד התרחבה, אם בזכות המצאת הדפוס, המהפכה התעשייתית או כל התפתחות מדעית וטכנולוגית אחרת. אנשים מוטרדים מהשינוי, אך בסופו של דבר נוצר איזון. לדבריו, אוטופיה של אדם אחד יכולה להיות דיסטופיה של אחר ולכן בהכרח קיים בחברה האנושית סוג של איזון, אשר כחברה נדע לחזור אליו. יורגנסון גם אינו מוטרד מאובדן שליטה על הזהות הדיגיטלית שלנו, כיוון שהוא רואה בה חלק מהזהות האמיתית שלנו, שאינה שונה מרישום פרטים אישיים בתיק תלמיד במחשבי משרד החינוך.

הזהות לפי קונפוציוס ובודהה

הגישה האחרונה שאציג באשר ל״זהות״ מגיעה מהפילוסופיה המזרחית.

המשטר בסין מתבסס כיום על הפילוסופיה הקונפוציאנית, שהעיקרון המוביל שלה הוא הרמוניה חברתית. האינדיבידואל הוא חלק מהמרקם החברתי ולכן מחובתו לפעול לשימור היציבות והסדר החברתי. הזהות במשטר הסיני היא כלי שהמדינה משתמשת בו כדי לכוון את אזרחיה למחשבה נכונה, פעולה נכונה ודיבור נכון. הטכנולוגיה במקרה זה מיושמת על ידי המשטר באופן גלוי ומוצהר כדי לעצב את ההתנהגות של היחיד ובכך להבטיח שליטה מלאה בסדר החברתי. בעיניים מערביות (נכון להיות) מדובר בתפישה דיסטופית, המתקרבת לעולם הקודר שתיאר ג'ורג' אורוול בספרו ״1984״. בעיניים סיניות, מדובר במנגנון הכרחי, שמאפשר לשלוט ולייצב מדינה שבה חיים 1.4 מיליארד בני אדם.

הפילוסופיה הבודהיסטית טוענת שאין עצמי נפרד וקבוע. תחושת העצמי היא רק תווית שאנו מטילים על תופעות גופניות ונפשיות כתוצאה מהקשר שלהם לסביבה שבה אנו חיים. טענה סותרת את האינטואיציה הבסיסית שלנו, האומרת לנו  שיש מהות המחברת בין רגעי החיים שלנו. התודעה שלנו מניחה שיש "עצמי", שמאפשר לנו את התחושה הסובייקטיבית שמלווה אותנו לכל אורך החיים.

בספרה "דברי הבודהה" כותבת קרן ארבל שעלילת המציאות מלווה אותנו בכל רגע. אנו מודעים לתלות שלנו באנשים ובגורמים שונים כמו בני משפחה וחברים, יצרני המזון וספקי השירותים שמקיימים אותנו. אך העובדה שהגורמים והאנשים הללו משתנים ומתחלפים, מייצרת אשליה שאנו בלתי תלויים. תחושת הנפרדות הכוזבת של האינדיבידואליות יוצרת תחושה כוזבת של שליטה בעצמי, בקיומי וביקום, ומעודדת את צמיחתו של הנרקיסיזם האנושי.

לפי הבודהה אנו חווים סבל כיוון שאנו נאחזים בהשקפה עצמית שגויה, זאת כיוון שאנו מייחסים ל"תוויות שלנו" משמעות כוזבת. העצמי, לפי הפרשנות הבודהיסטית, אינו נפרד ואינו קבוע

יחד עם זאת, הבודהיזם אינו שולל את הזהות האישית. הבודהה, לאחר שנעשה מואר, לא איבד את היכולת להכיר בבני משפחתו ובחבריו. תיוגי זהות עצמיים וחיצונים פשוט לא עכבו אותו מלממש את הפוטנציאל האישי שלו כאדם. אחת מטענותיו המרכזיות של הבודהה היא שאנו חווים סבל כיוון שאנו נאחזים בהשקפה עצמית שגויה, זאת כיוון שאנו מייחסים ל"תוויות שלנו" משמעות כוזבת. העצמי, לפי הפרשנות הבודהיסטית, אינו נפרד ואינו קבוע. וככל שנחזק את אחיזתנו בזהות, כך נגדיל את הסבל האישי.

אם כך, הגישה הבודהיסטית מבהירה ש"זהות" הוא רק מושג או תווית המשמשים מטעמי נוחות. מצד שני, ראינו שאם "נשחרר" את הזהות אחרים יגדירו אותה עבורנו, לצרכים האנוכיים שלהם,  ומבחינה חברתית, כלכלית ופוליטית הדבר יפגע בנו. כך יוצא שהמושג החמקמק והנזיל הזה, ״זהות״', אינו מתיישב עם אף גישה, קשה לאחוז בו, מסוכן לשחרר אותו ומורכב לנהל אותו.

כיום נבנה במהירות רובד נוסף מעל הפילוסופיה המערבית הליברלית (נמדגישה את חירותו של האדם) ומעל השיטה הכלכלית הקפיטליסטית (המדגישה בעלות על רכוש). הרובד השלישי הוא הטכנולוגיה הדיגיטלית. חירותו של האדם הביאה לנפרדותו מהחברה, הקפיטליזם הביא להיאחזות ברכוש ובהישגים, ועתה הטכנולוגיה הדיגיטלית מביאה לקיבועה (באמצעות קידוד ושמירת מידע) של הזהות והפיכתה לסחורה.

אם מסתכלים על הדברים הללו מבעד לפריזמה הבודהיסטית, מגמה זאת, שבה האדם הולך ונפרד מהעולם (מתווך על ידי ביטים) וזהותו מנוכסת ומנוהלת על ידי תאגידים כלכליים, מסמנת יותר פיצול ויותר היפרדות, שמשמעותם יותר סבל. יתכן ושהמסקנה הזו מקומה בדיון אחר, אבל מחקרים שנערכו לאחרונה מחזקים את הגישה הבודהיסטית. השירותים הדיגיטליים גורמים להקטנת האינטראקציה האנושית ולהגדלת שעות מסך (כיוון שהתאגידים רוצים יותר הכנסה מפרסום), וזה בתורו גורם להגברת הבדידות, הניכור והסבל. אחת האינדיקציות לכך היא שברבים מהמחקרים מופיע הציטוט העצוב "החבר הקרוב ביותר שלי הוא הסמארטפון".

בודהה, פסל בודהה

פחות אחיזה בזהות האישית, פחות סבל אנושי. תצלום: מתיא פאלורטי.

ה״זהות״ לאן?

ניסיתי להבהיר כאן את הכוחות הפועלים על ה"זהות" דרך הבנת התהליכים הגלובליים המתרחשים כעת ובאמצעות בחינה של אירועים היסטוריים. פירוק הכוח (הנסתר לרוב) שמופעל על זהותנו יכול להגיע מתוך הכרה בכוחה של "ההצהרה" החד צדדית וביקורת או התנגדות לפעולות פוגעניות של עסקים או ממשלות. אפשרות נוספת היא תמיכה בחקיקה (הטובה גם לפוליטיקאים) שמחייבת חלוקת הכנסות הנובעות משימוש בנתונים אישיים בין העסקים ובעלי הזהות. כלומר, שימוש במידע אישי צריך להיות מתוגמל בהכנסה שאפשר "ללכת איתה למכולת". ולבסוף, ההכרה בכך שהזהות האנושית אינה אלא מושג נזיל ומשתנה שמייצג ריבוי מצבים, ובשל כך אינו יכול להיות מיוצג או מנוהל על ידי מכונה ואף גרוע מכך, להיות מופנה (משפטית או עסקית) כנגד האדם אשר כתוצאה מפעולותיו שלו, נבנתה הזהות הדיגיטלית.

להיות בעל זהות ייחודית  – בעל אישיות משלי, עם עבר, עתיד ואוסף של זהויות חברתיות שיש להן משמעות עבור אנשים אחרים  – הוא מהותי לקיום שלנו.  עצרו וחשבו לרגע, מה מפחיד יותר – למות או לאבד את הזהות?

ראינו גם שלהיות בעל זהות ייחודית  – בעל אישיות משלי, עם עבר, עתיד ואוסף של זהויות חברתיות שיש להן משמעות עבור אנשים אחרים  – הוא מהותי לקיום שלנו. הגבלה של יכולת זאת מהווה איום קיומי לרוב האנשים. עצרו את הקריאה וחשבו לרגע, מה מפחיד יותר – למות או לאבד את הזהות? מחלות כמו אלצהיימר או דמנציה הפוגעות בזיכרון, גורמות בהדרגה לאיבוד הזהות הנרטיבית של האדם. מקרים אחרים של פגיעה תדמיתית גורמים לאנשים להתאבד או להשקיע משאבים רבים בבתי משפט כדי לטהר את שמם. מצד שני, אנשים בוחרים במסעות חיים שיחזקו את הזהות המשמעותית להם – החל מהשקעה של שנים בלימודים לקראת דוקטורט, דרך השתתפות בתוכניות ריאליטי וכלה בניתוח לשינוי מין כדי להרגיש שלמים יותר עם ה״עצמי״ שלהם.

מספר יוזמות חקיקה שהחלו באירופה (למשל, ההסדרה הנוגעת למידע דיגיטלי, GDPR), יכולות להקטין את הסיכונים לפגיעה בזהות הדיגיטלית השברירית של כל אחת ואחד מאיתנו. אך כנגדם עומדות חברות טכנולוגיות שרצות קדימה, חודרות וכובשות טריטוריות שבעבר היו אישיות ופרטיות. יש להניח שהמשטרים שממוקדים בהגברת היציבות השלטונית, ולאחרונה גם בפולחן אישיות של מנהיגים מסוימים, ירצו להשתמש ביכולות הטכנולוגיות החדשות כדי לעצב את האנשים והחברה בהתאם לאידיאולוגיה השלטת. מותר להניח שבעולם המערבי תהליכי עיצוב אלו יהיו רכים והדרגתיים, אך כמו הצפרדע שלא זיהתה בזמן את התחממות המים (או את שינויי האקלים), סביר גם להניח שרוב בני האדם לא יהיו מודעים לתהליכים הללו.

הזהות ואני

השאלה המרכזית העולה מהבנה זו היא מה אנו יכולים לעשות כבר היום מול ההתפתחות המואצת של שירותים מועילים (עסקיים וממשלתיים) שאוספים עלינו מידע אישי באורח מתמיד ורציף. אפשרות ראשונה היא להמעיט ככל האפשר במסירת מידע ביולוגי והתנהגותי. לדוגמה, הימנעות משימוש בשעונים חכמים שמנטרים את הפעילות וההתנהגות שלנו ומעבירים את המידע לבעלות תאגידים מסחריים או ממשלתיים. שנית, להבין את המחיר של פרסונליזציה (התאמה אישית של השירות) מול פרופיליזציה (אפיון המשתמש). שירותים כמו נטפליקס או אמזון בונים פרופיל משתמש בהתאם לנתוני ההתנהגות שהם אוספים. אנו צריכים לשקול את המחיר של קבלת שירות שאינו מותאם אישית מול האפשרות שהתאגידים ייצרו פרופיל מדויק שלנו. בחלק מהשירותים ניתן לבטל או להפחית את ההתאמות האישיות או באמצעות שימוש משותף (למשל, משפחתי) בחשבון יחיד, המביא ליצירת פרופיל חסר משמעות.

דוגמה להפחתה משמעותית של הפרסונליזציה והמעקב האישי ניתן לראות בהגדרת משתמש חדשה שפייסבוק פרסמה לאחרונה בשם Off-Facebook Activity. אם חשבתם שפייסבוק (או כל רשת חברתית אחרת) רואה אתכם רק כאשר אתם פועלים ישירות אצלה – טעיתם. הרשתות החברתיות עוקבות אחרינו כמעט לכל דף ברשת שאליו אנחנו גולשים. תחת הגדרת המשתמש הזו ניתן גם לצפות בקצה הקרחון של המידע האישי שהתאגיד הטכנולוגי אוסף על אודותינו, או כפי שנכתב באחד המאמרים "זה כמו לחיות בתוכנית ריאליטי כאשר המצלמות פועלות כל הזמן". לכן מומלץ להשבית את יכולת  Off-Facebook Activity שפייסבוק אולצה להגדיר בשל החקיקה להגנת הפרטיות. הגבלה דומה רצוי לבצע גם בגוגל ובפלטפורמות טכנולוגיות נוספות כדי לצמצם את החשיפה האישית ולהקטין את יכולתם של השירותים הטכנולוגים להשפיע על ההחלטות והפעולות שלנו בזמן שאנו גולשים באינטרנט.

טביעת אצבע

זהות: קשה לחמוק ממנה בימינו. תצלום: ג'ורג' פרנצס

חצי הכוס המלאה של הזהות הדיגיטלית היא השימוש באמצעי זיהוי ביומטרי (לרוב טביעת אצבע או סריקת פנים) שמבוצע בעיקר באמצעות הסמארטפון. כיום, המידע הביומטרי שאנו מגדירים בסמארטפון מוצפן ומאוחסן שם ואינו מועבר למאגרים חיצוניים, כך שאם הסמארטפון נגנב, קשה מאוד לשלוף מתוכו את המידע שלנו. קל לנו להזדהות מול שירותים דיגיטליים והדבר אף מצמצם משמעותית את האפשרות לגניבת זהות (לדוגמה באמצעות פישינג של סיסמאות או מידע אישי).

אם קבוצה אינה מגדירה את עצמה, הרי שהיא תוגדר על ידי אחרים לצרכיהם: והדבר נכון גם לגבי כל אחד ואחת מאיתנו

כיום, רשת האינטרנט הופכת למקובעת, כיוון שיותר ויותר אלגוריתמים מנחים אותנו. תובנה זו מגיעה מאחד מהוגי הדעות הטכנולוגיים החשובים של זמננו, ג׳רון לנייר, המוסיף כי ״התוכנות סוללות לנו שבילי עפר ואנחנו הולכים בהם מוכי ירח". במאמר על אודות מלחמת הפייקים, נטען שזהויות פיקטיביות מאפשרים שבירה של פרופיליזציה ומשום כך הם מעניקים לנו תנועה חופשית יותר בין קבוצות ואנשים. הזהות הפיקטיבית או הפייק, שהמידע על אודותיה מוגבל, מערערת באופן חלקי את פעולת מכונת השיווק של הרשתות החברתיות (המנסות לבטל את הפייקים) ולכן כל אדם צריך להחזיק לפחות פרופיל פייק אחד. אם אפשר, עליו להרבות בפייקים ולהמעיט בשימוש בפרופיל אמיתי. יצירת מסה קריטית של פייקים חדשים תקרב אותנו לעידן הפייקים השני "עידן של משחקיות, חירות ומתינות, עידן של אנרכיזם דיגיטלי כפי שהאינטרנט אמור להיות, ומרי בפלטפורמות הדכאניות".

פרופ' רוחמה וייס אומרת שאנו חיים בעידן של ריבוי זהויות. אין צורך לבחור בזהות אחת ואפשר לאחוז בזהויות שונות גם אם הן סותרות. השאלה שמופיעה בטפסים רשמיים – למשל, האם אני זכר או נקבה? – הופכת לפחות רלוונטית כיום. יש מי שאינה מעוניינת לענות עליהן, ויש מי שאינו יכול לענות בפשטות. תרבות של ריבוי זהויות, לדברי וייס, היא הגיהינום של עולם הפקידות והטפסים, והיא גן העדן עבור מי שאוהבים לאתגר את הגבולות, לבחור את דרכם בעולם ולא להתחייב לאידיאולוגיות מסודרות מדי. ריבוי הזהויות מאפשר לנו לא למכור את נשמתנו לזהות אחת, ולא לדבוק באידיאולוגיה שמתרוקנת מתוכן ומתמלאת בקנאות מסוכנת. אנחנו קצת מכל דבר. אנחנו "גם וגם", ולכן וייס מקווה שהסקרנות כלפי זהויות חדשות תנצח את הקנאות לזהות האחת.

להבנתי, כמו בעולם הפיזי, אדם צריך שתהיה לו אפשרות לפעול במרחב הדיגיטלי תחת זהויות שונות. מצד אחד, שירותים דיגיטליים ממשלתיים, פיננסיים ורפואיים צריכים רמת זיהוי גבוהה (מי אני ומה מותר לי לעשות במערכת) כדי לאפשר פעילות אמינה ונוחה. מצד שני, אנו רוצים שהזהות שלנו (מי אני, מהן העדפות שלי, במה אני מאמין וכו'), לא תהפוך לסחורה או לאמצעי לניטור ועיצוב התנהגותי בידי תאגידים עסקיים שממוקדים בגריפת רווחים, או בידי משטרים הממוקדים בפולחן המנהיג. לכן הדרך הטובה ביותר כוללת החזקה וניהול של זהויות דיגיטליות רבות ושונות, המותאמות לשירותים שונים.

כיוון שאנו חיים בתרבות מערבית והסיכוי שמערכות פוליטיות וכלכליות יאמצו תפיסות בודהיסטיות הוא אפסי, אסיים בציטוט של החוקרת קלרטה טרגר במאמרה על דיכוי של קבוצות חברתיות שונות כגון נשים ומיעוטים: "אם קבוצה אינה מגדירה את עצמה, הרי שהיא תוגדר על ידי אחרים לצרכיהם". גם בראייה היסטורית וגם במבט לעתיד, אמירה זו מדגישה את האחריות האישית של כל יחיד וכל קבוצה, לפעול כך שהשליטה על הגדרת הזהויות תהיה ככל שניתן בידיהם. גם בזמן עלייתה של המכונה.

תמונה ראשית: מי אני? למי אני שייך? תצלום: כריס קולינס, אימג'בנק / גטי ישראל

 

מאמר זה התפרסם באלכסון ב

תגובות פייסבוק

2 תגובות על למי אנו שייכים?

01
אלעזר

כל אחד יכול לטעון. ממי הוא מקבל את הזכות להשתמש בטענה? גם אני יכול לטעון וכל מה שאני צריך לזה לבקש רשות משפטית כדי לבצע כל ניסוי שאני חפץ בו על סמך המסקנות שלי? אז אני גם יכול לקבוע כל מיני הגדרות ולפיהן לפעול לפי נוהג שאני קובע על סמך דעה או רעיון שאני טוען?

02
יוסי

המאמר מתרכז בשימוש בטכנולוגיה למטרות מסחריות. הוא מזכיר בדרך אגב את התייחסותו של בוסטרום לשימוש הפוליטי שעושה (או יכול לעשות) השלטון בטכנולוגיה למטרת שליטה ועיצוב דעותיהם של הבוחרים. עיצוב ההתנהגות של הבוחרים מאפשר לשלוט בהם באופן אוטומטי ואישי ללא שיבחינו בכך וללא שיוכלו להתגונן. הפצת מידע כוזב מרחיבה את מרחב האפשרויות. תרבות או השכלה אינן מגינות מפני מניפולציות פסיכולוגיות, וניתן להפעיל את האמצעים הללו על כלל האזרחים ולא רק על שכבות מסויימות בציבור. ניתן גם למקד את המניפולציות למובילי דעה ברשתות החברתיות ואלו ישמשו כסוכנים להפצה יעילה של ההתנהגות המבוקשת. זהו סוג של דמוקרטיה, שבה קיימים כל המנגנונים הדמוקרטיים, אך הבוחרים או לפחות חלקם נמצאים בשליטה.