למי מגיע להיקרא קורבן?

בספטמבר 1945, חודש אחרי ששרי החוץ של ברית המועצות, בריטניה וארצות הברית הכריזו על פתיחת משפטי נירנברג, התובע הראשי של ארה״ב, רוברט ג׳קסון, כתב מאמר למוסף הניו יורק טיימס כדי להסביר לציבור האמריקני מה עומד לקרות. הוא כינה את הפלישה הגרמנית ״הפשע הנורא מכולם״, משום שממנו נגזרו כל שאר הפשעים שידונו במשפטים הללו – פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות. המאמר התפרסם חודש אחרי שארה״ב הטילה שתי פצצות אטום על ערים ביפן, והייתה לו מסקנה נוראה נוספת: ״אם יהיו מלחמות בעתיד אנו חייבים לנצח בהן״ על ידי כך ש״נהיה הורגים טובים יותר, נהרוג יותר ונהרוג מהר יותר מן האויב, ועל ידי כך שנהרוג תוך סיכון קטן יותר לעצמנו״.

במלחמות עתידיות חשוב יהיה ״להרוג ולפצוע את האויב ולהרוס את כל מה שמגן עליו, את כל מקורות המחיה שלנו לא רק בשדה אלא גם בבית״ - כדברי התובע הראשי של ארה"ב בספטמבר 1945

ג׳קסון הרחיב וטען כי יש להפר את אותם עקרונות שנקבעו בחוק המבחינים בין לוחמים ומי שאינם לוחמים, על ידי התייחסות למלחמה כעימות בין עמים ולא בין כוחות צבא: ״מאחר שברור כי מלחמה מודרנית הפכה יותר ויותר למאבק בין אוכלוסיות שלמות, ולא בין צבאות בלבד. השאלה היא מי יוכנע ומי ישרוד״. כתוצאה מכך, במלחמות עתידיות חשוב יהיה ״להרוג ולפצוע את האויב ולהרוס את כל מה שמגן עליו, את כל מקורות המחיה שלנו לא רק בשדה אלא גם בבית״. הרג אזרחי אויב עד שייכנעו הייתה האסטרטגיה – כמו שברור מן המקרים שלא הוזכרו, מקרי הירושימה ונגסאקי. הנאצים, לעומת זאת, רצחו אזרחים ״שלא למטרה צבאית״, הוא אמר לאחר מכן במשפטי נירנברג.

הגישה של ג׳קסון התגלתה כנבואית להחריד. מאז, ממשלותיהן של מרבית המדינות עודדו פגיעה באזרחי מדינות אויבות במקום סיכון כוחות הצבא שלהן. הפגזת האויב – הפגזה של אוכלוסיות שלמות – עד שייכנע הפכה לאמצעי המועדף, החל בהפגזות אימים של ארה״ב את צפון קוריאה בראשית שנות ה-50, ולאחר מכן גם את וייטנאם; ההפגזות המסיביות של רוסיה בגרוזני, צ׳צ׳ניה בשנות ה-90; ועד למתקפות הישראליות בעזה, מטחי הפגזים של הממשלה הסורית בחלב ובערים נוספות, והחרבתה של תימן על ידי כוחות בראשות סעודיה. רחפנים אמריקניים אמנם מבצעים עבודה מדויקות יותר מפגזים וטילים, אבל גם הם גורמים למותם של אזרחים. הפעולות הללו הרגו מיליוני בני אדם. בראש טבלת הרג האזרחים שאחרי מלחמת העולם השנייה ניצבת סין, עם 45 מיליון אזרחים שמתו בין 1958-1962 ברעב הגדול שמקורו ב״קפיצה הגדולה קדימה״. אבל מי זוכר את האנשים הללו ואת סבלם, מלבד בני משפחותיהם ומספר חוקרים באקדמיה? הם אינם כלולים בדימוי הקורבנות האותנטיים של ימינו, כי הם אינם קורבנות של טבח עם.

מאו: גרם למותם של 45 מיליון אזרחים, אבל לא נחשב למי שביצע ג'נוסייד והם אינם זכורים כקורבנות. תצלום: +cea

מאז 1945 המושג ״קורבן״ התגבש סביב מספר מרכיבים, המבוססים של שכחה סלקטיבית וזיכרון כוללני. אחרי מלחמת העולם הראשונה, הקמפיינים ההומניטריים במערב כללו בעיקר את חוויותיהם של הפליטים הארמנים והרוסים, שהוצגו כקורבנות הראויים לאמפתיה ולפינוי בהול. אבל אחרי מלחמת העולם השנייה, מאות אלפי העקורים שהלכו ודעכו במחנות לא יכלו לקבל מעמד זהה, כי רוב הפליטים היו ממוצא גרמני, אנשים שגורשו ממזרח אירופה וממרכזה בהסכמתן של בעלות הברית.

אף שצבאות גרמניה ויפן הם שהחלו בהפגזת ערים חסרות הגנה, בעלות הברית שכללו את הפרקטיקה. משום כך, בנירנברג, הגרמנים לא הורשעו בשל ההפצצות שהם ביצעו מהאוויר

שנית, הפגזות של בעלות הברית הרגו כמעט מיליון אזרחים גרמנים ויפנים: שוב, אזרחי אויב לא יכלו להיות קורבנות איקוניים. אף שצבאות גרמניה ויפן הם שהחלו בהפגזת ערים חסרות הגנה, בעלות הברית שכללו את הפרקטיקה. משום כך, בנירנברג, הגרמנים לא הורשעו בשל ההפצצות שהם ביצעו מהאוויר.

שלישית, מדינות מבחינות בין ״הכרח צבאי״ – צעדים הננקטים כדי להשיג יעדים צבאיים שאינם אסורים על פי החוק הבינלאומי – וצעדי חירום להבטחת הביטחון מבית מצד אחד, וכוונה לטבח עם מצד שני, אף שאותו מספר אזרחים עלול להיות מושפע. כתוצאה מכך, בעוד שאזרחים נהרגים במספרים קטנים יותר בתגובות ״מידתיות״ למה שנתפש כאיום בטחוני, מספר המתים מצטבר עם הזמן אף שהפעולות נחשבות חוקיות ושגרתיות לחלוטין. המתים הללו אינם נתפשים כקורבנות איקוניים אם המדינות מנהלות עימות מזוין בינלאומי או לא, בתנאים המועדפים עליהן. במילים אחרות, מותם של אזרחים אלה אינו ״מזעזע את מצפונו של המין האנושי״ – על פי הניסוח הארכאי שחוזר ומופיע במסמכים חוקיים הומניטריים בינלאומיים.

ג׳קסון אולי ניבא את אופן ההתנהלות של עימותים לאחר המלחמה, אבל הוא טעה באשר לפשע הנורא מכול. בשלהי שנות ה-40, טבח עם החליף את הלחימה התוקפנית כמה שמצליח ״לזעזע את מצפונו של המין האנושי״. ורצח העם הארכיטיפי היה השואה. מדינות לא יכלו להסכים בנודע להגדרה של לחימה צבאית תוקפנית, אבל אחרי סדרת המשפטים של פושעי מלחמה גרמנים אי אפשר היה שלא לראות את קורבנות השואה. ההיסטוריונית דברה ליפשטדט הסבירה זאת בשנת 2017:

״השואה הייתה משהו שונה לגמרי. זו הייתה תוכנית מאורגנת שמטרתה הייתה לחסל עם מסוים. היהודים לא היו צריכים לעשות דבר כדי להיחשב ראויים לרצח. זקנים שהובלו על כיסאות גלגלים לרכבות גירוש ותינוקות שנישאו לשם על הידיים, נרצחו כולם. הרעיון לא היה להיפטר מאנשים שעלולים היו להתנגד לנאציזם, כפי שקרה במדינות כבושות, אלא להיפטר מהיהודים כי הם היו יהודים״.

כפשע שנאה עצום בהיקפו כלפי קורבנות תמימים – כלומר כאלה שלא היו מעורבים בעימות צבאים ולא נהרגו מתוך כורח צבאי – השואה עיצבה את דמות הקורבן האידיאלי

ליפשטדט ניסתה בדבריה להזכיר לנשיא ארה״ב דונלד טראמפ לא לזלזל בשואה, וגם לענות לאנטישמים שטענו כי היהודים התגרו בגרמנים ולכן היו שותפים לגורלם. הטיעון הזה מפריד בין השואה למקרים אחרים של אלימות כלפי אזרחים: לא מדובר רק ב״עוד שרשרת של התנהגויות לא אנושיות״, כפי שליפשטדט ואחרים מתעקשים מזה זמן. כפשע שנאה עצום בהיקפו כלפי קורבנות תמימים – כלומר כאלה שלא היו מעורבים בעימות צבאים ולא נהרגו מתוך כורח צבאי – השואה עיצבה את דמות הקורבן האידיאלי.

ההבחנה הזו בין קורבנות חפים מפשע שהסבל שלהם ״זעזע את מצפונו של המין האנושי״ ובין אותם קרבנות נשכחים שניתן להשלים בקלות עם מותם, היא בעלת שורשים תיאולוגיים נוצריים ויהודיים. דמותו של ישוע הלוקחת על עצמה מרצונה את חטאי האנושות תוך הקרבה עצמית, שואבת את כוחה מחפותה. הפרשנות של הצליבה בברית החדשה שואלת בחופשיות מן המסורות היהודיות, כמו למשל בתיאור של פאולוס את ישוע כשה תמים המוקרב לכבוד חג הפסח.

"Agnus Dei" ("שה האלוהים"), 1635-1640, פרנסיסקו דה סורבראן, מוזיאון פרדו, מדריד. תצלום: ויקיפדיה

ביהדות, קורבנות יהודים מכונים קדושים: קדושים מעונים של העם היהודי, כי הם נרצחו אך ורק בשל דתם, ולא בגלל מעשה שעשו. כקדושים מעונים, המתים הוקרבו בשל חברותם בקבוצה, נבחרו למות בשל זהותם הזויה, ללא כל יכולת פעולה פוליטית. הקורבן הוא חף מפשע וכן אין לו עמדה פוליטית, כוונה או יכולת פעולה, אפילו בעקיפין, בעימות מזוין. על ידי קבלה מרצון של גורלם ומאחר שלא התפתו להמיר את דתם – במהלכם של פוגרומים נוצריים בימי הביניים, למשל –קורבנות יהודים מתו ״על קידוש השם״. בשואה ישנם ״6 מיליון קדושים״. רבנים בגטו ורשה השתמשו בדבריו של הרמב״ם כדי לפסוק כי יהודי שנרצח אך ורק בשל יהדותו הוא קדוש.

חפותם היא גם פונקציה של כוונות הרוצחים: ״השנאה הארוכה מכול״, כפי שההיסטוריון רוברט ויסטריך תיאר את האנטישמיות בשנת 1991. על פי תפישה זו, לאנטישמיות יש מעמד אונטולוגי כתיעוב חסר בסיס כלפי יהודים. כדי להדגים את ההשקפה הזו, ההיסטוריונים ברנדן סימס (Simms) וצ׳רלי לדרמן (Laderman) התייחסו בשנת 2016 לאנטישמיות כאל ״וירוס״ שלובש ״צורות רבות... כך שאי אפשר יהיה לעולם לחסל אותו״. בכל מופעיה, האנטישמיות נתפשת ככוח פעיל עצמאי בהיסטוריה, התגשמות של שנאה לא בלתי הגיונית, המתאימה את עצמה לזמן ולמקום; נוצרים היו השונאים בעבר, אחריהם הפשיסטים, וכעת – כפי שטוענים רבים – אלה המוסלמים והתמימים המצטרפים אליהם, שמאלנים ואנטי ציונים.

הדימוי של קורבנות יהודיים תמימים וחסרי אונים ברובם מייצגת את הקורבן ה״אידיאלי״: המעמד המובנה חברתי שבאמצעותו מוענקות חמלה ולגיטימיות למושאי אלימות מסוימים אך לא לאחרים. מאחר שזיכרון השואה נוכח בכל מקום, הקורבנות היהודיים הם שמייצגים את המעמד הזה בצורתו האוניברסלית והארכיטיפית. המעמד הזה הפך למה שהמסאי אלכס קוקוטס (Cocotas) כינה בשנת 2017  ״מזבח קדוש״ אשר ״מאפשר הזדהות עם קורבנוּת״, אף על פי – או אולי בגלל – שסביר יותר שמרבית בני האדם יהיו התוקפנים ולא הקורבנות מאחר שהם אינם שייכים לקבוצת מיעוט.

הדימוי של קורבנות למופת, יהודים או נוצרים או שניהם, התגלה כדימוי שאין לעמוד בפניו עבור מי שמחפשים הכרה כקורבנות חפים מפשע של רדיפות, הראויים להגנה או לפיצויים

הדימוי של קורבנות למופת, יהודים או נוצרים או שניהם, התגלה כדימוי שאין לעמוד בפניו עבור מי שמחפשים הכרה כקורבנות חפים מפשע של רדיפות, הראויים להגנה או לפיצויים. קורבנות של עימותים שונים בונים לעצמם תכופות את התדמית היהודית: מי שנרצחו בשל זהותם ולא בשל מעשיהם, וכמותם הם קדושים מעונים.

לעתים ההכרה הזו ניתנת בקלות. ״מי אם לא העם היהודי אמור להבין את הרדיפה של המיעוט היזידי התנ״כי?״ אמרה דידרה ברגר, העומדת בראש המועצה היהודית האמריקנית בברלין, בדברה על המיעוט העיראקי שהותקף על ידי דאע״ש. המוזיאון-המכון לטבח העם הארמני בירוואן מתאר את הקורבנות הארמנים העות'מאנים כ״קורבנות מעונים קדושים״ ובשנת 2015, מאה שנה אחרי שהחל טבח העם, הכנסייה האפוסטולית הארמנית העניקה להם מעמד של קדושים. הם היו קורבנות חפים מפשע של גזענות ושנאה מצד התורכים, ואילו הרשויות בתורכיה מתעקשים כי התסיסה והעימותים בזמן המלחמה גבו קורבנות משני הצדדים.

יש משהו בדבריהם: המערכה נגד הארמנים העות'מאנים החלה ממצב חירום צבאי שראשיתו בפלישה של בעלות הברית [אז: בריטניה, צרפת, איטליה ויוון]  לאימפריה העות׳מאנית ממזרח ומדרום, שהארמנים לקחו בה חלק. אבל הדיפלומטים התורכים לעולם אינם שואלים מדוע אבטחה של אזורי קרבות הייתה כרוכה בהוצאה להורג של האליטות הארמניות וגירוש של נשים, ילדים וקשישים אל המדבר, כדי שיגוועו שם. שפע ראיות מעידות על כוונת הממשלה לפתור אחת ולתמיד את ״הבעיה הארמנית״, כדי להשיג ביטחון של קבע.

בעיה ופתרון, טבח וקורבנות: חיילים רוסים בכפר הארמני החרב Sheyxalan (ב-1915). אחד מ-62 תצלומים ב"אלבום הפליטים" שהתגלה ב-1917 בטיבליסי. תצלום: ויקיפדיה

במקום להבין חישובים פוליטיים זדוניים כאלה של מדינות פרנואידיות, אנחנו מתעקשים להתמקד בקורבנות שאינם פוליטיים. אמפתיה מובנת תופסת את מקום הניתוח המתחייב. האמפתיה מעצבת את הוראת השואה וזכויות האדם תוך מתן דגש על הקורבנות המופשטים מהקשרם הפוליטי. לרוב, תוכניות הוראה כאלה מסווגות קבוצה כקורבנות כשהיא ממוקמת מעבר ״לגבולות יקום המחויבות״: חברי הקבוצה אינם חברים ב״מעגל היחידים והקבוצות שיש כלפיהם מחויבויות, שהכללים חלים עליהם ושהפגיעה בהם מחייבת תיקון״. הדינמיקה החברתית הקובעת היררכיה כזו של אכפתיות היא שנאה המיוצרת מכוח עצמה, שנאה שאינה תגובה לתכונות של הקבוצה השנואה אלא היא תוצר של הפסיכודרמה של השונאים. היא מיוצרת באורח פנימי ולא נובעת ממערכת יחסים דינמית עם העולם שבחוץ.

הגישה רבת ההשפעה ביותר להבניית-קורבן היא מנגנון ״השעיר-לעזאזל״. בשנת 1939, חוקר הספרות קנת׳ ברק (Burke) ניסח את המנגנון של הבניית הקורבן בניתוחו את האוטוביוגרפיה של היטלר ״מיין קאמפף״ (משנת 1925). בהסתמכו על הרעיון של זיגמונד פרויד אשר לפיו סדר תרבותי תובע הדחקה ולכן הוא מייצר תסכול, ברק ראה בפעילות האידיאולוגיה הנאצית טקס טיהור של ״התקרבנות עקיפה״: המושא מקרין את אשמתו ואת ליקוייו על כלי חיצוני, השעיר לעזאזל. בתנ״ך, אלוהים אומר למשה להורות לאחיו אהרון ליטול שני שעירי עזים [תיישים] – האחד יועלה כקורבן לאלוהים והאחר לעזאזל. הדרמה כולה מתוארת בספר ויקרא, שם התיש לוקח על עצמו את חטאיה של הקהילה, הזוכה לטיהור נוסף בזכות הקרבת השעיר השני. שחיטת השעיר משרתת כקורבן המוצע לאל, ומובילה ל״לידה מחדש״ סמלית של הקהילה.

ברק כתב שנתיים לפני הטבח ההמוני של הגרמנים ביהודים הסובייטים וראשית הפעלת מחנות המוות. למרות זאת, הוא טען שהוא מבין את ההיגיון של טבח העם כהתקרבנות הנאצית:

״ה׳ארי׳; הוא קונסוטרוקטיבי, היהודי הוא ׳הרסני׳; והארי, כדי להמשיך את תהליכי הבנייה שלו חייב להרוס את ההרס היהודי. הארי, ככלי של אהבה, חייב לשנוא את השנאה היהודית״.

הפילוסוף הצרפתי אלן פינקלקראוט חזר על אותה תפישה כאשר בהתייחסו לרדיפת היהודים על ידי הנאצים הוא כתב בספרו משנת 1980 ״היהודי הדמיוני״ כי ״מאז ומתמיד השעיר לעזאזל היה מושלך בפראות לעולם בלתי מוכר, ניצב מול מלחמה בלתי פוסקת ונחשב לאויב המוחלט״. אויב כזה לא די היה לכלוא בגטו, אלא היה צריך להשמידו לחלוטין.

לחפותו של השעיר ישנה כאן חשיבות גדולה, משום שמדובר בשעיר לעזאזל אנושי. זהו הקורבן חסר האונים של דרמת הישועה המיתית של הקהילה, אובייקט לתסכול שלא נמצא לו ביטוי אחר

אף שמודלים פרוידיאניים של קונפליקטים פסיכו-דינאמיים מודחקים כבר אינם חביבים על הפסיכולוגיה החברתית, רעיון השעיר לעזאזל נותר פופולרי כמטפורה. למשל, מוזיאון השואה בארה״ב מסביר באתר שלו בנוגע לאנטישמיות, כי ״בזמני מצוקה, יהודים הפכו לשעיר לעזאזל עבור בעיות רבות שמהן סבלו בני אדם״. בהמשך נמנות תאוריות נחשבות שהיו פופולריות בשנות ה-30 על אודות תסכול חברתי והעתקה של תוקפנות על מיעוטים חסרי אונים. לחפותו של השעיר ישנה כאן חשיבות גדולה, משום שמדובר בשעיר לעזאזל אנושי. זהו הקורבן חסר האונים של דרמת הישועה המיתית של הקהילה, אובייקט לתסכול שלא נמצא לו ביטוי אחר.

23 נאשמים ב"משפט הרופאים" בנירנברג שהואשמו בניסויים בבני אדם ובהשמדה בתירוצים רפואיים וב"רצח מתוך רחמים" (1946-1947), תצלום: צלמי צבא ארה"ב, ויקיפדיה

הבעיה בתפישה כזו של הבניית קורבן היא שהיא דתית ולא פוליטית. זוהי תאולוגיה מחוּלנת על אודות מקורות הרוע: קבוצות הן קורבנות של דעות קדומות שמקורן באנשים רעים. מאז השואה, הדרמה המקבילה לוהקה ברשעים (נאצים) וקורבנות (יהודים) סטריאוטיפיים. תפישה תיאולוגית מוכחשת כזו של קונפליקט מעוררת השפעות רבות עוצמה בקרב ליברלים מערביים בעלי השקפה אינטרנציונליסטית, המרגישים שהם חייבים ״לעשות משהו״ כשהם עדים לרשעות במדינה אחרת. שגרירת ארה״ב לשעבר באו״ם, סמנתה פאוור, מגלמת את הסובייקטיביות הזו בצורה הברורה ביותר. כשנתקלה בנעוריה בסיפור גורלה הנורא של אנה פרנק ובסיפור השואה, היא נשבעה לפעול אישית כדי להפוך את ארה״ב לכוח גלובאלי שיגשים את הסיסמה ״לעולם לא עוד״, ולתרגם את זיכרון השואה למשימה חדשה של תִרבוּת. בלוב, בשנת 2011, היא והפילוסוף הצרפתי ברנר-אנרי לוי – שתבע מנשיאו להפגיז את הכוחות הלוביים – ראו שוב דרמת השואה הכוללת ״קורבנות חפים מפשע״ ו״תוקפים מרושעים״ מתחוללת מול עיניהם. ההתערבות הייתה הכרחית.

סמנתה פאוור הודתה כי לא ניתן היה לצפות שארה״ב תבין את המדינות שאותן היא הפציצה. המשבר בלוב היה מורכב יותר – פוליטי יותר – מכפי שניתן להבין באמצעות המוסרניות הקריקטורית שלה

כשההתערבות כשלה – למעשה, הרס המדינה הלובית הביאה אלימות קשה הרבה יותר מזו שהיא ניסתה למנוע – פאוור האשימה את אלה מבין הלובים שלא היו קורבנות. ״על אף הכנוּת שלנו״, היא כתבה בממואר הכמעט-מתנצל שלה על המפלה בלוב, ״אנחנו לא ממש יכולים לצפות שיהיה בידינו כדור בדולח, שיחזה במדויק מה יקרה במקומות שבהם התרבות אינה תרבותנו״. פאוור הודתה כי לא ניתן היה לצפות שארה״ב תבין את המדינות שאותן היא הפציצה. המשבר בלוב היה מורכב יותר – פוליטי יותר – מכפי שניתן להבין באמצעות המוסרניות הקריקטורית שלה.

מיראז' 2000 של חיל האוויר הצרפתי: השתתף בהרס של לוב, לטובת... מי? באיזה מחיר? תצלום: חיל האוויר האמריקני, ויקיפדיה

השיח על קורבנוּת חפה מפשע מעניקה לאקטיביסטים חזקים כוח לייצר אלימות נוספת ולהרוג קורבנות תמימים נוספים בשם הצלת העולם מאלימות כנגד קורבנות חפים מפשע. חשיבותו של ההבדל המבנה העמוק בין קורבנות לדוגמה לבין קורבנות בלתי נראים מודגמת על ידי שתיקה של פאוור בכל הנוגע לתקיפות באמצעות כלי טיס בלתי מאוישים שהיו חביבות על הבוס שלה לשעבר, נשיא ארה״ב לשעבר ברק אובמה. כמעט עשרה אחוזים מקרב 3,797 ההרוגים ב-542 תקיפות שאושרו על ידי אובמה היו אזרחים: אלה היו מקרי מוות משניים חוקיים לגמרי. בני אדם בני אדם שמתו למען מטרה טובה – חירות.

עורכי דין בינלאומיים טוענים שאין עוד תוקף להתעקשות על הבחנה ברורה ומסודרת בין לוחמים לאזרחים. מחשבה כזו מובילה לעולם המושגים של רצח העם: עמים שלמים הם אויבים, ואנשיהם אשמים קולקטיבית, או לפחות אין משמעות לחיסולם

אנחנו יודעים שעיקרון החסינות של אזרחים מבוסס על ההנחה שאזרחים הם חפים מפשע. הוגים צבאיים ועורכי דין בינלאומיים התקשו להתמודד עם הבעיה, בשל העובדה שהמלחמות במאה ה-20 היו טוטליות, בין אם בשל גיוסן של אוכלוסיות שלמות בשתי מלחמות העולם ובין אם בעימותים צבאיים פנימיים כמו מלחמות אזרחים. לחימה כוללת, הם אומרים, פירושה שפועלים בבתי חרושת ומשפחותיהם תורמים למאמץ המלחמתי ממש כמו חיילים בחזית: הם אינם כה חפים מפשע, ולכן הם מטרות לגיטימיות. אין עוד תוקף להתעקשות על הבחנה ברורה ומסודרת בין לוחמים לאזרחים, זו מסקנתם. משום כך ג׳קסון אמר לקוראים בארה״ב בשנת 1945 להתכונן להרוג אזרחי אויב במספר שיידרש במלחמה הקרה שאך החלה.

אבל אם אזרחים אינם חסינים, הם נחשבים לאשמים בשל קשריהם עם לוחמי האויב – ובכלל זה אנשי צוותים הומניטריים ניטרליים המספקים סיוע רפואי למי שנחשבים טרוריסטים, ובוודאי מי שמכונים ״מגנים אנושיים״. מחשבה כזו מובילה לעולם המושגים של רצח העם: עמים שלמים הם אויבים, ואנשיהם אשמים קולקטיבית, או לפחות אין משמעות לחיסולם. האם הדבר נועד להסתיר את ההנחה הרצחנית הזו באסטרטגיה צבאית וחוק בינלאומי, לפיה אזרחים אמורים להידמות לקורבנות השואה כדי ״לזעזע את מצפונו של המין האנושי״? ויתרה מזאת, האם זו הסיבה שבגללה אלימות המונית צריכה להידמות לשואה כדי שנכיר בה כרצח עם?

ציור הקיר של מוראד סובאי באזור בני חוואת, צנעא, תימן. תצלום: YemeniH, ויקיפדיה

מחוץ לתימן, מעטים בלבד יודעים כי כוחות סעודיים כותשים את המדינה באמצעות פגזים וטילים מתוצרת ארה״ב ובריטניה. מצוקתם של אזרחי תימן ״מזעזעת את מצפון המין האנושי״ לעתים נדירות בלבד

אמנים שאינם פועלים תחת ההנחה הזו מציעים תזכורות לקורבנות בלתי נראים. ״צילום משפחתי 1״ של מוראד סובאי (משנת 2015) מציג חדר קטן מופגז בבית לבנים בצנעא שבתימן. על הקיר האחורי, סובאי צייר תמונה של משפחה הניצבת בצורה הרשמית המוכרת כל כך: ההורים עומדים, לידם שני ילדים, תינוק מעורסל בזרועות האם. התמונה מוטה מעט, כתוצאה מההדף. עורב בגודל חריג ניצב באופן מבשר רעות על מסגרת התמונה, מביט מטה בבני המשפחה, כאות לגורלם הנורא. ״צילום משפחתי 1״ הוא אחד מ-18 עבודות בסדרה ״חורבות״ של סובאי (או Campaigns, כפי שסובאי קורה למכלול העבודות שנועדו להעלאת מודעוּת) אשר החל ליצור בשנת 2015 באזור בני חוואת במחוז צנעא, שם, כך הוא כותב, ״ההפגזות מן האוויר החריבו יותר משבעה בתים והרגו 27 אזרחים, ובכללם 15 ילדים״.

סובאי נולד בשנת 1987 והוא מתעתד את האקטיביזם ואת הסבל של בני ארצו, תימן, מאז מהפכת האביב הערבי בשנת 2011, ובעיקר את מלחמת האזרחים ואת חלקן של עיראק וסעודיה החל משנת 2014. היצירה שלו ״ציור קיר – סלפי פני המלחמה״ שהוצב בפריז בשנת 2020, נוצר לזכר ״למעלה מ-230 אלף הרוגים מאז 2014״. מחוץ לתימן, מעטים בלבד יודעים כי כוחות סעודיים כותשים את המדינה באמצעות פגזים וטילים מתוצרת ארה״ב ובריטניה. הדבר מוזכר אמנם לעתים כאסון הומניטרי מן החמורים בעולם, אך מצוקתם של אזרחי תימן ״מזעזעת את מצפון המין האנושי״ לעתים נדירות בלבד.

העימות המורכב בתימן אינו ניתן להבנה על פי הקריטריונים של השואה, המבקשים את החלוקה הבינארית הברורה בין קורבנות אידיאליים ותוקפים מרושעים לגמרי

העימות המורכב בתימן אינו ניתן להבנה על פי הקריטריונים של השואה, המבקשים את החלוקה הבינארית הברורה בין קורבנות אידיאליים ותוקפים מרושעים לגמרי. הקריטריונים הללו אינם מאפיינים את הקונפליקטים הנפוצים בעולם שלאחר המלחמה: כלומר, אלה שבהם מעורבים כוחות רבים, פנימיים וחיצוניים, מטעם המדינה וגם פרטיים, המונעים על ידי כלכלות פוליטיות טורפניות של פשיעה מאורגנת למחצה כמו גם מטעמי ביטחון גיאו-פוליטי. כמחווה קטנה שנועדה להעלות את האנשים הללו למודעוּת, בחרתי ב״צילום משפחתי 1״ המטריד כל כך של סובאי לכריכת ספרי The Problems of Genocide (משנת 2021). אסור לשכוח את האנשים הללו. זכרם חייב לגרום לנו לחשוב שוב על הקורבנות כולם, ולחשוב על הסיבות לסבלם.

א. דִרק מוזס (Moses) מלמד היסטוריה של זכויות האדם בעולם באוניברסיטה של קרולינה הצפונית בצ׳אפל היל. ספרו האחרון The Problems of Genocide: Permanent Security and the Language of Transgression ראה אור בשנת 2020.

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

תמונה ראשית: "נוח בשלום על משכבך, מועמר קדאפי", ציור קיר בכפר הצרפתי St.-Romain-au-Mont-d'Or במסגרת פרויקט ©2011 www.AbodeofChaos.org, צלם: תיירי ארמאן.