לקחת את הזמן ולחיות

פרידריך ניטשה, הוגה בעל השפעה עמוקה על הזרם האקזיסטנציאליסטי, פותח לנו צוהר לתפיסה שבה שינוי נקודת המבט על אירוע משנה את ההתייחסות לתופעה עצמה. ניטשה דן ברעיון "החזרה הנצחית" (Eternal Recurrence), שבו הנצחיות היא מעגל שחוזר על עצמו שוב ושוב: "הכל מתהווה וחוזר-חלילה במעגל נצחים. – אין דרך לחמוק! [...] רעיון השיבה כעיקרון הברירה בשירותו של הכוח" (הרצון לעצמה II, סעיף 1058). אמירה זו נשמעת כסותרת את עצמה משום שהניסיון מוכיח כי אף אחד אינו נולד מחדש לאחר מותו. כדי לפתור את הסתירה יש למקם את העניין כחלק מהשיח הקשור למשמעות החיים. עלינו לראות ברעיון "החזרה הנצחית" מעין ניסוי מחשבתי הנוגע לבחירות שאנו עושים ברגע נתון.

כאשר עוסקים בחיפוש אחר משמעות החיים עולה מיד גם סוגיית המוות: האם להמשיך לחיות או לשים קץ לחיים?

כאשר עוסקים בחיפוש אחר משמעות החיים עולה מיד גם סוגיית המוות: האם להמשיך לחיות או לשים קץ לחיים? אלבר קאמי, שהושפע מניטשה, כותב בספרו "המיתוס של סיזיפוס" כי לפני שמתחילים לעסוק בשאלות פילוסופיות יש לענות תחילה על השאלה הקיומית:

"בעיה פילוסופית רצינית באמת יש רק אחת: ההתאבדות. לפסוק אם כדאי לחיות את החיים האלה, או לא כדאי, פירושו לענות על שאלת-היסוד של הפילוסופיה" (המיתוס של סיזיפוס, ע' 13).

מכאן ששאלות קיומיות מחייבות בדיקה של החיים של כל אחד מאתנו. נבירה במשמעות החיים היא שאלת הקיום המרכזית של האינדיבידואל.
עבור ניטשה מחשבות על המוות מלוות במחשבות על החיים. לדידו יש ביניהם קשר אינהרנטי:

"כל אחד מבקש להיות ראשון בתוך העתיד ההוא – ואף-על-פי-כן, הלא המוות ודממת המוות, הלא הוא העניין היחיד הבטוח והמשותף לכל באותו עתיד! מה משונה הדבר, שבטחון בלעדי זה ושותפות בלעדית זו, אין להם כמעט שליטה על בני האדם, וכי הם רחוקים ביותר מהרגשת האחווה שבמוות! אני מתמלא אושר, בראותי, שבני האדם אינם רוצים בכלל לחשוב את מחשבת המוות! אבל ברצוני הייתי מסייע לכך, שמחשבת החיים תהיה בעיניהם ראוית חשיבה יותר ממה שהיא עד כה" (המדע העליז; IV, סעיף 278).

המוות הוא הדבר הוודאי ביותר שיתרחש בעתיד, במוקדם או במאוחר כולנו נמות. כולנו נזרקנו לחיים כמו בועת סבון שעתידה להתנפץ. לא בחרנו את המין שלנו או לאיזה משפחה ניוולד. החיים ניתנו לנו במתנה. כאשר עולות באדם מחשבות על המוות מן ההכרח שהמחשבות ינדדו גם אל החיים. העבר אינו חשוב משום שהוא חלף ולא ישוב עוד. רק ההווה חשוב משום שזוהי נקודת הזמן שבה אפשר להחליט להיות אדון לגורלך.

המרחק מרגע הולדתנו ועד למותנו נמדד בזמן. הזמן הוא הדבר היקר ביותר שיש לנו.
המרחק מרגע הולדתנו ועד למותנו נמדד בזמן. שעון החול של החיים מוגבל בזמן שאינו ניתן לעצירה. עצירת השעון משמעה מוות. אם כך, הזמן הוא הדבר היקר ביותר שיש לנו. דמו לעצמכם את שיגרת חייכם: בוקר, צהריים, ערב ולילה. הזמן מחולק בין משפחה, עבודה, חברים וכדומה. הזמן שחלף לא יחזור ורק המעשים מאותו פרק זמן ישמרו בזיכרון.

החזרה הנצחית בפילוסופיה של ניטשה אינה אלא ניסוי מחשבתי, שבו האדם שואל את עצמו כיצד לנהוג בסיטואציה העומדת לפניו:

"חיים אלה, אשר אתה חי כעת ואשר חיית עד כה, תהיה נאלץ לחיותם שוב ושוב ופעמים אין-ספור [...] האמנם רוצה אתה בכך שוב ושוב ופעמים אין-ספור?" (המדע העליז; IV, סעיף 341).

ניטשה שואל שאלה כללית: האם אתם מרוצים מהחיים שחייתם עד כה? האם הייתם רוצים לחיות את החיים האלה שוב ושוב לנצח נצחים? או במילים אחרות, האם הייתם עושים סרט על חייכם, ללא עריכה, וצופים בו שוב ושוב? סרט כזה אמור לעורר אותנו משגרת חיינו ולבדוק את יחסנו לחיים. לדברי ניטשה: "עונג חושק בְּנצחיוּת כל הדברים כולם, עמוק-עמוק בְּנצחיוּת יחשוק!" (כה אמר זרתוסטרה, עמ' 436). רוצה לומר, הדברים המשמעותיים מפיקים עבורנו הנאה שאותה אנו רוצים לחוות שוב ושוב.
ניסוי מחשבתי זה דורש מאתנו להיות ניהיליסטים השוללים כל אמות מוסר. לדברי ניטשה, "כדי לשאת ברעיון השיבה נחוצים חירות מן המוסר, אמצעים חדשים נגד עובדת הכאב [...] ההתענגות על כל סוג של אי-ודאות [...] סילוקו של מושג ההכרח;" (הרצון לעצמה II, סעיף 1060).

הניסוי המחשבתי שניטשה מציע כרוך באנוכיות ובכנות. לשם כך יש צורך בשחרור מן הנורמות המקובלות ומן התפיסות המוסריות שלנו שעל פיהן אנו מתנהגים. ניסוי מחשבתי זה מאפשר לנו נקודת מבט חיצונית על הגורל שלנו ויכולת לבחון כיצד אנו מרגישים כלפיו.

"סיזיפוס", טיציאן (1549). תצלום: ויקיפדיה

פטליזם ואהבת הגורל
מכאן קל לעבור ולהרהר בתפיסה הפטליסטית של ניטשה שבה הרעיון של אהבת הגורל מתפקד כעקרון מנחה בבחירות שלנו.

"ובכן, אגיד גם אנכי, מה ביקשתי היום מעצמי, ומה המחשבה שרחש לבי לראשונה בפרוס השנה החדשה – מה המחשבה איוויתיה להיות לי בסיס וערובה וערבות לכל משך החיים! אני מבקש להוסיף ולהיטיב למד, איך לראות את הכורח שבדברים כולם בחזקת יופי – אזי, אהיה אחד מאלה המעניקים יופי לדברים. Amor fati זו תהא אהבתי מעתה ואילך! [...] ברצוני להיות ביום מן הימים לאומר-הן בלבד!" (המדע העליז, IV, סעיף 276).

ניטשה חושף את ההתפעלות שלו מרעיון הגורל ומבקש לאהוב אותו כמדריך לחיים. השלמה עם העבר, קבלת ההווה ולקיחת אחריות על עיצוב העצמי. הדרך לאהוב את הגורל היא באמצעות התייחסות למתרחש מסביב. רק כאשר ההתייחסות להוויה תהיה בחזקת יופי, נוכל לאהוב את הגורל שעיצבנו בעצמנו.

רעיון אהבת הגורל מורה לנו לקבל את עצמנו כפי שאנו. ניטשה כותב, "נוסחה שלי לגדלות שבאדם היא אהבת הגורל: לא לרצות שום דבר אחר, לא קדימה, לא אחורה, שום דבר אחר לעדי-עד" (הינה האיש, מדוע אני פיקח כל כך, סעיף 10). לקבל את עצמך במלוא מובן המילה משמעו לא לרצות לשנות את עצמך אלא לאהוב ולקבל את עצמך כמו שהנך.

ראוי לציין כי רעיון אהבת הגורל אינה המצאה של ניטשה. כבר בתקופה ההלניסטית אהבת הגורל הייתה נושא מרכזי בקרב הפילוסופים הסטואים כמו זֶנון, אֶפּיקטֶטוּס וסֶנֶקָָה. סטואיקנים אלה סבורים כי כל הדברים המתרחשים סביבנו הם מעבר לשליטה האנושית, ומאחר שאיננו יכולים לשלוט בהם אזי אין טעם להתרגש מהם כלל. הגישה הסטואיקנית מאפשרת הסתגלות גם למצבים פחות נעימים. הקו המנחה את הסטואיקנים הוא שדברים רעים קורים ממילא ואין לאפשר לדברים הרעים הללו לערער אותנו. באותה מידה איננו יכולים לשלוט גם באירועים הטובים משום שהכֹל נקבע על-ידי הגורל. לכן יש לפעול כדי לממש את הגורל ולא לנסות לשנות אותו. כלומר, אמנם אין לנו יכולת לשלוט באירועים המתרחשים סביבנו, אך אנו בהחלט יכולים לשלוט בהתייחסות שלנו כלפיהם.

בניגוד לעמדה הסטואיקנית המתייחסת באדישות למתחולל סביבם, ניטשה דווקא רוצה שכל אחד יעצב את עצמו ויקבע את גורלו. ניטשה כותב "לגאול את העבר אשר בבני אדם ואת כל ה'היה' לברוא מחדש, עד אשר יאמר הרצון: "הלוא כך רציתי שיהיה! כך ארצה שיהיה –" (כה אמר זרתוסטרה, ע' 288).

למשל, אתם יושבים כרגע מול המסך וקוראים את המילים והמשפטים. אתם מקדישים זמן לקריאת הטקסט שלפניכם. הזמן שפיניתם לקריאת שורות אלה לא ישוב. יכולתם לעשות משהו משמעותי יותר, אלא אם כן הטקסט מדבר אליכם והעיון במאמר משמעותי עבורכם. ניטשה סבור כי עלינו לפעול באופן שנוכל להגיד לעצמנו כך רציתי שיהיה. רק כך נוכל לממש את הגורל ולהפיק משמעות ממעשינו, "לגאול את העבר ולהפוך כל 'היה' ל'כך רציתי שיהיה!' – רק לזה אני קורא גאולה!" (כה אמר זרתוסטרה; ע' 221). כלומר, המשמעות טמונה בגישה וההתייחסות שלנו לחיינו.

ניטשה מציע כי רגשות חיוביים ינחו אותנו בבחירת גישתנו לחיים, "במקום שאין אדם יכול עוד לאהוב – יֵלך הלאה!" (כה אמר זרתוסטרה, ע' 266). קו מנחה זה של אהבת הגורל משמש כמשקולת בבחירות שלנו. כאשר הרגשה שלילית פוקדת אותנו, זה הזמן לשנות את גישתנו. למשל, אפשר להתייחס לאירוע המעורר רגשות שליליים באופן הומוריסטי, באמצעות מחקר או בכל גישת אחרת שבה הרגשות החיוביים עולים על הרגשות השליליים.

אהבת הגורל הלכה למעשה
אלבר קאמי מדגים את הבחירה בנקודת התייחסות בעזרת המיתוס של סיזיפוס, אשר נענש על ידי האלים על כך שהסגיר את סודותיהם. האלים גזרו על סיזיפוס לגלגל סלע כבד לפסגת ההר, משום שאין עונש חמור יותר מאשר עבודה שאין בה שום תועלת.

"במיתוס זה אנו רואים רק את המאמץ של הגוף הדרוך להעלות את האבן העצומה, לגלגלהּ ולסייע לה לטפס במעלה מדרון, מאה פעם וחוזר חלילה; אנו רואים את הפנים הקפוצות, את הלחי הצמודה לאבן, את עזרת הכתף הנושאת בכל המַסה המצופה חומר, את הרגל הנשענת ודוחפת, את מלוא היקפן של הזרועות האוחזות, את הביטחון האנושי לחַלוטין של שתי כפות-ידיים שהאדמה דבקה בהן. בסופו של מאמץ ממושך זה, הנמדד במרחב ללא שמים ובזמן ללא עומק, מושגת המטרה. וסיזיפוס מביט אז באבן המתגלגלת תוך שניות ספורות אל העולם שלמטה, ומשם יהיה עליו לשוב ולהעלותה אל הפסגות. הוא חוזר ויורד אל המישור" (המיתוס של סיזיפוס, ע' 124).

כאשר סיזיפוס מציב את הסלע על הפסגה, הסלע מתגלגל חזרה למרגלות ההר וסיזיפוס מתחיל לגלגל את הסלע מחדש במעלה ההר וחוזר חלילה. לתפיסתו של קאמי הרגע הטראגי של סיזיפוס הוא בזמן ירידתו חזרה אל הסלע בתחתית ההר, משום שזה הרגע שבו מתעוררת אצל סיזיפוס מודעות לאבסורד שבמצבו. על אף שהוא לכאורה סיים את משימתו, בפועל היא טרם החלה. קאמי משתמש במיתוס של סיזיפוס כמטפורה לחיי השגרה של בני האדם, כאשר הסלע משול לחיים של כל אחד מאיתנו: כל אחד והמעמסה שלו, כל אחד והסלע שלו.

לכאורה נראה כי סיזיפוס עושה מעשה חסר תועלת ונעדר משמעות. אולם קאמי מסביר שסיזיפוס מספיג את המשמעות בסלע ובמעשה האבסורדי עצמו. לדברי קאמי "כל גרגר באבן זו, כל הבהוב מינרלי של הר זה שטוף-הלילה כשלעצמו הוא עולם. עצם המאבק על פסגות, די בו כדי למלא לבו של אדם. עלינו לתאר לעצמינו את סיזיפוס מאושר" (המיתוס של סיזיפוס, ע' 126). קאמי מסביר כי סיזיפוס מציית תחילה לגורלו בלי לדעת זאת אך לאחר חזרתו אל האבן ותחילתו של מסע נוסף אל הפסגה, לוקח סיזיפוס את גורלו בידיו. גורלו של סיזיפוס שייך לו, הסלע שלו הוא האובייקט שלו. קאמי ביקורתי כלפי חיי היום של האדם, "כשאדם פונה אל חייו, סיזיפוס, החוזר אל הסלע שלו, מתבונן בסדרת הפעולות נטולות-הקשר שנעשו גורלו, נוצרו על ידיו, נצטרפו יחדיו לעיני זכרונו, ויחתמו עד מהרה על-ידי מותו" (המיתוס של סיזיפוס; עמ' 126). קאמי, בדומה לניטשה, סבור כי על כל אחד מאתנו להיות אדון לגורלו.

בניגוד למיתוס שהציג קאמי, ויקטור פראנקל לא עסק במיתוסים אלא בחיפוש משמעות בתוך החיים האבסורדים הלכה למעשה. בספרו "האדם מחפש משמעות", שאל פרנקל את שאלת הקיום כשהוא מצוי בתוך התופת הנאצית. הוא יצר ניתוח פסיכואנליטי מרתק בעודו שוהה בין גדרות מחנה ההשמדה הנאצי. פראנקל נכנס למחנה בתור איש אקדמיה מתחום הפסיכואנליזה כאשר על גופו בגדיו בלבד אך באמתחתו כתבי יד שעסק בהם. הסוהרים לקחו ממנו הכֹל, גזזו את שערו והטביעו בו מספר. מעשים אלו נועדו לפגוע בצלם האנושי; גישתו של המשטר הנאצי הייתה למחוק את האנושיות של היהודים, אין עוד אדם בשר ודם בעל רגשות, תחושות ומחשבות.

פראנקל, שניצב מול המוות המתקרב, תיאר בפרוטרוט את חיי האסירים שחיו במצב של אי ודאות. פראנקל כתב על אשליית התקווה להינצל: "כמעט כל אחד ואחד בטרנספורט שלנו פיעמה בו האשליה, שהוא יינצל, שהכל סופו שיבוא על מקומו בשלום" (האדם מחפש משמעות, ע' 22). התקווה, מספר פראנקל, היא היסוד שמחזיק את האדם בחיים. פראנקל מתוודה כי התקווה לראות את אשתו האהובה לאחר המלחמה הייתה הדבר שסייע לו לשרוד, "האמת – שהאהבה היא המטרה הסופית והנעלה ביותר אשר אליה ישאף האדם" (האדם מחפש משמעות, ע' 53). השאיפה לרגשות חיוביים זהו צורך אנושי בסיסי.

אולם, המצב היה בכי רע, והרעיון לשים קץ לחיים לא איחר לבוא. פראנקל מספר כי שאלת ההתאבדות לא הייתה זרה לכלואים במחנות:

"כמעט כל אחד מאתנו השתעשע – ולו לזמן קצר – ברעיון על התאבדות. מחשבה זו נולדה מתוך חדלון-התקווה שבמצבינו, מסכנת-המוות התמידית שהייתה מרחפת עלינו יום-יום ושעה-שעה, וקרבת מקרי-המוות שפקדו רבים" (האדם מחפש משמעות, ע' 30).

נושא ההתאבדות עלה בקרב האסירים כשהתקווה נמוגה. כאשר הייאוש גבר על התקווה. האסירים במחנות ריכוז פעלו בצורה סטואיקנית. לדברי פראנקל "אסיר-המחנה התיירא מקבלת החלטות ומנטילת כל יזמה. הוא נהג כך משום שחש, כי הגורל שולט בבני-האדם וכי אל להם לנסות כוחם ולהשפיע עליו, אלא מוטב שיניחו לגורל להתגלגל כחפצו" (האדם מחפש משמעות, ע' 75). גישתם של האסירים במחנה למצבם הרעוע גרמה להם לאבד תקווה ולהשלים עם גורלם.

נראה שגישתנו לגורל היא זו שיוצקת משמעות לחיינו. פראנקל, שנקלע למחנה ריכוז בשל יהדותו, בחר בגישה אנתרופולוגית לגורל שניצב בפניו והספיג אותו במשמעות על ידי ביצוע מחקר פסיכיאטרי. "ניסיון חיי המחנה מורה לנו, כי יש בידי האדם חופש בחירת-הפעולה [...] אפשר ליטול מן האדם את הכל חוץ מדבר אחד: את האחרונה שבחירויות אנוש – לבחור את עמדתו במערכת נסיבות מסוימות, לבוֹר את דרכו" (האדם מחפש משמעות, ע' 85). לדברי פראנקל החירות הרוחנית היא זו שנותנת משמעות ותכלית לחיים דווקא משום שלא ניתן לשלול אותה מן האדם. לא ניתן לקחת מאדם את נקודת ההתייחסות שלו.

בסיומו של הניסוי המחשבתי, עלינו לקבל החלטה האם אנחנו לוקחים את הגורל בידינו. לדברי ניטשה, "טוב להיות אדם בלי אלוהים, טוב היות האדם מכונן את גורלו על דעת עצמו, טוב היות האדם שוטה, טוב היות האדם עצמו אלוהים!" (כה אמר זרתוסטרה, ע' 362).

ובעקבות דבריו הידועים של שייקספיר אפשר לשאול האם כל אחד ואחת מאתנו הוא שחקן או שחקנית, האם יש ביכולתנו לביים את חיינו ולצקת לתוכם משמעות.

לקריאה:
ניטשה, פרדריך. (1985) המדע העליז[1882]. תרגום: ישראל אלדד. הוצאת שוקן: תל-אביב.
ניטשה, פרדריך. (2010) כה אמר זרתוסטרה [1883]. תרגום: אילנה המרמן. הוצאת עם עובד: תל-אביב.
ניטשה, פרדריך. (1996) הינה האיש [1888]. תרגום: ישראל אלדד. הוצאת שוקן: תל-אביב.
ניטשה, פרדריך. (1986) הרצון לעוצמה [1901]. תרגום: חשראך אלדד ישראל. הוצאת שוקן: תל-אביב.
פראנקל, ויקטור. (1970) האדם מחפש משמעות. תרגום: חיים איזק. הוצאת דביר: לוד.
קאמי, אלבר. (2008) המיתוס של סיזיפוס. תרגום: צבי ארד. הוצאת עם עובד: תל-אביב.

מארק שולמן, יליד 1981, עלה לארץ בגיל 9 מברה"מ לשעבר. בעל תואר שני בפילוסופיה מאוניברסיטת בן גוריון. עוסק בתחום האפיסטמולוגיה בכלל ובכתבי ניטשה בפרט. כותב סיפורים למגירה ומתפרנס מלימוד וחינוך.