מדינה על הברכיים

התנצלות לאומית היא ניסיון להכיר בעוולות העבר המשותף כדי לצעוד יחד אל העתיד. מדוע קשה כל כך למדינות לבקש סליחה?
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

במאי 2016, כשברק אובמה ביקר בהירושימה, שיערו אחדים שנשיא ארצות הברית עומד להתנצל בשם מדינתו על הפצצת העיר בשלהי מלחמת העולם השנייה. אבל במסיבת העיתונאים המשותפת לו ולראש ממשלת יפן שינזוֹ אבֶּה, אובמה לא התנצל אלא אמר שביקורו "יוקיר את זכר כל אותם אנשים שאיבדו את חייהם במלחמת העולם השנייה וייתן משנה תוקף לחזון המשותף שלנו, חזון של עולם ללא נשק גרעיני". הבית הלבן הודיע לפני הביקור שהוא אינו מתכוון לבקר את ההחלטה להטיל את הפצצה הגרעינית או להתנצל עליה. ממשל אובמה העריך שפעולה צבאית זו, שבוצעה בימי מלחמה, אינה תובעת התנצלות.

הירושימה, פארק השלום, אנדרטת השלום

נשים מטאטאות עלים בפארק השלום בהירושימה. תצלום: sean

 

מתי מדינות מתנצלות? קרוב לשלושים שנה קודם לכן, ב-1988, קיבל הקונגרס האמריקני את חוק חירויות האזרח, שהורה על התנצלות בפני יפנים-אמריקנים שנכלאו במחנות במהלך שנות הארבעים ותשלום פיצויים על כליאתם. כשהנשיא רונלד רייגן חתם על החוק הוא אמר, "בחוק זה אנו מודים בעוולה. בחוק זה אנו מבהירים את מחויבותנו כאומה לצדק שווה לפני החוק". ג'ורג' בוש וביל קלינטון, הנשיאים שכיהנו אחרי רייגן, שלחו בהמשך, בזמן הטיפול בתביעות השילומים, מכתבי התנצלות אישיים לכל מי שנכלא בימי המלחמה.

מבחינת הממשל האמריקני, ההתנצלות בפני היפנים-האמריקנים הייתה שקולה להודאה בעוול שהמדינה גרמה לאזרחיה ובהכרזה על מחויבות מחודשת לצדק

ההתנצלות הזאת הגיעה זמן רב לאחר מעשה. אחרי ההתקפה על פרל הרבור ב-1941 גאתה שנאת הזרים בארצות הברית, והצבא האמריקני העביר קרוב ל-120, אלף יפנים ויפנים-אמריקנים לאתרים שנקראו במין לשון נקייה "המחנות של רשות עקורי המלחמה" (War Relocation Authority camps). הכלואים סבלו קשיים רבים ואובדן. ב-1944, במסגרת משפט "קורמאטסו נגד ארצות הברית", נקבע שכליאת היפנים במחנות היא חוקתית. חלק מהכלואים נותרו במחנות שלוש שנים. אחר כך הם קיבלו כרטיס רכבת ועשרים וחמישה דולר, אבל לא התנצלות.

ואז, ארבעים ושלוש שנה לאחר תום הכליאה, התנצל סוף סוף הקונגרס. הדרך להתנצלות התחילה ב-1970, בדרישה רשמית של ליגת האזרחים היפנים-אמריקנים. עשר שנים לאחר מכן מינה הנשיא ג'ימי קרטר ועדה לנושא עקירתם וכליאתם של אזרחים בשעת מלחמה, כדי שתמליץ על תגובה הולמת. נושא ההתנצלות היה שנוי במחלוקת בגלל מגוון סוגיות: סוגיות של עלות ואחריותיוּת, סוגיות הקשורות להשגת תמימות דעים פוליטית, ודיון פילוסופי בנושא מידת האחריות של ממשל קיים לגבי הכשלים המוסריים של ממשל קודם. אבל בעיני רבים מהכלואים לשעבר, המאמץ היה כדאי. מבחינתם היה מדובר בהשבת הכבוד שנגזל מהם. ומבחינת הממשל האמריקני, ההתנצלות הייתה שקולה להודאה בעוול שהמדינה גרמה לאזרחיה ובהכרזה על מחויבות מחודשת לצדק.

יפנים-אמריקנים, מחנות הסגר

"מסומן לפינוי", ילד יפני-אמריקני, מאי 1942. תצלום: ראסל לי, הממשל האמריקני

 

קנצלר גרמניה וילי ברנדט כרע ברך לפני האנדרטה לזכר מרד גטו ורשה. פעולה זו נתפשה בעיני רבים כהתנצלות לא מילולית

לפעמים מדינה שלמה חייבת להתעמת עם העבר המשותף שלה כדי לצעוד יחד אל העתיד. כך היה בגרמניה, בתהליך בן חמישים שנה שהמדינה עברה בעקבות המעשים שנעשו תחת שלטונו של היטלר. בעלות הברית, שערכו את משפטי נירנברג וביצעו רפורמות במערכת החינוך שמטרתן הסרת תכנים נאציים מתוכניות הלימודים, התמקדו בסוגיות של אחריות וחינוך מחדש. הפולטיקאים ממערב גרמניה ידעו שהם חייבים להכיר בזוועות המלחמה כדי שגרמניה תוכל לשוב אל חיק הקהילה הבינלאומית. ב-1952, כצעד ראשון בדרך להשגת מטרה זו, חתמה ממשלתו של הקנצלר קונרד אדנאואר על הסכם השילומים עם מדינת ישראל שזה עתה קמה, ובמסגרתו העבירה 3.5 מיליארד מארקים לישראל. אבל כלפי פנים עודד אדנאואר מדיניות לאומית של שכחה, ולא של התנצלות וזיכרון. בנאומו הראשון כקנצלר ב-1949, אמר אדנאואר לפרלמנט של מערב גרמניה שממשלתו נחושה להותיר את העבר מאחור. כיוון שחשש מהתעוררות מחודשת של לאומיות, הוא ניסה לצמצם את העיסוק באשמה הכרוכה במלחמה ולשים את הדגש על התחדשות כלכלית.

במסגרת תהליך ההתנצלות הלאומית נדרשה גרמניה להתגבר על השיכחון ולהכיר בעבר: גרמניה ראתה בהכרה בעבר ובהתנצלות דרך לשפר את חיי הדורות הבאים

בשנים שלאחר המלחמה דנו הימין והשמאל בגרמניה בהשלכותיו של העיסוק בעבר – האם הוא יביא להתבוססות נצחית באשמה, או שמא יש צורך בהכרה עמוקה יותר בעוולות המלחמה לשם השבת הכבוד הלאומי. נקיפות המצפון הפכו לנורמה, עד כדי כך שכאשר הקנצלר וילי ברנדט נסע לפולין ב-1970, הוא כרע ברך לפני האנדרטה לזכר מרד גטו ורשה. פעולה זו נתפשה בעיני רבים כהתנצלות לא מילולית, ולאחר מכך הסביר ברנדט שהוא עשה "מה שאנשים עושים כשאין די במילים". ב-1995 מצא הלמוט קוהל, קנצלר גרמניה המאוחדת, את המילים המתאימות. ביום השנה החמישים לשחרור אושוויץ התנצל קוהל באופן חד-משמעי. אושוויץ, הוא הסביר, היה "הפרק האפל והנורא ביותר בתולדות גרמניה... אחת ממשימותינו העיקריות היא העברת הידע הזה לדורות הבאים כדי שהחוויות הנוראות של העבר לעולם לא ישנו". במסגרת תהליך ההתנצלות הלאומית נדרשה גרמניה להתגבר על השיכחון ולהכיר בעבר. אך יתרה מזאת, המדינה שמה את הדגש על העתיד. גרמניה ראתה בהכרה בעבר ובהתנצלות דרך לשפר את חיי הדורות הבאים.

אנדרטת זיכרון ליהודי אירופה, ברלין

אנדרטת הזיכרון ליהודי אירופה שנרצחו, ברלין. תצלום: וולפגנג שטאודט.

 

מסתבר שהתנצלות ברמת המדינה אינה שונה כל כך מהתהליך שאנשים עוברים כאשר הם נדרשים להתנצל על נזק חמור שגרמו. הצעד הראשון הוא ההכרה בכך שיש דבר מה להתנצל עליו, ושהדבר הזה חמור. ההכרה הזאת – המשותפת, באופן אידיאלי, לפוגע ולנפגע – מכשירה את הקרקע להתנצלות עצמה. התנצלות, בצורתה הכנה ביותר, כוללת הכרה בטיב הפגיעה, גינוי של התנהגות העבר ובקשת מחילה. בספר "הצגת האני בחיי היומיום" (משנת 1959), כותב הסוציולוג ארווינג גופמן (Goffman) שההתנצלות טומנת בחובה התפצלות לשני אנשים – האדם הקודם, האשם, ואדם חדש המגנה את התנהגות העבר. המתנצל הופך לאדם טוב יותר. מי שמקבל את ההתנצלות משתנה גם הוא, מעצם קבלתה של מחוות כבוד כנה. כלומר כבודו מושב על כנו.

התנצלות לאומית עשויה להוביל לפיוס בין הנפגעים והמדינה שגרמה את הנזק

להתנצלות לאומית יש אותה מטרה כמו להתנצלות אישית, אבל קנה המידה שונה. בהתנצלות לאומית מגולמים שינוי ערכי, גינוי של התנהגות העבר ומחויבות לשינוי ושיפור שיטות הפעולה בעתיד. והיא עשויה גם להוביל לפיוס בין הנפגעים והמדינה שגרמה את הנזק.

המונח "התנצלות לאומית" עלול להטעות. התנצלות לאומית שונה מ"הבעות הצער" הדיפלומטיות שממשלות מביעות דרך קבע לפני ממשלות אחרות. הבעות צער דיפלומטיות הן בדרך כלל הצהרות פרו-פורמה, למראית עין, שמטרתן להציל את כבוד הממשלה מבלי להפגין חולשה. ולעתים הן אינן כנות. ב-1988, כשהספינה USS Vincennes יירטה מטוס נוסעים איראני לא מזוהה שטס לעברה במצר הורמוז, רייגן פרסם הצהרה האומרת כי המקרה ציער אותו מאוד, וש"אנחנו מצרים עמוקות על האבדות בנפש", אבל שנראה כי הירי היה "פעולת התגוננות מוצדקת". הבעת צער, אבל לא התנצלות.

התנצלות לאומית, לעומת זאת, היא גינוי כן של עוול לאומי ולעתים אף עוול היסטורי חמור. כמו בהתנצלות אישית, הצעד הראשון הוא להכיר בנזק הרב שנגרם. ההכרה הזאת עשויה להוביל לבחינה רחבה יותר של מקורות הנזק, כלומר להצגת נרטיב חדש לגבי מה שקרה – ההחלטות, הפעולות, הערכים, ההיקף והאישים המעורבים.

כשוועדה לאומית או גוף מחוקק בוחנים מחדש אי-צדק ברמה הלאומית, מעשה הזיכרון הופך לפעולה היסטורית שמעצבת את אופיה של ההתנצלות ומכשירה אותה. אבל מי מתנצל בפועל? לעתים קרובות (אך לא תמיד), מדובר באדם העומד בראש הרשות המבצעת, אבל חשוב לוודא שיש תמימות דעים פוליטית בנוגע להתנצלות. במקרה של ארצות הברית, ההתנצלויות החד-משמעיות ביותר הן אלה שניתנות גם על-ידי הקונגרס וגם על-ידי הנשיא. כך היה במקרה של חוק חירויות האזרח. הצעת החוק הוגשה על-ידי חבר קונגרס דמוקרטי וסנאטור רפובליקני, התקבלה ברוב דו-מפלגתי גדול ואושרה בחוק על-ידי הנשיא. כך היה גם באוסטרליה, כשראש ממשלת הלייבור קווין ראד (Rudd) גייס את תמיכת שתי המפלגות בהתנצלות שנתן בשנת 2008 על פרשת "הדור הגנוב" ובהצטרפות הפרלמנט להתנצלותו.

קווין ראד, התנצות, ילידים, אוסטרליה, אבוריג'ינים

המון צופה בראש ממשלת אוסטרליה, קווין ראד, מתנצל על העוול שנעשה לילידים האוסטרליים. תצלום: וירג'יניה מרדוק

 

אבל לפעמים קשה יותר להשיג תמימות דעים, כמו למשל במקרה של ראש ממשלת יפן טומאיצ'י מוריאמה. ב-1995 נתקלה יוזמת ההתנצלות שלו (על פשעי יפן במלחמת העולם השנייה) בהתנגדות מצד השמרנים באסיפה הלאומית, והמילה "התנצלות" הושמטה מהחלטת הפרלמנט, שדיברה במקום זאת על "תנחומים כנים", "חשבון נפש", ו"חרטה עמוקה".

וגם כשמושגת תמימות דעים, התנצלויות לאומיות כמעט לעולם אינן ניתנות פה אחד. יש הטוענים כי ממשלה בהווה אינה יכול להתנצל על עוולות העבר. לשיטתם, להתנצלות יש משמעות רק אם המתנצלים הם אלה שביצעו את העוול. אשמה על אי-צדק, הם אומרים, אינה עוברת מדור לדור. זוהי תפישה צרה מדי. ראשי ממשלות אינם אמורים לחוש אשמה אישית על פשעים לאומיים מהעבר, אבל הם בכל זאת נושאי דגל הערכים הלאומיים, ולכן יש להם תפקיד בתיקון עוולות היסטוריות. הם נמצאים בעמדה המאפשרת להם לנסות להוביל את המדינה בדרך הפיוס והזיכרון. אמנם אזרחים מהשורה אינם חייבים באשמה על פשע היסטורי, אבל הם מושפעים בכל זאת מהשלכותיו, והתיקון החברתי מועיל גם להם. המערכת הפוליטית מתחזקת כאשר קבוצות פגועות חוזרות להאמין בה ולהשתתף בה, וכל האזרחים נהנים מהפיוס הלאומי.

האם התנצלויות לאומיות חשובות לנמעני ההתנצלות? ב-2005 אישר הסנאט האמריקני התנצלות על השימוש בטקטיקות פיליבסטר להתחמקות מחקיקת חוקים נגד מעשי לינץ' במשך קרוב למאה שנה – עד לחקיקת חוק זכויות האזרח של 1968, שהגדיר את הלינץ' כמעשה פלילי. גורמים רבים, ובהם האיגוד הלאומי לקידום שחורים (NAACP), שיבחו את התנצלות הסנאט. האיגוד ראה בה צעד לפיוס ולהכרה רשמית בעוולות העבר. אחרים חשבו שאין די בהתנצלות, כיוון שהיא לבדה אינה מביאה לשילומים או לפיצויים מסוג אחר. בעיני קורבנות אחדים, ההכרה הרשמית והבעת הצער כשלעצמן, גם אם אינן מושלמות, הן בבחינת צעדים חשובים שעוזרים לקולם להישמע ומובילים להכרה משותפת בנזק שנגרם. בעיני אחרים, התנצלויות מסוג זה הן חלקיות ובלתי כנות כל עוד לא נלווים להן מהלכים של רפורמה או פיצוי.

מרטין לותר קינג, אנדרטה, וושינגטון

האנדרטה לזכר ד"ר מרטין לותר קינג, ב-Mall בוושינגטון. תצלום: PBS News Hour

 

נושא הפיצויים עלה ב-2009 כששני בתי הקונגרס האמריקני אישרו, כל אחד בנפרד, את ההתנצלות על העבדות ועל חוקי "ג'ים קרואו" שמיסדו את ההפרדה הבין-גזעית. אבל הבתים לא הגיעו להסכמה לגבי הניסוח המדויק של ההתנצלות. שניהם כתבו שהם "מתנצלים בפני האפרו-אמריקנים בשם אזרחי ארצות הברית על העוולות שנגרמו להם ולאבותיהם שסבלות בימי העבדות וחוקי 'ג'ים קרואו'...". אבל הסנאט סיים את התנצלותו באמירה: "בהתנצלות זו אין כדי – (א) להכשיר כל דרישה שהוצגה לפני ארצות הברית או לתמוך בה; או (ב) להביא לתשלום בגין דרישה שהוצגה לפני ארצות הברית". אז הסנאט התנצל, אבל ניסה גם להגן על עצמו מהשלכות. בית הנבחרים הביע את "מחויבותו לתיקון התוצאות המתמשכות של אותן עוולות" ואילו הסנאט החליט להבהיר את "מחויבותו המחודשת לעיקרון לפיו כל בני האדם נבראו שווים". מלבד ההבדל הדק אך העמוק בהשלכותיהן של ההצהרות האלה, הרי שבמסגרת ההקשר החברתי והפוליטי, היעדר קול רשמי אחיד חותר תחת כוחה וכנותה של התנצלות לאומית ומפחית מערכה בעיני נמעניה.

בנוסף, קשה לגייס תמיכה פוליטית מספקת להתנצלות לאומית, בייחוד כאשר עולות טענות והאשמות לפיהן "התנצלות היא סימן לחולשה". אפילו הבעות צער דיפלומטיות, כמו למשל במסגרת המאמצים שהשקיע ב-1914 ממשל וודרו וילסון בתיקון היחסים עם קולומביה והבטחת ההכרה הרשמית בפנמה, עלולות לגרור התנגדות פוליטית. ההסכם שהוצע אז כלל תשלום של עשרים וחמישה מיליון דולר, וכן משפט האומר כי ממשל ארצות הברית "מביע חרטה כנה" על פגיעתו בקשרים הטובים. ה"חרטה" המדוברת נוגעת להתערבות אמריקנית למען ביסוס עצמאותה של פנמה (קרי התנתקותה מקולומביה) בימי כהונתו של טדי רוזוולט. רוזוולט ותומכיו אמרו שהתשלום הזה הוא שוחד ושהחרטה היא התנצלות. ההתנגדות הביאה לעיכוב החתימה על ההסכם עד 1921. כשהוא אושר לבסוף בימי ממשל וורן הרדינג, המשפט המביע חרטה הושמט מהנוסח.

לא הרבה השתנה מאז בתחום ההתנצלויות הלאומיות. ב-1998, כשקלינטון הודה שהיה זה עוול מצד "אמריקנים ממוצא אירופאי [ליהנות] מפירות סחר העבדים", הוא ספג ביקורת מחבר הקונגרס הרפובליקני טום דֶלֵיי (DeLay), שאמר שהוא "ילד פרחים עם שיער מאפיר... שמתנצל על פעולותיה של ארצות הברית". וב-2012 מיט רומני, המועמד הרפובליקני לנשיאות, ביקר בחריפות את "סבב ההתנצלויות" של אובמה. רומני אפילו קרא לספר הביוגרפי המלווה את הקמפיין שלו בשם "בלי התנצלויות" (No Apology, משנת 2010), ככל הנראה בכוונה להעיד על כוח ועל נחישות. הקו הפוליטי הזה נועד לזלזל בביקוריו של אובמה במדינות אחרות ובהכרה שלו בכשלי המדיניות האמריקנית. שיטת הפעולה הזאת נמשכת גם כיום, ומתנגדיה הפוליטיים של ההתנצלות טוענים שוב ושוב שמדובר במעשה של חולשה.

מיט רומני

בלי התנצלויות: מיט רומני בנאום באריזונה. תצלום: גייג' סקידמור.

 

למרות כל האתגרים האלה, ארצות הברית התנצלה באופן רשמי במקרים רבים: על כליאת אזרחיה היפנים-אמריקנים, על העבדות וחוקי "ג'ים קרואו", וכן על הפלת המלוכה בהוואי, על המדיניות הפדרלית כלפי האמריקנים הילידים, על העינויים בכלא אבו ע'ריב, על ניסויי טסקיגי הידועים לשמצה, ועל ניסויים דומים שנערכו בגואטמלה.

גם מדינות אחרות התנצלו: יפן התנצלה על גישתה המיליטריסטית במהלך מלחמת העולם ועל הזוועות שביצעה אז – כולל התנצלות בפני הקוריאנים ב-2015 על שעבוד נשים כשפחות מין במהלך המלחמה; מיכאיל גורבצ'וב התנצל בשם ברית המועצות בשנות התשעים על טבח יער קאטין שבו נרצחו קרוב ל-15 אלף קצינים פולנים, ובוריס ילצין התנצל על היחס כלפי שבויי המלחמה היפנים; סטיבן הרפר התנצל בשם קנדה ב-2008 על ההתעללות בתלמידים ילידים במסגרת פנימיות שנועדו להביא להטמעתם בתרבות הקנדית השלטת, מעשים שהתרחשו החל משנות השבעים של המאה התשע עשרה ועד שנות התשעים של המאה העשרים; וטוני בלייר התנצל בשם בריטניה ב-1997 על חלקה של המדינה ברעב הקשה ששרר באירלנד במאה התשע עשרה.

דבלין, אירלנד, הרעב הגדול, אנדרטה

דבלין: אנדרטה לזכר הרעב הגדול באירלנד. תצלום: Alan Mc.

 

לדיונים בסוגיית ההתנצלויות הלאומיות יש דינמיקה דומה בכל העולם. כשאוסטרליה ערכה בירור בנושא הפגיעה בדורות של ילדים אבוריג'ינים מ-1910 עד 1970, החקירה הובילה לדו"ח באורך של יותר מחמש מאות עמודים, בשם "להביא אותם הביתה" (משנת 1997). ב-1998 יסדו קבוצות קהילתיות יום כפרה שנתי בלתי רשמי. אבל פוליטיקאים אוסטרלים שמרנים התנגדו להתנצלות. ב-1999, ראש הממשלה השמרן ג'ון הווארד הביע "צער" על הדבר, אבל הממשל שלו הבהיר באופן שאינו משתמע לשתי פנים שהוא אינו אחראי לפעולותיהן של ממשלות קודמות. ראש הממשלה שבא בעקבותיו, קווין ראד מהלייבור, התנצל בשם שתי המפלגות. היה זה המעשה הראשון שלו כראש ממשלה ב-2008. יום הכפרה הבלתי רשמי, שנקרא במקור National Sorry Day, כלומר "יום סליחה הלאומי", זכה לשם חדש: Australia's National Day of Healing, "יום ההחלמה הלאומי של אוסטרליה".

התנגדות מוסדית עלולה להפוך למשוכה גבוהה בדרך להתנצלות לאומית. כך היה במקרה של תגובת הוותיקן להתעללות מינית של כמרים פדופילים בילדים. במהלך כהונתו של האפיפיור הקשיש יוחנן פאולוס השני יושמו רפורמות אחדות, אבל הוא היסס לנקוט צעדים תקיפים. יורשו, האפיפיור בנדיקטוס השישה עשר, הכיר בהיעדרו של מענה הולם לעניין, אבל תגובת הוותיקן בימיו נותרה מהוססת בגלל דיונים פנימיים באשר לסיבות היסודיות לבעיה. לבסוף, ב-2014, קיים האפיפיור פרנציסקוס מיסה פרטית לשישה מקורבנות ההתעללות המינית של הכנסייה, שבמהלכה התנצל בפניהם התנצלות חד-משמעית. במיסה הוא אמר: "לפני אלוהים ובני האדם אני מביע את צערי על חטאי הכמרים ועל פשעי ההתעללות המינית החמורים שהם פשעו נגדכם. אני מבקש בכנות את סליחתכם".

החשש מפני האשמת ראשי מדינה קודמים עלול לגרוע מכוחה של התנצלות לאומית. פרדריק דה קְלֶרְק, נשיא דרום אפריקה לשעבר, שחלק את פרס הנובל לשלום לשנת 1993 עם נלסון מנדלה, התנצל ב-93' על עשרות שנות אפרטהייד תחת שלטון המפלגה הלאומית. הוא הביע "חרטה עמוקה" ואמר: "לוּ הייתי יכול לסובב לאחור את מחוגי השעון ולפעול בנדון, הייתי רוצה להימנע מזה". דה קלרק לא הצליח להביא את עצמו לגנות את פעולות קודמיו. הוא אפילו אמר שבשעתו, האפרטהייד נחשב למדיניות נאורה. התנצלותו של דה קלרק אכזבה רבים מאזרחיה השחורים של דרום אפריקה, שקיוו כי הוא יגנה את מדיניות האפרטהייד מפורשות.

ילדים, אפרטהייד, דרום אפריקה

ילדים בדרופ אפריקה לאחר ביטול האפרטהייד. תצלום: UN Photo

 

לעתים קורה שמנהיגים לאומיים מתגברים על הדחף לדבר על פעולות העבר כאילו בבסיסן היו כוונות טובות. דוגמה טובה לכך היא התנצלותו של קלינטון על ארבעים שנות ניסויי העגבת בטסקיגי. במסגרת ניסויים אלה חקר שירות בריאות הציבור האמריקני את השפעתה של עגבת על גברים אפרו-אמריקנים באלבמה, אך הנחקרים מעולם לא קיבלו טיפול לאחר מכן. כששיטות המחקר הלא אתיות האלה נחשפו בשנות השבעים, התפשר הממשל האמריקני בתביעה ייצוגית שהוגשה נגדו – וניסח פרוטוקולים חדשים למחקרים בבני אדם. אבל ההתנצלות הגיעה רק ב-1997. קלינטון התנצל פנים אל פנים בבית הלבן בפני מספר נחקרים שנותרו בחיים ובפני בני משפחותיהם, והסביר שהממשל "נכשל בהגשמת האידיאלים שלו" ו"הפר את האמון" שביסוד הדמוקרטיה. הוא גם הרהר בקול רם באשר לאופייה של התנצלות: "התנצלות", אמר, "היא צעד ראשון", והיא גוררת מחויבות לבנייה מחודשת של אמון וליצירת שינוי לטובה.

מאז מלחמת העולם השנייה אנו נמצאים בעידן של חשבון נפש לאומי וניסיונות פיוס שתחילתם בהתנצלות. יש הטוענים כי עידן זה בא בעקבות משפטי נירנברג וטוקיו. עוד ועוד ראשי מדינות מביעים נכונות להכיר בעוולות לאומיות ולעסוק בהן, להושיט יד לקהילות שנפגעו, לתקן מערכות יחסים ולהגדיר ערכים חדשים. לא כל ההתנצלויות הן מושלמות, אבל משמח לראות שמדינות מנסות להביא לקירוב לבבות על-ידי התנצלות. אף-על-פי-כן, דעתי היא שיש לחכות ולראות: האם ההתנצלויות הלאומיות יהפכו לצעד בדרך ליצירת קהילות לאומיות חזקות יותר הבנויות על הכרה בעוולות העבר ועל פיוס? או שמא הן לא יובילו לדבר מפאת היעדר מחויבות והעדפה לאומית להדחקה ולשיכחה? יתר על כן, האם ההתנצלויות הלאומיות ישרדו את השינויים באקלים הפוליטי, או שמא הן יהפכו לסמל לימים חולפים שבהם הייתה נכונות להכיר באי-צדק?

 

אדווין בָּטיסְטֶלָה (Battistella) מלמד בלשנות וכתיבה באוניברסיטת סאות'רן אורגון. ספרו האחרון הוא Sorry About That: The Language of Public Apology (משנת 2014).

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי תומר בן אהרון

תמונה ראשית: "כריעת ברך", תצלום: נאסום אזוודו, unsplash.com

 

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי אדווין בטיסטלה, AEON.

תגובות פייסבוק

תגובה אחת על מדינה על הברכיים

01
שרונה אריאלי

למה צריך להתנצל?

פצצות האטום שהוטלו על יפן חסכו מאות אלפי לוחמים אמריקאים הרוגים, והטלתם הייתה מוצדקת לחלוטין. יפן פתחה במלחמה, וגם אם היה נחסך חייל אחד פצוע, הייתה הצדקה מוסרית להטלת פצצות האטום ולסיום הלחימה.

להבדיל אצלנו, אילו היינו נחושים להפציץ את עזה למוות, זה היה חוסך הרוגים רבים.

עם אויב צריך להילחם בנחישות.