מהומות אין ברירה

משבר תעסוקה חריף, מחסור בדיור, גברים צעירים נאסרים במאות אלפיהם, זכויות אזרח אינן מכובדות. פעם פרצו על כך מהומות ברחבי ארצות הברית. מדוע זה לא קורה שוב היום?
X זמן קריאה משוער: 11 דקות

ב-5 באוגוסט 1966, מישהו השליך אבן גדולה ופגע בראשו של מרטין לותר קינג. התקיפה לא אירעה בבירמינגהם, אלבמה או בממפיס, אלא בשיקגו. קודם לכן באותה שנה, קינג עבר להתגורר בדירה מוזנחת בחלקה המערבי של העיר, כדי לעורר תשומת לב לאומית לסבלם של השחורים שהיו לכודים בדיור בשכונות עוני ואולצו לשלוח את ילדיהם לבתי ספר צפופים ועמוסים יתר על המידה. באותו יום, הוא צעד בהפגנה בשכונה לבנה, כדי לעמוד על זכותן של משפחות כמו שלו להתגורר בכל מקום שהן יבחרו בו. מכת האבן הורידה את קינג על ברך אחת. הוא נותר כך לרגע, מנסה להתגבר על הכאב. "עוזרים ושומרי ראש הדקו את המעגל סביב קינג", סיפר אחד המאמרים בעיתונות, "תוך שהם מרימים שלטים מעל ראשו כדי להגן עליו מפני האבנים שהמשיכו לנחות". הצופים הלבנים החלו להתפרע, ועשרות מבין הצועדים נפצעו, פניהם נוטפות דם.

הקהל שקינג כיוון אליו היה קהל של צפוניים לבנים, שהיו נגועים בשכחה קולקטיבית, ואשר הפנו את גבם אל המציאות שבה התרחשה התנגשות על רקע גזעי

בעודו מתאושש מפציעתו, קינג אמר שהוא צריך להופיע בפני הציבור "כדי לחשוף ברבים את השנאה הזאת". במדינה שמעולם לא התביישה להראות את שנאתה לשחורים, הייתה זאת הערה משונה. אך הקהל שקינג כיוון אליו היה קהל של צפוניים לבנים, שהיו נגועים בשכחה קולקטיבית, ואשר הפנו את גבם אל המציאות שבה התרחשה התנגשות על רקע גזעי. במהלך "ההגירה הגדולה", משפחות שחורות שנמלטו מאימת הטרור של הקו-קלוקס-קלאן ומעוני מרוד בדרום הכפרי עברו לגטאות העירוניים בצפון. כפי שאמר הפתגם העממי: "לדרום לא אכפת כמה השחור מתקרב, כל עוד הוא לא מתרומם יותר מדי; ולצפון לא אכפת כמה השחור מתרומם, כל עוד הוא לא מתקרב מדי". וכשהשחור אכן התקרב מדי, חפצים קשים וכבדים ירדו כגשם משמיים. ב-1919, נער שחור בשיקגו בשם יוג'ין ויליאמס נקלע לצד הלבן של אזור השחייה באגם מישיגן. מתרחצים לבנים רגמו אותו באבנים. הצעיר טבע למוות ו-38 בני-אדם נוספים (23 מהם שחורים ו-15 לבנים) נהרגו בשבוע של מהומות שהתחולל לאחד מכן.

נברסקה, 1919, הקיץ האדום, וויל בראון, לינץ'

גופתו של הצעיר השחור וויל בראון, שנרצח בידי לבנים, גופתו נשרפה וחוללה, באירועי "הקיץ האדום" של 1919, שכלל מהומות על רקע גזעי בערים רבות ברחבי ארה"ב. תצלום: אוניברסיטת וושינגטון, ויקיפדיה

היסטורית, הלבנים הם שהשליכו את האבן הראשונה. הם גרמו לרוב המהומות על רקע גזעי בארה״ב ואף שלטו בהן. טלסה, אוקלהומה, 1921: לבנים החריבו קהילה שחורה משגשגת, תוך שהם עושים שימוש במקלעים ואפילו משליכים פצצות ממטוסים. דטרויט, 1943: התכתשויות בין צעירים לבנים ושחורים הסלימו למהומה רבתי שהותירה 34 הרוגים, רובם שחורים. מילווקי, 1967: אלפי לבנים הדפו המון, שמחה על הפרדה מפלה בתחום הדיור, תוך שהם משליכים אבנים ובקבוקים מלאים בשתן.

קול הנפץ המהיר והחד של הלבנה השוברת זגוגית הכיל את הברוטליות של העיר ואת הקביעה שכוח מאיים מצוי בהישג יד, שהוא אינו עניין עתידי

אך תמונות המהומות החוזרות פעם אחר פעם בזיכרון הקולקטיבי שלנו הן התמונות משנות ה-60, בווטס, בדטרויט ובבולטימור. התסיסה הגיעה לשיאה באפריל 1968, כשהצער והכאב של השחורים בעקבות רצח קינג הביא לכך שעיר אחר עיר בערה בלהבות. קינג עצמו היה בן 39 בהירצחו, אך צעירים רבים דיברו בלשון שונה לחלוטין. הקול שבקע מהם לא היה קולו הקצבי, הגברי, של המטיף-הנואם מעל בימה של כנסייה דרומית, אלא קול הנפץ המהיר והחד של הלבנה השוברת זגוגית. היה זה קול, שלדבריה של מבקרת הספרות אליזבת הרדוויק, הכיל את "הברוטליות של העיר ואת הקביעה שכוח מאיים מצוי בהישג יד, שהוא אינו עניין עתידי". הכוח שוחרר לפעול, ואכן פעל ביותר מ-100 ערים, שבהן שחורים בזזו ושרפו עסקים בבעלותם של לבנים.

"התקוממות שבוע הפסחא", כך קראו לכך, תוך התייחסות ברורה למהומה שחולל ישו הנוצרי, בכוחות עצמו, כשהוא השתמש בשוט של חבלים כדי לטהר את המקדש מן החלפנים והסוחרים. רוב הלבנים בארה״ב הטילו את האשמה למהומות על "בוזזים ואנשים בלתי רצויים", כך לפי משאלי דעת הקהל. רוב השחורים בארה״ב ראו בהן תגובה ל"אפליה ויחס לא הוגן". מה שהמחוקקים ראו היה משבר שיצא משליטה במהירות רבה. ולכן הם פעלו: על ידי מתן שירותי חינוך ועזרה סוציאלית רחבים יותר, ועל ידי הקמת תכניות עונתיות לצעירים – שזכו לכינוי הציני "ביטוח נגד מהומות". וחשוב מכל, לאחר שהמחוקק האמריקני סירב במשך עשרות שנים לראות באפליה בדיור פשע, הקונגרס חוקק את חוק זכויות האזרח משנת 1968, שנקרא בציבור "חוק הדיור ההוגן". זאת הייתה המטרה שקינג לחם עבורה, והיא הושגה באמצעים שהוא הוקיע.

חמישים שנה לאחר מכן, ערינו, הן בצפון והן בדרום, הן עדיין מרחבים של הפרדה גזעית ברורה. ולא זאת בלבד, אלא שעשרות השנים לאחר "התקוממות שבוע הפסחא", ראו עלייה בכליאה ההמונית שהביאה לכך שגברים שחורים ועניים מאכלסים את תאי הכלא באורח חסר פרופורציות; אבדן משרות בתחום הייצור הותיר גברים שחורים רבים מובטלים; עלייה חדה במחירי הדיור ומגפה של פינוי בכוח, שפגעה באורח חריך במיוחד בקהילות של שחורים והיספנים מעוטי הכנסה; ריקון תכניות הרווחה הלאומיות הוביל לזינוק בעוני הקיצוני.

מרטין לותר קינג, 1968, מהומות, וושינגטון

מהומות והרס בוושינגטון די.סי. לאחר רצח מרטין לותר קינג, 1968. תצלום: ספריית הקונגרס, ויקיפדיה

מן הבחינות הללו, המצב החמיר. אך הרחובות, ברוב המקרים, נותרו נקיים ושקטים. רק שתי מהומות משמעותיות פרצו מאז ראשית שנות ה-70: במיאמי בשנת 1980 ובלוס אנג'לס בשנת 1992, שתיהן בתגובה לזיכויים של שוטרים שהכו גברים שחורים לא חמושים. בשנים האחרונות היינו עדים למקרים את אי-שקט במחאה על אלימות משטרתית בפרגוסון, מיזורי, ובמקומות אחרים, אך אלו היו אירועים שמיהרו להירגע ושבהם אירעו פציעות חמורות מעטות בלבד, ומקרים מוגבלים של הצתת רכוש. אי-השקט בבולטימור בשנת 2015, לאחר שפרדי גיי מת בעודו בידי המשטרה, הוביל לנזקים של 9 מיליון דולר ברכוש, ללא אובדן חיים. המהומות בלוס אנג'לס ב-1992, לשם השוואה, גרמו לנזקים בשיעור של מיליארד דולר ול-63 הרוגים.

מדוע אין הערים בארצות הברית בוערות כמו פעם?

ההיסטוריון העירוני המנוח מייקל כץ העיר שהתגובה של הממשל הפדרלי ל"התקוממות שבוע הפסחא" – הפיכת אפליה בדיור לפשע – הובילה בסופו של דבר לארגון מחדש של השכונות בערים באופן שמיתן את אי-השקט. במהלך רוב המאה העשרים, מהומות פרצו כשגופם של שחורים נגע בגופם של לבנים, ובעקבות זאת הואשמו השחורים בפגיעה בגופם של לבנים. ולא פעם די היה שגוף שחור יצוף לו במים שהלבנים רואים בהם מים של לבנים. בערים צפוניות, מהומות פרצו לרוב לאחר ששחורים זרמו לערים אך לפני שהלבנים ארזו את חפציהם ועברו לאזור אחר. כשאפליה בדיור חדלה להיות מוגנת על ידי החוק, משפחות של שחורים מהמעמד הבינוני החלו לעזוב את הגטו. משפחות לבנות, מצדן, עברו לפרברים. "כשכל כך הרבה לבנים הסתלקו", כתב כץ, "הגבולות חדלו במידה רבה להיות אזורים של מחלוקת, ובכך נשחק גורם בולט לאלימות אזרחית".

בה בעת הייתה השפעה עצומה לחוק זכויות ההצבעה משנת 1965. ב-15 השנה לאחר אישורו, מספר השחורים שנבחרו לתפקידים ציבוריים ברחבי ארצות הברית זינק מ-100 ל-1,813. לראשונה, ערים גדולות בחרו ראשי עיר שחורים, וחוקים יעילים יותר נגד אפליה פתחו הזדמנויות לשחורים בעסקים ובשוק הנדל"ן. אלא שבדיוק כשהשחורים התקדמו לעמדות של השפעה, הבריחה של הלבנים מן הערים שחקה את בסיס המס שלהן, מה שרק החמיר את מצוקתם של השחורים שנותרו מאחור, ויצרה מבוכה באשר לאשמים במצב. "אנשים אמרו ששרפנו את הקהילה שלנו", סיפר ל"לוס אנג'לס טיימס" טומי ז'אקט (Tommy Jacquette), שנטל חלק במהומות ווטס ב-1965, בראיון שנערך איתו ארבעים שנה לאחר האירועים. "לא, זה לא נכון. הקהילה שלנו התקוממה נגד מי שהיו כאן במטרה לנסות לנצל ולדכא אותנו. הקהילה הזאת לא הייתה הרכוש שלנו". אך עם חלוף השנים, כשהשחורים הגיעו למצב שהם אכן היו הבעלים של הקהילות שהם התגוררו בהן, כבר לא היה ברור את החלונות של מי יש לנפץ כתגובה לדיכוי מתמשך.

פרגוסון, מחאה, מיזורי, וושינגטון

אזור הפנטגון, וושינגטון די.סי., 2014: צעירים לבנים ושחורים מוחים על אלימות המשטרה בפרגוסון. תצלום: ג'וזף גרובר

ארה״ב היא כיום המדינה עם אחוז הכליאה הגבוה ביותר בעולם. זרועו הארוכה של החוק אספה אליה גברים עניים מקרב השחורים והלטינים, ובשיעור חסר פרופורציות

ארה״ב גם החלה לכלוא מיליונים מקרב אזרחיה. בין 1970 ו-2003, מספר בתי הכלא הפדרליים ואלה של המדינות, גדל פי שבעה. ארה״ב היא כיום המדינה עם אחוז הכליאה הגבוה ביותר בעולם. זרועו הארוכה של החוק אספה אליה גברים עניים מקרב השחורים והלטינים, ובשיעור חסר פרופורציות. אילו הם היו נכלאים באותו שיעור שבו נכלאים לבנים, אוכלוסיית האסירים בארה״ב הייתה כיום מחצית ממה שהיא בפועל. כשפוליטיקאים הצדיקו מדיניות של קשיחות נוכח הפשיעה על ידי הוקעה של "האלימות ברחובות שלנו", כשהם נשבעו להחיל "חוק וסדר", כפי שעשה בארי גולדווטר ב-1964, הם לא דיברו רק ואף לא בעיקר על מקרי תקיפה, שוד והפרות חוק אחרות מהסוג האופייני. הם התכוונו להפגנות על רקע זכויות האזרח – והם התכוונו בעיקר למהומות. ברחבי ארה״ב, המימון לאמצעים למאבק במהומות עלה בחדות, בעיקר בערים שחוו מהומות קודם לכן, ושהיו בהן אוכלוסיות גדולות של שחורים. יחידות המשטרה בערים רכשו כלי נשק, כלי רכב וציוד מעקב ברמה צבאית. גם ערים קטנות הצטרפו למגמה. ב-1983, רק ל-13 אחוז מהעיירות שיש בהן 25 עד 50 אלף תושבים  היו יחידות קומנדו משטרתי (SWAT). ב-2005, היו יחידות כאלו ב-80 אחוז מהעיירות הללו, כך לפי הקרימינולוג פיטר קרסקה (Peter Kraska). צעירים שחורים ממורמרים השליכו אבנים ולבנים, הציתו אש. המשטרה פרשה מולם טנקים.

הכליאה המסיבית נטרלה כמות אדירה של צעירים שחורים, שבדורות הקודמים היו הגורמים הפועלים העיקריים בהתקוממויות בערים, ואילו המיליטריזציה של המשטרה אפשרה לרשויות לעמוד מול ההמון תוך הפגנה של כוח עצום וקטלני. יתכן בהחלט שהדבר סייע לבלום את אי-השקט. אך המהומות לא היו הקורבן היחיד של המלחמה הזאת בפשיעה. פעילויות פוליטיות אחרות, מהתנגדות אזרחית ועד להצבעה בבחירות – הושפעו גם הן. חוקים ותיקים ברמת המדינות גזלו ממספר גדל והולך של מורשעים את הזכות להצביע. ההשפעה המצננת של הכליאה פשטה בשכונות ובמשפחות: החוקרת אשת מדע המדינה טרייסי ברץ' (Traci Burch) מראה שאזרחים בקהילות שיש בהן אחוז כליאה גבוה נוטים הרבה פחות לחתום על עצומה או להצטרף למחאה, לעומת אנשים בקהילות אחרות. אפילו מפגשים שוליים עם אנשי החוק עלולים להניא אנשים מלהצביע. מחקר שנערך על ידי החוקרות בתחום מדע המדינה וסלה וויבר (Vesla Weaver) ואיימי לרמן (Amy Lerman) מצא שאנשים שרק עוכבו ברחוב ותושאלו על ידי המשטרה, נוטים פחות להצביע, לעומת מקביליהם שמעולם לא נתקלו ברשויות החוק. מערכת המשפט הפלילי ברמה הלאומית "מתנה אנשים לאזרחות מופחתת ומובהקת", כך כתבה וויבר ב-Boston Review.

שיקגו, לילה

נוף של שיקגו בלילה. תצלום: ג'ף בראון

יתכן שיש גורם נוסף המעורב בתופעה: ספקי השירותים החברתיים, כמו אלו המספקים מזון וטיפול רפואי. עלייתם של ארגונים שלא למטרות רווח הייתה כה מרשימה, שאנשי מדעי החברה מדברים כיום על כך שארגוני מתנדבים הם היום "מנגנון צללים של המדינה", לדבריה של ג'ניפר וולץ' (Jennifer Wolch), פרופסור לתכנון עירוני ואזורי באוניברסיטת קליפורניה בברקלי. ספקי השירותים החברתיים הללו הם כוח הפועל לטובה, כוח רב עוצמה הזוכה להתייחסות חיובית מצדם של רבים. אך יתכן שארגוני צדקה, שלא מתוך כוונה, מרחיקים את הקהילות ממעורבות פוליטית. ג'ון מקנייט (John McKnight), פעיל זכויות אזרח לשעבר ופרופסור אמריטוס למדיניות חברתית באוניברסיטת נורת'ווסטרן, חושש שנוכחתם של מומחים עלולה "לדחוק החוצה את הידע והפעולה של חברים, שכנים, אזרחים ואגודות בכל הקשור לפתרון בעיות". התוצאה, לדעתו של מקנייט, היא שמשפחות עניות בערים מותנות להתנהג יותר כלקוחות מאשר כאזרחים כשהן צריכות להתמודד עם הצורך לקבל מענה לצרכים הבסיסיים שלהן.

לקוחות עומדים בתור, ממלאים טפסים, ממתינים. אזרחים דורשים את זכויותיהם. ספקים של שירותים חברתיים מצדדים בחדשנות, אך מהומות הן כוח נגד חדשנות; כלים פרימיטיביים – אבנים, אש – יספיקו. ספקים של שירותים חברתיים מעריכים תארים וניסיון מוכח בתחום; למתפרעים במהומות לא אכפת אילו אותיות של כבוד באות אחרי שם המשפחה שלך. אדם אינו זקוק להכשרה כדי ליטול חלק במהומה, וזאת גם הסיבה שבתוך הגז המדמיע וההריסות, לא פעם אנו מוצאים ילדים. ספקים של שירותים חברתיים מתקדמים לאורך שלבים בתהליך; מהומות דורשות פעולה מיידית. יתכן שעלייתו של סקטור אספקת השירותים החברתיים השפיעה על הרגעת המהומות, כיוון שאנשים מהחוץ, בעלי רצון טוב, הם במידה גוברת אלו המטפלים בבעיות בקהילות עניות, במקום התושבים המקומיים, אשר עלולים לקחת את העניינים לידיהם. או להפעיל את האגרופים.

"מהומה היא שפתו של מי שאין שומעים אותו", הסביר מרטין לותר קינג לפני שנים. "ומה הוא הדבר שאמריקה לא שמעה? היא לא שמעה שסבלו הכלכלי של השחור העני החמיר במהלך השנים האחרונות".

ואמריקה עדיין אינה שומעת. הפיצוצים העירוניים של ימי המאבק על זכויות האזרח חלפו מן העולם. אך הרעות החולות שבגללן המשתתפים במהומות רתחו – גזענות ועוני – נותרו על כנן. למרות ההתקוממויות בפרגוסון ובמקומות אחרים, ממשיכה לשרור דממה בכל. המהומות היו מחזות מעוררי אימה, שכן הסדר החברתי הופר, אבל גם זכה להגנה, בדם ובהריסות. אך הדומייה שאנו רואים היום מטרידה בדרכה. עם כל עצמתן ההרסנית, המהומות של שנות ה-60 היו לפחות כנות באורח חד, מסר שלמאבק לשוויון יש עוד דרך ארוכה. ללא קשר למניעים של מחוללי המהומות – היו מי שהצטרפו למען המטרה, והיו מי שעשו זאת כדי לפרוק עול – כל מהומה שהתחוללה הייתה פוליטית מעיקרה, והיא הונעה מכוחו של עבר מביש והחיפוש אחר עתיד טוב יותר, גם אם הוא לא נוסח באורח סדור. "התקוממות שבוע הפסחא" הייתה תלונה שהוגשה באורח ברוטלי. בנחילי הזעם וההרס היה שמץ של תקווה.

 

מתיו דזמונד, פרופסור לסוציולוגיה בפרינסטון, מתמחה בחקר העוני. הוא זכה במענק של קרן מקרתור בשנת 2015, ובשנת 2017 ספרו "Evicted: Poverty and Profit in the American City" זכה בפרס פוליצר בקטגוריה של ספרי עיון כלליים.

Copyright 2018 by The Atlantic Media Co., as first published in The Atlantic Magazine. Distributed by Tribune Content Agency. The original article was published here.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי אדם הררי

תמונה ראשית: מהומה מתבשלת. תצלום: היילי אולדפילד, unsplash.com

Photo by Hailey Oldfield on Unsplash

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי מתיו דזמונד, The Atlantic.

תגובות פייסבוק

3 תגובות על מהומות אין ברירה

03
ריקרדו

נכון שאסור לצנזר אבל רצוי שאם ישנן בנוסח "חרא מרקסיסטי" תהיה גם תגובה בנוסח : "בין קוראינו נמצאים גם בורים חסרי הבנה מינימלית ויכולת התמודדות של ילד/ה בגיל 8.עם שאר קוראינו הסליחה".
מרקס כמו כולם טעה והרבה,אבל רוב רובו של המאמר המעניין ,הרציני והצודק בד"כ הנ"ל, אינו קשור בכלל לתורתו כפשוטה.