מה אם אין כלום

התמונה הולכת ומתבהרת, כדברי השיר "אין אני". מדעי המוח מאששים גישות בודהיסטיות עתיקות; אין מישהו, אין "אני חושב משמע אני קיים". זו לא עוד מסה פוסט-מודרנית, זה לא התחלה של שיר, מדובר בממצאים ותובנות שעולות מתחומי מחקר שונים. תומס מצינגר, בספרו האחרון, מבטל לחלוטין כל "עצמי" ומשאיר אותנו רק עם תחושת עצמי חלושה שהיא לא יותר מ"תוכנה" שהתפתחה במהלך האבולוציוני. ברור גם למצינגר שביטול העצמי אינו באמת משפיע על התחושה היומיומית שלנו שהעצמי חי נושם ובועט. כשאנו נדחקים לפינה אנו נאלצים להודות שהמילה "אני" בתחילת כל משפט שלישי שלנו מבטיחה שום "עצמי" ושככל הנראה אותו "עצמי" הוא לא אלא תוצר לוואי שגוי של שפתנו, חלק ממשחקי מילים נוסח הפילוסוף האנליטי לודוויג ויטגנשטיין.

על רקע זה, נראה כי הגוף הוא הדבר הממשי עליו אנו יכולים לדבר. אלא שמניפולציות שונות כגון rubber hand illusion וחוויות חוץ גופיות משאירות אותנו פעורי פה, הגוף, שהוא כל כך "שלנו", ניתן בתנאים מסוימים להחלפה. אך עצם השפה מטעה כי הרי שוב נראה שיש "עצמי" ויש "גוף" ואותו עצמי נוכח בגוף אך אינו שייך לו. אך אם ניתן לדבר עוד על תחושת עצמי, זה רק במצב של עצמי שמגולם ברבדים הגופניים הבסיסיים ביותר.

אני כעת כותב מסה זו ובעודי מהרהר אם היא תתקבל לכתב העת או שמא תיזרק עובר הזמן, אך הזמן הזה אינו באמת נמדד בדקות - הזמן נמדד במושגים של אלטרנטיבות: הייתי יכול לקרוא ספר, לכתוב את עבודת הדוקטורט שלי או סתם ללכת לישון. בכל אחד מהמקרים תחושת הזמן שלי הייתה שונה לחלוטין. במקרה והייתי מחכה כעת להודעה אז הזמן היה נעצר, וזאת מכיוון שהזמן הוא ביסודו של דבר תחושה של הסובייקט המושלך לתוך העולם. טקסים בהם אנחנו משתתפים מייצרים בעבורנו תחושה שאנחנו חלק ממהלך זמן ארוך יותר מחיינו. הדתות כולן מתרכזות בניסיון לעמם את הסוף, אך מותנו הוא העוגן היחיד בחיינו. אם המוות מגיע לקראתנו ותפקד כמסגרת הזמן בה אנחנו מתקיימים, איך אין שום קשר בין המוות לזמן בעולם? הזמן הוא פיקציה, עוד המצאה של התודעה האנושית. אין לא אני ולא זמן.

אנו חיים בשני רבדים, הדבר אפשרי והגיוני, למשל: האדם הרגשי מול האדם הרציונלי, המדען הקיצוני שהוא גם איש דת אדוק, האדם של היום שכל כך שונה מהאדם של הלילה, הקול הפנימי שמנותק מכל מה שקורה בעולם

איננו תופסים תהליך סיבתי, אנחנו הרי חיים בעולם של תוצאות והסיבות תמיד נסתרות מאיתנו. מערכת סיבתיות היא כזו שדורשת שאירוע מסוים (A) יהיה קודם בזמן לאירוע אחר (B) ויהיה גם סיבתו של B. אך אותו A נשאר תמיד מעבר לתפיסה הפשוטה, הוא תמיד מחייב אותנו ללכת צעד אחד מעבר למה שיש בעולם. על כן, מערכת סיבתיות היא לא אלא ניסיון אנושי להסביר את הלא מוסבר. אי הוודאות הפיסקאלית במערכות סבוכות הינה בלתי נתפסת ובכל זאת, אנחנו ממשיכים להתנהל כאילו יש אני שנותר זהה בזמן, כזה שפועל באופן מסוים בעולם, מישהו שחושב על משהו ואז עושה אותו ובסופו של דבר גורם לתוצאה מסוימת בעולם. כאמור, המערכת הקרטיזאנית הקלאסית עדיין מושלת בכיפה.

האדם אינו תופש את המציאות, החושים נמצאים באינטראקציה תמידית עם הסביבה, אך בין הקלט החושי לבין התמונות בראשנו פער אדיר. יד ימין שלי לא מרגישה את עכבר המחשב - זה "אני" שמרגיש את העכבר, שחווה אותו. גם במודל הפשטני ביותר, הנאיבי ביותר, ברור כי השדה שאנו מתקיימים בו וחשים אותו רחוק ממה "שיש שם באמת".

מחשבות מהסוג הזה מובילות אותנו להתחיל לשאול שאלות כגון: איך אני יכול לדעת שאני לא חלום בתוך חלום? איך אני יכול לדעת שיש עוד יצורים בעלי תודעה סביבי? גישה רציונלית קיצונית נוסח אפלטון או שלמה מימון מובילה להתמוטטות מוחלטת של כל המובן מאליו בחיינו. והנה הגענו ללב העניין, הדבר היחיד בעל משמעות בחיינו הוא אותו מובן מאליו: המדעים המדויקים מנסים לייצר מתודולוגיות שחורגות מהעולם האנושי, מתודולוגיות שמספרות לנו את "הסיפור האמיתי" על העולם בו אנו חיים. אך ברור שכל מתודה שהיא נתונה בסופו של דבר לפרשנות של הסובייקט, וכן, גם המדען הישר ביותר נושם, חושב ופועל במסגרת המובן מאליו. האשליה הגדולה ביותר נמצאת באמיתות הפשוטות ביותר.

הפילוסוף שיושב בחדרו ומהרהר בדברים ברצינות מגיע מהר מאוד למסקנה שאין שום דבר ודאי, כמו אותה חרדה קרטזיאנית שהולידה את המשפט שמכונן עד היום את תרבות המערב ואת המרוץ המדעי כולו: "אני חושב משמע אני קיים". אך אותו פילוסוף בסופו של דבר ניגש לאכול משהו ושוב נתקל בגופו, גופו חש רעב והנה הוא מוצא את עצמו מול המקרר, מול הטוסטר, הנה הוא חי בשתי עולמות, עולם המחשבות בו התוצאה היא תמיד ריקנות מוחלטת והעולם הריאלי, זה שבו יש לך מטרות, אתה רוצה דברים, אתה משתוקק, אתה מתעצבן, מתאהב, נפגע.

אם כן האדם מתנהל בשני מישורים מנותקים ה"אני החושב" אינו קשר בשום אופן ל "אני הקיים". יש כאן שני מישורים של קיום, זה הפתרון האפשרי היחיד, אין אני - יש רק אנחנו. אנו חיים בשני רבדים, הדבר אפשרי והגיוני, למשל: האדם הרגשי מול האדם הרציונלי, המדען הקיצוני שהוא גם איש דת אדוק, האדם של היום שכל כך שונה מהאדם של הלילה, הקול הפנימי שמנותק מכל מה שקורה בעולם, הגוף שספוג בעולם ביחס לעולם נטול גוף ועמוס משמעות זה שמתרחש בעולמנו הפנימי. אנחנו שניים, כך מתברר, שוב ושוב: קפטן קורץ וקפטן וילארד באפוקליפסה עכשיו, מייק וניק בצייד הצבאים, דון קיחוטה וסנצ'ו פנצ'ו ב"דון קיחוטה", טיילר דרדן וגיבור הסרט (אדם ללא שם) במועדון קרב (ונמשיך למציאות: סארטר וקאמי, פורטיסחרוף, הוסרל והיידגר, ניטשה ו-ווגנר, אפלטון וסוקרטס, ועוד ועוד).

האשליה היא מחויבת המציאות, אנחנו פשוט (לפחות) שניים בגוף אחד. יש צורך להגדיר מחדש את העצמי, אותו עצמי הוא לא אלא היכולת להכיל כמה ממני (לפחות שניים) ב"אותו גוף". אותה יכולת מתפוררת לאחר טראומה קשה. במצב של טראומה קשה ומתמשכת הפיצול הופך להיות בלתי נשלט, בלתי נסבל ובלתי אפשרי. טראומה קשה היא מצב בו המציאות הופכת בלתי נסבלת עד לכדי הצורך הממשי לייצר עולם אלטרנטיבי, דמויות אלטרנטיביות, מציאות מדומה. אך אותה יכולת שלנו לצאת מעצמנו בזמן טראומה (דיסוציאציה) מקורה בפער מהותי שקיים בפועל כל הזמן. אנו כל העת חיים במציאות ווירטואלית, זו הסיבה שניסויים כגון היד מגומי מצליחים; זו הסיבה שאנו מרגיש שיש עצמי שמנותק מהגוף. אני לא מתאר כאן מציאות פסיכואנליטית, כלומר, אינני מצודד במימד סמלי, מדומיין וממשי נוסח הפסיכואנליטיקאי ז׳אק לאקאן. מדובר כאן בקפיצה אבולוציונית של התודעה שאותה הגוף עדיין לא הדביק, משום מה.

טראומה קשה היא מצב בו המציאות הופכת בלתי נסבלת עד לכדי הצורך הממשי לייצר עולם אלטרנטיבי, מציאות מדומה. אך אותה יכולת שלנו לצאת מעצמנו בזמן טראומה (דיסוציאציה) מקורה בפער מהותי שקיים בפועל כל הזמן

התודעה, במהותה, כפולה. אותה יכולת להיות מודע לעצמי היא קפיצה אבולוציונית, כזו שמייצרת מציאות נטולת גוף. כאשר אתה מתבונן בערוץ הטבע בצ'יטה רודפת אחר הצבי, ברור לך שהצ'יטה ספוגה לחלוטין בגופה ובטבע: היא לא חושבת לעצמה האם זה ראוי מוסרית לטרוף את החיה החלשה ביותר בעדר, היא פשוט היות בעולם במובן המושלם. גם אנחנו קודם כל חיות, קודם כל פועלים בעולם באופן אינטואיטיבי וחייתי, אך אותו מוח אנושי שמאפשר לנו מחד גיסא להזדהות עם דמויות במשחקי מחשב ומאידך גיסא לחוש אשמה, מייצר מציאות מקבילה למציאות גופנית. זו לא מציאות נטולת גוף - ולא רק במובן שהמוח הוא חלק מהגוף  - כמו גם בשביל הגוף. המוח נבנה מתוך אינטראקציה קבועה עם הגוף ולכן אותה מציאות וירטואלית היא מציאות גופנית. אלא שהגוף, באותה מציאות, הוא לאו דווקא אותו הגוף שאנו מכירים – הוא יכול להיות גם גוף בעל תכונות אחרות. העובדה שאנחנו כל כך בקלות מסוגלים לנהוג במכונית, להטיס מטוסים בסימולאטורים ולהתרגש ממשחקי וירטואל-ריאליטי הם האינדיקציה הטובה ביותר לכך.

התודעה האנושית כפולה. היא אמנם מחוברת בכל נימיה לעולם, אך היא תמיד מקיימת מציאות נוספת של התבוננות מרחוק. כלומר היא בה בעת היות בעולם ומחוץ לעולם. כהיות שם בעולם אין צורך לא בתחושת עצמי, לא בתחושת זמן, לא במערכת סיבתיות באופן שבו אנו חושבים עליה, יש רק צורך להיות שם כחלק מהעולם, לפעול באופן אינטואיטיבי וראשוני – פשוט לסמוך על הגוף. היצור הרפלקטיבי תמיד נמצא במימד נוסף. חישבו לרגע על זרם התודעה בו אתם לעיתים שוקעים מבלי לשים לב במשך דקות ארוכות. לכן גם הטראומה מייצרת את אותה הפרדה: המציאות הגופנית חדלה מלהיות מסונכרנת עם זרם התודעה.

הגוף לא שואל מה יש ומה אין, הוא פועל אך ורק במובנים של מה שאפשר לעשות ומה שאי אפשר לעשות; הוא מתקיים במסגרת של אופק אפשרויות מסוימות. זו התודעה האנושית שהולכת תמיד צעד קדימה, אל עבר השירה והפרוזה, אל עבר החלומות, אל עבר המדע ותוכניות ההשמדה, אל עבר הבדיחה והמחשבה. המציאות הגופנית היא מציאות פשטנית, ללא משמעות. המשמעות היא במסגרת התודעה שלנו, ולכן באמת אין כלום מעבר לתודעה האנושית. אין בכך לומר שהעולם לא קיים, שאנחנו לא תופסים אותו או שאנחנו לא חלק מהעולם, אלא שברובד הזה (של העולם נטול התודעה) אין סימני שאלה, אין תחושת זמן, אין מערכת סיבתיות ואין תחושה של עצמי. התודעה, אותו משהו שתמיד מרגיש כמו עין נוספת, היא זו שמייצרת את המציאות כפי שאנו מכירים אותה. התודעה היא חלק מהטבע במובן הזה שהיא עשויה מהטבע ולא מחומרים שהם "לא-טבע", אך ללא תודעה אין בעצם כלום.

בשלב מסוים התודעה האנושית חרגה מעצמה ומהגוף. זהו רגע הפיצול, הרגע שבו ייקום מקביל יצא לדרכו, הרגע שבו התחילו לשאול שאלות מטרידות, שהתחילו לחקור את מהותנו

אין צורך בידע פילוסופי עמוק, כל תודעה שבוחנת את עצמה מגלה מיד את העובדה הפשוטה, לעולם אין משמעות - זה רק הסובייקט שמייצר משמעות, בעולם אין אמונה - זה רק הסובייקט שמאמין, בעולם אין זמן - זה רק הסובייקט שחש את קץ הזמן, בטבע אין מילים - זה רק הסובייקט שמדבר, בטבע אין סימנים - זה רק הסובייקט שמחפש אותם ומייצר אותם; בטבע אין תיאוריות - רק תהליכים פיסקאליים, בטבע אין יופי - זה רק הסובייקט שזקוק לו. לטבע אין רחמים ואין בו אהבה, הוא בשלו והתודעה האנושית בשלה.

אותו משוגע שרואה את המציאות נכוחה, אותו נביא או קדוש, הוא אדם שעבר את הטראומה ומתבונן בעולם בעיניים טהורות ורואה שאין שום דבר, שהמציאות היא וירטואלית לחלוטין, לא במובן של עולם המטריקס - אנחנו לא יכולים לעצור את הטבע - אלא במובן של מציאות בעלת משמעות. הווירטואלי והלא ממשי הוא לא הטבע, אלא דווקא המשמעות המודבקת לטבע. הניסיון של מדעי הטבע להסביר תהליכים הוא לא אלא חלק מתהליך אנושי כולל של ניסיון להבין משהו שלא ניתן להבינו, אין הבדל אם זה מתרחש במסגרת דתית או מדעית.

נאמר שהפלת מגדלי התאומים התחילה את מלחמת העולם הרביעית, והלא זה משפט גאוני, אך זו רק התודעה שמייצרת היסטוריה, שמייצרת סיפורים, זיכרונות, אגדות. כמובן שהתודעה מעוגנת בגוף, התודעה היא תוצר של הגוף ובבסיסה היא בשביל הגוף, אך בשלב מסוים היא חרגה מעצמה ומהגוף. זהו רגע הפיצול, הרגע שבו ייקום מקביל יצא לדרכו, הרגע שבו התחילו לשאול שאלות מטרידות, שהתחילו לחקור את מהותנו. כאמור, רק התודעה אנושית, ככזו שטבועה עד מעל לצווארה במשמעות, יכולה לחקור את עצמה כמושא; רק התודעה האנושית יכולה לחשוף את עצמה ככזו שכופה סדר על העולם, שאונסת תפיסת עולם, שמעצבת את העולם הנראה כמשהו אחר; רק התודעה במבנה המיוחד שלה מבינה את מורכבותה שלה, את העובדה הפשוטה שהיא מייצרת מציאות ותופסת את האופן שבו היא מייצרת מציאות.

השאלה הזאת, אם אין כלום, היא שאלה המושרשת במחשבה של התודעה את עצמה כמוח בצנצנת, תודעה כה עמוסה בעצמה שהיא חרדה מהבלתי אפשרי, חרדה שהיא סיפור בתוך סיפור, שהיא חלום בתוך חלום של מישהו שאותו היא לא מכירה. לא בכדי אנשים שסובלים מהפרעת נתק מהעצמי (הפרעת דה-פרסונליזציה או הפרעה דיסוציאטיבית) רפלקטיביים באופן אובססיבי. אותה הפרעה היא למעשה הצד הקיצון של ניתוק מהגוף, של פרידת התודעה מהגוף (בד"כ בגלל פגיעה מסוימת – זה לא המקום לפרט). אך עולם נטול גוף הוא עולם נטול העולם מאחר ורק דרך הגוף אנחנו חווים את העולם. האופן שבו אנחנו נוכחים בעולם הוא דרך גופנו; הגוף הוא הגשר בין התודעה לעולם. במקרה של מצב בלתי נסבל, הגוף חדל מלהיות בעולם, חדל מלהיות גשר. במצב זה יש תודעה ויש עולם אך ללא גשר ביניהם, ומכאן שהתודעה רואה את העולם כסוג של סרט לא מציאותי. לפיכך, הגוף הוא היסוד הרציונלי והריאלי של התודעה. ללא התחושות הגופניות אין עולם ואז אנו בעצם מבינים שאין כלום. העולם הוא מקום חסר משמעות ללא המשמעות שהסובייקט מוצא בו, ולכן זו האמת לאמיתה: אין כלום מלבד התודעה האנושית, התובנה הזו מפחידה נוכח העובדה שאנחנו חיים בעולם הזה.