מה אתם מקשקשים?

אתם תקועים בישיבה ארוכה? יש סיכוי סביר שתמצאו את עצמכם משרבטים. האם זה בזבוז זמן, או שצודק החוקר הטוען שזו עדות לריכוז מקסימלי?
X זמן קריאה משוער: 8 דקות

במהלך הכנת הכתבה הזאת, שדנה, בעיקרה, בפעולה הלא ממש מובנת הידועה בתור "שרבוט", ליוותה אותי התחושה שאולי אפשר לכנותה: אי-נוחות לשונית. אינני בלשן או פילולוג, אולם הפועל "לשרבט", נראה לי איכשהו "לא מתאים" לאותה תופעה שהוא מייצג; והכוונה לכל אותם קשקושים ורישומים שאדם מבצע על פני דף הנייר, בצורה לא מודעת, במהלך התרחשות כלשהי. המקבילה למלה שרבוט בשפה האנגלית -  Doodle - דווקא מתיישבת יפה עם הפירוש הזה, הן במצלול והן באטימולוגיה שלה. "דודל" באה כנראה ממילה אנגלית עתיקה מהמאה ה-17 שפירושה פתי ושוטה. יש לה גם קשר למילה הגרמנית Dudeltopf  עם פירוש דומה.

האקדמיה ללשון עברית אימתה את החשדות שלי. אכן נראה שהמילה שרבוט עברה איזשהו ארוע או תהליך סמנטי לא ברור. "נשאלנו לא מזמן על הפועל "שרבט', הם כותבים לי, "אך לצערנו לא עלה בידינו עד כה לאתר את מקורו. משמעות זו של הפועל מוכרת רק מן העברית החדשה. בספרות חז"ל מופיע כמה פעמים הפועל שִׁרְבֵּט (למשל תוספתא כתובות ה, ד; ירושלמי שבת ז, ב), אך ככל הנראה פירושו שם 'ניפח', 'הגדיל'. עם זאת המשמע הזה אינו ודאי כלל. נראה שהפועל קיבל את משמעותו החדשה (שכאמור לא קשורה בכלל למשמעות העתיקה) 'כתב', 'קשקש' גם, ואולי בעיקר, בהשפעת הפועל הערבי שַׁחְ'בַּטַ במשמעות זו, המשמש גם בערבית מדוברת של ארץ ישראל".

ספק אם ישנן סטטיסטיקות מסודרות לגבי הרגלי השרבוט אצל בני האדם, אבל התחושה היא שכולנו משרבטים, בהזדמנות כזאת או אחרת

יכול להיות שקיימת עמימות מסויימת לגבי מקורה של המילה, אולם אין ספק כי פעולת השרבוט נפוצה למדי בחיינו. יש משהו ברגעים מתים ובדפי נייר ריקים שמזמין אותנו לקשקש. אני בעצמי משרבט מאז שאני זוכר את עצמי. די לי בכלי כתיבה מזדמן, ובישיבה, (או הרצאה) שמתארכת, כדי שאפתח באינטרקציה גרפית סוערת עם דף הנייר. אני כמובן לא לבד. ספק אם ישנן סטטיסטיקות מסודרות לגבי הרגלי השרבוט אצל בני האדם, אבל התחושה היא שכולנו משרבטים, בהזדמנות כזאת או אחרת.

מן הצד, נראית פעולת השרבוט כפעילות אוטונומית ושוקקת חיים. אבל מה בדיוק קורה כאן? מה באמת גורם לנו לאחוז בעט, או בעיפרון, ולהתחיל ולצייר קווים וצורות, לא פעם בצורה עיקשת ונמרצת למדי? התשובות לכך אינן פשוטות, מה גם שהרומן של המין שלנו עם פעולת השרבוט נראה ממושך למדי וקיימות עדויות לכך על הקירות והתקרות במערות כבר לפני כמה עשרות אלפי שנים. יכול להיות שהמעבר לכתיבה (וקריאה) דיגיטלית יחוללו שינויים גם בהרגלי השרבוט שלנו בעתיד, אולם בינתיים אנחנו גזע משרבט.

אגב, זה קורה לנו כבר מגיל צעיר יחסית. די להעיף מבט חטוף במחברות של תלמידות ותלמידים בבתי הספר היסודיים והתיכוניים, במיוחד בשולי העמודים, על מנת להיווכח בפופולריות הרבה של הפעולה הזו.
פרשנות מקובלת, פשטנית למדי, לפעולות השרבוט קושרת אותה למצבי שעמום ופעילות חד גוניות שמובילים אותנו לרגעים של היסח הדעת וחלימה בהקיץ. האם הקשקושים הללו מסייעים לנו להעביר את הזמן, אך פוגמים במשימה העיקרית שלנו באותו הרגע בכך שנוטלים ממנה משאבים? או שמא הם דווקא מגבירים את יכולת הריכוז שלנו?

הסברים ראשונים לשורשיה של ההתנהגות השרבוטית שלנו החלו להתקבל בשנים האחרונות בעקבות מחקרים שנעשו בנושא. הממצאים מצביעים על האפשרות כי הרישומים והקשקושים הללו עושים לנו טוב. המחקר הבסיסי והראשוני מסוגו שהגיע לממצאים המרתקים הללו, נערך בשנת 2009 על ידי צוות חוקרים בראשותה של פרופ' ג'קי אנדראדה (Andrade) מביה"ס לפסיכולוגיה באוניברסיטת פליימוט' בבריטניה. במהלך המחקר נחשפו 40 איש לשיחת טלפון ארוכה ומשעממת שכללה אזכור של שמות אנשים שהוזמנו למסיבה מסויימת. למחצית מחברי הקבוצה נתנה בצורה לא מודעת הזדמנות לשרבט – כלומר למלא באפור כל מיני צורות שהודפסו על גבי הנייר. במבחן זכירה מפתיע שנעשה לאחר מכן לכל חברי הקבוצה, נמצא כי המשרבטים זכרו הרבה יותר פרטים (ב-29 אחוזים) מאותה שיחת טלפון משמימה, לעומת עמיתיהם שלא שרבטו.

"כאשר פרסמתי את המחקר", כתבה לי פרופ' אנדראדה, "הרעיון לפיו השרבוט עשוי לסייע לנו להתרכז היה חדש לחלוטין. מאז פורסם פנקס דיגטלי של דפי ציור – אפליקציה הנקראית "דודל-לי" (Doodle.ly) שמעודדת אנשים לתקשר באמצעות שרבוטים. אנשים", היא מוסיפה, "מציירים ומשרבטים כבר תקופות ארוכות מאד, ותגליות שנעשו במערות קדומות וב-נובוגורד, אלפי שנים קודם לכן, מוכיחים זאת. רק צריך לזכור שעל מנת שהשרבוט יועיל לריכוז, חשוב שיהיה מיומן ואוטומטי. יצירת ציור יפיפה תדרוש מאמץ שימנע מהמשרבט להתרכז במשימה העיקרית".

נובוגורד? בתחילת שנות ה-50 של המאה הקודמת, נמצאו בחפירה ארכיאולוגית בעיר נובוגורד ברוסיה מאות טקסטים ורישומים שנחרתו בסכינים ועצמים חדים על קליפות עצי ליבנה. קליפות עצים שמשו בעידן שלפני הנייר, מדיום כתיבה פופולרי, ולעיתים, בתנאים מסויימים, לאחר שהושלכו אל תוך הבוץ והחימר, נשתמרו לאורך שנים. כ-500 חתיכות מקליפות הליבנה הללו הגיעו מהתקופה שבין המאה ה-11 ל-13. כמה מהן היו מרגשות במיוחד מאחר ונחרטו על ידי ילדים קטנים, מה שאפשר לחוקרים להציץ אל מה שנעשה בתוך כיתת לימוד מדייוואלית.

אחד השרבוטים מהמאה ה-14.

אחד השרבוטים מהמאה ה-14.

באחד השרבוטים נראים דמויות גסות של ילדים המרימים ידיהם אלעל, באחד מאותם השרבוטים הללו נמצאה גם חתימת האמן המשרבט- ילד בשם אונפים (Onfim) שהיה אז, לפי הערכת חוקרים, כבן 7 שנים. פול גולדשמידט (Goldschmidt) חוקר אמריקני, מומחה לימה"ב הרוסיים, ערך בזמנו מחקר משלו אודות השרבוטים של אונפים. בטקסט שפרסם ובמהלך התכתבות בינינו בדואר האלקטרוני, הוא מתאר ילד היושב בשיעור כשהוא חסר מנוחה. כאשר נקרית בפניו ההזדמנות הוא מחליף את המשימות שבשעור בשרבוטים על קליפות עץ מזדמנות. באחד השרבוטים הוא מתחיל לחרוט את 11 האותיות הראשונות בדיאלקט הרוסי העתיק שהיה שגור באותה העת, אבל מהר מאד הוא משתעמם ומתחיל לצייר את עצמו כלוחם בוגר המשפד את האויב בעזרת הרומח. בהזדמנות אחרת, (אולי בשיעור אחר?) חורת אונפים דמויות של הוריו וגם של שניים מחבריו המשחקים מסביב לעץ.

האם השרבוטים של אונפים סייעו, מבלי שיהיה מודע לכך, לשפר את כושר ההקשבה שלו ובשינון אותיות האלף בית הרוסי? התשובה, על פי הממצאים של ג'קי אנדראדה, חיובית. אלא שמאז עברו כמה שנים טובות. הכתה השתנתה ואופני הלמידה - הכתיבה והקריאה, עברו תמורות רבות. "האם הפונקציות הביולוגיות של השרבוט עשויות להיעלם על רקע הטכנולוגיות החדשות וכל אותם אמצעי כתיבה וקריאה דיגטלים"? פרופ' אנדראדה משיבה בשלילה. "לא משנה אם אתה משתמש בעט, בסטיילוס [עט חרט ללוח מחשב] או באצבע על מנת לשרבט", היא כותבת לי.

המלה "שרבוט" בהגדרתה הרחבה, מכסה מגוון רחב של פעולות איור ורישום, כאלה שנעשות בהיסח הדעת ובחלימה בהקיץ וכאלה הנוצרות בכוונה ובמודעות. בהקשר הזה, שרבוטים יכולים להיות כמעט כל דבר שנרשם או נחרט על ידי אדם, החל מצורות גיאומטריות, פנים, דמויות של אנשים, בעלי חיים ודמויות דמיוניות, וכלה בשרטוט אותיות, פרחים, מספרים, וסתם קשקושים. בהיותם תוצר נטו של כף ידו של האדם, לא מפתיע שישנם אלה המבקשים לראות בשרבוטים, בדיוק כמו בכתבי היד, חלון אל אישיותו של המשרבט.

באתר האינטרנט של הגרפולוגית חנה קורן אני קורא כי "השרבוטים נושאים מערכת של סמלים, חלקם ברורים וברי התמודדות, אחרים מעורפלים ומוסתרים. שרבוט לבבות, לעיתים, יצביע על תקופה רומנטית; אקדחים וכלי נשק יכולים לגלות תוקפנות עצורה; סירות ומכוניות מצביעות על יצר נוודות, צורך בטיול או בחופשה. המתמצאים במוזיקה יציירו תווים וסימנים ומפתחות מוסיקליים, ואנשים השומרים על דיאטה בדרך כלל ישרבטו נושאים הקשורים לאוכל. ציור מחסומים לרוב מראה על תחושת מחנק".

הגרפולוגיה של כתב היד כמו גם הניסיונות לנתח שרבוטים בצורה דומה, הינן עדיין בחזקת תורות שאינן מדעיות ודורשות הוכחה, ובכל זאת, קשה לעיתים להשתחרר מהרושם ששרבוטים עשויים לעיתים ללמד דבר או שניים על בעליהם. במובן זה, מרתקים במיוחד השרבוטים שמוציאים מתחת לידיהם אישים ידועים, כגון מנהיגי עולם, אמנים ואנשי עט ידועים. אתר ומגזין התרבות פלייבור-וויר (flavorwire) פרסם בזמנו כתבה מרתקת הכוללת דוגמאות של שרבוטים של אישים מפורסמים, בהם אפשר למצוא שרבוטים של המשוררת והסופרת האמריקאית סילביה פלאת' שנהגה לשרבט ביומניה סצינות רבות מחייה. באחד השרבוטים היא מתארת חלום בלהות ציורי שבו היא נרדפת על ידי מרשמלו ונקניקיה. שרבוט אחר המופיע בכתבה שייך לסופר הארגנטינאי הנודע חורחה לואיס בורחס, שנעשה לאחר שהתעוור בשנות החמישים של המאה הקודמת.

שרבוט של נשיא ארה"ב דוויט  אייזנהאווד משנות ה-50 של המאה הקודמת

שרבוט של נשיא ארה"ב דוויט אייזנהאווד משנות ה-50 של המאה הקודמת

משרבטים לא פחות מרתקים הם נשיאי ארה"ב. בשנת 2003 פרסם המגזין האמריקני "קבינט" כתבה מקיפה אודות מנהגי השרבוט של כמה מהם. הפעילות העמוסה בבית הלבן הכוללת, בין היתר, מספר רב של דיונים וישיבות ארוכות, מהווה, מן הסתם, מקור לא אכזב לשרבוטים. כתבי המגזין שנברו בעשרות רבות של ארכיונים וארכיבים למינהם, הצליחו לחשוף מאות רבות של שרבוטים. מאוחר יותר, המגזין גם הוציא לאור ספר מקיף בנושא בשם "שרבוטים נשיאותים". מעניין לראות כיצד הגנרל לשעבר, ואחר כך, הנשיא, דווייט אייזנהאוור משרבט טילים וסכינים בנוסח צבאי. הנשיא ג'. פ. קנדי, לעומת זאת, הולך לים ומצייר סירות מפרש, ואילו הנשיא לינדן ג'ונסון התמקד בציור של דמויות מוזרות ומפחידות, ורונלד ריגן, כמה צפוי, משרבט קאובויים ולבבות לננסי. לא מכבר חשף האקר בשם גוסיפר (Guccifer) שורה של שרבוטים פרי עטו של ביל קלינטון. אלה "חולצו", לדבריו, היישר מתוך הארכיב של קרן קלינטון. ביניהם, אפשר לראות ציור של לימוזינה מהודרת, וכן כמה שרבוטים קלאסים שנעשו על גבי מסמך הקשור בסלובודן מילושביץ, נשיא סרביה לשעבר ופושע מלחמה שנמצא מת בתא הכלא בהאג, בשנת 2006.

ספק אם ביל קלינטון וחבריו מהבית הלבן ידעו שהיצירות שלהם, שנעשו בעת ניהול ענייני העולם, ייחשפו אי פעם לקהל הרחב. בשונה מהם, רוב החברים ברשת השרבוט החברתית של "דודל-לי", מכוונים לקהל הרחב וחורתים על מסכים הדיגיטלים של הסמרטפונים (או באתר עצמו) בחיפוש אחר הכרה וקשר חברתי. השרבוט, נדמה, עובר דיגיטיזציה. נכון לכתיבת המלים הללו, באתר האפליקציה הזאת קיימים למעלה מ-100 אלף שרבוטים, וחלקם הגדול  מצויירים על ידי ילדים ובני נוער, או לפחות כל נדמה ממבט ראשון.

מה שמחזיר אותי, לרגע, 700 שנה אחורה אל ילד בשם אונפים ששרבט ציורים דומים. על פי השרבוטים הללו, אפשר לנסות ולדמיין ילד חסר מנוחה, מוכשר, ומלא בפנטזיות. לבד מחבריו והוריו, הוא גם נהג לצייר סצינות משדה הקרב, לרבות דיוקן עצמי שלו בתור לוחם עז. באחד השרבוטים הוא מדמה עצמו לחיית פרא, בתוספת הכיתוב: אני חית פרא.

אילו היה אונפים חי בתחילת המאה ה-21, האם היה מוריד את האפליקצייה ומשרבט? אני לא כל כך בטוח, אך לספקולציה הזאת, כמו גם לספקות שלי, אין כל משמעות. אני מוצא באתר את החשבון של אנדראדה, ומיד כותב לה שאני עוקב אחרי השרבוטים שלה. זו לא אני, היא מיד משיבה, זו ג'סיקה, בתי בת ה-11.

מאמר זה התפרסם באלכסון ב

תגובות פייסבוק