מה למדתם היום, מ-1 עד 10

החינוך בישראל תקוע, והדיון האינטנסיבי בסיבות למשבר רק מעצים את הקבעון. מוטב היה להביט קדימה, ולבחון מחדש את כל תכני הלימוד
X זמן קריאה משוער: 12 דקות

ההתפתחות הטכנולוגית המואצת ותופעות הלוואי שלה מקנות חשיבות ודחיפות מחודשים לדיון המתנהל מזה שנים בשאלת הדרך הרצויה להתאים את החינוך הפורמלי לצרכי העולם המודרני. ההצעות לרפורמה במערכת החינוך במטרה לשפר את ההכשרה שמקבלים התלמידים לקראת חייהם כבוגרים בסביבה טכנולוגית הולכות ונערמות, ובעקבותיהן דרישה להאט את קצב השינויים.

הספר "מרוץ נגד המכונה" (Race against the machine, 2011 Brynjolfsson and McAfee) מוקדש ברובו לאפיון התופעה של התפתחות ה"מכונות החכמות", במה היא שונה מתקופות קודמות של התפתחות טכנולוגית מואצת ולמה זה מדאיג. בפרק המוקדש לאמצעים להתמודדות עם הבעיה ניתן מקום נכבד לשיפור תפקודה של מערכת החינוך. ההצעה הקונקרטית המרכזית היא להגדיל את התמלוגים למורים שיעמדו ביעדים מדידים ויוותרו על קביעות. האובססיה למדידה אופיינית לאנשי מנהל שמבקשים ליעל בלי לשאול מהם היעדים הראויים של הארגון שהם מיעלים וכך הם מתרכזים במה שקל למדוד. ספק אם טיפוח של לימוד ממושטר מהווה תשובה הולמת לאתגר שמציבות הנסיבות החדשות.

הזלזול במקצוע ההוראה תואם את הגישה שידע הוא עניין שיש להפגין בבחינה ולשכוח

נקודת מבט אחרת מוצגת בספר "אתה אינך אביזר" (You are not a Gadget, 2011) של Jaron Lanier (מהנדס ומדען מחשב, מחלוצי תחום ה"מציאות המדומה"). לניר מעלה הסתייגויות מכיווני ההתפתחות של טכנולוגיות המחשוב. בהתייחסות למערכת החינוך בארה"ב, ובפרט לתוכנית "אף ילד לא נותר מאחור", נאמר "מורים נאלצים לבחור בין לימוד ידע כללי לבין "לימוד לבחינה" וכך מנושלים פעמים רבות מיטב המורים ... מה שעולל הניתוח הממוחשב של בחינות בבתי-ספר ברחבי המדינה זהה למה שעוללה פייסבוק לחברויות. בשני המקרים הופכים את החיים למאגר מידע. הפגיעה האיכותית נובעת מכשל פילוסופי המייחס למחשב יכולת לייצג מחשבה או קשר אנושי, משימה שאינו מסוגל לעמוד בה כיום".

בישראל מתנהל דיון בנושאי חינוך שמגיע לרמת אינטנסיביות גבוהה בעתות משבר. לפני כעשר שנים הוקמה ועדה ציבורית מתוקשרת, בראשות התעשיין המצליח שלמה דברת, שמשימתה ללמד את מערכת החינוך איך עושים זאת טוב יותר. דו"ח הוועדה פותח בקביעה שמטרתו לחזק את מערכת החינוך הציבורית בהיבטים פדגוגיים, ארגוניים וערכיים על מנת שתוכל להתמודד עם האתגרים של צמצום פערים, טיפוח מצוינות ועוד ועוד. כאשר הדו"ח עובר מסדרת הצהרות יפות לשלב ההמלצות הקונקרטיות זה נראה כך:

התוכנית המוצעת מאמצת תפיסה ... בבסיסה מונחת ההנחה, שניתן למדוד ולהעריך הישגים ותוצאות של התהליך החינוכי, וכי ניתן וצריך לכוון ולנהל את התהליך החינוכי כך שיכוון להשגת יעדים מוגדרים. ... בתהליך חינוכי מונחה תוצאות, המנהלים והמורים יודעים אלו יעדים חינוכיים ותוצאות לימודיות הם אמורים להשיג ... התוצאה הסופית היא תהליך איכותי יותר ואפקטיבי יותר, שיש בו התאמה גבוהה בין התוצאות בפועל ליעדים שנקבעו. בהקשר זה נודעת חשיבות מיוחדת למדידה ולהערכה. כלי מדידה אמינים והערכה מקצועית הם האמצעי המשמעותי ביותר העומד לרשות מורים ומנהלים בניהול תהליכים חינוכיים מוכווני תוצאות.

הדו"ח מדלג בקלילות מקביעה שרצוי למדוד תוצאות למסקנה נחרצת שכלי המדידה הם הקובעים את היעדים. העמידה ביעדים הנמדדים מחליפה את השאיפה להשיג את מטרות האמת של הפעילות. בזמן שהוקמה הוועדה הייתה מערכת החינוך (בעיקר החטיבה העליונה של התיכון) עסוקה כל כולה בהשגת יעד מדיד להתפאר: הגדלת מספר הזכאים לתעודת בגרות על מנת להזין את מערכת ההשכלה הגבוהה החדשה של המכללות (תוך יבוש אוניברסיטאות המחקר הוותיקות והיקרות). היעדים אכן הושגו, באמצעות הזנחת יתר תפקידי החינוך הציבורי ומניפולציות שונות ומשונות של הדרישות, אך אבוי, קמה אז צעקה מצד צה"ל והאוניברסיטאות על כך שרמת הבוגרים המדופלמים להפליא שהם קולטים הולכת ומידרדרת. ההצעות של הוועדה לטיפול בבעיה התמקדו ב"שינויים ארגוניים" אשר עיקרם הפקעת סמכויות ותקציבים מידי משרד החינוך והעברתם לידיים אחרות והקמת גוף מדידה מקצועי אשר תפקידו להסב את המערכת מהיסטריה של מדידת אחוזי זכאות לתעודת בגרות להיסטריה חלופית של מדידת תוצאות בחינות בינלאומיות ובחינות פנימיות (מיצ"ב). באמצעות בחירת בסיס השוואה מעוות בהצגת התוצאות הועבר מצג שווא כאילו התרחשה התקדמות פלאית תוך שנים ספורות בשעה שחלק גדול מהתלמידים נותרים מאחור ומנהלי מרכזי הפיתוח של החברות הבינלאומיות מתלוננים מרה על כך שאינם יכולים לגייס את כוח האדם האיכותי שדרוש להם כדי להרחיב את פעילותם בישראל.

כנס "קיסריה" בנושאי חברה וכלכלה הקדיש השנה מקום מרכזי לדיון שמטרתו המוצהרת להתניע שינוי רדיקלי במערכת החינוך. במושב המליאה המסכם נותרו דבריו של איש החינוך יורם הרפז שביקש לשאול, בשלוש הדקות שהוקצו לו, מה רוצים מבית-הספר, כשריקה באפלה. בדברי הפקידים הוותיקים נשמעה נימה מעט יותר מפוקחת מהעבר בעוד הכוכבים החדשים מפגינים קיבעון וזחיחות חסרת דעת. אנשי משרד החינוך, הגוף הממשלתי המרכזי שאחראי להתנהלותה של המערכת הממלכתית, הודרו לחלוטין מהדיון ושרת החינוך לשעבר יולי תמיר נאלצה לשמש להם מגן יחיד מול ההשמצות שהומטרו עליהם. הזלזול במקצוע ההוראה תואם את הגישה שידע הוא עניין שיש להפגין בבחינה ולשכוח.

את הקיבעון בגישתם של המנהלנים לא ניתן לייחס באופן בלעדי לתחום התמחותם. בספר היסוד בתורת הניהול של פיטר דרוקר (Management), שמהדורה ראשונה שלו פורסמה בשנות החמישים של המאה הקודמת, נאמר:

מעשה המדידה אינו ניטרלי ... בקרות במוסד חברתי מגדירות ערכים, הדרך היחידה להימנע מכך היא להציף את המנהל בכמות בקרות רבה כל כך שהמערכת כולה מאבדת משמעות. […]
העסק, כמו כל מוסד, יש לו תוצאות חשובות שלא ניתן למדוד […]
לוגיקאי שיספר למנהל שאמירה שאינה מוגדרת בצורה חד-משמעית ומדידה היא "לא-אמירה" המטפלת ב"לא-בעיה" ידחה מיד ובצדק כמי שאינו אלא חמור (במקור ass). […] ככל שנרבה בכימות תחומים ניתנים למדידה כך גדל הפיתוי להדגיש תחומים אלו בלעדית ועל כן גדלה הסכנה שמה שנראה כפיקוח צמוד יהיה בפועל הפחתת השליטה אם לא עסק שיצא לגמרי מכלל שליטה.

כאשר הדבר נוגע לנושאים הקרובים ללבם נוטים המנהלנים לאמץ גישה זו. דוגמה טרייה לכך: יועצו הכלכלי הבכיר של ראש הממשלה בבואו להגן, בראיון עיתונאי, על הטבות מפליגות לחברות בינלאומיות הפועלות בישראל אומר "יש הרבה יתרונות לכך שאינטל נמצאת כאן - היא נותנת לנו תועלות עצומות במיסוי, לצד זליגת ידע, תעסוקה, מיצוב בינלאומי של ישראל ועוד. מדובר באינסוף תועלות, שאת חלקן המודל שלנו אפילו לא מכמת".

המדידה הכמותית, כשהיא מותאמת למדוד הבנה משמעותית, אינה נפסלת אך מוצע לעשות בה שימוש לצורכי בקרה של העושים במלאכה במקום כשוט שתכליתו לאלף אותם

כנגד גישת הפקידים יוצאים גורמים שונים בעלי גישות מגוונות. אלה הרואים במערכת החינוך כלי לאינדוקטרינציה המשרתת את האידיאולוגיה המועדפת עליהם, מתעמתים עם חסידי אידיאולוגיות מתחרות ועם אלה שרוצים לבסס ספקנות ורלטיביזם השולל כל אידיאולוגיה. אחרים מתמקדים בתרומת מערכת החינוך להגשמת חזון של שוויון הזדמנויות. מוקד נוסף לדיון הוא השאלה כיצד יש לנצל טכנולוגיה חדשה לשיפור תפקודו של בית-הספר עצמו.

בין אנשי מקצוע בתחום החינוך מתקיים דיון מתמשך ביעדים הראויים ובאמצעים הדרושים להשגתם. פרופסור ענת זוהר, מי שהייתה בעבר יו"ר המזכירות הפדגוגית של משרד החינוך, פרסמה לאחרונה ספר בנושא: "ציונים זה לא הכל". בספרה מתמקדת זוהר במטרת הליבה, לשיטתה, של בית-הספר: הלמידה. למידה (בפרשנות שלי) מהותה הקניית משאבים וכלים שיאפשרו לתלמיד/ה גיבוש מושכל של אישיות והשקפת עולם ופיתוח יכולת לתפקד בחברה. הספר מנמק בצורה משכנעת את הטענה שהצלחה בחתירה ליעד זה חיונית על מנת שיהיה ניתן לקדם בצורה משמעותית יעדים אחרים. הספר דן בדרכים להשגת "למידה משמעותית", כזאת שמאפשרת התמודדות בנסיבות משתנות, ומפרט כיצד גישת האחריותיות בעלת סיכון גבוה ( High-Stake Accountability ) החביבה על פקידי האוצר מובילה לתפקוד מעוות. זוהר מציעה לאמץ שיטות הוראה מבוססות על פעילות חקר והעמקה במקום ההתמקדות בשינון המיועד להספיק לכסות כמויות של חומר.

המדידה הכמותית, כשהיא מותאמת למדוד הבנה משמעותית, אינה נפסלת אך מוצע לעשות בה שימוש לצורכי בקרה של העושים במלאכה במקום כשוט שתכליתו לאלף אותם. זוהר בוחנת תהליכי שינוי בהוראה בארץ ובעולם ברמת הכתה, בית-הספר וברמה מערכתית מתוך עיון מעמיק בהתפתחות התיאוריה הפדגוגית ומתוך ניסיון ניהולי מעשי והסקת לקחים מכך שניסיונות העבר לא הניבו שיפור של ממש (חסרה לי התייחסות לפיאסקו הנודע של לימוד קריאה בשיטת "שפה כמכלול").

הדיון הפדגוגי המפורט בספרה של זוהר אינו קשוב מספיק, לדעתי, להתפתחויות של השנים האחרונות בסביבה הטכנולוגית/חברתית ולתובנות חדשות מצד מדעי הקוגניציה והבינה המלאכותית. אין התייחסות לטענה שרכישת מיומנות בדרך של תרגול חיונית כדי להביא לביצועים של חדשנות יצירתית ברמה גבוהה, למשל בספר Outliers של מלקולם גלדוול מ-2008 המציג דוגמאות ידועות לכך בסיפורם של להקת החיפושיות ושל מייסד מייקרוסופט ביל גייטס. עבודתם של פסיכולוגים, נוירו-ביולוגים, בלשנים ומדעני מחשב מצביעה על כך שהבנה וחשיבה יצירתית מתבטאות ביכולת ליצור אנלוגיות על בסיס ידע עשיר שהוטמע בתהליך דינמי מתמשך. נעשה מחקר בנסיבות שמאפיינות את פעילותן של חממות מצוינות (כדוגמת האקדמיות שמכשירות את כוכבי הכדורגל של ברזיל) ושל מורים ומאמנים כוכבים. מחקרים אלה מצביעים על החשיבות של "הצתת" המוטיבציה לצד הדרכה מקצועית פרטנית המלווה את הלומד בתהליך התרגול האינטנסיבי הדרוש כדי להגיע לשליטה בידע ובמיומנות טכנית, שהם התשתית לביצוע איכותי.

התפתחויות אלה מחייבות עדכון של החשיבה בעניין מאפייניה של "למידה משמעותית". בהמשך מוצע כיוון אפשרי במטרה להבהיר את כוונת הדברים ולהעמידם לביקורת הקורא. אני סבור שהמציאות הטכנולוגית המתפתחת מעניקה חשיבות ודחיפות מיוחדת למהלך של ריענון תכני הלימוד. זאת בעיקר ברמת ביה"ס התיכון שם העיסוק בבחינות מנע התייחסות רצינית לשאלת הרלוונטיות של מה שנלמד לחייהם של התלמידים. הניסיונות לשכלל אמצעים כמו גם הטיפול בפערים בחינוך, גם אם יהיו אפקטיביים על פי המדדים שיבחרו להגדרת הצלחה, אינם משיגים תוצאה של ממש אם החומר הנלמד אינו רלוונטי לצרכים. שיטות הוראה שמדגישות חקר והעמקה מתאימות בעיקר לנושאים שנבחרו על ידי התלמיד כמתאימים לכישוריו ולנטיות ליבו.

מיקוד הדיון בבחינת התכנים הנלמדים מחייב חשיבה חדשה. הגישה המסורתית מחלקת את תכני הלימוד למקצועות אקדמיים. המערערים על גישה זו מעדיפים לימוד מולטי דיסציפלינרי סביב נושאים קונקרטיים (כך לימדו בקיבוצים ביולוגיה, תזונה ואחוזים דרך עיסוק בשאלת הטיפול בפרה). במקום זאת יש לתת קדימות לחלוקה פונקציונלית לפי יעדים. קטגוריות ראשיות בחלוקה המוצעת הן מיומנויות, השכלה והתנסות.

מיומנויות: הכוונה לכישורים הדרושים כדי לקבל החלטות ולגבש עמדה באופן מושכל בנושאים קונקרטיים המשפיעים על מהלך חייו של הפרט ועל השתלבותו בחברה. אין מחלוקת על כך שהשימוש בעזרים דיגיטליים ובנגישות למאגרי מידע באינטרנט הפך זה מכבר לכלי מרכזי הדרוש לתלמיד. תפקידה של מערכת החינוך הפורמלי בהקשר זה מתמצא בהשלמת חסרים אצל תלמידים שלא זכו לסיוע ברכישת הכישורים האלו או שהנגישות שלהם מוגבלת. נשאלת השאלה אלו טכניקות עבודה נותרות רלוונטיות לאדם המשכיל. אפשר אולי ללמוד משהו מהניסיון שנצבר מהשימוש במחשבונים אלקטרוניים. שינון של לוח הכפל הפך לעניין שאינו חיוני והשחרור מהצורך הזה מקל על לימוד לעומק של מה שנותר חיוני והוא הכוח של ההפשטה המתבטאת במושג המספר והפעולה האריתמטית. צריך לברר למשל האם טכניקה של פתירת משוואות עם נעלמים נהפכת למיותרת כמו לוח הכפל או שההיכרות עמה חשובה כדי להקנות יכולת חשיבה רציונלית כאשר נדרשת קבלת החלטות תחת אילוצים (תקציב בלשון הכלכלנים). לימודי הטריגונומטריה ימצאו בבחינה כזאת כלא רלוונטיים למי שאינו מתמטיקאי או מהנדס מתמחה. לעומת זאת מושגי יסוד בסטטיסטיקה חיוניים להבנת המשמעות של תוצאות אמפיריות וההשלכות שיש להן על החלטות כמו האם לחסן את הילדים או האם להשתמש בתרופות או תוספי מזון. בכל מקרה הדגש חייב לעבור למיומנויות כלליות יותר של התמודדות עם משימות שבחלקם הגדול מתבצעות במסגרת שיתוף פעולה בקבוצה.

השכלה: הכוונה לגוף ידע שראוי שיעמוד לרשותו של האדם המשכיל על העולם שבו הוא חי על מנת שיוכל להבין את המתרחש מסביבו ולגבש את השקפתו וזהותו. השכלת יסוד נדרשת בתחומי המדעים, האמנויות החברה והפילוסופיה. מנקודת מבט זו אין הבדל עקרוני בין התחומים, ההכרות הבסיסית עם פועלם של ניוטון ודרווין נדרשת כמו זו של מוצרט והחיפושיות, של הומרוס ושייקספיר או של אריסטו וקאנט. סיפורו של איינשטיין שפיתח את תורת היחסות הכללית מניסוי מחשבתי תוך שימוש בתורה מתמטית (משטחי רימן) שפותחה עשרות שנים קודם לכן, יכול לשמש להבהרת כוחה של החשיבה המופשטת גם למי שאין לו עניין בפרטים.

את רשימת הדוגמאות לעיל השארתי כפי שעלתה בדעתי דווקא משום שהיא מדגישה את הקושי הכרוך בקביעת "קאנון" שיתאים לאוכלוסיית היעד כשזו אינה הומוגנית. אין כוונה להתמודד עם שאלה זו מעבר לציון העובדה שיש צורך ברגישות ושמירה על מרחב בחירה שיאפשר התאמה לצרכים מקומיים של התלמידים ולכישורי המורה. מאז קבע וויליאם ג'יימס, הפילוסוף האמריקאי, בסוף המאה ה-19 כי "אמנות הזיכרון היא אמנות החשיבה", וביטא בכך מוסכמה שהייתה מקובלת עוד מימי הביניים, מעמדה של השכלה מהסוג האמור נמצא בירידה מתמדת. רבים קובעים שבזכות הנגישות למאגרי מידע באינטרנט והיכולת לבצע בהם חיפוש מודרך אבד הכלח על הצורך ב"שינון" מידע כלשהו ואף מברכים על כך. בספר “The Shallows” שפורסם ב-2011 יוצא המחבר ניקולס קאר נגד מגמה זו. קאר טוען שהאופן שבו מוטמעים זיכרונות במח הוא שמאפשר חשיבה אסוציאטיבית ויצירתית ואוסף הזיכרונות הוא המאפיין הבולט של האדם כאינדיבידואל. ביסוס לעמדה זו מובא מתוך תוצאות מחקרים מהעשורים האחרונים של פסיכולוגים ונוירו-ביולוגים העוסקים בתהליך עיבוד הזיכרון במוח האנושי.

אנשי טכנולוגיות הבינה המלאכותית פועלים לנצל את הידוע על תהליכים במוח כדי לשכלל את כושר הלימוד העצמאי של המחשב. בימים אלו הודיעה חברת גוגל על תוצאות ניסוי שבו רתמו 16 אלף מחשבים במבנה המדמה רשת נוירונים והזינו אותה בתמונות מתוך כמיליון סרטוני Youtube ללא סימון וללא הגדרות מדריכות של מאפיינים שעליה לחפש. נמצא שהמערכת פיתחה יכולת לזהות הופעה של חתול, במידה סבירה של הצלחה. החוקרים רואים בהישג זה פריצת דרך מהסוג שהוזכר בתחילת המאמר. יחד עם זאת דוגמה זו רק מדגישה את הפער מול המתרחש במח האנושי, החל בהבדל בין הדמיה מוגבלת של כמיליארד נוירונים שדורשת צריכת אנרגיה עצומה לעומת מערכת דינמית גדולה פי מיליון של נוירונים במוחנו, בעלת צריכת אנרגיה זעירה. מפתחי התוכנה שניצחה בתחרות הטריוויה המתוחכמת Jeopardy הקדישו מאמץ מכריע להקנות למחשב שלהם ידע נרחב שנאגר בזיכרונו בצורה מובנית ולא הסתפקו בשכלול כישורי החיפוש שלו. עוד ארוכה הדרך עד שניתן יהיה לוותר על תהליך לימוד מסוג זה עבור המחשב, אין לכך מקום כלל בחינוך של בני-אדם.

התנסות: הכוונה להפגיש את התלמידה עם סוגיות ממגוון תחומים ועם אופני החשיבה שמשמשים להתמודדות עם סוגיות אלו, במטרה לאפשר לה לגלות היכן מצויים הכישורים שלה ובתקווה להקנות לה היכרות עם החוויה שבאה כאשר משימה מאתגרת מבוצעת היטב. פעילות מהסוג הזה מתקיימת בבתי הספר (מקובלת למשל המשימה של התחקות אחר שורשי המשפחה) אך יש לפתח באופן שיטתי בנק משימות מגוון לבחירת התלמידים. דוגמאות שעולות בדעתי: ניצוח על תזמורת/מקהלה כיתתית, כתיבת הוראות הפעלה למכשיר מורכב, עיצוב תלבושת לקבוצת ספורט, פתרון חידות שחמט (התחביב שלי הוא חיבור של בעיות שחמט, בפרט כאלו שאדם יכול לפתור בעוד שהמחשב יתקשה).

לסיכום: בחירת הנושאים שראוי ללמד, בניית תכנית לימודים מפורטת, ניהול התהליך המורכב של הפעלת התוכנית בשלבי ניסוי והרחבתה לשימוש כללי - כל אלה מחייבים עבודה מקצועית משולבת ברוחב אופקים וערנות למתרחש בחברה בכלל ובקרב בני הנוער בפרט. במקום הנחתות של פקידי התקציב בגיבוי אנשי המדידה מוצע לגבש קווים מנחים לאופן שבו אנשי המקצוע מחויבים להצדיק את בחירותיהם לצד הדרישה לעמוד באילוצי תקציב ולקבוע מנגנוני בקרה.

יואב בן צבי הוא בין המייסדים של חברת ההיי-טק "מיקרונט".  הוא עוסק בהשפעה ההדדית  של מערכות כלכליות ואתיקה חברתית ומתעניין ביכולת האנושית לאתר פתרונות תוך שימוש בהיסק דדוקטיבי. מאמרו ״הצדק שלי צודק יותר מהצדק שלך״ ראה אור בספטמבר ב״אלכסון״.
מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי יואב בן צבי .

תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

5 תגובות על מה למדתם היום, מ-1 עד 10

לשיטתך, גם מערכת החינוך צריכה לדעת להשתנות בקצב מהיר שכן ההתפתחויות בתחום מדעי המח והקוגניציה גם הם משתנים ללא הרף ואם מערכת החינוך שואפת להדביק פערים אלה - אז כדאי שתדע גם "לספוג" טעויות בסדר גודל של שנה ואף פחות.

מסכימה עם השורה התחתונה, אבל לא בהכרח עם הדרך. מיומנות, השכלה והתנסות הם שלושה אפיקים שמצטלבים ללא הרף, והם תלויי תרבות, מיקום, סולם חברתי.

בנוסף, אתה מציין כי הצבא והאוניברסיטאות טוענים כי החומר שמגיע אליהם לא איכותי מספיק. האם זו צריכה להיות פסגת השאיפות שלנו? כבר יש הרבה מאמרים ברשת בנוגע לתעודת הביטוח השקרית הזו שנקראת "תואר ראשון" (הנה אחד מהם: http://www.calcalist.co.il/local/articles/0,7340,L-3606675,00.html). האוניברסיטה ממש לא צריכה להיות הקול המנחה בסיפור הזה או לקבוע איזשהו סף שעל פיו ישק דבר.

ממליצה לקרוא את זה: http://eretzacheret.org.il/%D7%90%D7%A0%D7%97%D7%A0%D7%95-%D7%A0%D7%A9%D7%A0%D7%94-%D7%90%D7%AA-%D7%9E%D7%A2%D7%A8%D7%9B%D7%AA-%D7%94%D7%97%D7%99%D7%A0%D7%95%D7%9A-%D7%9E%D7%9C%D7%9E%D7%98%D7%94/

02
בועז בש-מרץ'

בפן התקציבי (הבעייתי מאוד במדינה בה נתח התקציב הביטחוני הנו אסטרונומי)
המיקוד צריך להיות לדעתי בהשקעה במורים טובים יותר, בעזרי לימוד מתוחכמים יותר (מחשבים) ובכמות כיתות המאפשרות גודל שאינו גדול מ 20 תלמידים.

בפן התכנים הלימודיים:
1. ביטול בחינות הבגרות (אבל תעודת סיום המחייבת ציונים מספקים במקצועות הליבה)
למה? - הנזק בלימודי שינון לקראת הבחינות גדול מהתועלת שבתעודה.
2. הוספת שני תחומי ליבה חיוניים - מידענות וחשיבה פילוסופית.
למה? - בעידן המידע כיום, החשיבות אינה ב"השארת כמויות מידע בזיכרון"
אלא במציאתו ברשת לשם שימוש בצרכי עבודה וחיים, סינון המידע המוטעה והפיכתו לידע שימושי. "חשיבה פילוסופית" חיונית לשם חינוך אדם סובלני, מעמיק ורחב אופקים.
3. בחינת מחדש של תחומי לימוד שאבד עליהם הכלח (לשון?)
למה? - מה שחשבנו פעם ששימושי וחשוב לבוגרי מערכת החינוך - השתנה מאוד כיום (וישתנה עוד בעתיד) יש לנסות להתאים ולמנוע בזבוז זמן יקר.
4. שינוי שיטת הלמידה: במקום שינון וחישובים על נייר, דיון ופתרון תרגילים מהמציאות בעבודה ובחיים כיום (את הנוסחה לחשב במחשב כמו במציאות)
למה? - מכיוון שכאשר מיישמים חומר לימודי לבעיות אמיתיות ומעניינות מהחיים,
מתרחשת למידה משמעותית. כמו כן לחישוב נוסחאות מתמטיות (וסטטיסטיות ופיזיקליות) על נייר אין שום יתרון על הצבת הפרמטרים המתאימים בנוסחה במחשב.
5. יישום "מסלול מצטיינים" ייעודי בכל שכבה בכל בית ספר.
6. יישום "מסלול מקצועי טכני" בכל שכבה בכל בית ספר (לא כולם מתאימים למסלול עיוני והחברה מאוד צריכה בוגרי מסלול טכני)
אלו אינם "דברים בשמיים" הם ברי ביצוע ורק נשאר "להרים את הכפפה"

03
עוזי

אכן, הכתבה נוגעת בכמה וכמה נושאים רבי חשיבות, ובראשם השאלה למה רוצים לחנך. ההנחה שהחינוך מושפע ומוטה לטובת המדדים למיניהם היא נכונה וחשובה, וחשובה לא פחות היא הקביעה שהידע האינפורמטיבי הרב תחומי מהווה כלי הכרחי לחשיבה יצירתית. עם זאת נראה לי שהמאמר, כמו גם רבים מאלו שהוא מבקר, מפספס נקודה אחת חשובה - המורה. יותר ויותר משתרשת הגישה השמה דגש על עקרונות, תכנים, טכנולוגיות, וגם מדדי הצלחה, שכולם שייכים לתחומי האחריות של הדרגים המינהלתיים. כל אלו באים על חשבון הדרגים שאחראים בפועל על החינוך - המורה ומנהל בית הספר.
מדובר רבות על הצורך בהעלאת רמת המורים, אך אין בכך די. כשהמערכת סומכת פחות ופחות על יכולותיו של המורה, ומנחיתה עליו שפע של הנחיות וכלי עזר להוראה, היא גם מנטרלת אותו מהאפשרות להביא בפני תלמידיו את המיטב שבו. ככל שהמורה מקבל יותר עזרים - הנחיות, חוברות עבודה, מערכי שעור וכיו"ב, פוחתת האפשרות שלו להביא לידי ביטוי את המיוחד שבו - את מה שמעניין אותו באמת, את מה שהוא יודע לעשות היטב, ואת הדרך האישית שלו לראות את החומר הנלמד, וובמילים אחרות, את כל מה שיכול לעורר עניין וסקרנות גם בתלמידים.
הצורך של המערכת בשליטה ובקרה מכסימליים בתכנים ובשיטות הלימוד, מוריד בהכרח את ביצועי המורים למכנה המשותף הנמוך ביותר, והתוצאות בהתאם. אין לי ספק שכמעט כל מורה, גם המוכשרים יותר וגם המוכשרים פחות, יוכל להעניק יותר עניין וידע לתלמידיו אם יינתן לו יותר חופש לבחור את תכני ושיטות ההוראה.
ועוד הערה למגיבה שחר - אני מסכים איתך שהאוניברסיטה והתארים אינם בהכרח המדד הבלעדי להצלחה, ובוודאי שהדברים נכונים גם לגבי הצבא, אבל צריך להקשיב לאותם אנשים איכפתיים שבאים במשך שנים במגע עם בוגרי התיכונים. הם רואים את האנשים שמגיעים אליהם כפי שהם, ולא על פי הציונים והתעודות, וכולם מודאגים מהירידה באיכות הבוגרים, ומהפער בין הציונים המרשימים לאנשים שמאחוריהם.

04
יוסי יעלי

הרפורמה של שר החינוך מתמקדת בשיפור תהליך הלמידה. יואב מעלה במאמר את הצורך לבחון את התאמת חומר הלימוד - פעולה שמשרד החינוך אינו מבצע בגלל חוסר כלים (בעיה גם במדינות אחרות).
לחינוך יש מטרה להכין את התלמיד לחיים ובחינת התאמת חומר הלימוד למטרת החינוך מחייבת ניתוח של הציפיות מאדם מתפקד לאחר לימודיו. לבצוע ניתוח כזה נדרש צוות רב תחומי שאינו מצוי במשרד החינוך. עוד על כך במאמר "בעית השורש במערכת החינוך בישראל והרפורמה הנדרשת בחינוך"
קישור למאמר http://www.articles.co.il/article/167205

05
ירח צור

אחת הבעיות של מערכת ההוראה היא מחשבה לא מספיק שלמה ולא מספיק בהירה.
ניקח את השאלה של מטרות ביה"ס. במילים אחרות - לשם מה לנו בי"ס.
יואב בן צבי מצטט את פרופסור ענת זוהר, שפרסמה לאחרונה ספר בנושא: "ציונים זה לא הכל". מטרת הליבה של בית-הספר, לשיטתה, היא הלמידה.
זו, אחת ממטרות ביה"ס, אבל לא היחידה.
ברמת ניתוח זו ,הגבוהה ביותר, לביה"ס שלוש מטרות:
לשמור על הילדים לפחות בחלק מהזמן שהוריהם עובדים מחוץ לבית;
ליצור סביבה מבוקרת לסוציאליזציה של הילדים;
וללמד אותם.
המטרה הראשונה, ככל שהיא חשובה, איננה משמעותית לדיון המתנהל כאן, אבל השניה חשובה בהחלט.
הנה יורם הרפז, הנזכר במאמר, שלדעתו (פרט אחד קטן: מטרת החינוך) צורת החיים בבית הספר מטפחת את הגישות של ציניות, תלות וניכור. האם זה מה שאנחנו רוצים? אז ההיבט הזה של ביה"ס, שגם ללימוד בביה"ס יש משמעות לגביו, ראוי גם הוא למחשבה ביחד עם המחשבה על הלימוד.
ולבסוף הלימוד.
השאלה היא מה ללמוד ואיך ללמוד.
אני חושש שהאמירה כאן, כי מהותו של לימוד היא "הקניית משאבים וכלים שיאפשרו לתלמידים גיבוש מושכל של אישיות והשקפת עולם ופיתוח יכולת לתפקד בחברה", אינה עוזרת. אמירה זו אינה מוגדרת באופן ברור דיו להתחיל בה דיון בשאלה מה צריך ללמוד, ואיך.
גם אמירתו של יורם הרפז (שם) כי "מטרת החינוך היא למידה טובה של דברים בעלי ערך" אינה עוזרת. הוא עצמו שואל מהי "למידה טובה" ומהם "דברים בעלי ערך".
הפירוט של "מיומנויות, השכלה, התנסות" כבר עוזר מעט יותר, אם כי ישנו בו עירוב של מין בשאינו מינו (התנסות אמורה להיות כלולה בלמידה).
אבל מיומנויות והשכלה הם כבר נקודות התחלה לדיון בשאלה מה ללמד.
בהתנצלות על התגובה המאוחרת.