מה מרגישה היצורה שבתוכנו?

איך אנחנו מרגישים את עצמנו? גוף ונפש, תודעה ותחושות, הגדרת העצמי ואבני היסוד של החיים, של האדם, של התרבות - כולם עוברים מהפכה בזכותו של מדע חדש
X זמן קריאה משוער: 22 דקות

בשנת 1926, וירג'יניה וולף כתבה על כך שכשאנו חולים:

"הגוף מתערב יום ולילה, מעצים או מקהה, צובע או מוחק את הצבעים, הופך לשעווה בחום חודש יוני, מתקשה כחֵלב בחשיכה העגמומית של פברואר. היצורה שבתוכו יכולה רק להביט מבעד לזגוגית –  העכורה או הוורודה. היא אינה יכול להיפרד מן הגוף לרגע כמו נדן החרב או תרמיל האפון. היא חייבת לעבור את השינויים האינסופיים, חום וקור, נוחות ומצוקה, רעב ושובע, בריאות וחולי, עד לפורענות הבלתי נמנעת."

וולף הכירה את התערבויות הגוף, משום שסבלה ממגוון תסמינים של מה שמכונה היום הפרעה דו קוטבית. אולם הגוף מודיע על נוכחותו ללא הרף, בין אם אנו חולים או בריאים. צורת ההתערבות קובעת עד כמה נרגיש טוב או רע. בריאות היא מצב שבו איננו נדרשים לחשוב על היותנו בעלי גוף בשום צורה מלבד העונג החושי המתאפשר לנו, כשאנו שקועים בסביבתנו, עסוקים בפעילות, מתקשרים עם אחרים. אבל ברגע שכאב נפשי או רגשי משפיע על הבסיס שעליו נשענת תחושת העצמי –  שבימים כתיקונם מובנת לנו מאליה –  תפישתנו העצמית עלולה להתהפך לחלוטין. כשזה קורה, אנו עשויים להבין שבעצם, תחושת העצמי שלנו, היא מובנית. האופן שבו אנו מתקיימים כעצמי-בגוף הוא עניין מורכב ביותר, הכרוך באינטראקציה בלתי פוסקת בין המוח והגוף.

משחק קרוקה, וינסלו הומר

"משחק קרוקה" (1866), וינסלו הומר, הגלריה לאמנות באוניברסיטה ייל. תצלום: ויקיפדיה

בשנים האחרונות, חוקרים בתחום מדעי המוח והפסיכולוגיה, החלו מאזינים לאותן אינטראקציות מוח-גוף, במצבי בריאות וחולי, ומנתחים את האופן שבו הם מייצרים את העצמי, הנתון תמיד בתוך גוף

בשנים האחרונות, חוקרים בתחום מדעי המוח והפסיכולוגיה החלו מאזינים לאותן אינטראקציות מוח-גוף, במצבי בריאות וחולי, ומנתחים את האופן שבו הן מייצרות את העצמי, הנתון תמיד בתוך גוף. הם חוקרים את תחושת הגוף מבפנים, המכונה אינטרוספציה. את המונח הזה אתם עתידים לשמוע עוד ועוד בעתיד. תחום המחקר הזה מקעקע את עמודי התווך שעליהם נשענה מערכת האמונות ששרדה זמן ממושך בתחומים אלה –  וגם בדמיונם של הדיוטות –  ולפיה המוח הוא מעבד מידע שניתן להבינו בנפרד מן הגוף, כאילו העצמי המודע וההגיוני שלנו הוא הפלט של מוח חסר גוף, וכאילו איננו יצורים ביולוגיים לגמרי. השינוי בתחום חקר המוח הוא שינוי מהפכני, וראוי לתשומת לב. אולם מאחר שאנו בעיצומו של המהפך, אפילו מי שמובילים אותו אינם מודעים לחלוטין לחשיבותו ההיסטורית והפילוסופית – ולהשלכות התרבותיות והרפואיות שעשויות לנבוע ממנו. הגיע הזמן לבחון את המהפכה המתחוללת ממש כעת.

מאז צאתו לאור ב-1994 של ספרו הנקרא ביותר "השגיאה של דקארט" (וארבעת המשכיו), אשר הראה כיצד יכולות העיבוד הרגשיות שלנו מוטמעות האלה ההגיוניות, אנטוניו דמסיו הפך להיות המומחה המוכר והמשפיע ביותר בתחום מדעי המוח העוסק בפיתוח התפישה החדשה הזו. המחקר העוסק בתחושת העצמי בגוף הואץ מאז. וכעת, דור חדש של חוקרים נשען על התובנות שתוארו לראשונה על ידי דמסיו. בעשור האחרון, מספר הפרסומים המדעיים העוסקים באינטרוספציה גדל פי שישה. שאלות הנוגעות לעצמי –  מודעות עצמית ומודעות גופנית, תחושת הבעלות שלנו על גופנו, תחושת האני הפועל –  שהיו בעבר נחלתה הבלעדית של הפילוסופיה – ניתנות כעת למחקר אמפירי. יש בתוצאות העולות מן המחקרים כדי לשנות את תפישותינו בנוגע למי שאנחנו, וכן לספק לתחושות האינטואיטיביות שלנו באשר למי שאנו, בסיס מדעי. הן עשויות לספק תובנות באשר למה בעצם נשבר בנו כשתחושת העצמי שלנו מופרעת, כשהזגוגית הזו מועכרת. הדבר חשוב במיוחד כדי להבין את הפרעות נוירולוגיות ופסיכיאטריות –  אירועים פסיכוטיים וסכיזופרניה, כמו גם אוטיזם, הפרעות קשב, ליקויים בשליטה מוטורית, הפרעות סומטופורמיות, הפרעות בדימוי גוף ועיבוד רגשות כמו אנורקסיה, אלקסיתימיה ועוד ועוד.

אינטרוספציה כרוכה בתפישה ושילוב של כל האותות מתוך גופנו, בין אם אנו שמים אליהם לב או לא. אלה כוללים את המערכות האוטונומיות, ההורמונליות, האיברים הפנימיים ומערכת החיסון: נשימה, לחץ דם, אותות מן הלב, חום גוף, עיכול ופינוי, צמא ורעב, עוררות מינית, מגע ריגושי, גירוד, עונג וכאב. אינטרוספציה נמצאת, אם כך, בלב תחושת העצמי שלנו: החיים הגופניים והמנטליים כרוכים באורח דינמי. מערכות העצבים המרכזית ואוטונומית פועלות זו על זו, מודעות עליונה ומצבים רגשיים נמצאים באינטראקציה בלתי פוסקת. אנחנו מרגישים, מנטרים ומתאימים את עצמנו למצבים שאנו מוצאים את עצמנו בתוכם, ולעתים קרובות ללא מודעות –  בתהליכים הומאוסטטיים אשר הודות להם אנחנו מתאימים את עצמנו גופנית לסביבה המשתנה ואשר אליהם האינטרוספציה מגיבה.

עובר, רחם, לאונרדו דה וינצ'י

לאונרדו דה וינצ'י חוקר את העובר ברחם אמו (1510), האוסף המלכותי הבריטי, ארמון וינדזור. תצלום: ויקיפדיה

הנוירו-פיזיולוג צ'רלס שרינגטון (Sherrington) היה הראשון שהשתמש במונח "אינטרוספציה", כבר בשנת 1906. הוא התכוון לתחושת פנים הגוף שלנו (המכונה כיום "ויסרוספציה" Visceroception). המונח הומאוסטזיס נולד רק בשנת 1926 –  בשנה שבה וולף פרסמה את המאמר שלה –  בעקבות השימוש במונח milieu intérieur [סביבה פנימית] ששימש לראשונה את הביולוג קלוד ברנאר באמצע המאה התשע עשרה. כפי שציינו ההיסטוריון סטפאנוס גרולאנוס (Geroulanos) והאנתורפולוג טוד מאיירס (Meyers) במאמרם בכתב העת המקוון Aeon, אשר נכתב לאחר פרסום ספרם בנושא, המושג צמח בעקבות הטבח שהתרחש במלחמת העולם הראשונה, אשר שינה את האופן שבו רופאים ומטפלים מבינים את הגוף כ"אורגניזם המארגן את עצמו", כ"שלם אינטגרלי". דמסיו כתב בספרו Self Comes to Mind (משנת 2010) שאף כי עקרונות ההומאוסטזיס "משמשים בפועל מדי יום בביולוגיה וברפואה, המשמעות העמוקה יותר שלהם במונחים של נוירו-ביולוגיה ופסיכולוגיה טרם הובנה במלואה". אבל כעת, שנים ספורות בלבד לאחר מכן, אלה ואלה מובנים ומוערכים פי כמה.

תחושת המצב הפיזיולוגי של הגוף כולו, כלומר "תחושות" מן הגוף - מספקות לנו מושג על המצב הגופני (שלנו) ומונחות ביסוד מצבי הרוח ומצבינו הרגשיים

האינטרוספציה קיבלה משמעות רחבה יותר אחרי שחוקר המוח א.ד. קרייג (Craig) שינה את המונח, כמעט מאה שנה אחרי שרינגטון, כך שיכלול את מה שהוא כינה "תחושת המצב הפיזיולוגי של הגוף כולו", כלומר "תחושות" מן הגוף המספקות לנו מושג על המצב הגופני (שלנו) והמונחות ביסוד מצבי הרוח ומצבינו הרגשיים. תחושות רגשיות נבדלות מן הרגשות שלנו, והן "חוויות מנטליות של מצבי גוף", כפי שדמסיו ניסח זאת ב"השערת הסמן הסומטי" שלו – שקרייג סיכם כ"התהליך הסובייקטיבי של הרגשת הרגשות", המפעיל אזורים במוח הכרוכים בניטור הומאוסטטי. התחושות הללו, "הנעוצות בגוף עצמו", הן מהותיות ליכולת קבלת ההחלטות שלנו. אנחנו לא רק חושבים על ההחלטות שעלינו לקבל, גם אם אלה נראות לנו הכי רציונאליות –  למשל החלטות בנוגע למהלכים כספיים: אנחנו חווים תחושות הנוגעות לתוצאות האפשריות ואלה קובעות איך נפעל. ואם אזורי המוח המעורבים בעיבוד רגשי נפגעים, היכולת שלנו להחליט נפגמת. קרייג זיהה את הנתיבים האינטרוספטיים המספקים לקליפת המוח תמונה של התהליכים ההומאוסטטיים מכל האיברים, ואשר כשהם הופכים למודעים, מִתרגמים לרגשות. כפי שפירט בספרו How Do You Feel? An Interoceptive Moment with Your Neurobiological Self (מ-2014), הוא וצוות חוקריו בודדו הקרנות אל גזע המוח של נוירונים בחוט השדרה הקרויים Lamina I. אלה מספקים למערכת העצבים האוטונומית מידע על "המצב המכאני, תרמי, כימי, מטבולי והורמונלי של העור, השרירים, המפרקים, השיניים והאיברים הפנימיים" מן העצבים קטני-הקוטר שברקמות האורגניזם. מהקרנות ה-Lamina I  הללו אל גזע המוח נובעים "נתיבי החישה" אל אזורים של התלמוס, ומשם לאזור במוח הקרוי אינסולה, שהוא קליפת המוח ה"אינטרוספטית".

גבר, שרירים, קעקועים

שרירים וקעקועים. מי מרגיש? מה קולט? מה מוקרן החוצה? תצלום: יאסר יונס

בניגוד לאינטרוספציה, מושג הפרופריוספציה מוכר יותר לרובנו –  תחושת הגוף הנע, בעל השלד העטוף שרירים, בחלל. כך למשל, אני יודעת איפה נמצאת הזרוע שלי כשאני מתעוררת בחשיכה. זו תחושה נפרדת מן האינטרוספציה, אבל מבחינה תפקודית ואנטומית היא מחוברת אליה, ממש כמו האקסטרוספציה, התפישה החושית של העולם שמחוץ לנו. התחושות הללו ניתנות לתמרון, כפי שנעשה באשליה הנודעת בשם "אשליית יד הגומי" שבוצעה לראשונה לפני 21 שנה וזכתה לחיקויים אינספור: אשליה שבה אדם צופה ביד מגומי המלוטפת בו בזמן שידו, שאינה נראית, מלוטפת גם היא וכתוצאה מכך חש שיד הגומי היא ידו שלו, וכאשר המדגים מכה בה בעוצמה בפטיש, האדם כמעט תמיד נרתע כאילו זו אכן ידו. אשליה זו שימשה למחקר של תחושות בסיסיות של בעלות על הגוף ותחושת האני-הפועל הנובעת מהן –  תחושות שעל פי רוב מובנות לנו מאליהן ולפיהן הרגל שלי, למשל, היא שלי, או שאני היא המניעה את זרועי שלי. תהליכים מורכבים גורמים לתחושה הזו להתפתח ולהמשיך להתקיים, או להיפגם, כפי שקורה בפתולוגיות של מערכת המגע או המערכת הסנסורי-מוטורית. האשליה הזו, וניסויים דומים המעוררים אשליה כל-גופית, מראים כי "אינטגרציה רב-חושית עשויה לעדכן את הייצוג המנטלי של הגוף שלנו" וכי האקסטרוספציה עשויה להשפיע על מודעות עצמית, כפי שמדווח הפסיכולוג מאנוס צקיריס (Tsakiris) אשר מחקרו בתחומים אלה העלה תובנות חשובות.

תפישה רב-חושנית מייצרת את חוויית הסובייקט שאנו – סובייקט המודע לעצמו והוא בעל גוף ומקום במרחב

אבל כפי שהוא וצוותו גילו, השינוי הזה בבעלות-גוף מודעת מוביל גם לשינויים לא מודעים ברגולציה הגופנית של האני – כלומר, באינטרוספציה. האינסולה הקדמית קשורה לתהליכים אקסטרוספטיים וגם לתהליכים אינטרוספטיים, שמשפיעים על האופן שבו אנחנו מרגישים שגופנו שייך לנו, וגם על כך שהאני נותר מאוחד ויציב למרות מידע אקסטרוספטי. יתרה מכך, מתברר כי המקום מופעל במהלך חוויות אינטרוספטיות וגם במהלך חוויות רגשיות, והוא מעורב גם בהבחנה שבין האני לאחר. זה בתורו משפיע על יכולת האמפתיה –  ומוליד הטיות גזעיות – אשר צקיריס מתאר במאמרו זה, המוקדש לממצאי המחקר שלו המאירים את הבסיס הנוירו-ביולוגי של רגשותינו החברתיים והפוליטיים. אזורים אחרים במוח הקשורים למודעות העצמית של הגוף הנובעת מעיבוד של אותו רב-חושיים הם הקליפה הקודקודית הקדמית והקליפה הרקתית, כפי שמצאו חוקרי המוח אולָף בלנקֶה (Blanke) ואנדריאה סרינו (Serino), האחראיים למחקרים חשובים הבודקים כיצד תפישה רב-חושנית מייצרת את חוויית הסובייקט שאנו – סובייקט המודע לעצמו והוא בעל גוף ומקום במרחב (וההשלכות אפשריות הנוגעות לאיברים מלאכותיים).

אישה, שחור ולבן

תהודות גוף, תנודות נפש. תצלום: Liane

במקרה של מתח, התגובות האלה שהתפתחו במערכת העצבים האוטונומית עלולות לגלוש לפעילות יתר, ולהשפיע על תפקודי המעי ובריאות כלי הדם ולעורר מגוון של תגובות חיסוניות ודלקתיות הגורמות למחלה

אף כי מעורבותם של אזורים אלה, ושל האינסולה במיוחד, ביצירה ושמירה על  ליבת תחושת האני, היא גילוי חשוב מאוד, האינטראקציה בין המוח והגוף היא שעומדת במרכז סיפורנו. הגוף שולח אותות למוח ולהפך, בלולאה אינסופית של משוב חוזר, שכוללת פעילות של מערכת העצבים האוטונומית בתגובה למידע מבחוץ ומצבים אינסטרוספטיים, המאפשרת וחוסמת את מצבי העוררות השונים שלנו ואת תגובות הילחם-או-ברח. בצורה כזו, מערכת העצבים האוטונומית מבצעת התאמות הומאוסטטיות. לאחרונה, המושג Allostasis מופיע שוב ושוב בתיאור שינויים כאלה: בעוד שהומאוסטסיס מתאר מצב יציב, allostasis מתאר את התהליך שהאורגניזם עוסק בו כדי להשיג יציבות, "הרגולציה של מצבי גוף באמצעות שינוי", כפי שמגדירים זאת צקיריס וחוקר המוח אניל סת' (Seth) מגדירים זאת. כך למשל, דרישה הומאוסטטית אחת היא להישאר בטווח טמפרטורות מסוים: אם לא נוכל לצפות כיצד הטמפרטורות בסביבה ישפיעו על חום הגוף שלנו ולפעול בהתאם –  נניח לקפוץ לים הקריר כשהשמש קופחת בחוץ – אנחנו נמות. Allostasis הוא ההתאמה בעקבות הצפי, כלומר זו ש"מאפשרת לאורגניזם להתכונן ביוזמתו להפרעות כאלה, עוד לפני שהן מתרחשות", כותבים הפילוסופים ג'ייקוב הווי (Hohwy) ואנדרו קורקורן (Corcoran). אותו תהליך נכון לגבי כל התפקודים הגופניים. אנחנו צריכים לחוש רעב לפני שנתעלף, צמא לפני שנתייבש וכן הלאה.

ההבדלים בין רמות המודעות העצמית באים לידי ביטוי בסף הכאב, רמות החרדה ועוד –  ביכולת שלנו לחוות הרגשות, לחוש ממה הן נובעות, לעקוב אחריהן ולווסת אותן, או לא

תהליכים אינטרוספטיים מורכבים אלה מתרחשים כל העת, בין אם אנו מודעים להם או לא. הם מווסתים על ידי מערכת העצבים האוטונומית, ומבטיחים התאמות בלתי פוסקות וגם הישרדות בסיסית. במקרה של מתח, התגובות האלה שהתפתחו במערכת העצבים האוטונומית עלולות לגלוש לפעילות יתר, ולהשפיע על תפקודי המעי ובריאות כלי הדם ולעורר מגוון של תגובות חיסוניות ודלקתיות הגורמות למחלה. כיום מתקיימים מחקרים המוקדשים לנתיב האינטרוספטי החשוב הזה בין המוח למעי. אבל הקשר הלא פחות חשוב בין המוח והלב היה מהותי מאוד להבנתנו את האינטרוספציה, בגלל הקלות שבה ניתן לבצע משימות הדורשות איתור של פעימות לב כדי לבחון את יכולת האינטרוספציה של יחידים אשר קשה לבחון אותה בדרכים אחרות בדיוק משום שמדובר בחוויות סובייקטיביות. חוקרת המוח קתרין טאלון-באודרי (Tallon-Baudry) העלתה השערה בדבר "מסגרת עצבית סובייקטיבית" הקשורה לרגולציה הומאוסטטית וחיונית למודעות תפישתית סובייקטיבית התלויה "באופן שבו המוח רושם מידע על אודות הלב". אחד הניסויים החשובים שנערכו בנושא הוא זה שערכו חוקרי המוח שרה גרפינקל (Garfinkel) והוגו קריצ'לי (Critchly), המראה כיצד רגשות מווסתים בהתאם למקצבי הלב. הכרה עצמית רגשית היא עניין רב שכבתי: גרפינקל וקריצ'לי זיהו גם כיצד דיוק, רגישות ומודעות אינטרוספטיים שונים זה מזה, ומשקפים בהתאמה את היכולת לזהות את פעימות הלב שלנו, את המידה שבה אנחנו מסוגלים לעשות זאת ואת המטא-יכולת שלנו להעריך את המודעות שלנו. לכל אחד מאיתנו יש יכולות שונות כאלה, ורגישות שונה למתרחש בגופנו. ההבדלים הללו בין רמות המודעות העצמית באים לידי ביטוי בסף הכאב, רמות החרדה וכו' –  ביכולת שלנו לחוות הרגשות, לחוש ממה הן נובעות, לעקוב אחריהן ולווסת אותן, או לא.

אבבה בקילה, מרתון, אולימפיאדה, רומא

אבבה בקילה (אחרון) בדרך לניצחון במירוץ המרתון באולימפיאדת רומא 1960. תצלום: ויקיפדיה

אנחנו משמרים תחושת עצמי קבועה ביחס דינמי ותוך היבדלות מן האחרים, ובתורה היכולת שלנו ליצור גבול בין האני לאחר היא פונקציה של היכולת שלנו לחוש באני הגופני שלנו מבפנים –  זה החידוש החשוב. כשלא נקבע גבול כזה, או כשהוא פגום, הוא עשוי להתבטא בפתולוגיות פסיכיאטריות

היכולות הללו אפילו מתגלמות בתכונות אישיות. צקיריס וחוקריו גילו למשל, כי אנשים בעלי אינטרוספציה מדויקת יותר –  כלומר, יכולת גדולה יותר לנטר את מצבם הפנימי, המתגלה במטלות המצריכות איתור של פעימות הלב – נוטים פחות לשגות באשליית יד הגומי מאנשים שהיכולת הזו שלהם נמוכה יותר. פירוש הדבר כי העצמי שלהם יציב יותר, ויש להם יכולת גבוהה יותר לאמפתיה: כפי שצקיריס והפסיכולוגית קלייר פלמר (Palmer) מדווחים: "עיבוד אינטרוספטי מייצב את מודל העצמי שלנו", כך שאנו מסוגלים "לייחס מצבים רגשיים ומנטליים לעצמי או לאחרים בלי לטשטש את האבחנה בין 'אני' ו'אחר'". יש לכך חשיבות גדולה מאוד בחיי היומיום שלנו. במאמר סקירה חשוב שפורסם ב-Neuropsychoanalysis צקיריס והפסיכולוגית יקטריני פוטופולו (Aikaterini Fotopoulou) – החוקרת בעיקר את מרכזיות המגע הריגושי בעיבוד האינטרוספטי ובהתפתחות הרגשית –  טוענים כי העצמי מעוצב החל בילדות המוקדמת –  כשלצורך הוויסות ההומאוסטטי, ומכאן שגם לצרוך הישרדותנו, אנחנו תלויים לגמרי במטפלים בנו, העושים זאת על ידי אינטראקציות של גוף, הכוללת בעיקר מגע שיש בו הבעת רגש. הדבר מאשש תובנות מתחום הפסיכואנליזה: תגובה רגשית (affect) היא "הרקע לכל חוויה סובייקטיבית מודעת", הם כותבים. היכולת שלנו לווסת תגובות רגשיות מתחילה במטפלים הדואגים לצרכי התינוק המגולמים בגוף. מתוך עיבוד האותות הסנסורי-מוטוריים המשולבים בתחילה לכדי עצמי בסיסי מינימלי, עולה מה שהם מכנים "embodied mentalisations" [התגלמות בגוף של המצבים המנטליים] המוביל בהדרגה ליכולת שלנו ליצור גבול בין העצמי לבין האחר –  תהליך שאינו יכול להתרחש בבידוד. חשוב שנרכוש תחושה של עצמי ביחס לאחרים, המתפתחת באופן האינטרוספטי המגולם בגוף, כבר מן הינקות. אנחנו משמרים תחושת עצמי קבועה ביחס דינמי ותוך היבדלות מן האחרים, ובתורה היכולת שלנו ליצור גבול בין האני לאחר היא פונקציה של היכולת שלנו לחוש באני הגופני שלנו מבפנים –  זה החידוש החשוב של טענתם. כשלא נקבע גבול כזה, או כשהוא פגום, הוא עשוי להתבטא בפתולוגיות פסיכיאטריות.

חיבוק אם, אדולף ז'ורדן

"חיבוק אם" (1889), אדולף ז'ורדן. תצלום: סות'בי'ס, Wikimedia Commons

היציבות הזו לעולם אינה נתונה: המגע שלנו עם העולם משתנה כל הזמן והוא תהליך דינמי

התיאור הזה משלב מודל שימושי מתחום הבינה המלאכותית, שפותח ברובו על ידי חוקר המוח המשפיע קרל פריסטון (Friston), והקרוי Predictive Coding. המודל הזה משמש יותר ויותר בניסיונות לבסס את מושגי האינטרוספציה והתהליכים ההומאוסטטיים/אלוסטטיים ובדיונים על אודות פסיכופתולוגיות ובכלל זה דיכאון. הוא משנה את תפישת המוח ורואה בו "איבר סטטיסטי" המייצר ניבויים באשר למידע חושי על בסיס אירועים קודמים. הוא "מייצר הסברים לגירויים שהוא פוגש", כותב פריסטון במאמר משותף עם אניל סת', "במונחים של השערות הנבדקות כנגד ראיות חושיות" מתחושות איברינו הפנימיים. הפעולות שאנחנו מבצעים בתגובה לאותות אינסטורספטיים –  כלומר הוויסות האלוסטטי שצרכינו ההומאוסטטיים מחייבים אותנו לעסוק בו – נועדו לצמצם את טעויות הניבוי בהקשר של ציפיותינו מן הקלט הסביבתי. באופן כזה, ההווה שלנו מורכב מהקרנה בלתי פוסקת אל העתיד מתוך העבר. לכן, כפי שפוטופולו וצקיריס כותבים, עוללים "בונים בהדרגה מודלים גנרטיביים באשר לסיבות אפשרויות בעולם בחיצון הגורמות למצבם הסנסורי". המוח חוזה את הסבירות שמצב תחושתי גופני יתרחש כתוצאה מקלט – "מנטליזציה בגוף", על פי הביטוי שלהם. התגובה הפיזיולוגית הומאוסטטית הופכת ל"תחושה פסיכולוגית" שלה הם קוראים "מנטליזציה", ואשר יוצרת את העצמי המינימלי הבסיסי של התינוק. יציבות העצמי בסביבה המשתנה תמיד, כך טוענים צקיריס וסת', מובטחת על ידי העיסוק שלנו בניבוי אלוסטטי. היציבות הזו לעולם אינה נתונה: המגע שלנו עם העולם משתנה כל הזמן והוא תהליך דינמי.

בספר Self Comes to Mind, דמסיו טוען כי "הגוף הוא בסיסה של התודעה המודעת": המוח שלנו משרת את גופנו ולא להפך –  רעיון לכאורה פרובוקטיבי אבל למעשה משחרר מאוד, העולה מן העובדה הנשכחת תכופות כי החיים החלו ללא מערכות עצבים. העצמי שלנו, שהוא במהותו הומאוסטטי, נמצא על רצף עם חד תאיים וחיידקים הנשלטים באופן הומאוסטטי. כפי שהוא כותב, "הדימוי המנטלי המיוחד של הגוף, הנוצר במבנים של מיפוי-גוף, מורכב מקְדם-עצמי, המבשר את העצמי שיבוא" – ובסופו של דבר גם מתרבות, אמנות ומשמעות, כפי שהמשיך לחקור בספרו האחרון The Strange Order of Things: Life, Feeling, and the Making of Cultures. המבנים האחראיים לכך, כפי שגם קרייג הראה, נמצאים בחלק הקדום-אבולוציונית של גזע המוח העליון, מתחת למבנים קליפת המוח העכשוויים יותר, "המחוברים לחלקים בגוף שמפגיזים את המוח באותותיהם", ויוצרים "לולאה מהדהדת" כסימנים גופניים. העובדה שהתהליכים הללו מתחילים עם הומאוסטזיס מצביעה על כך שעצם המודעות שלנו קשורה הדוקות לרקמת החיים הפרימיטיבית. זוהי סתירה עוצמתית של רנה דקארט. וכפי שצקיריס ניסח זאת: "באמצעות התבססות בגוף, הפסיכולוגיה תוכל, סוף סוף להתגבר על התפישה הקרטזיאנית, ולהפוך את העצמי-הגופני לנקודת התחלה של מדע האני". ואכן, כבר עברנו את נקודות ההתחלה הזו.

דיונון מצוי

מרגיש, מרגיש את עצמו, כמו כולם: דיונון מצוי. תצלום: © Hans Hillewaert, ויקיפדיה

להתרחקות הזו מן התפישה הקרטזיאנית –  בואו נקרא לזה המהפך האינטרוספטי –  יש היסטוריה ארוכה במחשבה המערבית, בנקודת המפגש של הפילוסופיה, הרפואה והפסיכולוגיה. אנחנו יכולים להתחיל במאה ה-17, אז פותחו מודלים המכניסטיים והקורפוסקולאריים של הטבע – ניסיונות ליצור שיטה מדעית חדשה ולתאר מחדש את החומר, התנועה והגופים החיים. אלה שחררו את חקר הטבע מן הביקורת האריסטוטלית שרווחה במשך קרוב לאלפיים שנה, והבטיחו רצף גוף-נפש, אדם-חיה. דקארט נודע לשמצה בכך שאיבד את הקשר בין החומר והרוח. שאיפתו להחליף את המערכת האריסטוטלית במודל המכניסטי שלו עצמו הצליחה ברובה בתוככי הפילוסופיה –  ומאוחר יותר בתחום הרפואה. בעקבות רעיונו של אוגוסטינוס לפיו עצם קיומה של מחשבה מניח מראש עצמי חושב, שאינו נתון בגוף, דקארט ביצע את המהפך האינטרוספקטי שאנו נגמלים ממנו כעת – ולכד את עצמו תיאולוגית במערכת שתובעת מהרוח המודעת להשתייך לנשמה שאינה חומרית ואינה בת תמותה, "דבר חושב" הנפרד מתחומי הדברים הגשמיים. ובכך הוא שבר את הרצף בין מחשבה גבוהה ומודעת לעצמה לבין הפונקציות האחרות של כל היצורים החיים, והכחיש את קיומה של מודעות כלשהי בקרב בעלי חיים. היו חלופות לדואליזם הזה –  והוא עצמו הסכים כי הרוח והגוף אכן מתקשרים זה עם זה, בחוויות הרגשיות. רופאים רבים, הקשובים למציאות חייהם של מטופלים חולים, אימצו את הגסנדיזם, גרסה של האטומיזם והגישה האפיקוראית לנצרות, הממשיכה להאמין ברצף שבטבע. במהלך המאה ה-18, חסידי הוויטליזם נאבקו הגישה המכניסטית בפילוסופיה וברפואה, וטענו להימצאות הנפש בגוף. מאז והלאה נערכו ניסיונות לדבר על רפואה פסיכוסומטית. עם עליית המטריאליזם לצד החילוניות, מושג הנפש הנפרשת והלא-חומרית איבד את תפקידו.

רגשות הם תוצר של תגובות אוטונומיות בגוף, שרק לאחר מכן מתרגמות להתנהגות ונחוות בהרגשות, וכי המודעות היא "זרם" רציף של חוויות המגולמות בגוף

אבל לקח זמן עד שמחקר אמפירי של התודעה הטבועה בגוף ישתלב בחקר הפילוסופי של הידע והעצמי. תחומי מחקר נותרו נפרדים עד להולדת הפסיכולוגיה המדעית, במחצית השנייה של המאה ה-19, אז הנוירולוגיה והפסיכיאטריה המודרניות החלו מתעצבות על ידי מאגר ידע הולך וגדל באנטומיה ופיזיולוגיה של המוח ושל מערכת העצבים. פרויד עצמו התמחה בנוירולוגיה כשהתחום היה חדש, לפני שהבין כי הנוירו-ביולוגיה של תקופתו לא תהיה מסוגלת לפענח את סודות הנפש. בסופו של דבר הוא הניח את קיומו של מרחב פעולות מנטליות שאינו מודע, ולעתים קרובות המצוקה בו מתבטאת בתסמינים גופניים –  כמו במקרה של היסטריה, המכונה היום הפרעה סומטופורמית – אך הוא נגיש באמצעות שיחות ותהליך של פסיכואנליזה. המושג פסיכולוגיה מדעית נטבע על ידי בן תקופתו המבוגר ממנו וילהלם וונדט (Wundt), שפיתח "פסיכולוגיה ניסויית" אינטרוספקטיבית לכדי תיאוריה שתסביר את הסובייקטיביות. אולם מה שהתחיל, לפני רבע מאה, את השינוי בנקודת המבט שהובילה למקום שבו אנחנו נמצאים כיום, היא תחייתה  של הפסיכולוגיה המדעית של ויליאם ג'יימס, כפי שהובאה ב-Principles of Psychology בשנת 1890 ובמאמר שלנו משנת 1884 על רגשות –  ובעיקר התפישה האומרת כי רגשות הם תוצר של תגובות אוטונומיות בגוף, שרק לאחר מכן מיתרגמות להתנהגות ונחוות בהרגשות, וכי המודעות היא "זרם" רציף של חוויות המגולמות בגוף. (רצף זה הוא שהיווה את לב טכניקת הכתיבה של וולף).

רקדנית, ויסנטה רומרו רדונדו

"2014, פסטל", ויסנטה רומרו רדונדו, תצלום: ויקיפדיה

ההשוואה בין המוח למחשב נותרה רבת השפעה במשך שנים רבות, ורק כעת מתחולל מהפך הכולל דעיכה של התפישה המכניסטית המוגבלת הזאת

עד אז, פילוסופיה לרוב נמנעה מלעסוק במחקר אמפירי (בניגוד לפרקטיקות מודרניות מוקדמות), ואילו האמונה שרווחה במדעים הקוגניטיביים הייתה שהמוח שלנו עשוי להיות "רק" מכונה שמחשבת מידע ומבצעת תפקידים שניתן לחקור בלי קשר למבנים הביולוגיים שעליהם הם פועלים. הדואליזם נפש-גוף הוחלף בדואליזם מוח-גוף –  כאילו הביולוגיה אינה מכתיבה את הפעילויות הגבוהות יותר של התודעה שהיא בסופו של דבר נטולת גוף. ההתמקדות הפונקציונאלית הזו בתפקודים האלגוריתמיים של הקוגניציה באה בעקבות הפסיכולוגיה ההתנהגותית, שבחלקה - בתגובה לפסיכולוגיה האינטרוספקטיבית של וונדט וכהמשך לתפישה הקרטזיאנית -, הניחה כי התנהגות היא תוצאה של תגובות כמו-רפלקסיביות לגירוי סביבתי ולא הפגנה של כוונות מלאות רגש. המדעים הקוגניטיביים נטשו את המודל הביהביוריסטי משנות החמישים של המאה העשרים, ושילבו את חקר המוח והתיאוריה האבולוציונית בניתוחים הפסיכולוגיים שלהם את היחיד והחברה, ובפיתוח פרוטוקולים מדעיים שחזרו והציבו את הנפש מאחורי ההתנהגות. ההשוואה בין המוח למחשב, נותרה עם זאת רבת השפעה.

חקר מוח חישובי הוא תחום שממשיך לצמוח. תיאוריית הקוד הניבוי של פירסטון היא אחד מפירותיו. אבל ההתעקשות על "בינה מלאכותית חזקה" פחתה מאז שנות התשעים –  ממש כפי שהתובנות של דמסיו בנוגע לרגשות האחוזים בגוף והעצמי האמוטיבי החלו מרכיבים מחדש את האורגניזם כולו. באותה תקופה, הגוף גם הוא הפך לנושא פופולרי במדעי הרוח ובמדעי החברה. ובערך באותה תקופה החלה גם חשיבותו של הגוף לנפש להיחקר במסגרת של נוירו-פילוסופיה אנטי-קוגניטיבית שזכתה להכרה נרחבת ראשונה בזכות פרנסיסקו ורֶלה (Varela) אשר שילב את צמיחת הפנומנולוגיה של מוריס מרלו-פונטי עם הבודהיזם: בעיני ה"אנאקטיביסטים" ובעלי גישות דומות, הקוגניציה ותחושת העצמי תלויות בכך שלגוף יש יכולות סנסורי-מוטוריות המוטמעות בעולם. הפילוסופים שון גלגאר (Gallagher) ודן זהבי עבדו בתוככי הגישה הזו, וההכלאה בין הדיסציפלינות אפשרה לפילוסופים כמו פרדריק דה ויניימון (Vignemont) לנתח נתונים שנאספו בחקר המוח, ולחוקרי מוח לעבוד עם פילוסופים. תודעותיהם של בעלי חיים נחקרות על רצף עם זו שלנו. שיירי הדואליזם נותרו בבינה המלאכותית ובהרגלי חשיבה יומיומיים. אבל אנו לא יכולים עוד להימלט מן המציאות של הביולוגיה שלנו, כפי שמראים לנו מדענים שחלק זעיר מעבודתם הצגתי כאן. ובעתיד צפוי לנו עוד הרבה יותר מזה.

אבל תמיד היה קשה – או בלתי אפשרי –  ליישם בתחום הקליני תובנות העולות מתוך תיאוריה. כיום, הולך וגדל חוסר הסיפוק מן הרפואה המערבית המקובלת, שקוצצת את הגוף באופן מכאני ומותירה מטופלים מבולבלים באשר לטבע מחלתם, ובמקביל הולך וגדל שוק הרפואות האלטרנטיביות המתייחסות ברצינות להוליזם. (בגרמניה לבדה, הרפואה הפסיכוסומטית היא תחום קליני ממוסד). במקביל, פרקטיקות כמו יוגה ממשיכות לצמוח בכל העולם. מדע שאינו מפריד בין גוף ונפש עשוי לספק קריטריונים לבדיקה של פרקטיקות וטיפולים הוליסטיים כאלה, כדי לסייע למקד אותם במצבים מסוימים, בעיקר פסיכיאטריים ונוירולוגיים. ביו-פידבק, השימוש בגירוי חושי, פיזיותרפיה וכו' הוכחו כמסייעים בהורדת מתח הנגרם משילוב של מודעות אינטרוספטית גבוהה ואלקסיתימיה (כפי שהראו פוטופולו ועמיתיה), ולעתים קרובות מתגלה באוטיזם, מודעות אינטרוספטית גבוהה במיוחד באנורקסיה והפרעות קשב –  או בהורדת מתח במצבים של דיכאון או הפרעות סומטופורמיות, שבהן, כפי שחוקר המוח גיאורג נורתהוף (Northoff) טען בספרו Neuro-Philosophy and the Healthy Mind (משנת 2016), הגוף הופך לתוכן המרכזי של המודעות על חשבון הסביבה. וממש כפי שקשיבוּת הפכה לכלי נפוץ, שהפסיכולוג נורמן פארב (Farb) חקר בהקשר של אינטרוספציה, כך גם היוגה, המווסתת היטב את המודעות האינטרוספטית, עשויה להרוויח מתוצאות המחקר המדעי של ההתגלמות בגוף, ולהפך.

יוגה, מדיטציה, יד, אצבעות

יוגה, מדיטציה, Accupressure ומי יודע מה עוד. תצלום: קסניה מקגונובה.

המדע אינו מחליף את החוויה ולמרות שהוא רב ערך עבור המחקר הרציני של הטבע האנושי ועבור התקדמות תחום הטיפול הרפואי, חשובה לא פחות ממנו גם הראייה ההומניסטית הבוחנת מה המדע מסוגל לומר לנו על עצמנו

המפנה האינטרוספטי הוא צעד היסטורי מבעד למראה שבנפשנו, אל לב האורגניזם המורכב שלנו, העוזר לנו להשלים עם ההתגלמות הגופנית בת התמותה שלנו, ומכריח אותנו לחשוב על הנפשי שבנו, כפן נוסף של הביולוגיה, ותו לא –  להבדיל אלף הבדלות מן העתיד הפוסט-אנושי שיובל נוח הררי ואחרים מזהירים מפניו. הוא אינו מפוגג את התעלומה –  כיצד אנו מסוגלים לחשוב ולומר מחשבות מתוחכמות, ליצור אמנות ומשמעות או לחקור את העצמי ואת העולם: המדע אינו מחליף את החוויה ולמרות שהוא רב ערך עבור המחקר הרציני של הטבע האנושי ועבור התקדמות תחום הטיפול הרפואי, חשובה לא פחות ממנו גם הראייה ההומניסטית הבוחנת מה המדע מסוגל לומר לנו על עצמנו. אבל לתמונה החדשה הזו יש יכולת מעצבת. היא יכולה לעזור לנו להבין, במידת מה, כיצד אנחנו מתייחסים זה לזה כיצורים גופניים, מה אנו מרגישים בכל רגע בחיינו, למה ה"יצורה שבפנים" של וולף מרגישה מה שהיא מרגישה כשהיא חולה. היא יכולה לעזור לנו להבין זה את זה בטבענו החייתי, כדי שנוכל ליצור הרמוניה עם הטבע, ובטבענו החברתי המהותי כדי ליצור הרמוניה זה עם זה –  וכדי לשמר את שלמותנו הפסיכו-פיזית מול "רצף השינויים" שעליו כותבת וולף. שום זגוגית המשקיפה אל האני אינה שקופה לגמרי. אבל אנחנו מסירים חלק מן הכתמים שהפכו אותה לעכורה.

 

נגה אריכא (Arikha) היא היסטוריונית של הרעיונות החוקרת את הקשר בין גוף לנפש וכותבת על מדע ורפואה. היא לימדה בבארד קולג', הייתה חברה במועצה המייעצת למגזין Prospect, וכן בקתדרה למדעי הרוח בקולג' לאמנות בפריז. היא מחברת הספר Passions and Tempers: A History of Humours (משנת 2007). בימים אלה היא סיימה לכתוב ספר המבוסס על עבודה עם חולים נוירו-פסיכיאטרים, וכעת היא משלימה ספר נוסף, המבוסס על חייו של פרנץ בועז.

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

תמונה ראשית: מבט. תצלום: druvo, אימג'בנק / גטי ישראל

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי נגה אריכא, AEON.

תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

9 תגובות על מה מרגישה היצורה שבתוכנו?

01
ביס מהאמת

איזור העצמי הנוצר כתוצר התת מודע הקולט מידע עצמיים מרובדים רבים ומשבלם דרך מרכז אחד שהוא המודע החושב שהוא חושב ומדמה אחד כהעצמי שלו אשר משלה אותנו כעצמנו בצלמנו ממקור הבלתי מודע שבנו המקרין אותנו כמודעות חלקית הנובעת מתת מודע שלם חסר הפרדה בין הדימויים לעולם החיצוץ ובין הדימיון הפנימי לעולם העצמי ומכאן אומר שהאני הוא רק בכדי שהמודע יעשה את המקסימום לשמירת כללית על האורגניזם הסימביוזי בעל טריליוני אינדיבידואלים המשתלבים לכדי אחד שהוא האני המשרת את הכלל שבי במסירות נפש כי האני מרגיש שיוך ומכך טריטורילית שומר על שטח העצמי בעודו בלתי נפרד משאר המרחבים מעבר לו ואף חלק מהעצמי הרחב יותר שיש לכדור הארץ השומר על עצמו כעצמו בעודו רק חלק מהעצמי של השמש וכך עד לאלוהים המקיים את כל הקיים והלא כעצמו המקיים אין סוף עצמיים כתת המודע שלו ועצמי אחד לכולו המרכז את כל העצמיים שלו לכדי עצמי אחד . תודה והמשך עצמי נפלאה

03
מישהי

מגע אוהב וברוטאלי של עורך היה מאפשר לקרוא את הבלילה הזו, שמדברת על נושא מרתק אבל לא סגורה על עצמה מאיזה כיוון לתקוף אותו.

    04
    מישהי אחרת

    אני דווקא חשבתי שהמאמר עשיר. הוא על תחום חדש ומאתגר, שפותח הרבה כיוונים. הכתיבה טובה, והאתגר הוא עלינו, מי שקוראים. נגה אריכא כבר הוכיחה את עצמה, ואני רק מקווה לעוד מאמרים שלה, בכלל וגם כאן.

05
עידית אברהמי

מעניין מאד, תודה!

עד היום האמנתי שכל מה שצריך זה להקפיא את המוח (ראו מקרה וולט דיסני) או לעשות download לתודעה כדי "להעתיק" את האני העצמי או לשחזר אותו. הרעיון המהפכני שבעצם אני העצמי הוא דבר כל כך ייחודי זמני ובלתי ניתן להפרדה מהקיום הימיומי והתחושות התמידיות- מרתק!
זה מתחבר למאמר אחר מאלכסון שהציג את ההפרדה המגדרית בין מוח גברי שכלי ומוח נשי גופני כמלאכותית. אגב, ההתיחסות למוח הררי לאמדויקת לדעתי. ממה שהבנתי מספריו, הוא אמנם מציג את החתירה הטכנולוגית לאופציות פוסט-אנושיות, אבל טוען שזו טעות להציג את האדם כמחשב, ושהעיסוק בנושא התמודדות דעה נמצא בשלבים כל כך בסיסיים של הבנה -ולכן השטחה של המודל והתעלמות מהקשר גוף-נפש-תודעה-אלגוריתם בהיבטים הטכנולוגיים עלולה להיות מסוכנת.

אגב,אני מסכימה עם "מישהי" שאפשר היה לעבור על המאמר ולערוך אותו כדי לאפשר קריאה רציפה וברורה יותר.

    06
    מוטי

    הרעיון המהפכני הזה הוצג כבר לפני בערך 2500 שנה, והעלה אחר כך על הכתב כמיוחס לאדם שנקרא הבודהה.
    נראה שהרבה ממה שהחוקרים מגיעים אליו הוא הסבר מדעי וסוג של אישוש לטענות שלו