מה מרקס היה אומר על זה

חברה בתהליך שינוי

המאה ה-21 מאופיינת בשורה של מגמות עומק, המשפיעות כבר היום באופן משמעותי ואולי אף חסר תקדים על מרקם החיים האנושיים, ובתוך כך גם על היחסים הכלכליים בתוך המדינות, בין מדינות וברמה הגלובאלית. בין מגמות אלו ניתן למנות שינויים טכנולוגיים כמו דיגיטציה, מהפכות המידע (היצף המידע, חיבוריות, רשתות חברתיות, מעבר למובייל), האינטרנט של הדברים, בינה מלאכותית ולמידת מכונה, רובוטיקה ואוטומציה, והופעתם של הכלים האוטונומיים. לצדן ניכרות מגמות דמוגרפיות משמעותיות כמו גידול אוכלוסין, הארכת תוחלת החיים והזדקנות האוכלוסייה. במקביל, על גל התמורות הטכנולוגיות, רוכבים תאגידים המכרסמים בכוחן של מדינות ומאתגרים ממשלות, את רעיון המשילות ואף את רעיון הלאומיות עצמו.

רמת החיים עולה עבור רבים מתושבי העולם, באופן יחסי למצבם בעבר, אך לא באורח שוויוני והפערים הכלכליים בתוך ובין מדינות הולכים וגדלים

באופן טבעי, מגמות אלו מעצבות גם את היחסים הכלכליים ואת המרחב הסוציו-אקונומי בכל הרמות הללו. ראשית, מתקיימת תחרות על משאבים, המועצמת נוכח גידול האוכלוסייה והעלייה ברמת החיים. ברמת המדינה התחרות מחייבת מדינות להבטיח לאזרחיהן לא רק ביטחון פיזי מצד אויבים ומתחרים, אלא גם ביטחון תעסוקתי, תזונתי, ואנרגטי. ברמת הפרט, אזרחים מתחרים ביניהם על השכלה, מקומות עבודה, מקומות מגורים, ושירותי רווחה. שנית, חלה הקצנה של הפערים הסוציו-אקונומיים. אמנם, רמת החיים עולה עבור רבים מתושבי העולם, באופן יחסי למצבם בעבר, אך לא באורח שוויוני והפערים הכלכליים בתוך ובין מדינות הולכים וגדלים. ברמה הגלובלית, המדינות המתועשות צורכות חומרי גלם וכוח עבודה זול הקיימים במדינות המתפתחות, המהוות עבורן אתרי ייצור. בהשאלה מהניתוח המרקסיסטי, גם כיום יש מעמדות שאינם שווים, המצויים לעיתים בקונפליקט או ביחסי ניצול.

עובד זר באתר בנייה בדובאי. תצלום: איגור אובסיאניקוב

הממשלות נאלצות להתמודד לא רק עם שינויים בשוק התעסוקה ועם השינויים הדמוגרפיים, אלא גם עם העלייה בדרישות והציפיות הנולדות בעקבותיה

מגמה הרת השלכות הצפויה בעתיד הנראה לעין, בשל התמורות הטכנולוגיות המואצות, היא שינוי פניו של שוק העבודה. עשרות או מאות מיליוני עובדים צפויים להיות מוחלפים על ידי מכונות, ומקצועות רבים עתידים להיכחד בעשורים הקרובים. ¹ מנגד, הביקוש לבעלי מקצועות טכנולוגיים וחדשים צפוי לגדול, אך לא ברור אם מערכות החינוך ערוכות לספק היצע תואם. המשמעות היא שעובדים רבים ברחבי העולם עלולים לאבד את מקומות עבודתם בקרוב, מבלי שיש להם הכישורים הנדרשים בשוק העבודה החדש. הנטל צפוי ליפול על המדינות, שכבר היום מתקשות לספק רשת ביטחון סוציאלית לאזרחיהן (לעומת מה שהן מעוניינות לספק מלכתחילה). הממשלות נאלצות להתמודד לא רק עם שינויים בשוק התעסוקה ועם השינויים הדמוגרפיים, אלא גם עם העלייה בדרישות והציפיות הנולדות בעקבותיה. קצב השינוי והרפורמה במנגנונים הממשלתיים אינם תואמים את הקצב המהיר של השינויים הטכנולוגיים והדמוגרפיים, ואם לא די בכך, תאגידי ענק מנצלים את חולשת הממשלות כדי לקבוע תנאים שייטיבו עמם.

מגמות ותהליכים אלה ועוד, צפויים לשנות את חייהם של מרבית תושבי העולם, המוגדרים כבני מעמד ביניים ומטה. נשאלת השאלה, האם המצב המתואר טומן בחובו את זרעי המהפכה?

הדיאלקטיקה הטמונה במצב הנוכחי

חלק מהמגמות הללו מהדהדות את הניתוח של המצב החברתי-כלכלי בעידן התעשייתי ב"מניפסט הקומוניסטי" של מרקס ואנגלס. ביניהן, קיומם של מעמדות שנמצאים ביחסי תלות-קונפליקט, התרומה של ההתפתחות הטכנולוגית לתרבות צריכה, המאיצה בתורה התפתחות טכנולוגית וחוזר חלילה, דחיקת תעשיות ישנות, תהליכי גלובליזציה, המתאפשרים הודות לחיבוריות וקישוריות גוברת ועוד. היום יש לכל אלו ביטוי מודרני, אך ישנן אנלוגיות בולטות לתיאור המצב בעידן המהפכה התעשייתית, וכך גם להשלכות על חיי אנוש. ניתוח מרקסיסטי של המצב המתואר מאיר את הדיאלקטיקה הקיימת ביחסים הכלכליים היום. כלומר, ביחסים אלו טמונים מתחים וסתירות שיקשו על שימור המצב כפי שהוא.

בעידן המהפכה התעשייתית, כוחות הייצור שמרקס ואנגלס מתייחסים אליהם כללו מפעלים, מכונות וכמובן את הפועלים. כבר היום – וזו מגמה שתתרחב בעתיד – כוחות הייצור בתחומים רבים נשענים יותר ויותר על המכונות, באופן המייתר לחלוטין בעלי מקצועות שונים. יחסי הייצור – היחסים בין בעלי ההון ובין בעלי כוחות הייצור והמועסקים – ישתנו  משמעותית, והשינוי הזה יניע את ההיסטוריה, כפי שקרה במעבר מפיאודליזם לבורגנות וכמו שמרקס שיער שיקרה במעבר מבורגנות לשלטון הפרולטריון.

קטר קיטור ממזרח גרמניה, יוצר בשנות ה-40 ופעל עד 1988, לקראת נפילת חומת ברלין. תצלום: Tenderlok,ויקיפדיה

צמיחה כלכלית תלויה, בין היתר, בכוח הקנייה של הציבור, אבל עובדים שיאבדו את עבודתם, ככל שיתקשו למצוא פרנסה חלופית שוות ערך, יאבדו גם את כוח הקנייה שלהם

עד שזה יקרה מתקיימת תלות הדדית מוזרה בין העובדים למעסיקיהם: המעסיקים תלויים בעבודת העובדים על מנת לצלוח את המעבר מצורת הייצור הנוכחית לצורת הייצור העתידית, כלומר הם נשענים על כוח העבודה שלהם היום, על מנת לקרב את היום בו יוכל להיפטר מהם ולייצר ערך באמצעות הישענות מרבית על עבודת מכונות. עם זאת, באופן אבסורדי, ישנה נקודה בזמן שבה העסקת עובדים תהפוך עבור המעסיק/יזם מנכס לנטל, ואם הוא לא יידע לזהותה ולהיערך אליה הוא צפוי להיכשל. כלומר, בעצם העסקתם של העובדים טמונים בה בעת גם זרעי ההצלחה וגם זרעי החורבן של מנהליהם ושל בעלי העסקים שבהם הם עובדים. ובמילותיהם של מרקס ואנגלס: "יחסי הקניין הפיאודליים לא הלמו עוד את כוחות הייצור שכבר נתפתחו. הם בלמו את הייצור תחת לקדם אותו. אחד אחד נהפכו הם לכבלים. מן ההכרח היה לנפצם והם נופצו".

מתח נוסף ביחסים הכלכליים נובע מכך שצמיחה כלכלית תלויה, בין היתר, בכוח הקנייה של הציבור, אבל עובדים שיאבדו את עבודתם, ככל שיתקשו למצוא פרנסה חלופית שוות ערך, יאבדו גם את כוח הקנייה שלהם. מצב זה מציב את היזמים והיצרנים במלכוד: מצד אחד הם מוכרחים לייעל תהליכי עבודה כדי להישאר תחרותיים, מצד שני, על ידי פיטורים הם פוגעים ביכולת של הציבור לרכוש את מוצריהם.

הדבר דומה גם מנקודת מבטם של העובדים. מחד, הם תלויים במעסיקיהם כמקור פרנסה, המאפשר להם לכל הפחות לשמר את רמת חייהם הנוכחית, ולכאורה הם חיוניים בעבודתם, כי הם תנאי לצליחת הקפיצה הטכנולוגית הבאה. לכן הם אינם יכולים להתפנות מהעבודה ולרכוש את הכישורים שיבטיחו את מקומם בשוק העבודה של העתיד. מצד שני, דווקא בגלל התלות בהם, כל עוד הם לא הוחלפו במכונות, יש בידם כוח מסוים (גם אם פחות מבעבר) לפעול, כדי להגיע מוכנים יותר לאותו יום הרה-גורל.

עובדים בפגישת עבודה. תצלום: Rawpixel

אולם, על מנת לנצל את כוחם או לשנות את מצבם על הפרטים להכיר בו. האמנם זה המצב? גם בהקשר זה ניתן להצביע על מספר מתחים מעניינים. הכלכלה הכלל עולמית היא קפיטליסטית, והמודלים וההבטחות שלה לעלייה ברמת החיים והתעשרות (מעין "חלום אמריקאי") מופצים ברחבי העולם הודות למהפכת המידע. הדבר מתמרץ בתורו את המעמדות העובדים להמשיך לעבוד, כדי להימנות בעצמם על הנהנים מפירות הצמיחה הכלכלית והקִדמה, ולכל הפחות על מנת שלא להידרדר אחורה. לנגד עיניהם מופיע החזון המקודם על ידי אילי הכלכלה הזו, לפיו בקרוב לא יהיה צורך יותר בעבודה אנושית, כי רובוטים יבצעו את מרבית הפעולות במקומם. הבעיה היא שלצד חזון זה לא מוצג מודל ההכנסה והפרנסה של אותם "מובטלים" מכורח הטכנולוגיה, וכלל לא ברור אם לממשלות יש תכניות עתידיות להתמודדות עם השינויים בשוק שייצרו אבטלה המונית, או עם השינויים הדמוגרפיים. זוהי, במונחיו של מרקס, "תודעה כוזבת", ובמקרה הזה מדובר ברעיון פרוטסטנטי-קפיטליסטי, לפיו העובד קשה ייהנה מפירות הצלחתו. ניתן גם להתייחס לכך כחלק ממבנה-על מדינתי, גלובלי או תאגידי, שמשרת את המעבר הכלכלי מצורת הייצור הנוכחית לצורת הייצור העתידית.

בשוק העבודה הנוכחי המעסיק והמועסק מעריכים זה את זה על  פי הערך קצר-הטווח שהם יכולים להפיק זה מזה

במערב, המצב התודעתי הזה כולל בתוכו דיאלקטיקה בין מצג של חירות וריבוי אפשרויות ובין קומודיפיקציה (החפצה) חסרת תקדים של הפרט ושל העבודה המשעבדת אותו לצריכה. בשוק העבודה הנוכחי המעסיק והמועסק מעריכים זה את זה על  פי הערך קצר-הטווח שהם יכולים להפיק זה מזה. כמו כן, עם שבירתה של מסגרת העבודה הפורמלית והטשטוש בין העבודה לפנאי, לא רק שהפרט העובד הוא "סחיר" בעבודתו, אלא שגם שעות הפנאי שלו מתורגמות למונחים סחירים, כך שלמעשה הוא עובד גם בשעות הפנאי (תכופות בחינם) והופך להיות בעצמו המוצר. מספר העוקבים שלו ברשתות חברתיות, מקומות הבילוי והמוצרים שצרך, חיפושיו באינטרנט – כל פעולה הניתנת לתיעוד דיגיטלי (וכיום מדובר כמעט בכל פעולה) נעשית לחלק מהמוצר שהוא בכלכלה המודרנית. האם בתהליך ההחפצה הזה האדם מצליח לשמור על אנושיותו?

קריאה למימוש האנושיות

האם בני אדם הנמצאים בסוג של תרדמת יכולים לפעול באופן פוליטי ולחולל שינוי? האם הם חופשיים? האם המצב המתואר מקדם פעולה פוליטית של הציבור הרחב או מונע אותה? כאן יכולה לסייע לנו התיאוריה הפוליטית של חנה ארנדט. בספרה "המצב האנושי" מתארת ארנדט את הקיום האנושי כמורכב משלוש פעילויות בסיסיות: עבודה (labor), מלאכה (work) ופעולה (action), המהוות יחדיו את מכלול המצב והחיים האנושיים. בין הפעילויות יש סדר היררכי מובהק: הפעילות הנחותה ביותר והקרובה ביותר לקיום החייתי היא "העבודה", והפעילות הנעלה ביותר היא "הפעולה". במצב "העבודה" האדם נמצא במצב הישרדותי וכל מה שהוא מייצר נועד לצריכה מידית, לכן ארנדט מכנה את האדם במצב זה "חיה-עובדת". מצב "המלאכה" הוא מעט טוב יותר, כי בו "האדם-העושה-במלאכתו" אינו כפוף לטבע אלא מכפיף את הטבע אליו ומייצר מוצרי שימוש שיכולים אף לשרוד אחריו, במצב זה מתחיל להתגלם גרעין של חירות.

מבנה-העל והתודעה הכוזבת מתבטאים באזהרה של ארנדט לגבי הטשטוש בין עבודה למלאכה בעידן המודרני. היא מצביעה על כך שהמודרנה, על התפתחויותיה המדעיות והטכנולוגיות, אפשרה לנו לכאורה להתגבר על כבילותנו לצרכים הבסיסיים של תהליך החיים ובכך לצמצם מאד את העבודה (משאת נפש של דורות בני אדם) – אבל היא הובילה לכך שהמלאכה הפכה להיות עבודה, דרך השינוי של מה שנתפש כצרכים הבסיסיים בעידן המודרני, ובגלל שהאדם עצמו הפך למוצר, שזרים נהנים מרווחים מעצם העובדה שהוא מבצע את פעולותיו היומיומיות, ולכן יש להם אינטרס שהוא ימשיך בכך.

בונים ביחד: גברים בני אמיש מקימים אסם. תצלום: רנדי פאת'

במצב הזה, על פי ארנדט, האדם אינו חופשי ואינו פוליטי. מכאן החשיבות הרבה שהיא מייחסת ל"פעולה". לפי ארנדט, הפעולה מבטאת את האנושי שבאדם, היא מכוונת לזולת (ולא לחפצים) ושדה ההשפעה שלה הוא חברת בני האדם. ארנדט סבורה שבכל אדם טמון מלידתו הפוטנציאל ליזום ולהתחיל משהו מחדש, וכשהוא פועל הוא מממש אותו ובכך מממש את אנושיותו. הפעולה מתבצעת ב"מרחב ההופעה", המתקיים בכל פעם שבני אדם פועלים בצוותא. "מרחב ההופעה" הוא המרחב הפוליטי, אותו בני האדם מכוננים בפעולתם המשותפת.

ניתוח זה חושף גם הוא את הדיאלקטיקה הטמונה ביחסים הכלכליים של היום: מצד אחד יחסים אלו כופים על בני אדם רבים להתמקד בעבודה ובמלאכה, ולכן הופכים אותם לא-פוליטיים במשך מרבית הזמן, ולכן גם ללא אנושיים. יתרה מכך, ארנדט מצביעה על כך שהתפתחות המדע הפוזיטיביסטי ויישומו במדעי החברה, למשל דרך כלכלה וסטטיסטיקה, תרמו ליצירת קונפורמיות, החפצה והומוגניזציה של כל פעולות האדם כייצור. כל אלו איינו את המוטיבציה לפעולה, לפוליטיות. מצד השני, האנושיות היא פוטנציאל הגלום באדם ורוצה להתממש ותנאי הסף למימושה הם נמוכים – כל פעולה בצוותא. הכוח הפוליטי אינהרנטי לקהילה, והלגיטימציה שלו נובעת מההתכנסות של האנשים וההסכמה המקורית שלהם לפעול בשיתוף ולכונן קהילה פוליטית. מסיבה זו גם קבוצות מוחלשות או מדוכאות – ואולי דווקא הן – יכולות לממשו. למעשה, אצל ארנדט הפוליטי אינו מה שמזוהה עם השלטון אלא מה שקורא עליו תיגר. לכן ככל ש"הדיכוי" יגבר אפשר שהפעולה תהיה בלתי נמנעת.

ארנדט קוראת לפעולה. ראשית, היא  קוראת לאנשים לפעול כשחקנים וכמעצבים בתוך ההיסטוריה ולא כניצבים בה, "לעשות היסטוריה" במקום לאפשר להיסטוריה לקרות לנו. זוהי קריאה למימוש אנושיותנו. השינוי המתחולל כיום עשוי, בעל כורחו, להפוך את מי שהיו עד היום בגדר צופים פסיביים המוכנעים על ידי מבנה-העל הקיים, לשחקנים פעילים בעיצוב חייהם ובעיצוב עתיד האנושות. קריאה זו שונה מהקריאה המרקסיסטית "פועלי על העולם, התאחדו!" כי ארנדט קוראת למימוש סוכנות אישית דרך המפגש עם הזולת גם בפעולות פוליטיות צנועות, ולא בהכרח למהפכה מעמדית.

היחסים הכלכליים, על מתחיהם המובְנים, טומנים בחובם בהכרח את זרעי השינוי והקדמה

שנית, ארנדט מבקרת את הקטגוריות הקיימות לפרשנות האירועים ההיסטוריים והפוליטיים המתרחשים וקוראת לגיבוש קטגוריות חדשות. היא מאמצת את כוח השיפוט מהפילוסופיה הקנטיאנית, ומתייחסת אליו ככושר פוליטי מיוחד, המאפשר לפרט להחליט כיצד לפעול במרחב הציבורי. כוח זה נדרש באופן מיוחד מול אירועים חסרי תקדים שלא ניתן להסביר או להבין באמצעות הקטגוריות הקיימות. המהפכה הטכנולוגית המתחוללת במאה ה-21 והשינויים הכלכליים-חברתיים הנובעים ממנה, בהחלט יכולים לזמן נקודת שבר בהיסטוריה האנושית שתחייב קטגוריות חדשות.

ארנדט אינה מאוימת על ידי הקונפליקט. מבחינתה הוא אינהרנטי ליחסי אנוש והוא שמצעיד את החברה והאנושות קדימה. אצל ארנדט בולט מאד דווקא הפחד מהקונפורמיות והכניעה לנסיבות המאפשרות או מסלילות את הפרט להיות א-פוליטי. לכן, היחסים הכלכליים, על מתחיהם המובְנים, טומנים בחובם בהכרח את זרעי השינוי והקדמה.

סמלים של אי-שוויון: מבט על שכונת בתי יוקרה ויכטות כג'קסונוויל, פלורידה. תצלום: לאנס אספר.

גם מנקודת מבט תועלתנית כמו של ג'ון סטיוארט מיל, אפשר להעריך שככל שאי השוויון גובר וככל שפחות בני אדם "נהנים" מחייהם, כך המצב הנוכחי אינו בר-קיימא לאורך זמן. על פי תיאוריית המוסר התועלתנית, ההנאה או התועלת החברתית המצרפית היא אמת המידה הראויה לחברה מוסרית, כלומר הסדרים החברתיים צריכים להיות כאלו שממקסמים את האושר עבור בני אדם רבים ככל האפשר, ואנשים צריכים להיות מחונכים באופן כזה, שבבואם לפעול עליהם לשקול האם פעולתם תגביר את האושר הכללי של הזולת או לאו.

על רקע זה עולה השאלה: האם היחסים הכלכליים הקיימים כיום והכיוונים אליהם יתפתחו בהעדר שינוי הם האופטימליים ביותר מבחינת תועלתנית? במידה שלא, מהו אותו מצב אופטימלי? על שאלות אלו יכולים לענות רק אנשים חופשיים, המתנערים ממצב התרדמת שלהם, הנכנסים למרחב הפעולה, והמתדיינים לשם יצירת קטגוריות חדשות להבנת המתרחש בחברה, במדינה ובעולם.

אז מהפכה?

התגובות הפוליטיות לשינויים ביחסים הכלכליים באו לביטוי בולט מאד בהצבעת ה-Brexit באנגליה ביוני 2016 ומספר חודשים לאחר מכן בבחירות לנשיאות ארצות הברית בנובמבר 2016, שבהן נבחר דונלד טראמפ.  אפשר לראות בשתי ההצבעות ניסיון של ציבורי בוחרים לבלום את השינויים הכלכליים, הדמוגרפיים והגלובאליים המאיימים על החיים שהיו מוכרים להם עד כה. אלו אינן הדוגמאות היחידות. התחזקותם של מנהיגים פופוליסטיים במדינות שונות באירופה, לצד ביצור מעמדם של פופוליסטים ותיקים כמו רג'פ טאיפ ארדואן בתורכיה בהחלט ניתנים לפירוש כתגובה (אולי "תגובת-נגד") של ציבורים רחבים לאותם שינויים. אמנם מדובר בביטויים קלאסיים של שימוש אזרחי בכוח פוליטי – הצבעה בבחירות – אך בהיותם קלאסיים הם גם קונבנציונליים, כלומר תחומים במסגרת כללי המשחק הקיימים, וחזונם מעט ראקציונרי: החזרת המצב לקדמותו או לכל הפחות "הקפאת מצב".

מחאה אלימה בוונצואלה על רקע המצב הכלכלי. תצלום: אנדרס גרלוטי

אולם, ככל שהמגמות המתוארות כאן יבשילו, לא ניתן יהיה לבלום אותן על ידי ניסיונות לשמר את היחסים הכלכליים המוכרים. התביעה של אנשים לקחת חלק באושר ובעושר העולמיים ולשפר את חייהם תגבר (גל הפליטים והמהגרים ממדינות העולם השלישי שהגיע למדינות המפותחות הוא עוד עדות לכך) ובד בבד תתגבר גם התחרות על המשאבים. כפועל יוצא, אני סבורה שיותר ויותר אזרחים ברחבי העולם ייכנסו למרחב הפוליטי, ולא רק באמצעים המוסכמים המוכרים לנו היום, כדי לקרוא תיגר על ההסדרים החברתיים והפוליטיים הקיימים.

כדי לחולל מפנה שתהיה לו משמעות ארוכת-טווח ומהותית על מרקם החיים, גם פרטים וגם מוסדות ומדינאים יצטרכו להמציא קטגוריות חדשות לניתוח המציאות, שיאפשרו לפתח פתרונות יצירתיים ובלתי-מוכרים לבעיות חדשות וחסרות תקדים. פתרונות אלו יחייבו מהפכה בתחומים כמו חינוך, תעסוקה, רווחה והקצאת הכוח הפוליטי ומימושו. חשוב מכך, ייתכן שיידרש להגדיר מחדש את יחסי המדינה-אזרח והמחויבויות שלהם זה כלפי זה. האם זו תהיה מהפכה? לדעתי אין מנוס מכך, אך אין משמעות הדבר שהיא תראה כמו המהפכות שהכרנו עד היום (במאות ה-19 וה-20 או ב"אביב הערבי") וגם לא שביטויה יהיו זהים בכל מקום.

מקורותארנדט, חנה. (2010). הרצאות על הפילוסופיה של קאנט. תל אביב: רסלינג.ארנדט, חנה. (2013). המצב האנושי. תר. דבי אילון, בני ברק: הקיבוץ המאוחד.מיל, ג. ס. (1972). התועלתיות. ירושלים: מאגנס, האוניברסיטה העברית.מיל, ג. ס. (2006). על החירות, תר. עפר קובר, תל אביב: ספרי עליית הגג.מרקס, ק. ופ. אנגלאס. (1950). מניפסט של המפלגה הקומוניסטית. תר. מ. דורמן, הקיבוץ המאוחד,  ע' 64-39.קאנט, עמנואל. (1950). הנחת יסוד למטפיסיקה של המידות. תר. מ. שפי, ירושלים: מאגנס, האוניברסיטה  העברית.

Arend, H. (1968). Between Past and Future. New York: Penguin Books.Manyika, James et al. (2017) “What the future of work will mean for jobs, skills and wages” in McKinsey & Company,   November 2017 https://www.mckinsey.com/global-themes/future-of-organizations-and-work/what-the-future-of-work-will-mean-for-jobs-skills-and-wages

תמונה ראשית: "זיגזגים של החיים במאה ה-21", תצלום: Chushkin, אימג'בנק / גטי ישראל