מה עושה גוף של אישה

דקירה של כאב, התכווצות של רעב, רעד של חרדה: הגוף הנשי מלמד אותנו על הקו המרתק בין תרבות וביולוגיה
X זמן קריאה משוער: 22 דקות

״אני לא מכירה ולו אישה אחת – בתולה, אם, לסבית, נשואה, מתנזרת – בין אם היא מפרנסת את עצמה כעקרת בית, מלצרית בבר, או סורקת גלי מוח – שגופה אינו מהווה עבורה בעיה מהותית: משמעותו המעורפלת, הפריון שלו, התשוקות שלו, הפריג׳ידיות לכאורה שלו, הדיבור הדפוק שלו, השתיקות שלו, השינויים והפציעות שלו, האונס שלו והבּשְלות שלו״.

אדריאן ריץ׳ מתוך ״ילוד אישה״, 1976.

כמו נשים רבות, גידלו אותנו להאמין שהגוף שלנו הוא מקור לצרות, דבר מה שיש לשלוט בו ולהסתירו, מכשול בדרך לשוויון מגדרי. הדבר נדמה נכון במיוחד עבורנו כ״סורקות של גלי מוח״: מדעניות וחוקרות, שהזהויות שלנו הוגדרו על ידי היכולות האינטלקטואליות שלנו ועל ידי היכולת להגיע להישגים בתחומי מדע שבהם ישנו רוב גברי. כשהיינו צעירות ובראשית הקריירה שלנו, הצלחנו בעיקר להיות נטולות גוף – עד שהדבר הפך לבלתי אפשרי. מחלה גופנית, טראומה מינית, הפלה, היריון, גידול ילדים והסתערותו האכזרית של הגיל הטילו אותנו, מבולבלות, בחזרה אל הבשר. אלה היו חוויות גופניות שכבר לא יכולנו להתעלם מהן, ואנחנו מבינות כי המדע שלנו גם הוא כבר אינו יכול להתעלם מהן.

מצד אחד, ישנם איברים פנימיים שמתכווצים ומתנפחים, שדיים שתופחים ונשמטים, עצמות שגדלות ומתכווצות, גאות ושפל של הורמונים, ומוחות שתמיד מכווננים את כל אלה. מצד שני, ישנם מוסדות שמקבלים או מדכאים, מערכות יחסים חברתיות שתומכות או משעבדות ונראטיבים שמעצימים או מוחצים

אנו חוקרות את האופן שבו המוח יוצר פחדים, שמחות, צביטות של רעב, ומכאובים המגדירים את המצב האנושי. אלה אינם רק אירועים מנטליים, אבל הם גם אינם גופניים בלבד. כמו קו חוף המסתמן במקום שבו נפגשים המים והחול, המציאות שאנו חוות עולה מתוך מגעים הדדיים בין הגוף והתרבות לאורך זמן – שרבים מהם ממוגדרים. מצד אחד, ישנם איברים פנימיים שמתכווצים ומתנפחים, שדיים שתופחים ונשמטים, עצמות שגדלות ומתכווצות, גאות ושפל של הורמונים, ומוחות שתמיד מכווננים את כל אלה, ומקפידים על האיזון. מצד שני, ישנם מוסדות שמקבלים או מדכאים, מערכות יחסים חברתיות שתומכות או משעבדות ונראטיבים שמעצימים או מוחצים.

אישה, צעירה, בלונדינית

גוף ונפש, אברים והורמונים, תרבות ומסורות, לחצים ותדמיות: עולמות שלמים. תצלום: צ'רני מיי.

אנו מזמינות אתכם לצעוד לאורך אותו קו חוף, שבו הביולוגיה והתרבות נפגשות. בלב הגישה שלנו עומדת ההכרה כי הגוף הוא יציר ביו-תרבותי: סיפורים, מושגים ורעיונות הם חלק גדול ממה שהופך את הגוף שלנו לבעל משמעות עבורנו, והם משנים את האופן שבו אנחנו חוות את גופנו בעולם. יש לכך השלכות חשובות במיוחד עבור נשים. נשים רבות לומדות ומאמינות שהן יותר רגשניות מגברים, שהגוף שלהן קשה יותר להבנה, או שהתחושות שלהן מוטות ויש להתעלם מהן. רבות חוות ביטול, חפצון, הטענה במשמעות מינית ופטישיזציה, כבר מילדות. התוצאה היא לולאה של משוב חוזר שמעצבת ומסמנת את הגוף הנשי בצורות מסוימות. ברגע שהן מבינות זאת, יש לכך השלכות קיצוניות באשר לצדק מגדרי.

אנשים מספרים סיפורים רבים על אודות הגוף הנשי, ומשתמשים בהם כדי להסביר את האמונות העמוקות ביותר שלנו באשר לזהותנו. הביולוגיה, הרחוקה מלהיות מקור לעובדות אובייקטיביות, שימשה רבים מן הנראטיבים הללו, ובכלל זה את אותם המצדיקים אי שוויון מגדרי ואפילו מעשי זוועה

אנשים מספרים סיפורים רבים על אודות הגוף הנשי, ומשתמשים בהם כדי להסביר את האמונות העמוקות ביותר שלנו באשר לזהותנו. הביולוגיה, הרחוקה מלהיות מקור לעובדות אובייקטיביות, שימשה רבים מן הנראטיבים הללו, ובכלל זה את אותם המצדיקים אי שוויון מגדרי, המשמש להכנעה ודיכוי של זכויות וחוויות של נשים ושל קבוצות מוחלשות אחרות, ולהגבלת הנגישות למשאבים כלכליים, רפואיים וחברתיים. במקרים הקיצוניים ביותר, הביולוגיה שימשה כדי להצדיק מעשי זוועה המוניים כמו אונס בזמן מלחמה או השמדה על ידי הנאצים של הומואים וטרנסים.

לא מפתיע, לכן, שהפמיניזם המיינסטרימי נהג להתייחס לביולוגיה כמסוכנת וטעונה – תחום ששום פמיניסטית רצינית לא אמורה להתייחס אליו. במקום זאת, פמיניסטיות מעדיפות לעתים קרובות להסביר את אי השוויון המגדרי על בסיס התניות חברתיות, כאילו הגוף האנושי הוא סוג של חומרה המתוכנתת על ידי הפטריארכיה להפעיל אלגוריתם של היררכיה מגדרית. אבל הנראטיב הזה, ממש כמו הנראטיב הביולוגי הרדוקטיבי, מונע מנשים גישה אל האמת של חוויותיהן שלהן. האמת היא שיש לנו גוף, והגוף הזה יכול לעצב ואפילו ליצור את המציאות שלנו. אבל הגוף הזה אינו פסיבי או קבוע או דומם, והוא מקיים אינטראקציות עם התרבות ומפנים אותה במהלך חיינו.

הגישה המדעית שלנו קרויה ״הבניה פסיכולוגית״, והיא מתמקדת במתן תשובה לשאלה הנושנה על אודות האופן שבו המוח יוצר את חיינו המנטליים. הנושא הזה אינו פחות מורכב משהיה כשהפילוסופים של יוון העתיקה החלו הוגים בו, אבל לנו יש כעת יתרון של ראיות מדעיות מתחום חקר המוח שנצברו לאורך למעלה ממאה שנות מחקר בתחום. סך המחקרים הללו מראים כי המוח אינו רק משקף את העולם ״שבחוץ״ כמו מקרן או מסך. בעצם, הוא ״בונה״ באורח פעיל את המשמעות של אירועים אלה, על ידי צירוף תחושות העולות מתוך הגוף ומחוצה שלו כדי ליצור מודל מתאים של העולם – מערכת של הנחות המבוססות על מידע רב בנוגע למשמעות של התחושות, בהתבסס על ניסיון קודם.

אישה, שחורה, צמות

מה בונה לעצמו הגוף ביחס לעולם? מה בין הגוף והדימויים והתדמיות? תצלום: Batakane Pictures

כדי להבין למה אנחנו מתכוונות, חשבו על הניסוי המחשבתי המוכר העוסק בעץ הנופל ביער: אם איש אינו נמצא בסביבה, האם הוא משמיע רעש? התשובה ההגיונית הפשוטה היא ״כן״. אבל על פי תפישת ההבניה הפסיכולוגית נאמר כי עץ נופל משמיע קול רק אם ישנו אדם בעל אוזניים המתרגם את גלי הקול הללו לצלילים. יתרה מזאת, כדי שאדם ישמע עץ נופל, הוא חייב גם לדעת מה הוא עץ, וצריך שיהיה לו מושג ולו כללי, איזה רעש משמיע עץ כשהוא נופל. האדם חייב להיות מסוגל להבדיל בין צליל זה ובין רחש הנהר או שירת הציפורים או רעש שמשמיע אובייקט גדול אחר שנופל, כמו סלע. לכך דרוש זמן של צבירת חוויות בעולם, והטמעת מושגים שמסייעים לנו להבין את העולם וליצור ציפיות באשר להתרחשויות בו.

מפתה להניח שמושגים טבועים בנו מלידה, אבל אפילו מושגים ויזואליים וקוליים בסיסיים (למשל ״עץ״) מעוצבים על ידי ניסיון ולמידה. ואכן, חוקרים רבים טוענים כי אחד התפקידים המרכזיים של התרבות היא לשמר מושגים שחשובים במיוחד לקבוצה של בני אדם. חשבו על הפעם הראשונה שבה שמעתם שפה שונה מאוד משפתכם: בלי היכרות עם צלילה, יתכן שלא יכולתם להבחין איפה מתחילה מילה ואיפה היא מסתיימת. או על הפעם הראשונה שבה שמעתם מוזיקה בסולם לא מוכר: יתכן שהיה לכם קשה לנתח את מאפייני האקורדים או המנגינה, אולי זה בכלל לא נשמע לכם כמו מוזיקה. אירועים חושיים הם רק פעימות של אוויר או אור, חלקיקים של כימיקלים, התכווצויות של שרירים או תחושת לחץ – אלא אם מארגן אותם המוח המשתמש במושגים. העולם הפיזיקלי הוא קקופוני, ובני האדם משתמשים במושגים כדי להבדיל את האותות – המכילים מידע משמעותי עבורנו – מן הרעש.

אנו עשויים לחשוב שחוויות גופניות, בעיקר, אינן קשורות לתרבות או למושגים. בסופו של דבר, נדמה שאין בסיסי מתחושות של רעב, פחד, תאווה או שמחה. אבל אפילו הרגשות האנושיים הכי בסיסיים מסוננים מבעד למושגים שיש לנו, ועל ידי החברות שבהן אנו חיים

אנו עשויים לחשוב שחוויות גופניות, בעיקר, אינן קשורות לתרבות או למושגים. בסופו של דבר, נדמה שאין בסיסי מתחושות של רעב, פחד, תאווה או שמחה. אבל אפילו הרגשות האנושיים הכי בסיסיים מסוננים מבעד למושגים שיש לנו, ועל ידי החברות שבהן אנו חיים. לכל בעלי החיים ישנם חיישנים המפוזרים בלב, בריאות ובמעי ואלה מעבירים ומשדרים מידע על אודות מצבו הכימי, התרמי והמכאני של הגוף. המוח משתמש במידע הזה כדי לשמור על הגוף בריא ושלם – לתאם מתי דרושה לו הסדרה של רמות גלוקוזה או חמצן או להניע את השרירים כדי להתקרב למשאבים או להימנע מנזקים. וכמו תחושות מן העולם שבחוץ, המוח שלכם תמיד מעניק משמעות לתחושות פנימיות על סמך דגם שמפיק תועלת מוכחת. תחושת רעב או פחד, מתברר, אינה שונה בהרבה משמיעת עץ שנופל ביער.

ברגע שאנו מבינים כי תחושות גופניות מקבלות משמעות באמצעות מושגים שאנו סופגים מתוך התרבות, קל לראות כיצד מין ומגדר, כמו זהויות חברתיות אחרות, נכנסים לתמונה. רבים מן הרעיונות שחוקרים המאמינים בהבניה הפסיכולוגית בוחנים עתה בניסוים, הועלו לראשונה על ידי חוקרות פמיניסטיות רב תחומיות במחקרי גזע ביקורתיים, מחקרים על נכויות, מחקרים על שומן ומחקרים בתחום המגדר. הן היו מן הראשונות שהבחינו כי מושגים תרבותיים מובנים ומיושמים באורח שונה בהתאם לגזע, מוצא אתני, יכולת גופנית, מגדר, נטייה מינית ומעמד. כפי שהחוקרת ריקי ליין (Riki Lane) כתבה, מינו של אדם אינו מופיע בתהליך ״מתווסף״ אלא בתהליך של שינוי: לא כתוצאה מ: ״X אחוזי גנים ועוד Y אחוזים של הורמונים פנים-רחמיים בתוספת Z אחוזי חוויות פסיכולוגיות מוקדמות״, אלא כתוצאה מגורמים שיש ביניהם אינטראקציות ״מורכבות, לא לינאריות, מקריות, והן מייצרות שילוב ייחודי של גוף ומוח מיניים, זהויות מגדריות ויחסים חברתיים״.

אישה, בוליביה, צ'וליטה, כובע

זהות: תרכובת מסתורית של תפישה עצמית, חברה, היסטוריה, גוף, נפש, ביולוגיה. תצלום: פרנסואז גוז'ור

אפילו ברמה הבסיסית, המין הביולוגי הוא מורכב לאין שיעור, והנשים עצמן מגוונות להדהים: מבחינת המבנה הביולוגי שלהן, מסלול חייהן, הזהויות החברתיות שלהן ואופן החִברות שלהן

עם זאת, במשך זמן רב מדי, הפסיכולוגיה, מדעי המוח והרפואה התמקדו בחוויות של אדם ממוצע היפותטי: זכר, במפורש או במרומז. האנדרוצנטריות הזו אינה מעידה רק על הטיה במדע וברפואה, אלא היא תוצאה של חברה שבה ״ברירת המחדל הזכרית״ מקודדת בשפה, בהתנהלות ובחוק. גובה השולחנות, צורת המכוניות, גודל הטלפונים, רוחב קלידי הפסנתר – כולם בנויים ״בגודל אחד, המתאים לגברים״, כפי שטענה קרולין קריאדו פרז (Caroline Criado Perez). גופם של נשים ושל מיעוטים מגדריים אחרים נתפשו פשוט כחריגה מן התקן – ״זכרים פגומים״, במילותיו של אריסטו.

אבל התייחסות רצינית לחוויות של נשים אין פירושה רדוקציה לגוש אחיד חסר מאפיינים. אפילו ברמה הבסיסית, המין הביולוגי הוא מורכב לאין שיעור, והנשים עצמן מגוונות להדהים: מבחינת המבנה הביולוגי שלהן, מסלול חייהן, הזהויות החברתיות שלהן ואופן החִברות שלהן. השונות היא מרכזית להבנה שלנו את הגילום בגוף, ועם זאת מרבית המחקרים נערכים על גברים ונשים סיסג׳נדרים, רובם לבנים, מערביים, משכילים, בריאים בגופם והטרוסקסואלים. נדרש מחקר רב נוסף כדי להבין כיצד עקרונות אלה מתבטאים באוכלוסייה מגוונת יותר.

כשמביטים בגופניות דרך עדשת ההבניה הפסיכולוגית הדבר משנה את האופן שבו אנחנו חושבים על שיפור בריאותן ורווחתן של נשים – בעיקר בנוגע לתופעות חשובות כמו וסת, היריון וטיפול הורמונלי. אלה אינן חוויות אוניברסליות עבור כלל הנשים, וישנם רבים שחווים זאת, כמו גברים טרנסג׳נדרים או ג׳נדרקווירים, אבל אינם נשים. עם זאת, מצבים אלה, שלעתים קרובות אינם זוכים לתשומת לב מצד המחקר הביו-רפואי, משמשים נקודת מוצא חשובה לחקר ההשלכות של ההבניה הפסיכולוגית על צדק מגדרי.

החוויות המנטליות של הרעב אינן בהכרח תוצר לוואי של התחושות הגופניות. הן דורשות שהמוח יעניק משמעות לתחושות הללו כהרגשת רעב, תוך שימוש בסימנים חיצוניים כמו השעה ביום ותכתיבים תרבותיים של משמעות רעב

רעב הוא אחת החוויות הפסיכולוגיות המהותיות ביותר והכי פחות מובנות. לכאורה מדובר במשהו פשוט מאוד: בסך הכול איתות כימי אל המוח, המעיד על ירידה ברמות הסוכר בדם אל מתחת לסף סביר. איתות כזה מוביל למגוון של תחושות פנימיות החל מרמות אנרגיה נמוכות, קשיי ריכוז, עצבנות, אי נוחות, רעד והתכווצויות בבטן. עם זאת, החוויות המנטליות של הרעב אינן בהכרח תוצר לוואי של התחושות הגופניות. הן דורשות שהמוח יעניק משמעות לתחושות הללו כהרגשת רעב, תוך שימוש בסימנים חיצוניים כמו השעה ביום ותכתיבים תרבותיים של משמעות רעב.

רעב, נער רעב, קבצן

רעב: גם בתחושה הזאת גברים ונשים שונים. תצלום: וויין גרציו

כפי שכל מי שאי פעם היה עצבני מרוב רעב יודע לספר, ניתן לחוות את אותן תחושות כמצבים פנימיים אחרים כמו כעס. במעבדה שלנו, כשאנו מבקשות מנבדקים לצום ואז לבצע שורה של מטלות, מי מהם שלא שמו לב לגופם מדווחים על תחושות של אימפולסיביות, תוקפנות, שליליות ואפילו שנאה לאחרים או שיפוטיות מצד אחרים בעת האינטראקציות החברתיות – ולא על רעב. עם זאת, כשהנבדקים התבקשו לבחון שוב את תחושותיהם מתוך מודעות, ההשפעות הללו נעלמו.

הראיות מצטברות לכך שלנשים ישנה חוויה ייחודית של רעב, הנגרמת כתוצאה מן האופן שבו אנחנו מסננות את הביולוגיה שלנו דרך מושגים ממוגדרים הנוגעים לגוף. מבחינה ביולוגית, נכון שהצרכים התזונתיים של נשים שונים בממוצע מאלה של גברים. למשל, הבדלים בחלוקת השרירים והשומן בגוף משפיעה על חילוף החומרים וניצול האנרגיה, התורמים בתורם לדחף לאכול. הורמונים מחזוריים והורמוני מין כמו אסטרוגן שמגיעים לגוף דרך מערכת העיכול, בזריקות או דרך העור יכולים גם הם להשפיע על הצרכים התזונתיים ועל התיאבון של נשים.

אבל התחושות המקושרות לרעב מקבלות משמעות גם באמצעות נורמות ממוגדרות על אודות דימוי גוף, אכילה ומזון, המעצבות את האופן שבו נשים תופשות אותות גופניים בסיסיים המעידים על רעב. למשל, במחקר שלקחו בו חלק נשים סיסג׳נדריות התברר שוב ושוב שבעוד הן מדווחות על פיקוח גדול יותר על גופן לעומת גברים, הן מתקשות יותר להבין בשינויים אובייקטיביים המתרחשים בפיזיולוגיה שלהן (כמו קצב הלב או קצב העיכול). יתרה מכך, מחקרים קשרו את ההבדלים הללו בביצוע מטלות לחוויות של חפצון עצמי: ככל שאדם תופש את גופו כאובייקט המוערך על פי הופעתו, כך הוא מסוגל פחות לזהות את הסימנים הפיזיולוגיים הפנימיים שלו.

אם אישה מרגישה תחושה מציקה של רעב, אבל אינה מקשרת זאת למושג הרעב – לאן נעלמת המצוקה? אחת המסקנות המטרידות מן הראיות הללו היא שהתחושה המציקה מתועלת לתפישה העצמית של נשים ולתפישתן את העולם שסביבן

אחד ההסברים לנתונים אלה הוא שנשים מחונכות באופן שיטתי, מגיל צעיר, לתפוש את עצמן מבחוץ פנימה. חפצון עצמי כזה משפיע בשיעור חסר פרופורציה על נשים בכל העולם, ונדמה לנו שזו אחת הסיבות העיקריות לכך שנשים במקומות רבים סובלות יותר מגברים מבעיות בריאות כמו השמנת יתר חולנית, הפרעות אכילה ותזונה ירודה. תחושות של רעב אינן מפסיקות פשוט משום שאנחנו מתעלמות מהן, מפרשות אותן לא נכון או לא שמות אליהן לב. אם אישה מרגישה תחושה מציקה של רעב, אבל אינה מקשרת זאת למושג הרעב – לאן נעלמת המצוקה? אחת המסקנות המטרידות מן הראיות הללו היא שהתחושה המציקה מתועלת לתפישה העצמית של נשים ולתפישתן את העולם שסביבן.

וופל, אוכמניות, בננות, אוכל, השמנה

גברים יראו פוטנציאל לשובע, נשים יראו סכנת השמנה. תצלום: ג'וזף גונסאלס.

כשנשים מפענחות את התחושות שלהן על רקע מסרים חברתיים שמזלזלים בגופן, קשה להן יותר לטפל בעצמן. הגוף התפתח לאותת באורח יעיל מתי בני אדם זקוקים למזון, ולכמה מזון הם זקוקים. עם זאת, מחקרים מראים כי לנשים קשה יותר מאשר לגברים לאכול בתגובה לאותות אובייקטיבים של רעב. באותה מידה, נשים גם נוטות לקשר אכילה עם עלייה במשקל (ולא עם תחושת שובע). אמונות כאלה בנוגע לדימוי גוף הן גורמי סיכון חשובים לדיאטות והפרעות אכילה – מצבים שמשפיעים לרעה על הגוף ומציגים משבר בתחום בריאות הציבור, שמשפיע באורח חסר פרופורציות על קבוצות מוחלשות כמו הקהילה הלהטב״קית.

מצדדי תיאוריית ההבניה הפסיכולוגית יגידו שרעב נובע משילוב של השפעות ביולוגיות ותרבותיות – ושהוא גם תוצאה וגם סיבה לאי השוויון המגדרי המתמשך בנושאי בריאות הקשורים לתזונה ותוצאותיהם החברתיים. טיפול באי שוויון כזה תובע יותר מרק כוח רצון או ביטחון עצמי מצדן של נשים. אי אפשר לבקש מנשים לספק את צורכי הגוף שלהן, או ללמד אותן לעשות זאת בצורה נכונה יותר או מיודעת יותר, בלי לטפל בנראטיבים ובמושגים שטוענים את תחושות הגוף שלנו במשמעויות חברתיות.

האנשים שבסביבתנו, מיקוד תשומת הלב שלנו והרגשתו הכללית עשויים להשפיע על האופן שבו אנחנו מעניקים משמעות לגירוי כואב

כאב הוא תחושה פנימית נוספת המופיעה תכופות בחוויה האנושית. כמו רעב, גם כאב הוא מצב מובנה – המלווה לעתים, אבל לא רק, בנזק לרקמות. ממחקרים עולה כי האנשים שבסביבתנו, מיקוד תשומת הלב שלנו והרגשתו הכללית עשויים להשפיע על האופן שבו אנחנו מעניקים משמעות לגירוי כואב. אפקט הפלצבו, למשל, מופיע כשחווית הכאב פוחתת כשאנחנו בטוחים בהשפעתה של גלולת סוכר. הפלצבו אינו פשוט דמיוני – הייצוג במוח ובגוף של הגירוי הכואב והנזק לרקמות משתנים ממש כתוצאה מאפקט הפלצבו.

המשגות של כאב הן ממוגדרות מאוד גם בייצוג הביולוגי וגם בזה התרבותי. למשל, המחזור החודשי הוא תהליך טבעי שמכין את הגוף לשחרור והיקלטות של ביצית מופרית ברחם, למטרות פריון. הוא מתחיל בסביבות גיל 12 או 13 (אם כי הגיל משתנה בהתאם לגזע ומצב סוציו-אקונומי), ובמדינות מתועשות הוא נמשך בערך במהלך 40 השנים שלאחר מכן. הוא מאופיין על ידי רמות משתנות של הורמונים רבים, העולות ויורדות כדי להכין את רירית הרחם לתמיכה בביצית המופרית, או כדי לפלוט את כל אלה כדם הווסת.

בעת פעולתם זו, ההורמונים הללו מייצרים שפע של שינויים גופניים בכל רחבי הגוף, שחלקים נחווים ככאב. אלה כוללים התכווצויות שעשויות להופיע כשהרחם מתכווץ כדי לפלוט את הרירית. יש נשים חשות כאב בזמן הביוץ, כשהביצית מבשילה וחורגת מהשחלה. בימים שלפני הווסת, נשים עשויות לחוש כאבים בפרקים ובשרירים, כאבי ראש, כאבים בשדיים וכאבי בטן. יותר מזה, תנודות ברמת הורמוני המין עשויות להשפיע על האופן שבו המוח מעבד את תחושות הכאב. למשל, כשרמות האסטרוגן גבוהות יחסית, המוח משחרר אופיואידים טבעיים שמעמעמים את תחושת הכאב. כשרמות האסטרוגן נמוכות, נשים מדווחות לעתים קרובות על כאבים עזים יותר. נשים רבות עוברות שינויים גופניים דומים כשהן נוטלות הורמוני מין. למשל, נשים רבות שמקבלות אסטרוגן כחלק מטיפול של קיבוע-מגדרי עשויות לחוות תסמינים חדשים ולעתים עזים, בעת שמתרחשים בגופן שינויים בחלוקת השומן, בשרירים ובעור.

היריון הוא עוד חוויה ממוגדרת המייצרת שינויים פיסיולוגיים דרמטיים בכל רחבי הגוף. כשמישהי נכנסת להיריון, הגוף מבצע התאמות באינספור דרכים, כדי לדאוג לעובר המתפתח ולהתכונן ללידה. שינויים אלה משפיעים על איברים פנימיים, עצמות, שרירים, הורמונים ואפילו על המוח. רבים מן השינויים הללו – כמו מתיחה והיפרדות של שרירים ורצועות, או שינוי במיקום איברים פנימיים כדי לפנות מקום לרחם הגדל – מעוררים תחושות שעלולות להיות לא נעימות וכואבות. וכל זה עוד לפני הלידה. יתרה מכך, על פי הערכות, לפחות 10-12 אחוזים מן ההריונות מסתיימים בהפלה (בקרב נשים שחורות השיעור גבוה יותר, ולעתים אלה מלוות בכאב בינוני עד חמור, דימומים ופליטה של רקמות, ושינויים קיצוניים בהורמונים במשך שבועות מספר. זאת בנוסף לכאב הרגשי, שעלול להיות עמוק ולהימשך זמן רב עוד יותר.

אישה, היריון, חוף, שקיעה

היריון: מהומה כללית, בכל ממד. תצלום: מאוריסיו גוטיירס

בכל הקשור לכאב, לא מלמדים נשים לחפש תובנות. הן מחוברתות להסתיר ולהמשיך כרגיל

וכן כאב, כמו רעב, הוא מצב הסתגלותי – הוא אמנם לא נעים, אבל הוא גם מקור חשוב לתובנות. הדימום הווסתי, נטילת הורמונים והיריון יכולים להיות מקורות לחוכמה, אותנטיות, גאווה או אפילו אופוריה עבור נשים. אולם בכל הקשור לכאב, לא מלמדים נשים לחפש תובנות. הן מחוברתות להסתיר ולהמשיך כרגיל. לעתים קרובות נשים מצופות להתעלם מהכאב ולסבול בשתיקה. הדבר נובע בחלקו מכלך שאנחנו יודעים שדימוי פגיע כזה עשוי לשמש נגדנו. כשאנחנו מתחילות לדבר על כאב של נשים, על ״נשים פצועות״, מציינת הסופרת לזלי ג׳יימסון, ״אנחנו מסתכנות בהפיכת הסבל הזה מפן בחוויה הנשית למרכיב מהותי בנשיות – הביטוי המובהק והשברירי ביותר שלה״.

נשים, ורופאים המטפלים בהן, כנראה הפנימו את המוסכמות החברתיות הללו. מחקרים מראים כי אצל נשים סיסג׳נדריות יותר תסמינים מוקדמים להתקפי לב נותרים לא מאובחנים (ומאובחנים, למשל, כהתקפי חרדה) וכך גם בעיות רפואיות כואבות כמו אנדומטריוזיס מאובחנות בטעות כפסיכוסומטיות או ככאבי מחזור. מצבים כאלה עלולים להיות לא מאובחנים לאורך שנים, מאחר שגם מי שסובלת מהן וגם הרופאים אינם מזהים אותם. הזמן הממוצע בארה״ב לאבחון של אנדומטריאוזיס הוא 12 שנה.

לאן נעלם הכאב בשנים הללו? האם פשוט חיות בתוכו, כמו בתוך מחוך או נעלי עקב, ומאמצות אותו כסמל לנשיות, המודחק בבית הספר או במקום העבודה? ואולי הוא מתועל למצבי נפש אחרים כמו תפישה-עצמית, רגשות ותכונות שאנחנו מייחסות לעולם? בני אדם יודעים היטב להתעלם מתחושות מתמשכות ו״לא רלוונטיות״, כמו זמזום של מחשב או רעשי תנועה העולים מהרחוב. עבור נשים שהכאב שלהן אינו זוכה להכרה, כאב כרוני עשוי להיות מעין זמזום מציק של בושה ואי נוחות: רקע מרומז לתפישות, מחשבות ורגשות בלתי פוסקות.

הטיפול בעוולות הכרוכות בשכיחות הכאב ובהתייחסות אליו תובע מאיתנו להכיר בכך שהביולוגיה והתרבות כרוכות זו בזו

הטיפול בעוולות הכרוכות בשכיחות הכאב ובהתייחסות אליו תובע מאיתנו להכיר בכך שהביולוגיה והתרבות כרוכות זו בזו. אנחנו חייבים להבין את הכוחות הביולוגיים המעצבים את כאבן של נשים, ולהילחם בנראטיבים התרבותיים שמעודדים נשים להתעלם, להדחיק ולהתבייש בכאב. בו זמנית, מדענים ורופאים חייבים להתחשב ברגשותיהם של בני אדם כלפי גופם ממש כפי שהם מתעניינים בתפקוד הגוף עצמו. אלה תנאים הכרחיים להתפתחות טכנולוגיות בריאות, תרופות ופרקטיקות שיועילו יותר לנשים ולאוכלוסיות מגוונות מבחינה מגדרית.

מרילין מונרו

מי ידע את כאביה? תצלום: כריסטין

התחום האחרון שבו ההבניה הפסיכולוגית עשויה לעצב מחדש את גישתנו לעוולות מגדריות הוא אולי הטעון מכולם והפחות מובן מכולם – רגשות. רגשות, ממש כמו תחושות ותפישות אחרות, הן מצבים מובנים. רוב המחקר בתחום שלנו מתמקד באופן שבו רגשות יומיומיים כמו פחד, כעס ושמחה צומחים מתוך קו החוף הביו-תרבותי. רגשות מאפשרים לנו למצוא משמעות במרכיבי התחושות הבסיסיים העולים מתוך גופנו או מהעולם. כך גם רגשות לא מאורגנים, המניבים הפרעות רגשיות כמו דיכאון עמוק, חרדה מוכללת והפרעות הקשורות בגוף.

הפרעות רגשיות עולות טריליוני דולרים למערכות הבריאות בעולם, וגורמות למיליוני מקרי מוות בשנה. הן גם הסיבה המובילה לנכות, ועלולות לגרום לירידה משמעותית באיכות החיים. והן נפוצות כמעט פי שתיים בנשים בהשוואה לגברים

הפרעות רגשיות עולות טריליוני דולרים למערכות הבריאות בעולם, וגורמות למיליוני מקרי מוות בשנה. הן גם הסיבה המובילה לנכות, ועלולות לגרום לירידה משמעותית באיכות החיים. והן נפוצות כמעט פי שתיים בנשים בהשוואה לגברים. בקרב טרנסג׳נדרים שיעור ההפרעות הרגשיות גבוה להחריד. לדוגמה, שיעור הדיכאון המתמשך בקרב נשים טרנסג׳נדריות בארה״ב גדול כמעט פי ארבע לעומת האוכלוסייה הכללית.

הבדלים אלה מושפעים על ידי הביולוגיה. התפרצות ההפרעות הרגשיות מתרחשת בתקופות מכריעות בהתפתחות: על פי רוב במהלך גיל ההתבגרות, והן עלולות להתגבר במהלך ההיריון, משכב הלידה ובמנופאוזה ושיעורן עשוי להצטמצם אחרי המנופאוזה. מן המחקרים עולה גם כי תסמינים רגשיים כמו חרדה ודיכאון משתנים במהלך המחזור החודשי: ממחקר אחד עולה כי רמות משתנות של אסטרוגן ופרוגסטרון נקשרו עם דפוסים שונים של קישוריות בין רשתות במוח הקשורות לחוויות של רגשות שליליים. מחקרים על השפעת הטיפול ההורמונלי בקרב נשים על סף המנופאוזה גילו תוצאות דומות. יש לציין כי מחקרים שעקבו אחר מבוגרים טרנסג׳נדרים שקיבלו טיפול הורמונלי גילו כי נטילת הורמונים עשויה לשפר משמעותית את הבריאות הנפשית, ועולה מהם כי ההשפעות השליליות של ההורמונים על מצב הרוח אינן בלתי נמנעות.

גם לתרבות יש כאן תפקיד. כוח מועט, מתח כרוני, אפליה וחוויות חיים שליליות אחרות, כולם מעלים את הסיכון ללקות בהפרעות רגשיות, ואת כולן נשים בחברות רבות חוות בצורה תכופה ועוצמתית יותר. נשים חוות שיעור גבוה יותר של אלימות מינית בביתן. הן עלולות לחוות אובדן של היריון או טראומה בלידה. נסיבות חיים קשות כמו מלחמה או עוני משפיעות על נשים לאין שיעור, ונשים נוטות יותר להיות מקופחות חברתית, עם ביטחון כלכלי מועט יותר ופחות הזדמנויות מקצועיות. נסיבות אלה קשות במיוחד עבור נשים בעלות הכנסה נמוכה, נשים שאינן לבנות ונשים טרנסג׳נדריות.

צעירה, דמעות, בכי

כשאישה בוכה כשכואב לה, האם היא משמיעה קול? תצלום: כריסטיאן נוימן.

בהתחשב במציאות הזו, נשים והמטפלים בהן נוטים יותר להפוך תחושות פנימיות לחוויות ותפישות של רגשות, בהתאם לאמונה המיושנת הקובעת כי נשים הן ״מטבען״ רגשניות יותר מגברים. מחקרים (בהשתתפות נשים סיסג׳נדריות) מראים כי נשים אינן מדווחות על חוויות רגשיות שונות בחיי היומיום שלהן, ועם זאת הן מדווחות שוב ושוב שהן בטוחות שהן חוות רגשות לעתים קרובות יותר ובעוצמה גדולה לעומת גברים. למעשה, ככל שאישה מאמצת סטריאוטיפים מגדריים הנוגעים לרגשות, כך היא עלולה לזכור חוויות של רגשות עזים במהלך אירוע מרגש.

התפישה שלפיה רגשות הם מרכזיים בחיי הנשים משתקפת במערכת הבריאות שלנו. בעוד שנשים זוכות לרוב לפחות טיפול בתסמיני כאב לעומת גברים, הן נוטות יותר לקבל טיפול עבור תסמינים רגשיים כמו דיכאון וחרדה

התפישה שלפיה רגשות הם מרכזיים בחיי הנשים משתקפת במערכת הבריאות שלנו. בעוד שנשים זוכות לרוב לפחות טיפול בתסמיני כאב לעומת גברים, הן נוטות יותר לקבל טיפול עבור תסמינים רגשיים כמו דיכאון וחרדה. נשים נוטות יותר להיות מאובחנות כסובלות מהפרעות מופנמות המאופיינות ברגשות ומחשבות מציקים, ואילו גברים נוטים יותר להיות מובחנים כסובלים מהפרעות מוחצנות, המאופיינות בהתנהגויות כמו תוקפנות או שימוש בסמים. עובדות אלה תואמות את הנראטיב המייחס לנשים רגשות ולגברים אלימות.

כמו רעב וכאב, רגשות הם תובנות של המוח: הם מאותתים על מציאות ביולוגית ומבנית ברקע, ומשמשים ככלי תקשורת כשאנו מחפשים תמיכה. חשוב שנלמד נשים (ויחידים מכל המגדרים כיצד למצוא את התובנות הללו בתוכן. כמו כן, חשוב שנבנה מערכי תמיכה שמכירים בלולאות המשוב הביו-תרבותיות שמזינות את רגשות הנשים. כל אישה שטולטלה בין רופאי משפחה, מומחים ורופאי נפש תעיד עד כמה נחוץ שינוי. כשנמנע מנשים מידע על אודות גופן, ובמקומו הן מוזנות בנראטיב שגורם להם להבנות את המצוקה שלהן כ״רגשית״ בלבד, נשללת מהן האוטונומיה.

כשאנו צועדים על הגבול שבו נפגשות הביולוגיה והתרבות, אנחנו רואים כיצד חוויותיהן של נשים צומחות מתוך מגעים הדדים של תחושות גופניות ומציאויות סוציו-תרבותיות ייחודיות. צורתו של הגבול הזה השתנתה לאורך אלפי שנים, והיא ממשיכה להשתנות במהלך חייה של כל אישה. הדינמיקה שלה היא בעלת השלכות חשובות בנוגע לבריאות ורווחה של בני אדם כאן ועכשיו. כפי שכתבה אדריאן ריץ׳ בספרה ״ילוד אישה״: ״היום לראשונה ישנה אפשרות להמיר את הגופניות שלנו לידע וגם לכוח״.

כשעץ נופל ביער, האם הוא משמיע קול? כשאישה בוכה כשכואב לה, האם היא משמיעה קול?

כשעץ נופל ביער, האם הוא משמיע קול? כשאישה בוכה כשכואב לה, האם היא משמיעה קול? על פי ההבניה הפסיכולוגית, לשאלות האלה ישנה אותה תשובה: כדי לראות, לשמוע, להריח ולהרגיש יש צורך בגוף ובפעולה של הענקת משמעות. זהו מפעל קולקטיבי, שהתגבש בתוך מערכות כוח שמגבילות את האופן שבו יחידים חווים את עצמם ואת העולם שסביבם. צביטה של רעב, דקירה של כאב, תחושה עמוקה וקשה של חרדה: החוויות הללו אינן סתמיות וגם לא מהותיות או אחידות. הן בו זמנית ספוגות בתרבות ובגופניות – ויותר מכל, הן ראויות להקשבה.

מלורי פלדמן (Mallory Feldman) משלימה את לימודיה לדוקטורט ב- Carolina Affective Science Lab באוניברסיטה של צפון קרולינה בצ׳אפל היל.

קריסטן לינדקוויסט (Kristen Lindquist) מלמדת פסיכולוגיה ומדעי המוח באוניברסיטה של צפון קרולינה בצ׳אפל היל. היא עומדת בראש ה-Carolina Affective Science Lab.

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

תמונה ראשית: לא רק גוף. תצלום: אוקסנה טראן, unsplash.com

Photo by Oksana Taran on Unsplash

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי מלורי פלדמן וקריסטן לינדקוויסט, AEON.

תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

5 תגובות על מה עושה גוף של אישה