מוטב בלי ילדים

בשנת 2006 פרסמתי ספר בשם "עדיף היה לא להיות" (Better Never to Have Been). בספר טענתי שבואנו לעולם גורם נזק חמור בהכרח. אסור לאנשים, בשום מצב, להביא ילדים – עמדה המכונה או "אנטי-נטליזם" (anti-natalism). בתגובה קיבלתי מהקוראים מכתבי הערכה, תמיכה וכמובן – תרעומת. בין היתר הגיעה התגובה הבאה, המטלטלת ביותר שקיבלתי:

"אני סובל סבל נורא מאז גיל ההתבגרות כי התעללות חמורה שעברתי בבית הספר השאירה אותי עם טראומה עמוקה כל כך שנאלצתי לעזוב את הלימודים. לצערי הרב גם המראה החיצוני שלי איום, ואנשים – אפילו זרים גמורים ברחוב – שופטים אותי, לועגים לי ומעליבים אותי על שאני 'מכוער מדי'. זה קורה כמעט מדי יום. אנשים אמרו לי שאני האדם המכוער ביותר שהם ראו. קשה לי מאוד להתמודד עם זה. ואם לא די בזה, בגיל שמונה עשרה בלבד אבחנו אצלי מחלת לב מולדת חמורה, וכיום, בשנות העשרים המוקדמות לחיי, אני סובל מאי-ספיקת לב קשה ומהפרעת קצב ממאירה המאיימות להרוג אותי. פעמים רבות הלב שלי כמעט עצר, ואני חי כל יום ויום בפחד ממוות פתאומי. הפחד הזה משתק אותי, ואי אפשר לתאר במילים את הסבל והייסורים הכרוכים במוות הממשמש ובא. לא נותר לי זמן רב, והבלתי נמנע יקרה בקרוב. החיים שלי הם גיהינום צרוף ואני כבר לא יודע מה אני אמור לחשוב. לגזור על אדם גורל כזה הוא בלי ספק הפשע הנורא ביותר, ועבירה מוסרית חמורה. לולא הרצון האנוכי של ההורים שלי, לא הייתי כאן היום, לא הייתי סובל כל כך בלי שום סיבה. הייתי יכול לנוח בשלווה המוחלטת של אי-הקיום, אבל הנה אני כאן, חי את העינוי היומיומי הזה".

לא צריך להיות אנטי-נטליסט כדי להזיל דמעה לנוכח המילים האלה (שאותן אני מצטט כאן ברשותו של הכותב). יש מי שיאמר שהמצב של הכותב הוא חריג, ולכן אינו אמור להטות אותנו לכיוון אנטי-נטליזם. אבל סבל חמור אינו תופעה נדירה, ולכן אנטי-נטליזם היא תפישה שלכל הפחות יש להתייחס אליה ברצינות ולבחון אותה בראש פתוח.

בהתחשב בריבוי האומללות בעולם – ובכך שכל האומללות הזאת היא תוצר של בואנו לעולם – מוטב כי לא היינו מולידים ילדים בקלות דעת בלתי נסבלת

הרעיון שבבסיס גישת האנטי-נטליזם אינו חדש. ביצירתו של סופוקלס "אדיפוס בקולונוּס", המקהלה מכריזה ש"טוב מכל לא לראות חיים". ¹ במזרח, מגילת קהלת מביעה רעיון דומה, גם ההינדואיזם וגם הבודהיזם נוקטים עמדה שלילית לגבי הקיום (גם אם הם אינם מתנגדים להבאת ילדים). הוגים שונים הכירו מאז בהיקפו האדיר של הסבל בעולם, וההכרה הזאת הביאה אותם להתנגד להולדת ילדים: ארתור שופנהאואר הוא אחד המפורסמים ביותר אם לא המפורסם שבהם, אבל ישנם גם פֶּטֶר וֶסֶל זאפּפה (Zapffe), אמיל צ'וראן והרמן פֶטֶר (Vetter).

האנטי-נטליזם היא עמדת מיעוט אך ורק מכיוון שהיא עומדת בסתירה לדחף הביולוגי להביא ילדים לעולם. אבל דווקא מכיוון שהיא מעוררת התנגדות עזה כל כך, מן הראוי שאנשים נבונים יעצרו ויהרהרו בה במקום לפטור אותה בביטול כאילו מדובר בתפישה מטורפת או זדונית. היא אינה מטורפת ואינה זדונית. מובן שעיוותים של אנטי-נטליזם, ובייחוד ניסיונות לכפות אותה בכוח, עלולים להיות מסוכנים – אבל אותו דבר נכון גם לתפישות רבות אחרות. כשמפרשים את גישת האנטי-נטליזם כהלכה, מבינים שלא היא המסוכנת – הסכנה טמונה דווקא בגישה ההפוכה. בהתחשב בריבוי האומללות בעולם – ובכך שכל האומללות הזאת היא תוצר של בואנו לעולם – מוטב כי לא היינו מולידים ילדים בקלות דעת בלתי נסבלת.

ילד בשכונת עוני בהאיטי. תצלום: Zoriah

יש דחפים חזקים הדוחפים אותנו לראות את החיים באור חיובי גם כשהם נוראים

אבל גם אם החיים אינם סבל טהור, בואנו לעולם גורם נזק רב המצדיק את הטענה שלא צריך להוליד ילדים. בסופו של דבר, החיים הרבה יותר גרועים משנדמה לרובנו, ויש דחפים חזקים הדוחפים אותנו לראות את החיים באור חיובי גם כשהם נוראים. ישנם אנשים שאת חייהם לא היה שווה להתחיל מלכתחילה, והם פשוט אינם מבינים זאת.

הטענה שהחיים גרועים יותר משנדמה לרובנו זוכה לעתים קרובות לתגובות נזעמות. איך אני מעז בכלל לומר לכם מהי איכות החיים שלכם! איכות החיים שלכם היא בוודאי בדיוק איך שאתם תופשים אותה, לא? במילים אחרות, אם אתם עצמכם חושבים שיש בחיים שלכם יותר טוב מרע, איך ייתכן שאתם טועים?

מוזר שכמעט לעולם איננו מחילים את אותו היגיון על אנשים מדוכאים או אובדניים. במקרים אלה, רוב האופטימיסטים נוטים לחשוב שההערכות הסובייקטיביות עלולות להיות מוטעות. אבל אם יש מי שטועה כלפי מטה בהערכת איכות החיים שלו, אז יש גם מי שטועה כלפי מעלה. אלא אם נבטל את ההבחנה בין מידת הטוב והרע שיש בחיים שלנו בפועל לבין מידת הטוב והרע שיש בחיים שלנו לדעתנו, תמיד יהיה סיכוי שאנחנו טועים בהערכות שלנו בעניין זה. גם הערכה טובה מדי וגם הערכה רעה מדי של איכות החיים הן אפשריות, אבל הראיות האמפיריות הקיימות בנוגע להטיות הקוגניטיביות השונות, ובעיקר בנוגע להטיית האופטימיות, מלמדות כי הערכות טובות מדי הן השגיאה הנפוצה יותר.

כשבוחנים את הסוגיה הזאת לעומק, ברור לגמרי שיש יותר רע מטוב. הסיבה לכך היא קיומה של א-סימטריה אמפירית בין טוב לרע במקרים רבים. לדוגמה, הסבל שהכאבים החמורים ביותר מסבים לנו גדול יותר מההנאה שהתענוגות הגדולים ביותר מסבים לנו. אם אתם מפקפקים בכך, שאלו את עצמכם – בכנות – אם תסכימו לדקה של העינוי הנורא ביותר בתמורה לדקה או שתיים של התענוג הגדול ביותר. וכאבים נוטים להיות ממושכים יותר מהנאות. השוו בין טבען החולף של הנאות המין והמזון לבין התמשכותם של רוב הכאבים. יש כאבים כרוניים, למשל בגב התחתון או במפרקים, אבל אין הנאות כרוניות (אפשר להגיע לתחושה מתמשכת של שביעות רצון, אבל יש גם תחושה מתמשכת של אי-שביעות רצון, ולכן ההשוואה הזאת אינה מטה את הכף לטובת הטוב שבעולם).

"חייל פצוע", אלברט אנקר. תצלום: Wikiart.org

פציעות מתרחשות במהירות אבל ההחלמה היא תהליך אטי. קריש דם או כדור אקדח יכולים לחסל אותנו בשנייה – ואם לא נהרגנו, ההתאוששות תהיה אטית. למידה דורשת חיים שלמים וניתן למחוק אותה ברגע. להרוס קל יותר מאשר ליצור.

והמצב הוא גם לרעתנו בכל מה שקשור לסיפוק תשוקות. תשוקות רבות לעולם לא יבואו על סיפוקן. וגם כשהן כן באות על סיפוקן, זה קורה לעתים קרובות אחרי תקופה ארוכה של חוסר סיפוק. יתרה מזאת, הסיפוק אינו נמשך, כי סיפוק של תשוקה מוביל ליצירתה של תשוקה חדשה – שבעצמה דורשת שנשביע אותה מתישהו בעתיד. כשאנו יכולים לספק את תשוקותינו הבסיסיות ביותר, כמו רעב, על בסיס קבוע, מתעוררות בנו תשוקות מסדר גבוה. תשוקות הן הליכון, הן מדרגות נעות.

החיים הם מצב של חתירה מתמשכת. עלינו להשקיע מאמצים כדי לבלום את אי הנעימות –למנוע כאב, להרוות צמא, למזער תסכולים

זאת אומרת, החיים הם מצב של חתירה מתמשכת. עלינו להשקיע מאמצים כדי לבלום את אי הנעימות –למנוע כאב, להרוות צמא, למזער תסכולים וכו'. וכשאיננו חותרים ומתאמצים, אי-הנעימות צצה בקלות אדירה, שכן היא ברירת המחדל.

גם כשהחיים טובים עד כמה שניתן לצפות באופן מציאותי, הם גרועים הרבה יותר מאשר חיים אידיאליים. לדוגמה, ידע והבנה הם דברים טובים. אבל אפילו היקף הידע וההבנה של הידענים והנבונים ביותר שבינינו אינו קרוב לכסות את כל מה שיש לדעת ולהבין בעולם. גם בחזית הזאת מצבנו רע. אם אריכות ימים (בבריאות טובה) היא דבר טוב, הרי שגם כאן מצבנו גרוע הרבה יותר מאשר המצב האידיאלי. חיים ארוכים של תשעים שנה קרובים הרבה יותר לעשר או לעשרים שנה מאשר לחיים של עשרת אלפים או עשרים אלף שנה. המצב בפועל (כמעט) תמיד רע יותר מהמצב האידיאלי.

האופטימיסטים יגיבו להבחנות האלה בקור רוח. הם טוענים כי אף שהחיים כוללים לא מעט רע, הדברים הרעים האלה חיוניים (בדרך כזאת או אחרת) לשם קיומם של הדברים הטובים. בלי כאב, לא נוכל להימנע מפציעה; בלי רעב, ארוחות לא ישביעו אותנו; בלי מאמץ אין הישג.

אבל יש הרבה דברים רעים שאין להם שום הצדקה. האם באמת יש צורך שילדים יבואו לעולם עם פגמים מולדים, שאלפי אנשים יגוועו ברעב מדי יום, שחולים סופניים יסבלו כפי שהם סובלים? האם אנו באמת צריכים לסבול ולכאוב כדי להתענג וליהנות?

החיים כעונש: "סיזיפוס" (1548), טיציאן. מוזיאון פראדו, מדריד. תצלום: ויקיפדיה

גם אם אתם חושבים שהרע אכן הכרחי – למשל, כדי שנדע להעריך את הטוב – עליכם להודות שעדיף היה שלא יהיה כך. כלומר, החיים היו טובים יותר אילו יכולנו לקבל את הטוב בלי הרע. חיינו, כפי שהם מתנהלים כעת, גרועים הרבה יותר משהיו יכולים להיות. שוב, המצב בפועל הרבה יותר גרוע מהמצב האידיאלי.

תגובה אופטימיסטית נוספת תאמר שאני מציב רף בלתי אפשרי. לפי תגובה זו, בלתי סביר לטעון, למשל, שיש לשפוט את הכלים האינטלקטואליים שברשותנו ואת תוחלת החיים המרבית שלנו לפי אמות מידה שאינן אפשריות מבחינה אנושית. את חיי האנוש יש לשפוט לפי אמות מידה אנושיות, יטענו האופטימיסטים.

הבעיה היא שהטיעון הזה מבלבל בין השאלה "לְמה יכול אדם לצפות מחייו באופן סביר?" לבין השאלה "כמה טובים הם חיי האדם?" סביר לגמרי להשתמש באמות מידה אנושיות כדי לענות על השאלה הראשונה. אבל אם השאלה השנייה היא שמעסיקה אותנו, אי אפשר פשוט לומר שחיי האדם הם טובים כמו חיי אדם, כלומר להשתמש באמות מידה אנושיות (אנלוגיה: בהתחשב בכך שתוחלת חייו של עכבר בטבע היא בדרך כלל פחות משנה, לעכברים בני שנתיים או שלוש הולך מצוין – אבל רק יחסית לעכברים. אין להסיק מכך שלעכברים הולך טוב לפי אמת מידה של אריכות ימים, כי כשבוחנים את אמת המידה הזאת רואים שמצבם גרוע הרבה יותר מזה של בני אדם, שמצבם גרוע הרבה יותר מזה של בלנה גרינלנדית).

לאור כל הטיעונים האלה, קשה להתחמק מהמסקנה שחייהם של כל האנשים מכילים יותר רע מטוב, ושנמנע מהם יותר טוב משיש להם. אבל האמון שלנו בחיים עז כל כך, שרובנו איננו מכירים בזה.

אחד ההסברים החשובים לתופעה הזאת הוא שכאשר אנו שואלים את עצמנו אם היה כדאי להתחיל את חיינו מלכתחילה, רובנו (באופן לא מודע בדרך כלל) שואלים בפועל שאלה אחרת: האם כדאי לנו להמשיך את חיינו. מכיוון שאנו מנסים לדמיין את אי-הקיום של עצמנו, אנו מדמיינים אי-קיום שנקודת ההתייחסות שלו היא עצמי שכבר קיים. במצב כזה, קשה מאוד להתחמק ממחשבות על אובדן העצמי הקיים, כלומר ממחשבות על מוות. לנוכח דחף החיים שלנו, לא מפתיע שרובנו מגיעים למסקנה שהקיום עדיף על אי-קיום.

לשאול אם היה עדיף לא להיות קיים מלכתחילה זה לא כמו לשאול אם עדיף למות

חיים ארוכים במיוחד: צב ירוק באיי גלאפגוס. תצלום: Sheep*R*Us

לשאול אם היה עדיף לא להיות קיים מלכתחילה זה לא כמו לשאול אם עדיף למות. אין לנו שום עניין להיוולד, אבל מרגע שנולדנו ואנו קיימים, יש לנו עניין לא להפסיק להתקיים. יש מקרים טראגיים שבהם העניין בהמשך הקיום פוסק בגלל סבל שאי אפשר לשאת. עם זאת, כדי לומר שאין טעם בהמשך חייו של אדם כזה או אחר, יש להוכיח שהדברים הרעים בחייו הם רעים מספיק כדי לגבור על הרצון לא למות. לעומת זאת, מכיוון שלבני אדם אין עניין להיוולד, אפשר לומר שעדיף לא להביא ילד לעולם גם בלי לדעת כמה נוראים יהיו בדיוק הדברים הרעים בחייו. כלומר, הפסקת החיים מחייבת איכות חיים גרועה הרבה יותר מאשר אי-התחלתם (תופעה זו אינה חריגה: הופעה בתיאטרון, למשל, אינה בהכרח גרועה מספיק כדי שתעזבו, אבל אילו ידעתם מראש שהיא די רעה לא הייתם באים מלכתחילה).

ההבדל בין חיים שלא שווה להתחיל לבין חיים שלא שווה להמשיך מסביר באופן חלקי למה גישת האנטי-נטליזם אינה מובילה להתאבדות או לרצח. ייתכן שלא היה כדאי להתחיל חיים נתונים מלכתחילה, גם אם לא כדאי להפסיק את החיים האלה מרגע שהתחילו. אם איכות חיינו בכל זאת אינה רעה מספיק כדי שנרצה להפסיק את חיינו, זה אומר שכדאי להמשיך אותם, אף על פי שהנזקים הקיימים והעתידיים מצדיקים את הטענה שלא היה שכדאי להתחיל אותם. יתרה מזאת, מכיוון שהמוות הוא דבר רע, גם כשהוא שם קץ לסבל איום, הוא משמש כטיעון נגד הבאת ילדים – ולא רק נגד רצח והתאבדות.

אדם אחד אינו אמור לכפות על אדם כשיר אחר את ההחלטה שאין טעם להמשיך את חייו

יש סיבות נוספות שבגללן האנטי-נטליסטים אמורים להתנגד לרצח. אחת מהן היא שאדם אחד אינו אמור לכפות על אדם כשיר אחר את ההחלטה שאין טעם להמשיך את חייו. מכיוון שאף אחד אינו יכול להיות בטוח בעניינים האלה, החלטה כזאת אמורה, במידת האפשר, להתקבל רק על-ידי האדם שימות או ימשיך לחיות בעקבותיה.

הבלבול בין התחלת-חיים ובין המשכת-חיים אינו הדרך היחידה שבה קידוש החיים מפריע לנו להבין שבחיינו יש יותר רע מטוב. הבאת ילדים לעולם נחשבת בעיני רבים לאחת החוויות העמוקות והמספקות ביותר שיש – גם אם גידול ילדים הוא עבודה קשה. רבים עושים זאת מסיבות של ביולוגיה, תרבות ואהבה. בהתחשב בכך שהבאת ילדים לעולם היא חוויה מתגמלת ונפוצה כל כך, קשה להעלות על הדעת שההחלטה לעשות זאת עלולה להיות שגויה.

הטיעון נגד הבאת ילדים לעולם אינו חייב להסתמך אך ורק על הגישה שהצגתי עד כה, לפיה הקיום תמיד גרוע יותר מלא להיות קיים מלכתחילה. מספיק להראות שהסיכון לספוג נזק חמור הוא גבוה דיו.

אם אתם חושבים, כמו רוב האנשים, שמוות הוא נזק חמור, אז יש לנו 100 אחוז סיכוי לחוות את האסון הזה. כשאנחנו מביאים ילד לעולם, במוקדם או במאוחר הפגיעה האולטימטיבית הזאת תהיה מנת חלקו. בתקופות ובמקומות שבהם שיעור תמותת התינוקות נמוך, רוב האנשים אינם נאלצים לחזות בהשלכה המזעזעת הזאת של הרבייה. ייתכן שזה מה שמחסן אותם מפני האימה, ואף-על-פי-כן עליהם לדעת שכל לידה היא מוות בהתהוות.

ילדה הולכת בחוף בסרי לנקה. תצלום: Dhammika Heenpella

יש מי שנוקטים גישה אפיקוראית וטוענים שהמוות אינו רע כשלעצמו. אבל גם אם שמים את המוות בצד – משימה לא פשוטה – יש טווח רחב של גורלות מזעזעים שעלולים להיות מנת חלקם של כל ילדה או ילד שבאים לעולם: רעב, אונס, התעללות, תקיפה, מחלות נפש קשות, מחלות זיהומיות, סרטן, שיתוק. כל אלה מסבים סבל אדיר עוד לפני המוות. כל הורה כופה את הסיכונים האלה על הילדים שהוא מביא לעולם.

מובן שמידת הסיכון משתנה בהתאם לגורמים גיאוגרפיים ותקופתיים, ובהתאם למין. אבל גם אם עורכים התאמות לפי המשתנים האלה, קשה לעתים קרובות לכמת את הסיכונים הניצבים בפנינו לאורך חיינו. לדוגמה, מקרי אונס רבים אינם מדווחים, אבל גם הנתונים לגבי שיעור המקרים הבלתי מדווחים שנוי במחלוקת. כמו כן, מחקרים בנושא הפרעות נפש כמו דיכאון נוטים לטעות בסיכוי ללקות בהפרעות אלה לאורך החיים: הם מציגים סיכויים נמוכים מדי, בין היתר כי חלק מהנבדקים שלהם עדיין לא חוו את הדיכאון שהם יסבלו ממנו בהמשך. גם אם נקבל את ההערכות הנמוכות האלה, הרי שכאשר מחשבים את הסיכונים המצטברים לסבול מכל האומללויות האפשריות בחיים, הסיכויים הם בבירור לרעת כל ילדה וילד שבאים לעולם. רק הסיכויים לחלות בסרטן חמורים מספיק: בבריטניה, כמחצית מהאנשים יחלו. בכל הקשר אחר, היינו מגנים בחומרה את מי שיכפה על אדם אחר סיכון גבוה כל כך לסבל כזה. עלינו להחיל אותן אמות מידה גם על הולדה.

הטיעונים שהצגתי כאן מבקרים כולם את ההולדה על סמך הנזקים שהיא גורמת לאדם שבא לעולם. אפשר להגדיר אותם כטיעונים פילנתרופיים בעד אנטי-נטליזם. אבל ישנו גם טיעון מיזנתרופי. הטיעון הזה מתייחד בכך שהוא מבקר את ההולדה על בסיס הנזק שהאדם יגרום בחייו (כפי הנראה). הרי איננו רוצים להביא לעולם בריות חדשות שעתידות לגרום נזק חמור לאחרים.

הומו ספיינס הוא המין ההרסני ביותר שהיה, וחלק ניכר מהרסנותו מופנה כלפי בני אדם אחרים. בני אדם הורגים אלה את אלה מאז שחר המין האנושי, אבל ממדי הנזק (לא שיעורו) מתרחבים, בין היתר כי יש עכשיו הרבה יותר בני אדם להרוג מאשר במרבית ההיסטוריה האנושית. מגוון הכלים שבאמצעותם בני אדם הורגים מיליוני בני אדם אחרים, גדול עד אימה: דקירה,  חיתוך, תליה, גז, הרעלה, הטבעה, הפצצה ועוד. ויש זוועות נוספות שבני אדם מבצעים בבני אדם אחרים, בהן רדיפה, דיכוי, הכאה, סימון בצריבה, הטלת מום, עינוי נפשי, עינוי גופני, אונס, חטיפה ושעבוד.

"המרד בקהיר" (1798), אן-לואי ז'ירודה דה רוסי-טריוזון, תצלום: ויקיפדיה

האופטימיסטים יטענו שרוב הסיכויים הם כי ילדי העתיד לא יבצעו זוועות כאלה, וזה נכון: אחוז קטן בלבד מהילדים יבצעו בחייהם מעשים איומים בבני אדם אחרים. ובכל זאת, רבים מבני האדם יאפשרו את ביצועם של מעשים איומים. רדיפה ודיכוי דורשים לעתים קרובות הסכמה שבשתיקה, או שותפות לדבר עבירה, מצד המוני בני אדם.

כך או כך, הנזק שבני אדם עושים לבני אדם אחרים אינו מסתכם בהפרות חמורות של זכויות אדם. חיי היומיום מלאים בשקרים, בגידות, הזנחות, אכזריות, פוגענות, חוסר סבלנות, ניצול, הפרות אמון והפרות של פרטיות. גם כשהמעשים האלה אינם הורגים או גורמים פציעות גופניות, הם עלולים לגרום נזקים פסיכולוגיים משמעותיים ונזקים אחרים. בכך כולנו חוטאים במידה כזאת או אחרת.

מי שלא השתכנע שהנזק שהילד הממוצע יגרום לבני אדם אחרים מצדיק את המסקנה האנטי-נטליסטית, ייאלץ להצדיק גם את הנזק האדיר שבני אדם גורמים לחיות. יותר משישים ושלושה מיליארד בעלי חיים יבשתיים, ולפי ההערכות הזהירות ביותר גם מעל למאה ושלושה מיליארד בעלי חיים ימיים, נהרגים על-ידי בני אדם למטרות אכילה בכל שנה ושנה. היקף המוות והסבל הוא בלתי נתפש.

כל זה בגלל התיאבון האנושי לבשר חיות ולמוצרים אחרים מן החי –  תיאבון שרובם המכריע של בני האדם שותפים לו. לפי הערכות זהירות ביותר, כל אדם שאינו צמחוני או טבעוני אחראי בממוצע למותם של עשרים ושבעה בעלי חיים מדי שנה, או 1,690 בעלי חיים במהלך חייו.

אולי תחשבו שאם תגדלו ילד טבעוני תוכלו לעקוף את הטיעון המיזנתרופי. אבל כל ילד חדש, גם אם הוא טבעוני, יגרום בסבירות גבוהה נזק סביבתי, וזהו אחד הכלים שבאמצעותם בני אדם מזיקים לבני אדם אחרים ולבעלי חיים אחרים. בעולם המפותח, התרומה הממוצעת של כל אדם לפגיעה בסביבה היא משמעותית. המצב בעולם המתפתח הרבה פחות חמור, אבל שיעור הילודה שם הוא גבוה בהרבה, וזה "מפצה" על ממוצע הנזק הנמוך יותר לאדם.

אילו מינים אחרים היו גורמים לבני אדם אותו שיעור נזק שאנו גורמים להם, היינו חושבים שאסור לאפשר הולדה של פרטים חדשים ממין זה. את אותה אמת מידה יש להחיל על בני אדם.

אלים, רצחני ויוצא למלחמות השמדה: שימפנזה. תצלום: פטריק בוקה

אין פירוש הדבר שעלינו לנקוט צעדים דרסטיים ולנסות לחסל את המין האנושי כולו באיזשהו "פתרון סופי". אף על פי שבני האדם הם הרסניים ביותר, הניסיון לחסל מין שלם יגרום הרבה יותר נזק ויפר את האיסורים המוצדקים על רצח. בסופו של דבר, מהלך כזה עלול לגרום נזק בהיקף גדול יותר מהנזק שיימנע, כפי שקרה בעבר באוטופיות אלימות רבות.

הטיעון המיזנתרופי אינו מתכחש לכך שבני אדם יכולים גם לעשות טוב. אבל בהתחשב בהיקף הנזק שאנו גורמים, לא סביר שהטוב יעלה על הרע. ייתכן שיש מקרים פרטיים של בני אדם שמביאים לעולם יותר טוב מאשר רע, אבל יש לזכור שבהקשר זה יש לנו תמריצים לרמייה עצמית, ולכן זוגות השוקלים להביא ילדים צריכים להיות ספקניים ביותר לגבי האפשרות שילדיהם יהפכו למקרים יוצאי דופן כאלה.

כפי שאנשים הרוצים חיית מחמד צריכים לאמץ כלב נטוש או חתול נטוש במקום לגדל חיות חדשות, כך גם מי שרוצה ילד צריך לאמץ ולא להוליד. מובן שאין מספיק ילדים לא רצויים לכל מי שרוצה להיות הורה, ויהיו אף פחות אם יעלה מספר האנשים שיקבלו על עצמם את גישה האנטי-נטליזם. אבל כל עוד יש ילדים לא רצויים בעולם, קיומם הוא בבחינת טיעון נוסף נגד הולדה.

גידול ילדים, בין שמדובר בילדים ביולוגיים ובין שמדובר בילדים מאומצים, יכול להביא לנו סיפוק. אם מספר הילדים הלא רצויים ירד אי פעם לאפס, תיגזל מהאנטי-נטליסטים האפשרות לגדל ילדים. אין זה אומר שבמצב עניינים כזה יש לדחות את האנטי-נטליזם. הגמול שההורות מעניקה לנו אינו עולה על הנזק החמור שההולדה גורמת לאחרים.

אין לשאול אם בני האדם ייכחדו, אלא מתי הם ייכחדו. אם הטיעונים האנטי-נטליסטיים נכונים, הרי שבסך הכול מוטב שהמין האנושי ייכחד במוקדם ולא במאוחר, שהרי ככל שהמין האנושי ייכחד מוקדם יותר, כך יימנעו יותר סבל ואומללות.

דייוויד בנאטר (Benatar) הוא ראש החוג לפילוסופיה באוניברסיטת קייפטאון, שם הוא מכהן גם כראש המרכז לביואתיקה. ספרו האחרון הוא The Human Predicament: A Candid Guide to Life’s Biggest Questions (משנת 2017).

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי תומר בן אהרון

תמונה ראשית: מגלשה במים. תצלום: מטס אנדרסון, אימג'בנק / גטי ישראל