מוכן לקריאה בכל רגע

בגדים יכולים לבטא רעיונות ברהיטות רבה לא פחות משיר או משוואה. אז למה הפילוסופיה מפשיטה אותם מחשיבותם?
X זמן קריאה משוער: 19 דקות

בשנת 1932 נפגש סלבדור דאלי עם הפסיכואנליטיקאי ז'אק לאקאן. צילום משונה ונפלא מתעד אותם משוטטים יחד ברחוב פריזאי במעילי פרווה מהודרים כל כך, שליברצ'ה בעצמו היה מת מקנאה. מעילו של דאלי תלוי בשאננות על כתפיו כמו גלימה שחורה, ושיערו המשתרך עד צווארו משווה לו מראה של ערפד. אבל אצל לאקאן, שמביט בדבר מה מחוץ לגבולות התמונה ותוחב את ידיו בכיסיו, המעיל המפואר והמפוספס – אולי פרוות חורפן – אינו אלא תוספת אגבית.

מי שמכיר את כתביו של לאקאן על "שלב המראה" בהתפתחות התינוק, לא יופתע לראותו לבוש בהידור. לשיטתו של לאקאן, אי אפשר לתאר את האגו ללא נרקיסיזם, המבט ו"דמות הראי" – התפישה שאומרת כי העצמי קשור קשר בל יינתק לאופן שבו רואים אותנו מבחוץ. סרטון מגורען המתעד את הרצאתו בפני קהל מרותק באוניברסיטת לֵוֶון ב-1972, מציג בפנינו איש יהיר בעל סגנון ייחודי אשר חובב, כך מתברר, חולצות נשיות עם סרטים קשורים מלפנים והדפסי פייזלי. הוא פולט עשן מסיגר שמנמן, ידיו מתאמצות ומתפתלות מעוצמת המאמצים שהוא משקיע בביטוי טענותיו: "השפה," הוא אומר, "לעולם אינה נותנת, לעולם אינה מאפשרת לנו לנסח..."

עצלותנו אנו מניחים שרעיונות מצויים בספרים ובשירים, משתקפים במבנים ובציורים, מוסברים באמצעות טיעונים פילוסופיים והיסקים מתמטיים

אך כשהשפה כושלת, לעתים הבגדים מדברים. בעצלותנו אנו מניחים שרעיונות מצויים בספרים ובשירים, משתקפים במבנים ובציורים, מוסברים באמצעות טיעונים פילוסופיים והיסקים מתמטיים. הם נלמדים בכיתות. מובעים על-ידי שפות, מספרים ותרשימים. הרבה יותר מסובך להבין שגם בגדים הם צורת מחשבה, שהבגדים בפנים עצמם עשויים להוות הרהורים והגיגים רהוטים לא פחות מכל שיר או משוואה. מה אם די היה למשוך בחוט וכל סודות העולם היו נגלים לעינינו כמכפלת שנפרמה? ואולי  הבגדים הם לא רק שיקוף של אישיות, אביזר המעיד על העדפה בנאלית של ירוק על-פני אפור, אלא תופעה המוטבעת באורחות חייהם של בני האדם לאורך ההיסטוריה: תיעוד חומרי לחוויותינו וביטוי של שאיפותינו? מה אם אנחנו יכולים להבין את העולם על-ידי התבוננות בגיאומטריה המדויקת של דש מחויט, בקפלי חצאית מדודים, בשלמותו הדוממת של נזר פנינים שהתחמם למגע עורנו?

חליפה, טוקסידו, רחוב אוקספורד, לונדון

חלון ראווה ברחוב אוקספורד, לונדון. תצלום: קלם אונוג'גהו

בגדים נושאים מטען של זיכרונות ומשמעות: התפרים, אם תרצו, המחברים בינינו. הבגדים קושרים אותנו לאנשים אחרים ולמקומות אחרים בקשרים מורכבים והדוקים

יש אנשים שמכורים לבגדים: הם אוספים אותם, מטפלים בהם ומתווכחים עליהם. הם משקיעים מאמצים רבים בהופעה נכונה ושוקלים בכובד ראש כל רכישה. יש אנשים שמבחינתם, ייצור בגדים ולבישת בגדים הם צורות אמנות המעידות על טעמם ועל העדפותיהם: הבגדים מצביעים על ייחודם. ויש מי שחושב שבגדים ממלאים תפקיד מעשי, או משמשים כמדים, ואין להשקיע בהם שום מחשבה אלא בהקשר לאילוצי המהוגנות, תנאי מזג האוויר והצורך המובן מאליו לציית למוסכמות החברתיות. אבל בגדים נושאים מטען של זיכרונות ומשמעות: התפרים, אם תרצו, המחברים בינינו. הבגדים קושרים אותנו לאנשים אחרים ולמקומות אחרים בקשרים מורכבים והדוקים. הבגדים הם ניב המדובר בכל מקום. צריך רק להטות אוזן.

לעתים אנו אכן מטים אוזן לבגדים בניסיון להבין מה הם אומרים, והסיבה לכך היא שלמרות כל ההגדרות המופשטות והמרוממות שהענקנו לעצמי ולנפש, עולמנו הפנימי עטוף שכבות-שכבות. איך אפשר להעמיד פנים שאופני הלבוש שלנו אינם נוגעים לתשוקותינו ולהתנגדויותינו, לקדחתנות ולחששנות שמאפיינות את אהבותינו? המלבושים שלנו טומנים בחובם את סודותינו ומסגירים אותנו על כל צעד ושעל. תמיד הם חושפים יותר משאנו עצמנו מבינים, יותר משהתכוונו. באמצעותם אנו שואפים להכריז על מקומנו בעולם, על ביטחוננו העצמי ועל השתייכותנו, אך אנו עושים זאת תחת מסווה מתעתע.

בגדים ישנים ואהובים עשויים להיות בעלי ברית נאמנים, בשעה שבגדים חדשים מסנוורים אותנו ובוגדים בנו דווקא ברגעים של פגיעות גדולה. יש מן התמימות ומן הסכנה באופן שבו אנו שמים בהם את מבטחנו. שייקספיר ידע זאת. המלך ליר התעקש בנחרצות בפני אדגר המחופש: "בְּגָדִים קְרוּעִים חוֹשְׂפִים פְּשָׁעִים גְּדוֹלִים; גְּלִימוֹת פַּרְוָה וּמַחְלָצוֹת יַסְתִּירוּ אֶת הַכֹּל" – [בתרגום דורי פרנס]. גם כשעושרו לא יכול עוד להסוות את פשיטת הרגל המוסרית שלו. גם ראלף וולדו אמרסון (Emerson) תיקן אותנו בלעג כשכתב ביומנו: "יש סיבה נוספת להתלבש היטב... והיא שכלבים מכבדים זאת ולא יתקפו אתכם".

אך בגדים אינם יכולים להבטיח להגן עלינו מפני פגיעה חיצונית או ייסורים פנימיים. כשהאורג פונה ל"נביא" של חליל ג'ובראן כדי לדבר על בגדים, הנביא עונה לו כבחלום:

"הלבוש יעיב על יפיך אך את הפגום לא יסתיר, ואף כי מקלט תבקש במלבושיך - יהיו לך הם אך רסן וכבלים. לו תוכל לפגוש בחמה וברוח ועורך ללא כסות, כי נשמת החיים באור חמה, וידם - בנשיבת רוח" [ח'ליל ג'ובראן, ג'ובראן, "הנביא", תרגום: נועה זאלוד אופיר, הוצאת תמוז, 1982].

עור הופך לאור חמה. האושר שבחשיפה. אך בו בזמן לא ניתן לקבור את כיעורנו הארצי בבגדים: את האמת המכוערת אי אפשר להסוות. כפי שג'ובראן אומר לנו, הבגדים עלולים לכבול ולהגביל אותנו. רפרטואר הבגדים שלנו עובר נרמול והסדרה ועל כן הוא המלתחות שלנו הן בבחינת שלשלאות המרחיקות אותנו ממציאויות אמיתיות, חופשיות ועירומות יותר. א.מ. פורסטר (Forester) מזהיר אותנו בערמומיות להתייחס "בספקנות לכל האירועים הדורשים בגדים חדשים" [פורסטר א. מ., "חדר עם נוף", מאנגלית: אורית קפלן, הוצאת אור-עם, 1989], אבל הוא עצמו דווקא הקפיד על אלגנטיות אדוארדית, אשר שמרה את סודותיו הכמוסים, המיניים והאחרים.

נשים, שמלה אדומה, חתונה

לבושות לחתונה. תצלום: קאט מאייר.

אף-על-פי-כן, בגדים עשויים להעניק לנו מקלט, סוכך המגן על החרדות והייסורים שמפניהם אנו עלולים להתכווץ בפחד כמלך בלי בגד בשעת סערה. אם יש ייאוש בבסיסם של החיים, ייתכן שהבגדים עוזרים לנו לשכך ולאלחש אותו. ובכל זאת, לבטוח בבגדים שישמרו את סודותינו - הרי גם זה פיתוי בפני עצמו.

יש אנשים שמבחינתם הבגדים הם תחפושת שבתוכה אנו מתמוססים, הסוואה שעוזרת לנו לשמור משהו מעצמנו במחסנים, כאילו בכלל אי אפשר לבטא את כל מהותנו בלבוש החיצוני, כאילו אי אפשר להפגין באמצעותו את כל שאנחנו ואת כל שבבעלותנו. אחרים חשים שהבגדים הם מכשיר המביא לידי ביטוי את המודעות שלנו למגוון האפשרויות שהחיים מציעים לנו: אנו מאותתים עליה בדרכים המחוכמות והמוזרות שבהן אנו חוגרים חגורה, קושרים עניבה, עונדים תכשיטים. הבגדים שאנו אוהבים הם כמו חברים, הם רכים מרוב שימוש, מלטפים את קימורי גופנו ואת מישוריהם, נושאים את זיכרון המידות וההיקפים כאילו למדו אותנו בעל פה.

יש בגדים שאנו כמהים אליהם, שאיברינו נוזלים לתוכם מיד כשאנו מוצאים את עצמנו לבד: הסוודר שבתוכו אתם פולטים אנחת רווחה מבורכת בסוף היום, הכתונת שאתם לובשים לקראת שינה והיא הדבר היחיד שמפריד ביניכם לבין בן או בת הזוג שלכם במשך שעות הלילה הארוכות. הבגדים האלה כאילו מכירים אותנו, ונדמה שהם כבר יודעים מראש מה אנו עומדים לומר, כמו גם דברים רבים שלעולם לא נצליח לבטא במילים.

למרבה ההפתעה, הפילוסופים כמעט אינם מואילים בטובם להבחין בידע שמלבושינו נושאים בחובם. הם מעדיפים דווקא להתעמק בקשרים שבין הבגדים להתחפשות ולהסתרה. הדבר קשור, בין היתר, למורשת הפילוסופית שהותיר לנו אפלטון: הנחישות שלו להקפיד על  זיהוי ההבדלים בין האמת לבין מראית העין שלה; הציווי שלו לראות מעבר לאשליה של "מערת הצללים", לראות את המציאות שאליה אנו מפנים את גבנו. ובגלל המורשת הזאת, תפישת האמת של הפילוסופיה שזורה במושגים כמו אור, גילוי וחשיפה. למדנו לסגוד לעירומהּ של האמת ולהוקיע את המסכים והעמדות הפנים שמונעים מאיתנו לחזות בו. אלתיאה, הדמות המייצגת את האמת, מופשטת במסורת היוונית, מוצגת בעירום.

כשמרטין היידגר  (Heidegger) בחן מחדש את המושג הקלאסי הזה, "אלתיאה", הוא לא דמיין אמת עירומה ובוטה, אלא משהו שדומה יותר להכרה אטית והדרגתית בדבר מה שכבר קיים: מין חשיפה של העולם לעיני הבריות החיות בו, חשיפה המעוררת בהם זיכרונות ותובנות. אבל גילוייה של הפילוסופיה בכל זאת עומדים בסתירה עם מושגי הלבוש וההתלבשות.

קירקגור כתב: "כדי לשחות אנו מסירים את כל בגדינו – כדי לשאוף לאמת עלינו להתפשט במובן פנימי הרבה יותר"

ברשומה ביומנו מ-1854 מציין סרן קירקגור (Kierkegaard) ש"כדי לשחות אנו מסירים את כל בגדינו – כדי לשאוף לאמת עלינו להתפשט במובן פנימי הרבה יותר". אם כן, אפילו מבחינת הפילוסופיה המודרנית, ידע עצמי אמיתי דורש ויתור, דורש את פשיטת הלבוש המטאפורי, אבל גם את כל העיסוקים החומריים והבלי היוהרה. וצריך לחדד: עיסוקים חומריים הם הבלים. הבגדים הראוותניים שענו עוטים על גופנו מרחיקים אותנו מהאמת הפנימית העירומה.

לפני קירקגור היה עמנואל קאנט, וקאנט בז לאופנה וקרא לה "טיפשית". אך בה בעת, תפישת ה"מראה" שלו נתנה לפילוסופיה את אחד מתחומי העיסוק הוותיקים ביותר שלה. ההגות הקאנטיאנית מבחינה בין המציאות כפי שהיא כשלעצמה (נוּאוֹמנה) ואיך שהיא נראית לנו (פנומנה), ואומרת שמשימת הפילוסופיה היא ההתמודדות עם הפער הזה, שאינו ניתן ליישוב – הפער בין עולם שעשוי להתקיים בפני עצמו, ויכולתנו המוגבלת לתפוש אותו. הפער הזה טרד את מנוחתו של קאנט, אבל לפי הגותו האיקונוקלסטית הקיצונית של פרידריך ניטשה, לעומת זאת, המראה החיצוני הוא הכלי שבאמצעותו אנו מממשים את הרעיונות המועברים אלינו, או מפריכים אותם. בדמותו של דיוניסוס, ניטשה מציג את האמת כשורה של הופעות ומשטחים חיצוניים שמאחוריה לא תיתכן מערכת ערכים מוסרית יסודית אחת ויחידה. העולם מתגלה לעינינו בתחפושות המשתנות תדיר, שאותן אנו חווים בכלים אסתטיים.

פרווה, אופנה, שיקגו

פריטי פרווה ברחוב בשיקגו: לבוש או עמדה? תצלום: Viewminder

אף על פי ש"מראית העין" עודה עניין תפישתי ואפיסטמולוגי לחלוטין בפילוסופיה, היא מנותקת לחלוטין משאלות של הופעה חיצונית או לבוש. ובכל זאת, התעלמות מקיומו החומרי של הגוף המלובש פירושה התכחשות לדבר מה מכריע באשר לקיומם של בני אדם בעולם ולאופן שבו הם רואים את העולם.

סחורות מנכסות לעצמן תכונות אנושיות ומחקות אותן, כאילו יש בהם רוח חיים שטנית. החיקוי הנורא הזה משתקף בבגדים בבהירות רבה

יוצא הדופן הראוי לציון בכל הקשור לסוגיה הזאת, הוא קרל מרקס. הבגדים היו חלק טבעי מתפישת העולם החומרית לחלוטין של מרקס. הבגדים, לשיטתו, משקפים את המיסטיפיקציה של האובייקט בתרבות המודרנית. בפרק הפותח של הקפיטל (1867), מעיל מייצג את טיבן המעוות של כל הסחורות בחברה הקפיטליסטית. מרקס חווה זאת על בשרו. בקיץ 1850, הוא משכן את המעיל שלו אצל משכונאי מקומי כי קיווה להרוויח כך כסף באחת מתקופות המצוקה הכלכלית שלו. אך הוא היה נבוך לגלות שבלי הלבוש המתאים, נאסרה עליו הכניסה לחדרי הקריאה בספרייה הבריטית. מה יש בהם, בפריטים כמו מעילים, שבאורח קסם הם מסוגלים לפתוח דלתות ולהקנות אישורים? אפילו מעיל השייך למרקס בכבודו ובעצמו לא היה יכול לחמוק מהמנגנון הבלתי נמנע של ההון והערך הקפיטליסטיים.

נראה שעבור מרקס כל הסחורות, ובהן מעילים, הן דברים מסתורים הטעונים במשמעויות משונות ושואבים את ערכם לא מהעמל שהושקע בייצורם אלא מהיחסים החברתיים המופשטים, המכוערים והתחרותיים של הקפיטליזם. הייצור היומיומי והחזרתי של פריטים כאלה מתיש את הפועלים וגוזל מהם את כוח הרצון והחיוניות, אבל מרקס זיהה גם את הדרך המעוותת שבה סחורות מנכסות לעצמן תכונות אנושיות ומחקות אותן, כאילו יש בהם רוח חיים שטנית. החיקוי הנורא הזה משתקף בבגדים בבהירות רבה: חשבו על הסניקרס החדשות, המעוטרות בראוותנות רברבנית בסמלים ובקישוטים אופנתיים, או על שמלה שכאילו יש לה אישיות פלרטטנית משלה כשהיא מתנפנפת. אפילו נעליים יוקרתיות, עם עקבים גבוהים עד סחרחורת, מעידות על חיים נרפים נטולי מאמץ, מרחק עולם שלם מעולמם של הפועלים שייצרו אותם. פריטי לבוש כאלה נכנסים לשוק בתוליים וטהורים אחרי שנמחה מהם כל סימן לידיים הפועלות שתחתן הם עברו.

מרקס גינה את ה"פטישיזם" של הסחורות המשתלט על חיינו בתרבות המודרנית. הוא שואל את המונח מהמילה הפורטוגלית "פייטיסוֹ" (feitiço), שמשמעותה "לחש" או "כישוף" והיא מתייחסת בראש ובראשונה לסגידת האובייקטים בתרבות המערב-אפריקנית, שאליה נחשפו מלחים במאה החמש עשרה. הסוגדים ייחסו לפֶטיש כל מיני תכונות מאגיות שלא היו לו במציאות. ומרקס חשב שבדומה לכך, הקפיטליזם המודרני סוחר בחייהם העל-טבעיים של האובייקטים. וגם הבגדים, כמו כל אובייקט אחר, מעודדים סגידה כוזבת שכזאת. אנחנו מהללים נעליים, שמלות, ז'קטים ותיקים כאילו יש להם כוח פנימי, כאילו יש להן נשמה או נפש. אנחנו מעניקים להם סיפורים, חיים וזהויות, ובעצם מעשה זה מטשטשים את מקורם האמיתי.

גוצ'י, סנדלים

סנדלים של גוצ'י. תצלום: Rooey202

בעיני זיגמונד פרויד – שנהג ללבוש חליפות איכותיות בשלושה חלקים – הבגדים לא היו ראויים לחקירה אינטלקטואלית בפני עצמם, אך מושג ההתלבשות ממחיש את הנחת היסוד של הפסיכואנליזה, שכן שהבגדים משקפים את הקשר בין הסמוי לגלוי. כשפרויד מבצע הקבלה בין התוכן הגלוי או החיצוני של החלומות לבין משמעותם הסמויה, המוסווית, הוא מציין שתפקידם של חלומות הוא לקשור את הפנים לחוץ, את רמת השטח לרמת העומק. באנגלית מדברים על weaving dreams – טוויית או אריגת חלומות, כאילו הם עשויים מבד. אפשר לומר שהלא מודע שלנו לובש את חלומותינו.

לפי פרויד, זיכרונות הם fabricated (או אם תרצו, בעברית, "מפוברקים"), כלומר מיוצרים באורח מלאכותי, בדיוק כמו אריג בד [fabric באנגלית] . באמצעות מושג "זיכרונות המסך" פרויד קורא תיגר על מהימנות זיכרונות התינוק. זיכרון המסך מתבסס לכאורה על חוויות מוקדמות מהנות, והוא מגולל סיפור חסר חשיבות לכאורה כדי להגן על דבר מה סמוי וחמור יותר. זיכרון המסך אינו זיכרון "אמיתי", אלא דבר המסתיר דבר אחר. כשפרויד משתמש במילה "מסך", נהוג להתייחס לכך כאל אנלוגיה, כאילו המילה מתייחסת למסך קולנוע, למשטח שתמונה מוקרנת עליו או מוטבעת בו, אך בפועל הוא מסווה זיכרון אחר, אמיתי יותר. אבל המונח "מסך" יכול להתייחס גם למשהו שממסך, שמגן עלינו. המסך עשוי בד, וכפי שחלומות הם תוצר והזיכרונות הם תוצר, גם התודעה, כפי שפרויד מבין אותה, היא מוסווית ועטופה בשכבה ועוד שכבה.

המילה האנגלית המתארת בד, או את החומר שממנו מיוצרים בגדים היא fabric, והיא גזורה מהמילה הלטיניות fabrica, שמשמעותה בית מלאכה או מקום ייצור, ו-faber, האמן או איש המלאכה שעובדים עם החומרים. היא מתקשרת גם למילה ההודו-אירופית dhab, שמשמעות "להתאים זה לזה". בתרחיש הפסיכואנליטי, האנליסט והמטופל שעובר אנליזה, מרכיבים יחד את החוטים השונים של התודעה ומתווים כך נתיבים נשכחים המובילים מהטראומה לחוויה המקורית, כמו החוט של אריאדנה, המתעד את הדרך לאורך המבוך. תהליך ההרכבה הזה של התודעה, קרי תהליך ה"ייצור" שלה, כרוך במידה של יצירתיות, ואף במידה של בדיון, אף שמדובר בבדיון שנולד מתוך האמת: פירוש יצירתי של חלומות ושל כתבים, המתגלה בשיחות עם מטפלים ונחשף בפליטות פה, שמוביל אותנו בחזרה אל החוויות שאולי איננו מסוגלים להתמודד איתן אחרת.

אישה, סארי, מדבר, הודו

אישה במדבר ההודי. תצלום: ריקרדו רומנו.

רבים יזלזלו בהשוואה בין העצמי לאובייקטים פיזיים ויאמרו שהיא גסה, שאי אפשר להחליף את הנפש בקלות רבה כל כך בדברים החומריים שבאמצעותם אנו מנסים להביאה לידי ביטוי. וכשהפילוסופיה מפחיתה מחשיבותם של בגדים, קשה לא לראות בכך חלק מזלזול רחב יותר בכל מה שנחשב אימהי, ביתי או נשי. "שטחיות", כתב ניטשה, היא "רוחה של האישה, קרום רוגש וסוער על פני מים רדודים" [ניטשה, פרידריך, "כה אמר זרתוסטרא", מגרמנית: ד"ר ישראל אלדד, הוצאת שוקן, 1975, עמ' 65]. מובן שכאשר ניטשה מדמה את האישה למים רדודים הוא גוזל ממנה את העומק, אבל גם לשכבת השטח שאליה הוא מקצה את הנשים, יש תכונות משלה: נזילות, כושר תגובה, רגישות לכל רגע נתון או תחושה נתונה. כותבות וסופרות תמיד הבינו זאת היטב. ב"בית השמחה" של אדית ורטון (1905), לילי בארט מודה בפני עצמה באמת החבויה בה, תשוקת ללורנס סֶלְדֶן:

"ועכשיו הייתה קרובה מאוד לשנוא אותו, ובכל זאת צליל קולו ואופן נפילת האור על שערו הדק והכהה, האופן שישב ונע ולבש את בגדיו – היא ידעה בבירור שאפילו הדברים הפעוטים הללו שזורים בחייה הכמוסים ביותר" [וורטון, אדית, "בית השמחה", מאנגלית: עדית שורר, הוצאת כתר, 2013.].

כשאנחנו מדברים על דברים ש"שזורים זה בזה", אנחנו מתכוונים לזיקה, לקשר שאין לנתקו, אבל אצל ורטון המילה "שזורים" [inwoven, כשהפועל weave משמש גם במשמעות של טוויה, אריגה] מצביעה על מה שמעבר לכך: על אינטימיות גדולה כל כך שבכוחה ליצור, לשמש כיסוד. אוסקר ויילד, בן תקופתה של ורטון, כותב בעוקצנות ב"תמונתו של דוריאן גריי" (1890) ש"רק אנשים רדודים נמנעים משיפוט על-פי מראית העין. המסתורין האמיתי שבעולם הוא הגלוי, לא הנסתר..." [ויילד, אוסקר, "תמונתו של דוריאן גריי", מאנגלית: ליה נירגד, הוצאת פן, ידיעות אחרונות וספרי חמד, 2006.]. במעיליו הירוקים המהודרים ובפרחי הציפורן שלו, ויילד דוחף אותנו בעקיצה לעבר עולם חדש, חילוני עד מאוד, שבו אלוהות שוכנת במלבושים לא פחות מאשר באלים.

אבל התובנה של וורטון אינה נוגעת אך ורק למודרניות החדשה, ששמה את הדגש על החיצוני. היא עמוקה יותר מאשר הפרדוקס המהופך' שאומר כי פני השטח מעידים על העולם הפנימי. לא רק מילים רומנטיות קושרות את לילי ללורנס, אלא המאפיינים היסודיים של הווייתו, כאילו חוט תפירה עובר הלוך וחזור בין הרשמים החושיים שהיא אוספת אט אט (הקול שלו, השיער שלו, וכן, גם הבגדים שלו), לבין העולם הפנימי שבו הם מנסים לגעת, וקושר בין הדברים. וכמו התפר ההדוק שקושר בין לילי ללורנס, שוזר ביניהם, גם אנחנו שזורים בדברים המצויים בעולמנו ובאנשים שאליהם הדברים האלה שייכים, או שאותם הם משקפים.

בספרה Ladders to Fire (משנת 1946), אנאיס נין (Nin) מאמצת את התפישה הזאת, המדברת על חיים עמוקים יותר, שזורים, וכותבת על אישה מאוהבת:

"היא ארגה ותפרה ותיקנה כי הוא לא נשא בתוכו שום חוט מקשר... שום חוט של המשכיות או תיקון... היא תפרה... כדי שהחום לא יאזול מימיהם המשותפים, הימים שהיו העור הפנימי הרך של יחסיהם".

כאן, התפירה היא פעילות חומרית וביטוי מטאפורי השזורים יחד, והם עולים יחד אל פני השטח של הנשמה. אנחנו אוהבים לדבר על האופן שבו בגדים מבטאים אישיות, אבל לבוש, בדים, חומרים – האופן שבו אנו לובשים אותם, מייצרים אותם, חיים בתוכם וחושבים באמצעותם – שזורים בשכבות העמוקות ביותר של עולמנו הפנימי. איני טוענת רק שבגדים משקפים את העולם הזה, אלא שהעולם הפנימי עצמו דר בבגדים, ושייצורם, הטיפול בהם, העברתם הלאה ולבישתם – כל הפעילויות האלה רוויות בתחושת העצמיות שלנו, וכל אחד מאיתנו קולט ומעבד אותן באופן אישי ועמוק להפליא.

אין הכוונה לומר שבגדים הם העצמי, אלא רק לטעון, במסגרת ניסיון החקירה הפילוסופי, שדברים רבים מתווים ומשרטטים את חוויות העצמי שלנו, ובהם גם הבגדים, ושכאשר אנו מבטלים את חשיבותה של ההופעה החיצונית ומכריזים כי בגדים הם הבלים חסרי חשיבות, אנו מונעים מעצמנו סוג חשוב ביותר של הבנה. כפי שאומרת סוזן סונטג (Sontag), בהפוך מאפלטון, אולי "אין ניגוד בין הסגנון שאנו מאמצים לעצמנו לבין הקיום ה'אמיתי'... ברוב המכריע של המקרים, אורח הופעתנו הוא הוא אורח קיומנו".

ג'ינס קרועים, בחור צעיר

גבר צעיר, ג'ינס קרועים: אמירה לעולם? אופנה? תצלום: סת' דויל, unsplash.com

ואולי כשאנו בבגדים אנו פשוט אנו. ובבגדים, גרסאות העצמי השונות שלנו מועדות לשינויים, לתיקונים ולשחיקה. וזה קורה בכל מיני דרכים מגושמות – המשקפיים החדשים שאנחנו מרכיבים בתקווה שהם ישוו לנו מראה רציני, השפתיים המרוחות באדום כדי לייצר תחושה של עוררות מינית – אבל גם באינספור דרכים עדינות: העקבים שמטים את הגוף ומקצרים את צעדינו, העניבה שמהדקת את הצוואר ומיישרת את עמוד השדרה. יש בגדים שמצרים אותנו ומשנים את צורתנו הפיזית, אך לעתים  גם את תחושתנו הרגשית. ויש בגדים שאנחנו חשים, שמגרדים ומשפשפים, שמחדדים את ההבדל בין המרקמים שלהם למרקם של עורנו, שמדגישים את העובדה שאנחנו והם איננו דבר אחד. בבגדים האלה אנחנו נעשים ערים לחוויית ההיות-בגופנו, באופן שכאילו עומד בסתירה לשאר העולם החולף בקלות על פנינו ונדמה מחוסן מפני אי-הנוחות שלנו. בבגדים מסוג זה אנחנו גם ערים גם לפיזיות הנוכחת-תמיד של גופנו.

לעומת זאת, יש בגדים שאנחנו לובשים באופן שכמעט איננו מבחינים בו. הם קלים ועדינים עד כדי כך שאנו בקושי רואים או מרגישים אותם, משל היינו כרוכים באוויר. יש בגדים שאנחנו רגילים אליהם כל כך שהיום עובר בלי שנקדיש כל מחשבה לגופים שהם עוטפים. אם אנו אכן חווים את העצמי, אז אולי יש רגעים שבהם אנו שואפים להיראות, ורגעים אחרים שבהם אנו חותרים להיות בלתי נראים. אנחנו מתמלאים ומתמעטים כירח בדברים שאנו לובשים. הבגדים תמיד טומנים בחובם אפשרויות לשינוי ולשוני.

יש איזו מין עזות מצח ברפרוף על בגדים משוכפלים בחנויות של הרשתות, משהו שטורד את מנוחתנו כי הוא מרמז על כך שאולי מידותינו המדויקות הן גנריות, צפויות וממוצעות

אך אף על פי שאפשרויות השינוי האלה מלהיבות, הן גם מסוכנות שכן הן מערערות את ביטחונו של העצמי, גם אם הוא האמנו שהוא איתן, יציב וקבוע. איך ייתכן, לדוגמה, שאנו מחקרים את לבושם של אחרים בקלות רבה כל כך, כאילו אנו עצמנו ניתנים להחלפה, בלתי מובחנים, חסרי ייחוד לחלוטין? אנחנו עושים צחוק מתחפושות ומתלבושות מהודרות, אך עצם קיומן קורא תיגר על הייחודיות המיוחסת שבעצמי. ככלות הכול, תחפושת נושאת בחובה בגידה, הפגת הקסם ולא הטלת כישוף, חשיפה של היומרה שבאותנטיות: אם אני יכולה בכזאת קלות דעת להתלבש כמוך, איך ייתכן שמישהו מאיתנו הוא אכן עצמו?

שאנל, קלואה, בגדי מעצבים

בגדי מעצבים: קלואה ושאנל. תצלום:Sittipun Chaiterdsiri סטיילינג: Kampol Likitkanjanakul

חרדת האותנטיות תמיד מרחפת סביב סוגיית הלבוש. אנחנו מחפשים בגדים שיהיו "אנחנו", ויש איזו מין עזות מצח ברפרוף על בגדים משוכפלים בחנויות של הרשתות, משהו שטורד את מנוחתנו כי הוא מרמז על כך שאולי מידותינו המדויקות הן גנריות, צפויות וממוצעות. ואף-על-פי-כן, יש גם רכות אדירה באופן שבו הבגדים שלנו מספרים את סיפורו של עצמי שעובר כל מיני שינויים: המתיקות החמצמצה שמלווה את הגילוי ש"גדלנו" לתוך מעיל שירשנו מהורה שמת זה מכבר; לקפל את שמלת ההיריון שלעולם לא יהיה לך תירוץ ללבוש שוב. לפעמים יש רק יגון: כתם דם על טישירט מהיום המחריד ביותר בחייכם. בגדים מעידים על השינויים שהתרחשו בנו. הם משקפים את תהפוכות חיינו בדהייתם והתבלותם, וגם עליהם פועל הזמן.

אבל יש גם הבטחה בלבוש. הפילוסופית הצרפתייה הלן סיקסוּ (Cixous) כותבת על מעצבת האופנה סוניה ריקיֶיל (Rykiel) והשמלה המושלמת – השמלה שתחושתה תהיה טבעית לגמרי, ושבה, סוף סוף, יהיה לנו נוח (כמעט כאילו מדובר בעורנו שלנו): "השמלה... שבאה אליי, הולמת אותי, ואני אותה, ואנחנו דומות זו לזו... את השמלה לובשת אישה שמעולם לא הכרתי, ובכל זאת היא אני". השמלה הזאת היא חלום, או חלום שלבוש כשמלה, שמאירה את הלובשת באור חדש אך בה בעת מאששת תפישה עצמית שהיא מאמצת בשמחה ומציגה לראווה. בשמלה הזאת, סיקסו אינה סובלת מחרדות באשר לגוף שלה, ליופי שלה, לגיל שלה ולמין שלה – תחושת השלמות או ההתאמה שהיא מעוררת, היא כמעט אלוהית:

"אני נכנסת לבגד. התחושה היא כאילו גלשתי לתוך המים. אני נכנס לשמלה כפי שאני נכנסת למים העוטפים אותי ומחביאים אותי במעטה בלתי נראה בלי לטשטש אותי... והנה אני, לבושה כמה שיותר קרוב לעצמי. כמעט בתוך עצמי".

אין פה נתק ואין קטיעה של ההמשכיות, רק בד שמרגיש כמו הגוף עצמו ומשדר את האמת שבעצמי ללא שום סייג. מוזר לחשוב שאולי שמלת השמלות הזאת שואפת בעצמם למין שקיפות, למצב בלתי נראה, שבו יוכלו לראות אותנו כפי שאנו באמת, במיטבנו, באור בלתי מדולל, אמיתי לחלוטין, וצודק.

חלקנו ודאי חושבים שיש ברשותנו בגד כזה, דבר נדיר שעליו שמרנו באהבה ושאותו חשפנו לאור יום במשורה ובשיקול דעת; אחרים חולמים עליו, אך כל רכישה חדשה מתגלה כמתחזה, ולכן הבגד המושלם חומק מאחיזתנו או ממבטנו כמו פניהם של המתים הבאות אלינו רק בחלום. אולי כוחו של הבגד הנכון מתגלה בהכרח רק לעתים נדירות, כמו ידע עצמי שרכשנו במאמץ, אמת עמוקה שאין להעמיד בביקורת דקדקנית מדי. אמנם הפילוסופיה שכחה את הלבוש, אך כל מה שהשפה אינה מצליחה לבטא – את חיי הנפש, את תהפוכות הגוף – נמצא בהם, מוכן לקריאה, ללבישה.

 

שאהידהא בּארי (Bari) מרצה באוניברסיטת קווין מרי בלונדון בנושא התנועה הרומנטית. היא פרסמה מאמרים ב-Financial Times, ב"גארדיאן" וב-Times Literary Supplement. היא מחברת הספר Keats and Philosophy: The Life of Sensations (משנת 2012).

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי תומר בן אהרון

תמונה ראשית: אישה, שמלה וצמה. תצלום: מייק פוקס, unsplash.com

Photo by Mike Fox on Unsplash

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי שאהידהא בּארי, AEON.

תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

8 תגובות על מוכן לקריאה בכל רגע

02
בובת סמרטוטים

הבגד עושה את האדם, והבגד יכול גם לבגוד בך אתה יכול להאמין לבבואה שלך שיצרת עם כמה פיסות סמרטוטים ולשכוח מי נמצא שם בפנים בתוך ערימת הסמרטוטים ...

07
סמדר זאבי

בס"ד
למלבוש האדם התייחסות הנוגעת כמעט בכל תחומי החיים
למשל: תרבות, כלכלה, חינוך, פוליטיקה, דת, פסיכולוגיה, צבא ומוסדות, מדינות ולאומים, מלוכה, טקסים, מעמד משפטי, משמעות מטפיזית...
הרמב"ם כתב על כך:"מלבוש תלמיד חכם מלבוש נאה ונקי, ולא ילבש מלבוש מלכים, כגון בגדי זהב וארגמן, שהכול מסתכלין בהן, ולא מלבוש עניים שהוא מבזה את לובשיו, אלא בגדים בינוניים נאים"(הלכות דעות ה,ט).

בִּגְדֵי כְּהוּנָה © דוד אשל

אִם לְבוּשׁוֹ מַלְכוּת תְּכֵלֶת
כְּמַרְאֶה הָרָקִיעַ,
אַף אִם אֵין בּוֹ תּוֹעֶלֶת
רָחוֹק הוּא יַגִּיעַ.

הֲרֵי זוֹ אִוֶּלֶת
יִצְעַק הַמּוֹקִיעַ,
אַךְ הוּא הַמֶּמְשֶׁלֶת
וְלוֹ הוּא יַצְדִּיעַ.

וְאִם הוּא מִשּׁוֹשֶׁלֶת
שֶׁזָּכְתָה לְהַגְבִּיהַּ,
עָצְמָתוֹ רַק מֻכְפֶּלֶת
וְכָל קוֹל הוּא יַטְמִיעַ.

אֲבָל אִם יִלְבַּשׁ הוּא חוֹתֶלֶת
וּמַרְאֵהוּ מַזְוִיעַ,
אֶת דְּמוּתוֹ הַמֻּשְׁפֶּלֶת
יִדְאַג לְהַצְנִיעַ.

לֹא תִּפָּתַח לוֹ הַדֶּלֶת
וְאֵין לוֹ מוֹשִׁיעַ,
גַּם אֵין לוֹ תּוֹחֶלֶת
אַף אִם יַדְמִיעַ.

הוּא יִשְׁקַע כְּצוֹלֶלֶת
וְעַצְמוֹ הוּא יַטְבִּיעַ,
תִּכָּבֶה הַגַּחֶלֶת
וְשׁוּב לֹא תּוֹפִיעַ.

אָדָם וְחַוָּה הִסְתַּתְּרוּ בַּפִּנָּה
כִּי לֹא הִתְלַבְּשׁוּ בְּמֵיטַב הָאָפְנָה,
מִיָּד כְּשֶׁקִּבְּלוּ עֲלֵי תְּאֵנָה
עֲבוּרָם הֵם הָיוּ, כְּבִגְדֵי כְּהֻנָּה.