מורה סקרנים

הוא ידע כיצד להגן על דמוקרטיה: לא על-ידי חוקים וכללים, אלא על-ידי טיפוח חשיבה עצמאית בילדינו
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

רבים האמריקנים שחבים תודה לג'ון דיואי (John Dewey): כל מי שלמד בבית ספר ציבורי בארצות הברית, השתתף בהצגות שעלו בו, יצא לטיולי כיתה ושיחק בנבחרת בית הספר. כל מי שלמד אצל מורה שבנה תכנית לימודים ייחודית משלו ועזר לתלמידיו לגלות את התשוקות ואת תחומי העניין שלהם. כל מי שהשתתף בשיעורי בחירה שלא היו אקדמיים ממש ובכל זאת פקחו את עיניו באשר להיבטים השונים של החוויה האנושית (מכונאות רכב, מישהו?). כל מי שביצע במהלך לימודיו בבית הספר פרויקטים הדורשים תכנון ויצירתיות. כן, כל הדברים האלה התאפשרו בזכות המהפכה הפדגוגית של דיואי.

דיואי הגה פילוסופיה חינוכית שהייתה עתידה לשנות את העולם, והציג אותה בספרו "דמוקרטיה וחינוך", שראה אור ב-1916, לפני 100 שנה. השפעתו של דיואי מרחיקת לכת, אבל בדור האחרון, ואולי אף קודם לכן, הגישה הפדגוגית שלו נמצאת תחת מתקפה. דו"ח של משרד החינוך האמריקני מ-1983, שכותרתו "אומה בסיכון" (A Nation at Risk), בישר את עלייתה של חזית מתנגדי דיואי, שזכתה לשם המטעה למדי: תנועת "הרפורמה החינוכית". הדו"ח מזהיר כי מדינות אחרות יעקפו בקרוב את ארצות הברית בעושר ובעוצמה, זאת בשל "גל של בינוניות" השוטף את בתי הספר האמריקניים. לפי הדו"ח, הבעיה היא שבמקרים רבים, החינוך האמריקני הוא "שמיכת טלאים מיושנת ובלתי קוהרנטית". תנועת הרפורמה החינוכית שואפת להחליף את "שמיכת הטלאים" – שאותה תופרים בעיקר מועצות בתי הספר המקומיות, המורים וההורים – במערכת אחידה יותר המבוססת על אמות מידה לאומיות.

דיואי הדגיש את הצורך לטפח את הכישורים ואת תחומי העניין הייחודיים של כל ילד במסגרת קהילת תומכת

הימין הפוליטי הוא שמוביל בדרך כלל את המתקפה נגד מורשתו של דיואי. ב-1897 תיאר דיואי את ה"אני מאמין הפדגוגי" שלו כ"אינדיבידואליסטי" ו"סוציאליסטי" מכיוון שבבסיסו הצורך לטפח את הכישורים ואת תחומי העניין הייחודיים של כל ילד במסגרת קהילת תומכת. השמרנים והקהילה העסקית גם יחד טוענים כי הפדגוגיה של דיואי נכשלת בהכשרת עובדים ומעודדת ערכים ליברליים, ואף סוציאליסטיים. לשכת המסחר של ארצות הברית ומכון הארטלנד, צוות חשיבה שמרני במימון צ'רלס קוֹק, הם רק שניים מהמוסדות שניסו לטהר את מערכת החינוך האמריקנית מאלמנטים פרוגרסיביים. כמו כן, ב-2002 חתם הנשיא ג'ורג' ו. בוש על חוק No Child Left Behind, שמציג עמדה המנוגדת לתפיסתו של דיואי ודורש ממדינות ארצות הברית ליישם רפורמה חינוכית המבוססת על מבחנים מתוקננים.

מחאה נגד המלחמה בעיראק ובעד נושאים חברתיים, וושינגטון

מחאה נגד המלחמה בעיראק ובעד נושאים חברתיים, וושינגטון, 2010. תצלום: scottmontreal

ילדים לומדים על דמוקרטיה כאשר הם רואים כיצד אנשי חינוך ואזרחים מקבלים החלטות חשובות בתוך בתי הספר, במקום להסתפק בקבלת פקודות מלמעלה

אך תנועת הרפורמה החינוכית נחלה הצלחה מכיוון שדמוקרטים רבים הצטרפו אליה בהתלהבות. ב-1989 ערך ביל קלינטון, שהיה אז מושל ארקנסו, מפגש פסגה חינוכי באוניברסיטת וירג'יניה, שהשיק את תהליך ניסוח אמות המידה החינוכיות הלאומיות. הסנטור טד קנדי עודד את חברי הקונגרס הדמוקרטים להצביע עבור No Child Left Behind. ב-2009 ערך ממשל אובמה את תכנית התגמולים התחרותית Race to the Top, המתמרצת מדינות לאמץ את היוזמה לקביעת אמות מידה משותפות לידיעות במתמטיקה ובאנגלית. המועמדת הנשיאותית הילרי קלינטון תומכת ביוזמה וברפורמות חינוכיות נוספות, וכמוה גם שרת החינוך המיועדת שלה, לינדה דרלינג-המוֹנְד. מעטים הדמוקרטים הבולטים שתומכים כיום בפומבי באידיאל החינוך הפרוגרסיבי של דיואי.

למה זה חשוב? חינוך פרוגרסיבי מלמד ילדים לעסוק בתחומי העניין שלהם ולהיות מעורבים בחיי הקהילה. במאה ה-20, צעירים שהתחנכו לפי תורתו של דיואי השתתפו במחאה נגד מלחמת וייטנאם והיו חברים בתנועה לזכויות האזרח. הם הקימו את "גרינפּיס" ואת "סטודנטים למען חברה דמוקרטית", הקשיבו לביטלס והלכו לוודסטוק, והקימו קהילות אמנותיות ומכולות אורגניות. אף על פי שדיואי עצמו לא היה ביטניק, היפי או סמל של תרבות הנגד, הפילוסופיה החינוכית שלו מעודדת צעירים להילחם למען עולם שבו לכולם יש החופש והאמצעים לבטא את אישיותם. תנועת הרפורמה החינוכית לא רק מנסה לאלץ ילדים לעבור מבחנים מתוקננים, אלא שואפת לרסק את הרוח המרדנית שעלולה לגרום לאליטות כאב ראש כלכלי ופוליטי.

אם אתם מאמינים שדמוקרטיה אמורה להיות דרך חיים, ולא רק אמצעי לבחירת מנהיגים, אם אתם מאמינים שלבתי ספר יש תפקיד אזרחי חיוני, והוא ללמד את ילדינו להיות מבוגרים אוטונומיים – זה הזמן להחיות את החזון שדיואי הציג ב"דמוקרטיה וחינוך". הספר הזה פרש בפנינו חזון מעורר השראה, שבמסגרתו ילדים לומדים להביע את האינדיבידואליות שלהם באופנים המעשירים את הקהילה. דיואי מראה לנו שילדים לומדים על דמוקרטיה כאשר הם רואים כיצד אנשי חינוך ואזרחים מקבלים החלטות חשובות בתוך בתי הספר, במקום להסתפק בקבלת פקודות מלמעלה. הוא גם מראה לנו כיצד חסידי החינוך הפרוגרסיבי מסוגלים לנצח, גם כאשר בעלי הממון והשררה מטים אוזן לגורמים היוזמים רפורמות.

ג'ון דיואי נולד ב-1859 בברלינגטון, ורמונט, השלים את לימודי הדוקטורט שלו באוניברסיטת ג'ונס הופקינס בבולטימור, והחל קריירה אקדמית בשני מוסדות עיקריים: אוניברסיטת שיקגו ואוניברסיטת קולומביה שבניו יורק. בתחילת הקריירה הוא ניסה לשלב בין אידיאליזם אבסולוטי לנטורליזם פילוסופי. מצד אחד, גם הוא, כמו הֶגֶל, שאף להתגבר על המחסומים שמפרידים בין הפרט לקהילה, בין המוח ליד ובין הראש ללב. מצד שני, הוא חשב שתורתו של דרווין מאלצת פילוסופים לחשוב מחדש על הנחות יסוד, ובהן השאלה: האם התבונה היא יכולת טהורה, או שמא היא רק דרך לתאר את ההתמודדות הבלתי מושלמת של האינטליגנציה האנושית עם העולם החומרי. את ראשית הקריירה שלו הקדיש דיואי לעיסוק באתגר הזה, בניסיון לייצר דוקטרינה שאתה כינה בשמות שונים כגון אינסטרומנטליזם, פונקציונליזם ופרגמטיזם.

אך ב-1884 ניצב דיואי בפני דילמה שהעניקה תכלית חדשה לקריירה הפילוסופית שלו: בחירת בית ספר לילדיו. במכתב לאליס, אשתו, כתב: "כשאני חושב על אלפי הילדים הקטנים שמתקלקלים, ממש כך, בבתי הספר של שיקגו מדי שנה, אני רוצה לצאת וליילל בקרנות רחוב כמו צבא הישע". זמן קצר לאחר מכן סייע דיואי בפתיחת בית ספר בשם Laboratory School, בחסות אוניברסיטת שיקגו, שם עבדה אליס כמורה ומנהלת, ושם למדו ארבעת ילדיו. בשנים האחרונות למדו בבית הספר הזה גם הילדים של אובמה, שהיה אז סנטור, של רם עמנואל, ראש עיריית שיקגו, ושל שר החינוך האמריקני לשעבר ארני דנקן.

אך דיואי לא הסתפק בהבטחת איכות החינוך של ילדיו. הוא טען שעתיד הדמוקרטיה האמריקנית תלוי בהענקת חינוך מגוון ומותאם-אישית לכל הילדים, ולא רק לילדיהם של אנשים עשירים, חכמים או מקושרים. האני מאמין הפדגוגי של דיואי אומר כי "חינוך הוא השיטה הבסיסית להשגת קדמה חברתית וליצירת רפורמה חברתית". בתי הספר יכולים ללמד תלמידים וקהילות כיצד לשמור על אוטונומיה אישית ולהפוך את הדמוקרטיה למציאות מוחשית. גם שמו של בית הספר שייסד, Laboratory School ("בית ספר המעבדתי") מלמד כי דיואי רצה שהרעיונות הנולדים שם יופצו בקרב חוקרי חינוך וקובעי מדיניות. הוא לא היה מוכן להשלים עם קיומה של מערכת חינוך דו-שכבתית המשמרת את הפערים בין המעמדות והגזעים.

בגלל חזונו, נקלע דיואי לעימות עם אנשי תעשייה ופקידי ממשל שחשבו כי בתי הספר אמורים, בראש ובראשונה, להכין את רובה המכריע של האוכלוסייה להשתלבות בכוח העבודה. ב-1915 התחולל מעל דפי ה"ניו ריפבליק" ויכוח פומבי בין דיואי לדייוויד סְנֶדֶן, מפקח החינוך של מסצ'וסטס. סנדן טען שתפקידם של בתי הספר הציבוריים הוא להכשיר ילדים לעסוק בסוגי העבודות המתאימים להם ביותר לאחר השלמת לימודיהם. דיואי ענה שחינוך מקצועי לא אמור "לסגל" עובדים לכלכלה, אלא ללמד ילדים איך דברים עובדים, כדי שיוכלו להכשיר את הקרקע לכינון דמוקרטיה תעשייתית. חוק סמית-יוּז (1917) ו"העקרונות הראשיים לחינוך תיכוני" (1918) החילו כללים ותקנות התואמים את חזונו של סנדן לחינוך מקצועי להמונים.

אך דיואי והתנועה הפרוגרסיבית כפו על תנועת החינוך המקצועי ויתור משמעותי. סנדן רצה להפריד את בתי הספר המיועדים לתלמידי אוניברסיטה מבתי הספר המיועדים לעובדים בחוות ובמפעלים. אך מה שקרה בפועל הוא שבתי הספר הציבוריים פתחו סדנאות נגרות, מוסכים ללימוד טכנולוגיות רכב וכדומה. הפשרה הזאת הובילה למימוש חלקי של חזון דיואי. מבחינה פילוסופית שאף דיואי להתגבר על הדואליזם שבין נפש לגוף, ומבחינה פדגוגית הוא שאף לחבר בין החינוך האקדמי לחינוך המקצועי. אמנם דיואי התנגד למעקב אחר ילדים מגיל צעיר, אך רצה שבתי ספר יהיו מקומות שבהם ילדים מרקעים שונים, בעלי תחומי עניין מגוונים, יוכלו להיפגש ולדבר אלה עם אלה.

בית ספר מקצועי לבנות, פלורידה

בית ספר מקצועי לבנות, פלורידה, 1942. תצלום: מריאן דוס.

הפילוסופיה של דיואי השפיעה רבות על החינוך בארצות הברית באמצע המאה ה-20, בין היתר מכיוון שרעיונותיו התקבלו על-ידי אנשים וקבוצות רבי השפעה, כולל טיצֶ'רְס קולג', התאחדות החינוך הפרוגרסיבי, משרד החינוך של ארצות הברית ומשרדי החינוך של המדינות השונות. השפעתו של דיואי הגיעה לשיא בעת תקופת ה-Great Compression, קרי העשורים שאחרי מלחמת העולם השנייה, שבהם הצטמצמו פערי השכר בין בעלי השכר הגבוה ביותר ובעלי השכר הנמוך ביותר, ולמעמד הביניים הייתה היכולת להעניק לילדיו את מה שקיבלו ילדי העשירים. ב"דמוקרטיה וחינוך" חוזה דיואי בתי ספר "מצוידים במעבדות, סדנאות וגינות, שבהם נעשה שימוש חופשי בדרמטיזציה, מחזות ומשחקים". אם בבית ספר ציבורי כיום יש אולם התעמלות, סטודיו לאמנות, גינה, מגרש משחקים או ספרייה, הרי זה הודות לדיואי.

ב-1985 כתבו מספר חוקרים ספר בשם The Shopping Mall High School ("תיכון הקניון"), המגנה את הנטייה האמריקנית להציע מגוון רחב של קורסים, שלרבים מהם יש קשר קלוש בלבד לתחומים אקדמיים. אך דיואי ראה זאת אחרת: מבחינתו מדובר בניסיון של בתי ספר וקהילות לעורר בילדים עניין. דיואי חשב, כנראה, שבתי ספר אינם צריכים להתמקד אך ורק בתחומי העניין הקיימים של הילדים. בה בעת, הוא התנגד לניסיונות לכפות תכנית לימודים מוכנה מראש על ילדים בכל המדינה, או ליתר דיוק: על ילדים שהוריהם אינם מסוגלים לשלוח אותם לבית ספר פרטי.

דיואי כתב את "דמוקרטיה וחינוך" בהתבסס על הרצאותיו בטיצ'רס קולג'. בפועל, מדובר בספר לימוד המכיל עצות מועילות למורים ולמנהלנים מתחום החינוך. הוא אמר גם ש"במשך שנים רבות היה זה הספר שהציג את הפילוסופיה שלי, אם תרצו, בצורה המפורטת ביותר". הפילוסופיה של דיואי היא הבסיס לגישה הפדגוגית שלו, ובזכותה הספר עדיין ראוי לקריאה גם מאה שנה לאחר פרסומו. עם זאת, סגנונו הפילוסופי מונע מחלק ניכר מהקוראים ליישם את רעיונותיו בפועל. על הפער הזה נוכל לגשר על-ידי בחינת משמעותה וחשיבותה של אחת התֶמוֹת המרכזיות ב"דמוקרטיה וחינוך", והיא שבתי הספר אמורים להיות מעניינים עבור ילדים.

לפי דיואי, כל ילדה וילד מגיעים לכיתה עם תחומי עניין משלהם. "להתעניין משמעו להיות ערני, להיות מעורב, להיות קשוב". ילדים מתעניינים במשפחותיהם, בשכונה שלהם, בחייהם. בנסיבות הנכונות, הם יכולים גם להתעניין בדברים חדשים. יש קווי דמיון בין מושג העניין של דיואי ומושג ה"גייסט" (רוח) של הֶגֶל, כיוון ששני המושגים נמצאים בלב ההוויה האנושית ומייצגים ישות גדולה יותר. אך אין צורך להיות מומחה לאידיאליזם גרמני כדי להבין למה מתכוון דיואי בכותבו שילדים שונים "מתעוררים לחיים" כשהם עושים דברים מסוימים ולא אחרים.

לשיטתו של דיואי, תפקידם של המורים הוא לרתום את תחומי העניין של הילד לתהליך החינוכי. "הקושי בהוראה הוא למצוא חומרים שיעודדו את האדם לעסוק בפעילויות המעניקות לו מטרה או תכלית באותו רגע, או מעניינות אותו". על-פי התובנה של דיואי, מורים יכולים להביא, למשל, ארנב לכיתה. התלמידים מטפלים בארנב, מביטים בו מקפץ ומפתחים עניין בשורה של נושאים: האכלת חיות, טיפול נכון בחיות, וטרינריה וביולוגיה. במקום ללמד ילדים קטנים חומר מופשט, מורים חכמים הופכים את תכנית הלימודים לחלק מהחוויה של הילד.

דיואי טוען כי מורים צריכים לטפח את העניין הטבעי של התלמידים בפריחתו של הזולת. אין לפרש עניין אישי כאנוכיות. השגשוג שלנו קשור קשר הדוק לשגשוגם של אחרים. תפקידו של חינוך דמוקרטי הוא לעזור לילדים להבין שגורלם קשור בגורל הקהילה, להבין שהחיים נעשים עשירים יותר כאשר אנו נמצאים בקרב אנשים המממשים את תחומי העניין שלהם. דמוקרטיה משמעה "חלוקה צודקת של תחומי עניין". כל הילדים – עשירים, עניים, שחורים, לבנים, זכרים, נקבות וכולי – זכאים להזדמנות לגלות את תחומי העניין שלהם ולפתח אותם. בתי ספר אמורים לשמש כמודל לחברה המשלבת בין אינדיבידואליזם לסוציאליזם. הם אמורים להיות מקום שעוזר לכל ילדה וילד להוסיף את הקול הייחודי שלהם למקהלה החברתית.

מה שנוי במחלוקת בתפישת העניין של דיואי? לפעמים, קבוצות ימין קיצוני מייחסות לדיואי את הציטוט הבא: "ילדים המסוגלים לחשוב בכוחות עצמם הורסים את ההרמוניה השוררת בחברה הקולקטיבית, העתידה לבוא, שבה כולם תלויים זה בזה". אין בסיס עובדתי לייחוס הזה, ובצדק: המסר שבציטוט מתנגש עם שאיפתו של דיואי לייצר סינתזה מוצלחת יותר בין פרטים בעלי רצון עצמאי לבין חברה דמוקרטית, קרי שאיפתו להימנע מחיסול האינדיבידואליות של הילד בשם האחידות החברתית. דיואי מבהיר זאת לחלוטין במסה "בית הספר והחברה" (1899), שבה הוא מכריז על מהפכה קופרניקאית בחינוך, שבמסגרתה "הילד הופך לשמש שסביבה חגים אמצעי החינוך".

כאן אנו מזהים את היסוד הנפיץ בפילוסופיה החינוכית של דיואי. הוא רוצה להעניק לילדים את היכולת לחשוב בכוחות עצמם ולשתף פעולה אלה עם אלה. הפצה של תחומי עניין לקהל רחב נועדה לשבור "מחסומי המעמד, הגזע והטריטוריה הלאומית", וכן "להבטיח עבור כל ילדי האומה שוויון אמצעים לקראת הקריירות העתידיות שלהם". תארו לכם עולם ללא גזענות או סקסיזם, עולם שבו כל הילדים מקבלים אותו חינוך באותה רמה שההורים החכמים והעשירים ביותר דורשים עבור ילדיהם, עולם שמלמד עובדים לשאול אם הגורמים השולטים באמצעי הייצור, ואופן השימוש באמצעי הייצור, משרתים את האינטרסים שלהם. דיואי הוא המנהיג הרוחני של "השמאל החדש", וכתביו העניקו השראה למורים, העשירו תכניות לימודים ועוררו את חמתם של גורמים המתעבים את חזונו הפוליטי.

אחת הביקורות הקבועות על הפילוסופיה החינוכית של דיואי היא שהילדים אינם לומדים להכיר כראוי את עקרונות הציביליזציה המערבית והחשיבה המדעית. במאמר "המשבר בחינוך" (1954) מגנה הפילוסופית חנה ארנדט את "פשיטת הרגל של החינוך הפרוגרסיבי". אף על פי שהיא אינה מסוגלת להביא את עצמה לנקוב בשמו של דיואי, היא טוענת כי רעיונותיו "מוטטו באחת, כאילו ביום אחד, את כל המסורות החינוכיות ואת כל שיטות ההוראה והלמידה המבוססות". עשרות שנים לאחר מכן טען איש החינוך האמריקני א. ד. הירש, הבן בספר "Cultural Literacy" (משנת 1987) שדיואי הוא רומנטיקן נוסח-רוּסוֹ, שחושב שאפשר לסמוך על ילדים שילמדו את עצמם כל מה שהם צריכים לדעת. אבל לפי הירש, "טרזן הוא פנטזיה מוחלטת", וילדים צריכים ללמוד את הרעיונות והעובדות העיקריים של תרבותנו (למרבה הנוחות הוא מצרף את הרעיונות והעובדות האלה בנספח לספרו). ובתקופתנו, היוזמה לקביעת אמות מידה משותפות מתיימרת לתקן את תכנית הלימודים האמריקנית, שנוגעת בנושאים רבים מדי בלי להעמיק בהם די הצורך.

כל המתקפות האלה על דיואי מציגות את הפילוסופיה שלו באופן מטעה. דיואי מעולם לא זנח את האידיאל המוסרי של הֶגֶל, שדיבר על השגת סינתזה בין הפכים. במאמרו "הילד ותכנית הלימודים" (1902) הוא מסביר מדוע מתכנני בתי הספר ומנהליהם חייבים לשים לנגד עיניהם את שני הדברים גם יחד – הן את הילד והן את תכנית הלימודים.

ילד במתקן משחקים

ילד חוקר במתקן משחקים. תצלום: nz-willowherb

דיואי חושב שכדי לקבוע כיצד תיראה תחילת דרכו החינוכית של הילד, על אנשי החינוך להביט בעולם מבעד לעיניו. "מטרה השייכת לילד עצמו מסייעת לו לרכוש את הכלים להשגתה". חלק גדול מההורים שלוקחים את ילדיהם למוזיאוני ילדים, פועלים לפי גישה זו בדיוק. מוזיאון טוב ילמד את הילדים במשך שעות, בלי שישימו לב שהם בעיצומו של תהליך למידה. ההתמודדות עם מבוך נותנת לילדים הזדמנות לפתור בעיות. כלי שיט הצפים על נחל מלאכותי מלמדים את הילדים על מים והידרו-דינמיקה. בניית מבנה מלבנים והצבתו על משטח רוטט מלמדת את הילדים על עקרונות אדריכליים. כל הפעילויות האלה הופכות את הלמידה להנאה.

אך בעיני דיואי, מחנכים חייבים להוביל את הילדים בדרך מתוכננת היטב המובילה אל חזית הידע האנושי במגוון תחומים. מורה טוב ייתן לילדים תמריצים שיציתו את דמיונם ויעודדו אותם לפתור את הבעיה שמולם. המטרה היא להעצים אט אט את האתגרים, כך שהתלמידים ייכנסו ל"אזור של התפתחות פרוקסימלית", כפי שאמר הפסיכולוגי הרוסי לב ויגוצקי בשנות ה-20, שבו יוכלו לשכלל את יכולותיהם השכליות. בשלב מסוים הילדים עוברים ממוזיאונים לתוכנית לימודים מובנית. לעתים ישנם שלבי ביניים, או נספחים – למשל, כשהם מכינים תכנית עסקית, לומדים לשוט, או עובדים כמתמחים במשרד אדריכלות. ובסופו של דבר, מורים צריכים להשתמש בשיטות מסורתיות כקריאה, הרצאות ומבחנים כדי לוודא שהתלמידים אכן למדו את החומר.

בסוף המאמר "הילד ותוכנית הלימודים", דיואי מפציר בנו: "הניחו לטבעו של הילד להגשים את גורלו, אשר משתקף בכל מה שהעולם מסוגל להציע בזירות המדע, האמנות והתעשייה". הוא מאמין שטבעו של הילד יבוא לידי ביטוי בצורות הנעלות ביותר של העשייה האנושית. הוא מאמין, לדוגמה, שאמנית בגן הילדים יכולה לצמוח ולהפוך לציירת מצטיינת. דיואי מאמין גם שביטוי אישי מוליד תרומה לחברה. הניסיון אינו מצדיק, בהכרח, את אמונותיו אלה. לעתים ילדים בוחרים בדרך לא נכונה, ולעתים אנשים בעלי השכלה רוצים לנצל את אומללותם של אחרים.

אך דיואי חושב שדמוקרטיה דורשת מאיתנו ליטול את הסיכון ולהעניק לכל הילדים, ולא רק לילדי העשירים והמקושרים, חינוך מקיף ומאוזן. דיואי רוצה שבתי הספר ילמדו את הילדים לחשוב בכוחות עצמם ולהועיל לקהילה. בחזונו החברתי, כל אחד מאיתנו יביע את עצמו באופן שמעשיר את כולם – כפי שתזמורת משתמשת בכישרונם של נגניה, או כפי שארוחת חברים מהנה וטעימה הרבה יותר אם כל אחד מביא את מנת הדגל שלו. חזונו של דיואי העניק השראה לדורות של מורים והורים, ובמשך עשרות שנים השפיע באופן יסודי על מדיניות החינוך. תהיה זו טרגדיה עבור בתי הספר שלנו, ועבור הדמוקרטיה שלנו, אם נחליף אותה בחזון חינוכי עלוב של מבחנים מתוקננים.

בנוף הפוליטי העכשווי, עתידו של החינוך הפרוגרסיבי נראה עגום למדי. בקרב האליטה הכלכלית והפוליטית ישנה תמימות דעים באשר לנדבכים העיקריים של הרפורמה החינוכית המדוברת. הורים ומורים משיבים מלחמה, אך הם אינם מקושרים באותה מידה, ואין להם אותה עוצמה כלכלית.

עם זאת, דיואי גם מסביר לפרוגרסיבים כיצד ניתן להשיג ניצחונות במדיניות החינוך. האמריקנים עדיין מאמינים באידיאל הדמוקרטי. אף על פי שכוחם של יוזמי הרפורמה רב, הרי שכדי ליישם את הרפורמה הם זקוקים לתמיכה מהאוכלוסייה. קרן ביל ומלינדה גייטס, למשל, השקיעה מיליוני דולרים בניסיון לגייס תמיכה ליוזמה לקביעת אמות מידה משותפות, אף על פי שסקרי דעת קהל מעידים על התפכחות ציבורית מאותן אמות מידה בדיוק. למרות עושרם וכוחם, יוזמי הרפורמה חוששים מתנועת הורים שתסרב לקבל את המבחנים המתוקננים. ובצדק.

דיואי מוכיח לנו שלמחאה דמוקרטית יש משמעות. אנו סולדים מהמחשבה שילדים אחדים ראויים לחינוך טוב יותר מאחרים בגלל מעמדם הפוליטי או הכלכלי של הוריהם. אף אחד לא יעז לומר ברצינות שעלינו לגדל את ילדי העשירים להנהיג, בשעה שאת ילדי מעמד הביניים והמעמד הנמוך יש לחנך ללכת בעקבותיהם. אף אחד לא יעז לומר ברצינות שהחינוך המוצע בבתי הספר הפרטיים הטובים ביותר בארצות הברית הוא זכות בלעדית של ילדים הנולדים עם כפית זהב בפה. "הדברים שההורה הטוב והחכם ביותר רוצה עבור ילדיו, הם הדברים שעל הקהילה לרצות עבור כל ילדיה. כל אידיאל אחר הוא צר אופקים ומעורר סלידה, ומימושו יחרב את הדמוקרטיה שלנו". מילותיו של דיואי נכונות כיום לא פחות משהיו לפני מאה שנה. לנוכח המתקפה הבלתי נלאית של תנועת הרפורמה החינוכית, עלינו להיאבק על מימוש חזונו של דיואי ולייסד בתי ספר מצוינים, שיכשירו את הקרקע לחיים דמוקרטיים.

 

ניקולס טמְפּיו (Nicholas Tampio) הוא מרצה למדע המדינה באוניברסיטת פורדהם בניו יורק. הוא מתמקד בתולדות המחשבה הפוליטית, בתיאוריות פוליטיות עכשוויות ומדיניות החינוך. בימים אלה הוא כותב את ספרו השלישי, העוסק בדמוקרטיה ובאמות המידה החינוכיות הלאומיות.

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי תומר בן אהרון

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי ניקולס טַמְפּיוֹ, AEON.

תגובות פייסבוק

2 תגובות על מורה סקרנים

02
יורם גרשמן

בצורה מפתיעה משהו גם חינוך וולדורף מאוד דומה ברוחו למוצע בכתבה - ראיית כל תלמיד ותלמיד כאדם ייחודי.
שווה גם לבדוק ספר אחר - ללמוד מפינלנד. מדגים יפה את סכנות ״אמות המידה המשותפות״ (קרי בגרויות) שהופכות מהר מאוד מכלי למטרה.